כרך ראשון
מאתאברהם בר גוטלובר
זכרונות מימי נעורי
מאתאברהם בר גוטלובר
ראש דבר: תולדות אבי ז"ל
אבי ז“ל, הרב המופלג בתורה וביראה ובחסידות טהורה, הר”ר חיים ב“ר אברהם ב”ר דוב הכהן, נולד בפלך קיוב בעיר טאראשצה, בערך שנת תק“מ, ונתגדל בסמילה והיה תלמיד מובהק להרב הגאון הגדול החסיד המפורסם ר' יעקב מסמילה זצ”ל.
כמו שאין בטבע דברים מתנגדים מן הקצה אל הקצה לגמרי, עד שלא יהיה ביניהם דבר שלישי המכריע ביניהם, רוצה לומר שיש לו מעין זה ומעין זה והוא מתווך בין שני הקצוות: כן הדבר גם בדעות ובשיטות בני־אדם בכלל ובעניין אחד בפרט, הנוגע להמכוון בראשית מאמרי זה, והוא שיטת ההתנגדות והחסידות הסותרות ומשניאות זו את זו. מאז נתפשטה בין אחינו בני ישראל שיטת החסידות על־ידי הבעש“ט ותלמידיו, ומחזיקי כן תורנו של התלמוד ומפרשיו אשר בארץ ליטה, ובראשם הגאון המפורסם ר' אליהו מווילנה, חרדו מפניהם, כי ראו רעה נגד פני התלמוד, כי חשבו את החסידות ליוצאי ירך השציו”ת (שיטת שבתי צבי), נפרדו לשתי מחנות מריבות זו עם זו ומתקוטטות בשנאה עצומה, והיו לחסידים ולמתנגדים, והם רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב, וכפי הנראה אין דבר שיקבצם ויפשר בין שניהם; ועם כל זה נמצאו יחידי סגולה, אשר ברוחב בינתם, בתורתם וביראתם, הראו שאין זה דבר בלתי־אפשר לצאת חובת שתי השיטות יחד מבלי קצץ בנטיעות אחת מהנה. אחד מאנשי־שם אלה היה הגאון החסיד ר' יעקב מסמילה, שהיה אחד מגדולי גאוני הדור ומחזיקי התלמוד לכל פרטיו בכל הנוגע לדיני התורה, מבלי נטות ימין ושמאל כחוט השערה, ובתוך כך היה גם כן חסיד גדול בכל מה שנוגע לעבודת ה' ודבקות בהשם יתברך על־פי שיטת הבעש"ט ותלמידיו, אשר לא זזה מעיניו ומלבו כל ימי חייו.
בטרם אוסיף לדבר בעניין זה כפי הצורך לתולדות אבי ז“ל, מוכרח אני להודיע לקהל קוראי, שכל זמן שאני עסוק בסיפור תולדות אבי ז”ל הנחוץ מאוד לזכרון קורותי כמעבר, הנני מסיח דעתי משיטת ההשכלה אשר הגעתי אליה לאחר זמן, ותהי נר לרגלי ואור לנתיבתי כל ימי חיי, וכל עסקי כאן רק בשתי השיטות אשר משלו לבדן בקרב הארץ: ההתנגדות משלה ממשל רב בליטה ובנותיה, והחסידות הכינה לה כסא כבוד בפולין וערי רוסיה, הונגאריה ומולדאביה. וההשכלה עמדה מרחוק בעת ההיא וכמעט החלה לפרוח בפרוסיה על־ידי הרמבמ"ן ותלמידיו ודבר לא היה לה בפולין וליטה, ורק החסידים והמתנגדים מלאו את הארצות האלה ויריבו ביניהם בחזקה.
הן אמנם מעט היו חכמי לב ויראי ה' כמו ר' יעקב מסמילה, אשר ידעו לפשר בין שתי השיטות, ולבחור מזו ומזו, לקבל את הטוב ולרחק את אשר לא מצא חן בעיניהם, מבלי שידברו סרה ויתלו בוקי סריקי באחד הגדולים אנשי השם, ראשי שתי השיטות ומייסדיהן, ואולי היה ר' יעקב זה אחד ומיוחד בדרך הזה. איך שיהיה, נתגלגל על־ידו הדרך הקודש והטוב הזה לאבי ז"ל, שהיה גדל דעה ובעל שכל ישר ולב טוב, והשיטה הממוצעת הזאת מצאה חן בעיניו.
ובהיות כל הדברים יגעים ואין מנוחה ועמידה במקום אחד בלי תנועה בטבע, לא עמד גם אבי ז“ל במקום אשר העמיד אותו רבו ר' יעקב ז”ל, כי אם עשה עוד פסיעה אחת קטנה הלאה, ונגע בקצה המטה, כחודו של מחט, בדבש ההשכלה, מבלי אשר ידע בעצמו, כי טעם ממנה ובאה אל קרבו, ורק אני אחזה כעת, בשובי אחור, לדעת את מחשבות אבי ז“ל ודרכיו, אחזה נכוחות, כי כבר נפקחו עיניו כמעט לראות ולדעת, כי טוב תורה ויראת ה' עם חכמה ודעת, ולא בז ולא שיקץ גם את שיטת ההשכלה בתורת ה‘. ותחת אשר בעלי שתי השיטות המפורסמות, הנזכרות למעלה, קשרו קשר יחד על ההשכלה ועל ראש מייסדיה בימים ההם, רבנו משה בן מנחם מדסוי, ויקללוהו קללה נמרצת, לא זכרו שמו מבלי איזה תואר מתועב וקללה גדולה, לא זכר אבי את שמו בשום תואר־גנאי חלילה, ולבלתי יזכיר שמו בלי תואר ר’ כנהוג לכל איש גדול ומפורסם (אשר לא יכול אבי לעשות זאת ולתת לו התואר רבי נגד דעת כל בני ישראל בארצנו, שבלי ספק היו מטילים ספק ביראתו של אבי אם היה נותן לו זה התואר) היה מכנה אותו בשם ‘הדסויר’ (דער דעסויער) כשהיה צריך להזכירו באיזה לימוד או עניין אחר, ומזה אני רואה, שלא רצה גם כן לחלל כבודו ולקרוא אותו בשמו מבלי תואר רבי. ובכלל היה חולק כבוד לחכמתו ולחכמת ר' נפתלי הירץ וויזל ז”ל, ובידו הביא לי את ספר ‘שירי תפארת’ לקרוא בו (כשהייתי נער כבן ט או י שנים), וכן התיר לי ללמוד תנ"ך עם הבאור וספרי דקדוק ומליצה, ורק נתן עיניו בייחוד עלי שאהיה עוסק בתורה, אשר איוותה גם נפשי, כי הייתי מתמיד גדול בתלמוד ובפוסקים ראשונים ואחרונים, גם מספרי חסידים וקדושים לא הנחתי ידי, וקראתי את כל הכתוב בהם, בטרם נפקחו עוד עיני לדעת את ספרי החכמים המשכילים, וגם אחרי כן, כי גם אחרי מצאי הדרך הטוב והנכון לפני, לא חדלתי עוד מעיין בספרי החסידים והקבלה.
כאשר החלו החסידים לפרוש מצודתם על פני רוחב ארצנו בכל הערים אשר היהודים נחתים שם, התבוננו בינה, כי הרבנים תופסי התורה סרבים וסלונים הם אתם, ולמכשול ופוקה המה להם בדרך אשר הם הולכים לסול להם מסילה חדשה העולה היא למעלה בסערה השמימה, בהיות מגמת פני הרבנים ארצה ליטה, אשר שם תלמידי הגאון רבינו אליהו, שונאי החסידים והחסידות, ויהיו הרבנים שבכל עיר ועיר כמחאה נגד רבי החסידים וקדושתם. ויען כי לא היתה עוד יד החסידים תקיפה להסיר הרבנים מכסאות ההוראה, שהיו כל ישראל צריכים להם, כי לא העמידו עוד החסידים מקרבם די אנשים מופלגי תורה, ראויים לשבת על כסא ההוראה, על כן שמו לבם על כל פנים להשפיל כבוד הרבבים בעיני עם הארץ, אשר השכימו לפתחיהם של הרביים והצדיקים, רופאי חולים ונותני בנים ועושי נפלאות לבדם, והשתדלו בכל אפשרותם להקטין מעלתם, עד שתחת אשר בראשונה היו הרבנים ראשונים לכל דבר שבעדה ולעצתם שמעו כל העם מקצה, נעשו ברוב ימים, על־ידי השתדלות החסידים, רק לבעלי הוראה באיסור והיתר, וזולת זה לא היה קולם נשמע בקהל. לעומת זה השתדלו צדיקי החסידים להרים בכבוד קרן החזנים שלוחי הציבור העוברים לפני התיבה בכל קהילות ישראל, והיתה להם לדבר הזה סיבה גדולה: למען הפיץ את שיטת החסידות בארץ היה נחוץ מאוד לשנות את נוסח התפילה הישן, שהיה נהוג בכל ערי מושב היהודים, הוא הנקרא נוסח אשכנז, בנוסח ספרד, הוא הנוסח החדש אשר המציאו החסידים מתערובת נוסח תפילת יהודי ספרד עם נוסח אשכנז יחד, ולא רק נוסח התפילה בלבד היה נחוץ לדבר הזה, כי אם גם נוסח נגינת התפילה ואופן הצעתה לפני הציבור (דער פארטראג), כי במנגינתם החדשה, אשר לא שמעה עוד אוזן עד הזמן ההוא, ובהתלהבותם הגדולה ורקידתם בשעת התפילה בשמחה ובטוב לב לקחו לבות כל הסרים לראות, ועשו להם שם גדול וקדוש בין המון היהודים, אשר לא היו בידם מאזני משקל אחרים זולתי ראות עיניהם ומשמע אוזנם. ועל כן השכילו מאוד להעמיד חזנים, בכל הערים אשר מצאה ידם, מאנשי שלומם, ואשר ידעו, כי ישתדלו להפיץ שיטתם בעדתם, לא במרמה ולא בשקר למען בצוע, כי אם באמת ובתמים, כי על־פי הרוב היו החזנים ההם יראים ושלמים, הולכים לתומם בשיטת החסידות, בהיות לדעתם יראת ה' היא אוצרה. ואם גם לא עלתה בידם לגרש את נוסח אשכנז מבית ה' בערים הגדולות, אשר היתה שומה עליהם מפי רבניהם לבלתי שנות את הנוסח הישן כי קדוש הוא, על כל פנים נשתנה אופן הצעת התפילה על־ידי החזנים ההם, שעירבבו במנגינתם על כל פנים קורטוב של התלהבות חסידים ועל־ידי זה מצאו חן בעיני העם, מפני שההתלהבות לתפילה כבשמים למאכל, ובכן עזרו החזנים לא מעט להתפשטות החסידות בבתי כנסיות האשכנזיות מעט או הרבה, ותמצא לה יד גם שם למרות רוח הרבנים המתנגדים, אשר לא נתנו אותה עבור בגבולם, כי הביאו אותה החזנים שמה בתפילתם ותאחז בקרנות המזבח. על כן הרימו צדיקי החסידים את כבוד החזנים בהשפילם כבוד הרבנים. ולאות שהיתה החזנות דבר יקר בעיניהם הוא, שהם עצמם היו רובם מתפללים לפני התיבה בקולות והמולות גדולות, תחת אשר לא נשמע מעולם שיהיה רב גאון בישראל עובר לפני התיבה אפילו בשעת הדחק, כי לעומת החסידים היו הרבנים משפילים את החזנים והחזנות, ונמשך מזה שהיה הבדל גדול בין חזני פולין לחזני ליטה, שרוב החזנים בפולין היו יראו אלוהים ומפורסמים בחסידות וקצתם היו בעצמם צדיקים ורביים, תחת אשר חזני ליטה היו לפי הרוב חשודים בקלות הדעת ובתאוות מגונות.
ויען כי לא כל החסידים הבינו את הסיבה האמיתית, אשר בעבורה השפילו צדיקיהם את הרבנים, אשר עמדו לנגדם מצד שיטתם כמחאה, דימו בלבם כי עצם הרבנות הוא דבר נבזה ומגונה בעיני הצדיקים, ועל כן מאסו החסידים ברבנות בימים ההם ולא אבו להביא צוארם בעולה, אם גם היו קצתם מוכשרים לזה, ורק מעט מזער ובמקרה רחוק נמצאו קצת רבנים צדיקים מפורסמים, כמו הרב מברדיטשוב, הרב משיפיטובקה, והרב מאפטה ועוד מהם מספר, ובחרו יותר בתואר מגיד, מוכיח, וכדומה. ואולם המדרגה הראשונה לרביות היתה החזנות, וכל חסיד שהרגיש בנפשו התעוררות להתנשא לראש ולהתייצב בראש גדוד של חסידים להורותם הדרך, היתה ראשית מלאכתו העבודה, זו תפילה לפני התיבה, ומשם, אם זכה, נתעלה וישב על כיסא הרביות. ונאספו אליו קהל חסידים לעת צאת השבת בסעודה השלישית, כבוא השמש והחושך כיסה את עין הארץ, אז, לעת ערב, היה אור תורה, וכבוא השמש וזרחה להם שמש תורתו של הרבי החדש, אשר נתן ה' את רוחו עליו.
ובכל זאת לא כל החסידים נמנעו מלהיות רבנים ולא כל החזנים נעשו רביים, כי אין דברי פה מאלה אשר עשו במרמה לקחת להם עטרה שאינה הולמתם, כי אם מאלה אשר הלכו בתמים ובתום־לב עשו מה שעשו.
אחד מאלה היה אבי ז“ל. כי עם היותו מופלג ובקי גדול בתלמוד (ולא בפוסקים כאשר תשמע במה שיבוא) לא הלך לבו להיות רב ומורה הוראה בישראל, והיה שונא את הרבנות. ושמעתי מפיו, כאשר הייתי בן שתים־עשרה שנה והחילותי ללמוד את ס' ‘חשן משפט’ עם הסמ”ע והש“ך, ושאלתיו עניין אחד בשעבודא דאורייתא, שהיה קשה לי להבין ואחרי העיון הגיד לי את שאלתי ואחר כך אמר לי: אנוכי לא למדתי מנעורי את ‘החשן משפט’ ואף לא יתר חלקי השולחן ערוך הגדולים, מלבד חלק ‘אורח חיים’ הנחוץ מאד לכל איש יהודי, כי יראתי לנפשי פן יפתני היצר הרע להיות רב. ויען שהיה חותנו (זקני, אבי אמי הצנועה והצדיקת מרת שפרה זכרה לברכה), ר' אליהו ז”ל, חזן מפורסם בימים ההם (במדרגה אחת עם השליח־ציבור המפורסם ממוהילוב על נהר דניסטר, שבעבור היותו נכה־רגליים נתפרסם בעולם בשם הפיסח (דער לאהמער) וכיהן פאר בכמה ערים גדולות, וביחוד בבאלטה אשר בפודוליה ועל שמה נקרא ר' אליה באלטער, ואבי גם הוא היה מילדותו יודע נגן והיה לו קול נעים מאוד, והיה בקי בכל נוסחאות הנגינות הישנות, שהיו חוק לישראל מני אז, בחר גם הוא בחזנות למען הביא טרף לביתו, וצדיקי הדור ההוא, אשר כיבדו וחיבבו אותו מאוד, חיזקו את יהיו בדבר הזה והסכימו גם הם למחשבתו, אף עמדו לימינו להעלותו על גפי מרומי החזנות באחת הערים הגדולות לישראל.
ויהי בנסוע הרב הצדיק והגאון ר' לוי יצחק מברדיטשוב למסעיו לדרוש ברבים, וילך קונסטאנטינה הישנה לשבות שם, ויצו גם את אבי ז“ל לבוא שמה להתפלל בבית־הכנסת ביום השבת, כי לא היה שם שליח־ציבור בעת ההיא, אחרי מות הש”ץ ר' נתן ז“ל, ואחרי השבת אסף הרב מברדיטשוב את נשיאי העדה ויאמר להם: הנה נא ידעתי, שר' חיים, נרו יאיר, ראוי והגון להיות אצלכם מארי דאתרא ורב ומורה צדק, אכן בחלה נפשו ברבנות, וגם אני מסכים עמו בדבר הזה שאיננו בוחר להיות רב, ולכן אחווה לכם את דעתי שתקבלוהו לש”ץ ונאמן בעדתכם וה' יצווה עליכם את ברכתו בזכות תפילותיו. – ממילא מובן, שכל העדה שמעו בקול הרב הצדיק המפורסם הזה, אשר עמד בעת ההיא בראש כל הצדיקים והחסידים וכולם חרדו מפניו, ובפרט כי גם אבי ז“ל מצא חן וחסד בעיני כל העדה בתואר פניו היפים מאוד ובחסידותו וצדקתו, בתורתו ובקיאותו בש”ס וגם בקולו הנעים ומנגינותיו היפות, ולא היה פוצה פה ומצפצף נגדו. זולתי אנשים אחדים אשר רננו באוהליהם, והם היו בחשאי מן המתנגדים (כי כבר היתה יד החסידות תקיפה בווהלין ופודוליה ובכל ארץ פולין ורוסיה מלבד מחוז ליטה, עד אשר לא מצא איש את לבבו להתנגד בפומבי, וילונו איש בביתו ובקהל עם החרישו ויענו אמן) וימצא חן בעיניהם הש“ץ מטארנופּול, שבא גם כן לקונסטאנטין־ישן בעת ההיא והתפלל בבית־הכנסת בשבת שלפני זה, ויוודע הדבר להרב הצדיק וישלח לקרוא את האנשים האלה וידבר על לבם, ויהי כאשר הגידו לו, כי מצא חן בעיניהם הש”ץ מטארנופול ויחר לו, כי לא יצא לש“ל ההוא שם בחסידים ויראי ה' ויאמר: לא כן אחי, אל תבחרו באיש ההוא, כי לא טובה השמועה אשר שמעתי עליו, לא יושיעכם זה בתפילתו כי תועבה היא, זה הטרנופול ילך למיתה ואנחנו נכנס ונלך לחיים! – וישמע כל העם ויקבלו כולם לב אחד את אבי לש”ץ ונאמן בקונסטאנטין־ישן, ויכבדו אותו בכבוד גדול כל ימי חייו ויהי להם דברו כדבר אלוהים, ועוד היום זה ארבעים ושש שנים אשר עזב את הארץ, יתנו כבוד לשמו, ותהילתו יספר גם הדור החדש אשר לא ידע אותו, על־פי הדברים אשר שמעו מאבותיהם, כי גדול ונכבד היה האיש בעיני כל העדה, והיה אהוב וחביב לכולם. ובאמת היה האיש רם ונישא מאוד, אין חקר לצדקתו לחסדיו ורחמיו הרבים, ואף־על־פי שהתפרנס בעצמו כמעט בדוחק, היתה ידו פתוחה תמיד לכל דורש עזרתו בצר, עניים מרודים הביא ביתו, הלביש ערומים וביקר חולים והשביע רעבים והצר בצרת רעהו ובכה לקשי יומו, ולא היה יום בחייו אשר לא עשה בו טוב וחסד. כל הדברים האלה גלויים וידועים עוד בעת כתבי לכל באי שער עיר קונסטאנטין־ישן, וכולם מנער ועד זקן עדים, כי לא הפרזתי על המידה בשבחי אבי ז“ל, ועתה אבוא לזכרונות ימי חיי, ויתר דברי אבי ז”ל יבואו בהמשך דברי־ימי חיי.
חוברת ראשונה
לימודים בחדר ובבית אבא
אנוכי נולדתי ביום שמונה־עשר לירח טבת שנת ה' תקע“א לבריאת עולם לשמחת אבי ואמי, אשר לא היו להם בנים זכרים, וביום הומל בשר עורלתי עשה אבי ז”ל משתה ויום־טוב לאוהביו הרבים בעיר קונסטאנטין־ישן, ויאכלו וישתו ויהללו את ה‘, והיום שלישי למילה הוסיף אבי לאסוף את אויביו ומיודעיו ויעש משתה, ויכרה להם כרה גם ביום ההוא, ויהי כטוב לבו ותנח עליו רוח השיר (כי היתה לו הכנה טבעית להיות מליץ ומשורר) וישר בברכת המזון את נוסחת ‘הרחמן הוא’ כו’ לשלישי למילה כעין אלה אשר נקבעו לברית מילה, ולא הכינם אבי קודם הסעודה כתובים עלי לוח, כי אם לפתע פתאום הוציאם מלבו לפיו וישר, ויהי הדבר הזה לפלא בעיני כל הקרואים, והקול נשמע בכל העיר כי הפליא אבי לעשות, וימים רבים סיפרו זקני העדה לדור בניהם את אשר ראו עיניהם ואוזניהם שמעו. בשנת תר“ה, בהיותי בברדיטשוב, חגג הישיש הנכבד ר' אליעזר ליפא רוזנטאל מילידי קונסטאנטין־ישן, מגזע חכם צבי, את חג מלאת לו שבעים שנה לימי חייו, והייתי גם אני קרוא אל המשתה אשר עשה, כי זה האיש הנכבד הכניסני לבריתו של אברהם אבינו וימל בשר עורלתי שלושים וארבע שנים לפנים בהיותו בן שלושים ושש שנים. ויספר האיש במסיבת רעיו לעת שיבתו את הדבר הנפלא ההוא, ואמר כי עודנו זוכר איזה חרוזים משירי ‘הרחמן הוא’ כו' של אבי והם על סגנון אלו של ברית מילה, אבל עולה עליהם בהוד והדר וצחות המליצה. וגם אני ראיתי שיר מאבי ז”ל בהיותי כבן תשע שנים, ואז נתייסדה בעיר מולדתי חברה משניות חדשה, ואבי ז“ל כתב את פנקס החברה וחיבר עליו הקדמה ובסופו שיר, שראשי החרוזות היו שם אבי ז”ל, ובדרך כלל נפלאו דרכי אבי ז"ל בכל ענייניהם ורוח משורר נוססה בו.
ויהי בהיותי כבן ארבע שנים ורוח עברה את אבי ז“ל לעזוב את העיר קונסטאנטין־ישן ולבחור תחתיה את העיר יאסי בירת מולדאביה המדינה. למה ועל מה? לא ידעתי, כי היה אבי ז”ל אהוב וחביב מאוד בעיר מולדתי וכל העם מקצה, עשיר ורש, כחסיד כמתנגד, כיבדו אותו וירוממוהו בקהל עם, גם פנו אליו בכל עסקיהם, ופרנסתו היתה מצויה, מלבד השכר הקצוב, מכתיבת כל כתבי עסקים שבין אדם לחברו; כי בימים ההם היו עוד כל עסקי היהודים עשויים בדתי ישראל ועל־פי תקנות חז“ל, ואבי ז”ל היה ש“ץ ונאמן כבי תרי וסופר דמתא, וכל דבר שבין איש לחברו או בין איש ואשתו, שנכתב ונרשם בפנקס של אבי, שכך וכך היה העסק וכך וכך גמרו ביניהם, נתקבל בבית דין כעדות שני עדים כשרים ונאמנים בלי שום טענה וערעור בעולם, ושטרות הרבה נכתבו על־ידו בכל יום והתפרנס בריווח ובכבוד, ובכל זאת חשב מחשבות לעזוב את העיר וללכת לגור ביאסי, אשר ביקשוהו משם להיות ש”ץ ונאמן לעדת ישראל, ויהי בטרם עזב את העיר ללכת לדרכו ויחלום והנה עבר נהר רחב־ידיים, ויהי אחרי עברו ויינחם על אשר עבר את הנהר, ותכל נפשו לשוב אל מקומו הראשון מעבר הנהר מזה, ויחתור לשוב שמה ולא יכול, ויבך תמרורים ויאנח בשברון מותניים, ויתפלל אל ה' וייעתר לו וישיבהו למקומו וייקץ והנה חלום. ולא שם אבי לבו אל החלום ואל שברו, וילך למסעיו ויבא יאסה הוא וביתו, ויהי שם לחזן ולסופר דמתא, ויהי כי לא ארכו לו שם הימים ותכל נפשו לצאת אל אוהביו בקונסטאנטין־ישן, ויבך יומם ולילה, ולא נח ולא שקט, עד כי שב מעיר יאסי אל המקום אשר היה שם ביתו בתחילה, ויחונן את עפר העיר קונסטאנטין־ישן, וכל ימיו זכר את החלום ההוא ואת שברו ויספרהו בכל עת באוזני אנשי ביתו ומיודעיו. ואני שמעתיו מפיו פעמים הרבה. – ועל הישנות החלום ההוא בשנת מותו נדבר עוד בהמשך הזכרונות.
כאשר שב אבי מיאסי לקונסטאנטין־ישן, הייתי כבן חמש שנים. אז הביאני המלמד חדרו ואט שכמי לסבול עול ה’בעלפער' (בעל־פעור, הוא משנה למלך הילדים – המלמד – ועוזרו, אשר המלמד נשען על־ידו). הוא ה’בעלפער' אשר עשה השטן עזר כנגד המלמד ובלעדו לא יקום ולא יהיה, הוא השטן הוא היצה"ר, הוא המסית איש ואשה אשר להם בן או בת משלוש שנים ומעלה עד שש ועד שבע שנים, לתתם אל המלמד אשר הוא עושה שם את מלאכתו, ובחלקת לשונו יטה את לבם ויאמינו בו, כי כל מלמד אחר זולת מלמדו פיגול הוא, לא יירצה; והיה כי ימוך מלמד ומטה ידו וראה, כי נגעה בו יד המחסור ואין עוזר, וקם ודיבר על לב ה’בעלפער' אשר בחדר רעהו ונתן לו את כסף שכרו כמתנת יד רעהו וחמישיתו יוסיף עליו, ויצא והיה לו לעזר ואחריו כל תלמידיו ימשוך, וניצל את המלמד אשר היה בביתו בתחילה וקם נחלתו בחדר השני, אשר בחר ה’בעלפער' לשכן שמו שם, הוא ה’בעלפער' המכה בעברתו את כל הילדים מן הנשף עד הנשף, וצעקתו תעלה באוזנם כל היום להחרידם ולהפרידם ולהמס לבם בקרבם ולהמית את רוחם ולהכאיב כל חלקה טובה בהם, ורבים מהם ייקטפו בעודם באיבם וימותו לשחת בטרם ראו אור; והוא ה’בעלפער' המושל בכל היהודים אשר בארצנו, כי בידו עיתותם, הוא יחנוך לנער על־פי דרכו (של ה’בעלפער') וגם כי יזקין לא תסור ממנו איוולתו, כי לא יפליט הצורר הזה את טרפו עד כי יחרוך את צידו. כי לא רק בראשית ימי ילדותו יווסר הילד תחת שבט עברתו, כי לא יסיר ‘הבעלפער’ שבט מישראל ומטהו מבין כתפיו עד יגדל והיה לאיש בעל אשה. מ’בעלפער' ל’בעלפער' ייקלע בכף קלע החדרים, ממלאך משחית למלך בלהות. כי מה הוא המלמד ההוא המלמד לאדם סכלות ואיוולת והבלי־שוא? הלא ‘בעלפער’ הוא גם הוא, ‘בעלפער’ ששימש כל צורכו, ‘בעלפער’ שהפיל רבים חללים, רווק שזקנו מגודל ופיאות ראשו ארוכות ורחבות, ומגבעת ראשו גבוהה אמר וחצי וחושך משחור תארה והיא שעירה (ספּאדיק), בחור כארז בלבנון העושה מעשה אונן ומבקש שכר כתמר, הכורע על כל שפחות בתי אדוניו וכל אשה זונה וחללה לו תטחן, ואשר טימא בתועבותיו את העץ ואת האבן – ישא אשה והיה למלמד! – הוא ה’בעלפער', הוא המלמד והוא האומן המגדל על ברכיו נערי בני ישראל לתורה ולחופה ולמעשים טובים!
בעול ‘בעלפער’ כזה הובא צווארי גם אני בשחר טל ילדותי, בהיותי כבן חמש שנים, ותחת ידו עוניתי גם אני זמן מצער, אבל לא ארכו ימי ממשלתו עלי, כי הצל הצילני ה' מידו ומיד כל ה’בעלפערס', ויוציאני מתחת סבלות החדר באביב ימי, על־ידי ילדה קטנה, אשר לא ידעתיה ולא ידעתני, ומשחת בלי גאלתני, ומעשה שהיה כך היה:
בימי עוניי ומרודי, בלכתי שחוח תחת עול החדר, בימים המעטים האלה, כחצי שנה בימי הקיץ, היתה מנוחתי אחרי הימלטי מתחת יד ה’בעלפער‘, אחר אשר מילאתי את חובתי – לשבת רגעים אחדים על ספסל ארוך מקצה החדר עד קצהו ורחב חצי זרת, ולהשפיל ולהרכין ראשי עד ברכי למען הבט בסידור־תפילה ישן וקרוע, מונח על שולחן נמוך ורעוע, הנע והנודד בכל נגיעה שאני נוגע בו באצבע קטנה, ולזעור קבול גדול יחם עם ה’בעלפער’: קמץ אלף אָ, וקמץ בית ב‘, עד שיזיעו פני, ידי ורגלי וכל בשרי, וגרוני ניחר בקראי, ולחרוד חרדה גדולה לקול נהמת הצר הצורר אותי, העומד עלי כשטן המשחית ופוער כשאול פיו לבלעני חיים – אחרי מלאי חובתי זאת היתה מנוחתי מגרש בית החדר. פן תאמר בלבבך, ידידי הקורא, אשר זכית לעת מרפא ואולי מימיך לא ראית חדר כזה (ואולי לא ידעת גם כן, כי חדר לפנים בישראל היה בית־הספר אשר שם למדו כל בני ישראל), כי המגרש ההוא היה גן נטוע, או על כלפ נים חצר הבית נקי ומהודר, אגיד לך, כי לא כן הדבר: מגרש החדר הוא גבעה או גבשושית של דוֹמן ואשפה וזבל, המושלך שמה מכל בתי החדרים העומדים זה בצד זה, וזה לעומת זה וזה מול זה ברחוב צר הנקרא רחוב המלמדים, מקום שפך הדשן וכל סיר רחצה, מקום אשר שם יסוכו את רגליהם בבוקר השכם המלמדים, הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם וכל אשר להם – והילדים כל היום. שם ישתעשעו הילדים הרכים בצאתם לחופשי מתחת שבט ה’בעלפער’ אחרי כי מילאו את חובתם, שם ינוחו יגיעי־כוח אלה, מעבודתם אשר עובד בם בפרך, ושם נחתי גם אני אוהבך, הקורא. ולי מה יקרו רגעי מנוחתי אלה, אם אמנם געלה נפשי במקום מגואל זה המלא קיא, צואה, אשפה ודומן וכל דבר רע, כי בעל נפש יפה הייתי מעודי, וכל תועבה היה לזרא באפי, הנה הכין לי אלוהים מזור למכתי זאת, וישלח מלאכו לפני להפוך לי לגן אלוהים את העמק העכור ההוא ולגאול משחת חייתי. ילדה קטנה וצעירה כמוני ישבה גם היא על המגרש ההוא ותהי שעשועים לי יום־יום, כי ארחה אתי לחברה, ומדי ראותי פניה אורו עיני ולבבי הרך נמלא גיל וששון ולא ידעתי עצב ויגון, ותהי נפשי קשורה בנפשה! ויהי היום ואבוא אל החדר, ואמהר לצאת אל גן שעשועי, ואפן כה וכה והנה איננה, ואבקשה ולא מצאתי את שאהבה נפשי, ואשא קולי ואבך במר נפשי. ויהי ממחרת היום ההוא ואמהר לבוא החדרה והנה איננה גם היום. ויהי כאשר עברו כשמונת ימים ואבקש ולא אמצא ואבך בכי תמרורים, ואיש לא ידע מה בכיי ולמה נפלו פני. ויהי היום ויקראני ה’בעלפער' ללמוד ולבי בל עמי, ויחר אפו ויכני בשבט זעמו, ואני בהיותי רך ויחיד לאבי ולאמי, היטב חרה לי ואקום ואברח מבית החדר לביתי ואבך תמרורים ואפול למשכב. אבי אמר בלבו, כי רק מן המכות אשר הכני ה’בעלפער' חליתי, ויצר לו מאוד, ויישבע ביום ההוא לבלתי תתי עוד ללכת החדרה, כאשר אשוב לאיתני, וגם הקים את דברו, כי למן היום הוא לא ראיתי פני ה’בעלפער', ורגלי לא באה אל החדר, כי שכור שכר אבי את המלמד לבוא אלי יום־יום לאלפני קרוא מקרא על־פי דרכו, ודרכו חושך וחלקלקות, כי לא ידע אף דקדוק האותיות והתנועות ושאר סימני הקריאה.
ואחר אשר ידעתי לקרוא בספר, החל המלמד ללמדני תורת ה' גם־כן על־פי דרכו, היינו כסדר פרשיות השבוע ולא כסדר התורה, ופעמים רבות לא הספיק לכלות פרשת שבוע זה והתחיל פרשת שבוע השני, בלי סדר והמשך, עד בלי ידעי גם את סיפורי התורה על בורים וסדרם.
ואולם החיסרון הזה מילא אבי ז“ל, בספרו לי מדי לילה בלילה, קודם שנתי, את כל סיפורי התורה והנביאים כסדרם ובטוב טעם ודעת, כאשר ינעמו לאוזן ילד קטן, ומאוד התענגתי על סיפוריו אלה, עד שלא יכולתי לישון עד אם שמעה אוזני סיפוריו הנעימים, ותושע לי חכמת אבי ז”ל ותבונתו והיא תמכתני לתקוע בליבי סיפורי התורה כיתד במקום נאמן, ומהם יתד ופינה לנטייתי אחר־כך ללימוד התנ"ך ולאהבת הפשט.
כאשר כיליתי חוק לימודי זה, וכבר למדתי פרשיות מקוטעות מכל חמישה חומשי תורה עם קצת פירוש רש"י החליף אבי את מלמדי זה במלמד אחר, אשר ידיו רב לו לאלפני גמרא, כי חוק לישראל הוא מדורות קדמונים ללמד לבניהם את התלמוד בטרם יבינו עוד מה הוא ועל מה אדניו הטבעו וממקור מי יצא. לומדים מופלגי תורה היו בישראל, ומהם אשר התכבדו בשם ‘גאון’ או ‘חריף ובקי’ או ‘סיני ועוקר הרים’, והם לא ידעו עד יום מותם באיזה זמן היו שמאי והילל ובאיזה זמן אביי ורבא. ומספרים תהילת אחד גדולי הרבנים ולמדן מפורסם, ששאלהו אחד תלמידיו איזה מקום הפסוק: ‘וכי יגוף שור איש את שור רעהו’, ובתום לבבו ענה: פסוק הוא במסכת בבא קמא.
שונה היה המלמד החדש, שבחר בו אבי ללמדני גמרא, מאותו המלמד שלמדתי אצלו בתחילה. הראשון היה ממקרי דרדקי אשר ממקור ‘בעלפער’ יצאו, כי מ’בעלפער' שנשא אשה נעשה מלמד דרדקי, כאשר אמרתי למעלה. לא כן מלמדי גמרא, כי הם לא ‘בעלפער’ יסודם, כי מבטלני בית־המדרש יקרו מאת כל איש, אשר ידבנו לבו לקדש את בנו ללמוד הגמרא (ומי מבני ישראל אשר לא יאבה שיהיה בנו מורה־הוראה בישראל?) ויקחו להם איש מלמד לבית, ואם לא תשיג ידו די שלם לו, ולקח הוא ושכניו במכסת נפשות, איש לפי כספו יכסו על המלמד, מלמד צדיק תמים, זכר בן ארבעים או חמישים שנה, מן החסידים ומן הפרושים יקחוהו.
המלמדים ההם, בהיות כל עסקם מנעוריהם שבתם בבית ה', התפללו בקול רם ובצעקות גדולות עד חצי היום ומעלה, ולהגות אחר־כך כיונה פותה בתלמוד, מבלי דעת על מה ולמה הם לומדים ומה תכלית ומטרת לימודם, ולזה הם קוראים לימוד תורה לשמה. במקרא לא יבינו ועל־כן הם לוקחים דרשות הלמוד לפשט הכתוב; ובהיותם נעדרים כל ידיעת העולם, באשר דבר אין להם עם אדם, על־כן יורו משפטיהם לבני יעקב ודרכיהם לילדי ישראל והיה אמונת עתם לספר חוסן ישועות הצדיקים ורבי החסידים וקדושתם. ומכל דברי ימות עולם ומלכי קדם הם יודעים רק את אלכסנדר מוקדון, שכבש את כל העולם עד הרי החושך, ומכל חכמי הגויים אשר מעולם ידעו רק את אריסטוטלוס, הוא אריסטוטלוס, אשר אצלו למד הרמב“ם את חכמת הרפואה, ואריסטוטלוס גילה לו הסוד הכמוס לבדו, שיש לאל ידו לברוא אדם שיחיה לנצח ולא ימות, אחר אשר ינתח איש חי לנתחים וישים אותו בכלי זכוכית גדול, ואז ישים שמה את העשבים והבשמים הידועים לו, והיו הגזרים לבשר אחד וחדש יברא, קטן כצאתו מרחם, וגדל שמה והיה לאיש ויצא וחי לעולם, ויפילו שניהם, הרמב”ם ואריסטו, גורל, מי משניהם יגזור את רעהו לגזרים, ויעל הגורל על הרמב“ם שינתח את אריסטוטלוס, ויעש לו הרמב”ם כמשפט ויהי כן. ויהי כאשר ראה הרמב“ם, כי אריסטוטלוס הנחתך לנתחים דקים והושם בכלי הולך הלוך וגדול וצורת אדם לו כבתחילה, ויירא מאוד פן יגדל והיה לאיש ויצא מן הכלי וחי לעולם, ואמר כי אלוהים הוא וזנו כל העם אחריו, ויך הרמב”ם את כלי הזכוכית במקל אשר בידו וישבור לרסיסים, ויהי בהרימו את מטהו להכות הכלי רסיסים, ויושט לו אריסטוטלוס הקטן את ידו הקטנה להזכירו, כי תקיעת כף היתה בין שניהם לבלתי ירעו ולא ישחיתו איש לרעהו, אפס הרמב"ם לא שעה אליו, כי ירא מפניו פן יתעה אחריו את בני האדם לעשותו לאלוהים. הסיפור הזה שמעתי מפי מלמדי להועיל, אשר שמעו אותו עוד ילדים הרבה ממלמדיהם, כי שגור הוא בפיהם כמעשה למך ותובל קין אשר הרגו את קין, וכמעשה אנשי סדום אשר משחו נערה אחת בדבש ויציגוה לפני הדבורים, אשר לא יחדל מלמד בקרב ישראל לספר לתלמידיו. סיפורים כאלה יודעים המלמדים למאות ולאלפים, והם מספרים אותם לתלמידיהם וממלאים מוחם בהבלים והזיות עד אין מספר.
גם המלמדים האלה, הרודים גם הם בתלמידיהם בפרך ופרי בל יעשון, לא מצאו חן בעיני אבי ז"ל, ולא רבו ימי לכתי לבתי חדריהם. מתחילה ניסה אבי לקחת לי מלמד אל ביתו, ואחרי כן גמר אומר ללמדני בעצמו, והיטיב מאד לעשות.
ראשית לימודי אבי ז“ל היתה הקדמת הרמב”ם ז“ל לסדר זרעים, והקדמתו לס' ‘יד החזקה’, ואת ‘מבוא התלמוד’ לר' שמואל הנגיד ז”ל. ותפקחנה עיני לדעת מה הוא התלמוד ומה מעשהו. וטרם החילונו ללמוד איזה מסכת, הודיעני אבי בקצרה תוכן המסכתא הזאת ועל מה אדניה הטבעו, ויקרא לפני את הקדמת הרמב“ם ז”ל לפירושו למשנה של אותה המסכת. ובימי הקיץ, בתחילת האביב, למדנו משנת ‘כל ישראל’ בפרק ‘חלק’ עם פירוש הרמב“ם, ואחר כן פרקי אבות עם פירושו בכל שבת ושבת. בעת ההיא הייתי בן שמונה שנים, ובשנה השנית, בהיותי בן תשע שנים, ערב לב אבי ללמדני את ‘שמונת הפרקים’ להרמב”ם ז“ל, בטרם החילונו לחזור על פירושו לאבות. כי לא חדל אבי ללמוד את פרקי האבות עם פירוש הרמב”ם בכל שנה ושנה, ועוד היום אזכור, כי מדי שנה בשנה בהגיעו למשנה: ‘אל תעשה עטרה להתגדל בה ולא קרדום לחפר בה’ (פרק ד, משנה ה), קרא באוזני את דברי הר"מ הרבה עוד לגנות את האנשים המכנים את עצמם בשם צדיקים ונוסעים בצבים ובכרכרות ואוהבים כל תענוגי בני אדם על חשבון אחרים, הזלים זהב מכיסם למלאות כל מחסורם וכל תאוותם. ולא יכול להתאפק לשפוך עליהם חרונו וזעמו, והחליט שאי־אפשר שיהיו אנשים אלה צדיקים אשר חפץ ה' בם, כי לא כאלה דרך הצדיקים והחסידים האמיתים, כי הם לא יקבלו שכר על עבדם את ה‘, כי אם בזיעת אפם יאכלו לחמם בעבודתם אשר יעבדו, והרבה להביא לי ראיות מספרי התלמוד, מהתנאים ואמוראים אשר היו במלאכתם ועבודתם, ובם בחר ה’ ולא בזולתם המטילים עצמם על הציבור. כדברים האלה דיבר באוזני פעם בפעם ובהגיגו בערה אש ולהבה להטה את דבריו בצאתם משפתיו, ודבריו אלה היכו שורש בליבי ויעשו פרי, כי נפקחו עיני לבלתי לכת כעיוור אחרי מנהלו, כי אם לתור ולחקור בשכלי מה טוב ומה השכל והדעת דורשים מאתי, על כן מנעורי לא אמרתי קדוש לכל אשר אמר העם קדוש ואת מוראו לא יראתי, כי שקלתי בפלס השכל הישר ובמאזני משקל הדעת והתורה, ואם מצאתי הקדושים אשר בהארץ קלים במאזני משקל אלה, לא שמתי לבי אליהם להקדישם ולהעריצם כי תוהו הם ומעשיהם תעתועים.
בימים ההם למדתי לפני אבי ז“ל מסכת ‘כתובות’, ויהי כאשר הגענו לסוף פרק וי”ו (דף ס“ט ע”ב) דלג אבי ז“ל על דברי רש”י וביקש להסתירם מפני. ויהי כאשר שאלתי את פיו, למה ייגרעו דברי רש“י אלה, כי לא נשא אותם על שפתיו כדרכו תמיד, ויען אבי ויאמר: דע בני, כי אין לנו חלק ונחלה בדברי רש”י אלה ולריק ניגע לפתור אותם כי דבריו אלה דברי דקדוק הם, אשר לא נדע אנחנו.
זאת הפעם היתה הפעם הראשונה אשר שמעתי מילת דקדוק, ואשתומם למשמע אוזני, כי לא ידעתי פתרון המלה, והרגשתי הגידה לי, כי המלה היחידה הזאת כוללת עניין גדול ורחב־ידיים, ונפשי כלתה לדעת מה הוא, ובחיפזון שאלתי את אבי וביקשתיו להגיד לי פשר דבר המלה הזאת ומה עניינה, אבל לשוא!לא היה לאבי פתרונים. ויענני: לא ידעתי, בני! – ופניו חוורו. ובראותו כי נבהלתי משמע תשובתו, כי מעולם לא עלה על לבי שיש דבר חכמה, אשר לא ידע אותו אבי, ויאמר כמתנצל: דע בני, כי חכמת הדקדוק גדולה ורחבה, וקשר לאדם ללמדה מעצמו על־פי ספרים בלי מורה־דרך, ומלבד זאת אין ספרי הדקדוק מצויים בכל מקום כספרי התלמוד והפוסקים וספרי יראים, ובערים שהתגוררתי מנעורי לא נמצאו לי ספרי דקדוק, ויכול להיות שהיו בקצת המקומות, אבל אני לא שאלתי עליהם ולא השתדלתי להשיגם, כי אי־אפשר לאדם ללמוד כל החכמות, ולי היה די בלימוד הספרים אשר החובה על כל איש ישראל ללמוד אותם, וזמני לא הספיק לי לעיין בספרים, שאין לי בם הכרח לעבודת ה' ולשלמות נפשי, ועם כל זה, באשר אני רואה שאתה, בני, בעל מוח, ועודך צעיר לימים, ולך נאה ויאה להשתעשע בדברי חכמה מעט, בעת שאתה פנוי מלימוד התלמוד והפוסקים, לכן אשתדל להשיג למענך ספר ‘צוהר התיבה’, אשר כמדומה לי שאמצאהו אצל ר' משה בעל קורא דבית־המדרש, ואולי תוכל ללמוד בו מעצמך, ואז תדע מה הוא ‘דקדוק’ ומה עניין החכמה הזאת.
לימוד הדקדוק
בערב ההוא הלך אבי ז“ל להתפלל לבית־המדרש, תחת אשר התפלל תמיד בבית־הכנסת הגדול, למען יראה שם את ר' משה בעל קורא הלך עמו לביתו ונתן לו את ספר ‘צוהר התיבה’, ואחר תפילת מעריב בא אבי ויבא לי את הספר. למי אגידה ואספרה הרגשתי ברגע הוא, בפתחי את ספר והחילותי לקרוא בו? מי יבינני? – כבר החלה שמש צדקה לזרוח מעט־מעט על בני עמנו יושבי ארצנו, ולימים הבאים, אוחילה לאל, כי עוד תוסיף לזרוח, ואותי לא יבין כי אם האיש אשר ישב במחשכים כמוני ביום אז, ופתאם ראה אור גדול. למי אגידה ואדברה ויבן? אחרישה ואשאיר לבעל נפש, לחכם ומבין מדעתו, לתאר לו הרגשותי בפתחי ראשונה את עיני לקרוא בספר, מפורש ושום שכל אשר לא ראיתי כמוהו מעודי. נפשי אשר מילדותי כלתה לקרוא בספרים ולהוסיף ידיעות יום־יום, השתעשעה עד העת ההיא, ברגעי המנוחה, מלימוד הגמרא ומפרשיו, בספרים שהיו מצויים בבית אבי ז”ל ובבתי שכניו ואוהביו אשר ביקרתי, ואם שונים היו בענייניהם הספרים האלה, כולם היו ממין הספרים המותרים לבוא בקהל החסידים, רוצה לומר שלא נמצא בם קורטוב של חכמה ודעת. וכבר קראתי את ס' ‘שבחי הבעש"ט’ ו’שבחי האר“י' ור”ח וויטאל, ספרי הצוואות הרבים וספרי מוסר, המטילים אימה ופחד על קוראיהם, וספרי הדרשות של צדיקי החסידים, כמו ס' ‘קדושת לוי’ ו’אור המאיר' וכדומה. ומכולם לא נתקררה דעתי, ויותר מהם מצא חן בעיני ספר ‘אור החיים’ על התורה ובו הגיתי בהתמדה גדולה, כי לא ראיתי ספר טוב ממנו, אשר ימלא מאוויי לבי. וכאשר נתעוררה בי תאוות סופרים, אשר היתה ראשית תאוותי, וכאשר הייתי כבן שבע שנים כבר לקחה את לבבי ותפת בסתר לבי לקחת קסת הסופר בידי, לקחתי לי גיליון גדול, כתבנית החומש ד' סלאוויטה עם אוה"ח, ונטיתי עליה קו והתוויתי בעט עופרת באמצע הגיליון כדמות תיבה מרובעת ואכתוב שם איזה פסוק, כאשר העלה מזלג זכרוני, ובניתי עליו דייק סביב סביב מימינו ומשמאלו, גם מעלה ומטה, ושפכתי עליו סוללות של קושיות צנומות,שדופות קדים, אשר חשבתי אז, כי קושיות עצומות הנה, ועליהן היטפתי מילתי להשיב עליהן ולדרוש הפסוק, אשר איננו אומר דרשני, כמין חומר. ועוד אזכור כי בין המון הספרים אשר קראתי אז הביא המקרה לידי גם את ספר יוסיפון בן גוריון, ויהי אצלי שעשועים, ומני אז יגעתי למצוא עוד ספרים כאלה ולא מצאתי, כי אם פעם אחת הביא לי אבי ספר ‘קאלומבוס’, בלשון יהודית־אשכנזית (ז’ארגון) וימלא את כל חדרי לבי וינר לו ניר ויזרע על תלמי ליבי זרע ברך ה‘, כי על־ידי סיפורי הספר הזה באה חכמה בליבי לדעת את הארץ ואת העמים היושבים עליה, אשר לא שמעתי את שמם עד היום ההוא; כל הספרים האלה כאפס ותוהו נחשבו נגד ספר ‘צוהר התיבה’ הזה, אשר האיר עיני בתורת ה’, וילמדני לדעת, כי עד הנה קרא מקרא לא יכלתי על נכון, אף שמות הנקודות לא ידעתי על נכון, ואף כי יתר סימני הקריאה כדגש חזק וקל, נח נראה נח נסתר, טעמים, משרתים ומפסיקים, מפיק ומתג ויתר הסימנים למיניהם, אשר לקחה עיני שמץ מנהם בלילה הראשון, אשר הביא לי אבי את הספר, ואשר לא הנחתיו מידי עד אשר כלה שמן הנר ויבער עד תומו וישופני חושך, אז שכבתי עוד כשעה ושתים ותידוד שינה מעיני ותנומה מעפעפי, כי הידיעות החדשות אשר קניתי לי לא הניחו לי לישון, וגם אחר אשר ישנתי סבוני גם סבבוני השוואים והדגשים והנחים והטעמים ויקומו לשחק לפני עד הבוקר.
אין לך דבר בעולם, אשר ייאמר עליו כי טוב הוא בהחלט (זולתי האור אשר עשה אלוהים, ואשר גנוז הוא אתו לצדיקים לעתיד לבוא ועין לא ראתה אותו זולתו וזולתם), ואין לך דבר, שאין לו שעה עוברת ולא לעולם חוסנו. עברו שנים או שלושה ימים, והנה ראיתי עמל בספר הזה, אשר יומיים לפנים ראיתי בו מראות אלוהים. כי התבוננתי על הספר ההוא והנה כבד הוא ממני, לא אוכל ללמוד אותו לבדי בלי מורה ומנהל. ומאשר לא ידעתי מעודי מורה ומנהל טוב מאבי, ואבי הגיד לי בפה מלא, כי ידו לא תושיעני בלימוד ספר זה, אשר לא הגה בו מעולם ולא יש את נפשו לבלות ימיו בספר כזה, שאין בו שום תועלת לאיש כמוהו, אשר תורתו אומנתו, ורק לילד כמוני טוב הוא, ואם לא יועיל לא יזיק שתהיה לי ידיעה קטנה בחכמת הדקדוק ובעבור שאני בעל מוח, הייתי כמתיאש, כי לא מצאתי איש אשר יורה דרכי ויאיר נתיבתי בספר זה.
לאבי ז“ל היה אוהב נאמן ושמו ר' אהרן נתן, איש משכיל ויודע שפת עבר, ויספר לו אבי את המוצאות אותי בס' ‘צוהר התיבה’, וכי שרוי אני בצער על זה אשר לא אוכל ללמוד אותו בלי מורה ומורה אין לי. ויאמר אליו ר' אהרן נתן: ‘הן אמת בס’ צה”ת יכבד על בנך ללמוד לבדו, אבל יש ספר אחר אשר יקל לו ללמוד אותו, כי הוא מסודר יפה בסדר מוקדם ומאוחר מן הקל אל הכבד, והוא ספר ‘תלמוד לשון עברי’, והוא נמצא אצל פלוני, ואף כי מחבר ספר זה היה איש, אשר אין רוח יראי ה' נוחה הימנו וחשוד הוא אצלם למין ואפיקורוס, אבל בהיות הספר עוסק רק בחכמת הדקדוק ולא בשום חקירה מחקירות האמונה, אין בכך כלום‘. וישמע אבי לעצת אוהבו וילך ויקח את ספר ‘תלמוד לשון עברי’ מיד פלוני ויביאהו לי ויאמר: ‘בספר זה יקל לך ללמוד חכמת הדקדוק כאשר איווית, כך אמר לי ר’ אהרן נתן, אבל ראה לבל תבלה זמן הרבה עליו ולא תעשה הטפל לעיקר’.
בפתחי את ספר ‘תלמוד לשון עברי’ הייתי כחולם חלום בעיני. זאת הפעם הראשונה אשר ראו עיני ספר הדור בדפוסו ובאותיותיו ובתכריך אשר עליו. כל הספרים, אשר קראתי עד היום ההוא, היו רובם נדפסים בדפוסי ארצנו הגרועים בדיו לבן על ניר שחור, לא תואר ולא הדר להם, ומה מאוד שבעו עיני נחת בראותי ספר דפוס וויען באותיות גדולות ויפות, מאירות עיניים. כבכורה בטרם קיץ בלעתי את דבריו ויהיו בפי כדבש מתוק, ולא הנחתיו מידי עד כלותי כל החלק הראשון, וגם את הפרק הרביעי ‘בהתהפכות התנועות’ אשר ציווה המחבר לשמטו ולנטשו עד הגיע לפרק משקלי השמות, קראתי בסקירה שטחית בלבד, אף כי לא ירדתי לעומקה של הלכה. ואולם כאשר הגעתי לחלק השני צר כוחי, כי מושגים חדשים נראו לי, אשר לא שמעה אוזני דבר מהם עד הנה, השתכלות ודיבור, והמה מתורגמים מלשון אשכנז אשר לא ידעתי שחרה, והייתי בעיני בראש החלק השני כאיש הבא לארץ נכריה ושומע שפת לא ישמע.
ויהי בעיר מולדתי איש אחד ושמו ר' יוסף וויזנר, והיה האיש ההוא משכיל ומבין בלשון עברית ודקדוקה וסופר מהר, גם בשפות אחרות ידיו רב לו, וידע שפת אשכנז ורוסיה ופולניה, וגם שפת צרפת לא זרה לו, ובימים ההם היה זה דבר פלא בעיר כעיר מולדתי, כי קרה מקרה האיש ההוא בילדותו לשאת אשה מעיר ברודי ולשבת שמה שנים אחדות, ובהיות לו נטיה טבעית להשכלה נקל היה לו בעיר ההיא למצוא חפצו, כי העיר ברודי מאז מעולם עיר מגדלת משכילים מבקשי דעת, וישאב יוסף שם ממעיני החכמה וישת לרווייה. ויהי בשובו לעיר מולדתו ויעל שם את נר ההשכלה הטהורה, אז החלה רוח החכמה לפעום את קצת צעירים וילכו לבקש דעת ויוסף וויזנר היה להם לעיניים. הן אמנם מעט היו הצעירים האלה ואיש לא ידעם ולא שם לב עליהם, כי לוא נודע הדבר ותחשב זאת להם לחטאה גדולה, אבל יען היו האנשים ההם מעטים ודרכם נסתרה ולא בסופה וסערה, לא עמד איש לנגדם להפריעם ולא נשאו חרפה ושמם לא היה לנאצה, כי לא סרו המשכילים המעטים האלה מדרכי יתר העם ומנהגיהם, כי רק בדבר הזה עוינים בני ישראל את אחיהם הצעירים ההולכים לרוח ההשכלה, בעזבם דרכי אבותיהם, נתיבות עולם, לסול להם דרך חדשה אשר לא ידע העם הזה; אשר על כן חשבתי למשפט תמיד, כי טוב לגבר, אשר נפשו איוותה להעלות נר הדעת בקרב עמו, לשאת עול מנהגיהם וללכת בחוקותיהם, ולא יחלל את קודשי העם לבלתי יחלל שמו בקרבם, אז ידיו תעשינה תושיה והושע יושיע את עמו למשהו מטיט הסכלות והבערות. בדרך הזה הלכו רבים מנושאי דגל ההשכלה לפנים בישראל ויעשו חיל, ואחד מאלה היה הר"ר יוסף וויזנר, אשר היה עוד צעיר לימים בימים ההם (נפטר בשנת תר"ט, יום א, ח כסלו, בן חמישים ושתיים שנה). זכור שם האיש היקר הזה לטוב, כי למחיה שלחו אלוהים גם לפני, כאשר אספר.
כפי הנראה ידע אבי ז“ל את האיש וויזנר מרחוק ויכבדהו בלבו, כי אהב אבי את המשכילים בלבו, אם אמנם לא ארח לחברה עמהם על־פי מצבו והמשרה אשר על שכמו. וכאשר ראה אבי בצרת נפשי, כי לא אוכל ללמוד גם את ספר ‘תלמוד לשון עברי’ אחרי כלותי את החלק הראשון ממנו, בלי מנהל ומורה דרך, ויגל את אוזן וויזנר, כי חשקה נפשי בחכמת הדקדוק, וכי למדתי כבר בעצמי את החלק הראשון מס' ‘תלמוד לשון עברי’, ורק בראשית החלק הב' אזלת ידי ונפשי עלי תאבל, כי לא אוכל ללמוד הלאה. ר' יוסף וויזנר השתומם מאד לשמוע מפי אבי, אשר נחשב לאחד גדולי החסידים, דבר כזה, ולכבוד גדול היתה לו בקשתו לבוא אל ביתו ולהראות לבנו יחידו את הדרך אשר ילך בו למצוא מבוקשו. ולא איחר ר' יוסף למלאות שאלת אבי, ויבוא אלי ויקרא לפני את ראשית החלק הב' מס' הנ”ל עד כללי ההגיון, אשר כבדה עלי השגתם, מבלי אשר שמעה אוזני עד היום ההוא דבר מדרכי החכמה הנחוצה הזאת. ויהי אחר אשר דיבר אתי וויזנר במועצות ודעת ויבינני את כל הנחוץ להבין ולהשכיל בדרכי ההיגיון, ויבואו דבריו כשמן בעצמותי ותאורנה עיני וכמעט נהפכתי לאיש אחר. בעת ההיא נודע לי מס' ‘תלמוד לשון עברי’, כי יש ספר ‘מלות ההגיון’ להרמב“ם. הרמב”ם הזה, אשר כל גאוני ישראל תוכו לרגליו, אשר כתב את ‘משנה התורה’ ויהי ספרו הגדול והקדוש נר לרגלי תופשי התורה ואור לנתיבות כל חכמי ישראל היושבים על כיסא ההוראה, הרמב“ם הזה כתב עוד ספר, אשר לא ידעתי את שמו בלתי היום, והספר ההוא מלמד דעת את האדם, איך ישקול במאזני השכל את מחשבותיו ודבריו ובצדק ישפוט על כל עניין ועניין! הפלא ופלא היה הדבר הזה בעיני, ואבקש לדעת את הספר ההוא. שבתי עוד הפעם לבקש את אבי ולהתחנן אליו, כי ישיג למעני את ספר ‘מלות ההגיון’ להרמב”ם, אשר אולי גם אבי שמע את שמו זאת הפעם ראשונה, ור' יוסף וויזנר הגיד לאבי, כי הספר הזה נמצא אצל ר' אהרן נתן, הוא האיש אשר יעץ את אבי ראשונה לתת בידי את ספר ‘תלמוד לשון עברי’.
מנדלסזון, לסינג, מלות הגיון – ואירוסין
כאשר הביא לי אבי את ספר ‘מלות ההגיון’ לא כבדה עלי עוד הבנתו, לאחר שכבר ידעתי מעט מס' תל“ע ויותר משיחות ר”י וויזנר, וכבר הקיצה רוחי וכשרונותי התעוררו, ואלך בטח לאור הספר ההוא וביאורו, אשר הגיד לי ר' יוסף וויזנר למי הוא (כי ספר ‘מלות ההגיון’ אשר בא לידי פעם ראשונה היה מדפוס ראשון, שלא נזכר שם המבאר עליו), ויספר לי את פרשת גדולתו של הרמבמ“ן ז”ל ורוב חכמתו, ואהי בעיני כאילו באתי פתאום אל עולם אחר: כי נפקחו עיני ואראה מראות חדשות, אשר לא עלו על רוח דמיוני עד הנה, יען כי הסיפורים אשר הקשיבו אוזני עד הנה שנים היו בתוארם ועניינם מאלה אשר החילותי לשמוע מפי וויזנר, ואינו דומה סיפור העולה משבחי הבעש“ט ומיתר הסיפורים מזה המין לסיפור היוצא מתולדות ימי חיי הרמ”ד, ומה מאוד שונים בעניינם ובתוארם וברושם אשר ישאירו בנפש השומע הצעיר לימים, על דרך משל שני הסיפורים האלה, היינו, מצד אחד, אשר קרה להבעש“ט ביום הכיפורים עם הכומר, ומצד השני, קורות הרמ”ד (ר' משה דסוי עם הכומר לאפאטר, שהציע לפניו לקבל עליו דת הנוצרים או לבטל אותה בטענות צודקות, ומה שענה לו הרמ“ד בחכמתו וברוב צדקו, עד שנשאה תשובתו חן בעיני כל החכמים הנוצרים והוכיחו את לאפאטר על פחזותו וגם לאפאטר בעצמו הודה, כי לא טוב עשה בזה. הקורא המשכיל יוכל לשפוט בצדק מה רב רוח סיפורים כאלה ומה תגדל פעולתם בלב נער בעל דמיון חזק, אשר לא הורגל מעודו לשמוע סיפורים מחכמים כאלה, זולת סיפורי־הבל ורעות־רוח, איך ייהפך משורש כוח דמיונו וייברא לו עולם חדש, והיה לאיש אחר, אף הוא היה מתכוון להכניס בלבי מחזות נעימים, אשר לא זמותי ולא עלו על לבי, ויספר לי את כל עניין ספר ‘נאטהאן דער ווייזע’ של לסינג, מתחילתו ועד סופו, ויבינני בקצרה ובבירור גמור מה הוא הטעאטער, אשר לא ראיתי ולא שמעתי מעולם, ויתאר לפני כל המאורעות של הספר הנ”ל במחזות שונים, כאשר ישחקו אותם המשחקים על הבמה, וכוח דמיוני קיבל הדברים כהווייתם, ויחקו על לבי לזכר עולם, כאילו בעיני ראיתים ובאוזני שמעתי הקול מדבר מעל במת המשחקים, וכן סיפר לי גם תולדות לסינג והתרועעו עם הרמבמ"ן.
בארבעה־עשר לחודש ניסן עשה אבי ז“ל משתה (כי בכור היה, ולבלתי יתענה תענית הבכורות – האיש אשר בכל שבוע התענה לא פחות מב וה – סיים איזה מסכת ועשה משתה לכל אוהביו הבכורים) ממיני מתיקה מעשה אופה, אשר נשארו מיום הפורים, הנקראים בפי ההמון כרים (קישעלך) וכיסי־המן. ככה יעשה אבי כל הימים בערבי פסחים וקרא לאוהביו הבכורים, אשר אחד מהם היה ר' אהרן נתן. ויעמדו כולם ניצבים (כי אין כיסא ואין שולחן ביום ההוא, כי כולם הוזכו והיטהרו מכל מחמצת) סביב חבית וקרש עליה מלמעלה, ואיש לחמו בידיו ועיניו עליו לבלתי יפררהו על הרצפה ויצרך בדיקה שנית. ויהי ביום ההוא, בשנת תקפ”א, ויאכלו וישתו ויהללו את ה‘, ויפן ר’ אהרן נתן כה וכה לבקש אותי וירא כי אינני, וישאל את אבי ויאמר: ‘איה בנך יחידך אשר אהבתי?’ ויבקשני גם אבי ולא מצאני, ואנוכי נחבאתי אל הכלים תחת תנור וכיריים ובידי ספר ‘באור מלות ההגיון’ להרמב“ם, אשר השאיל לי ר' אהרן־נתן. ויהי כאשר ביקשוני שניהם וימצאוני וירא ר' אהרן־נתן את אשר אני עושה, ויאמר אלי: ‘אי זה השער אשר אתה לומד היום’ ואומר: ‘השער השביעי’ (הכבד מכל שערי הספר ההוא). ויאמר רא”נ אלי: ‘הנח את השער הזה, כי סגור הוא לפניך; כי אם אלי תבוא בימי החג ואאלפך בינה בשער הזה, כי כבד הוא ממך לדעת אותו לבדך’. ואען ואומר: ‘לו אדוני שמעני, קח־נא הספר בידך ושאלני, ואני אגיד לך את כל הכתוב בשעה הזה, כי ידעתיו מהחל ועד כלה’. ויקח ר' א“נ את הספר מידי וישאלני כדברי, ואגיד לו את כל דברי השער השביעי, וייפלא הדבר בעיניו מאוד, כי בן עשר שנים הייתי בעת ההיא, וזאת לדעת, כי ספר ‘באור מלות ההגיון’, אשר קראתי בו אז, היה, כאשר כבר אמרתי, רק עם פירוש הרמבמ”ן (אשר גם שמו לא נקרא עליו בדפוס הראשון) ולא עם הגהות ר' יצחק סאטאנב, אשר על־ידיהן יוקל על הלומד הרבה, כנודע, ואף כי הספר הנ“ל מעתק ללשון אשכנז ומבואר יפה ביתרון באר, כל הדברים האלה לא היו לפני, רק ביאור הרמבמ”ן לבדו, וידי עשתה חיל להבין אותו על בוריו; על כן היה הדבר לפלא בעיני ר' א"נ, ויגד לאבי את תמורתו ואבי שמר את הדבר בליבו, ואותות שמחה נראו על פניו.
אחר הדברים האלה, בקיץ שנת תקפ“ב, ואני אז בן אחת־עשרה שנה ומחצה, הלוך הלכתי עם אבי ז”ל העירה ברדיטשוב, הרחוקה מעיר מולדתי קונסטאנטין־ישן שנים־עשר מיל רוסיים. בבואנו שמה התאכסנו בבית הרב הגאון המפורסם ר' ראובן, שהיה אחר־כך אב בית־דין באודיסה, ובעת ההיא ישב בברדיטשוב ונקרא בשם הרב מזיטומיר, והוא היה בנו של הרב החריף ר' יוסף אב בית־דין דקהילה קדושה קונסטאנטין־ישן ואוהב נאמן לאדוני אבי ז"ל.
ויהי היום, ואני ואבי יושבים בבית הרב הנ“ל, והנה שני אנשים באו אל הבית, שם האחד ר' יצחק, והוא מורה־הוראה בעיר קטנה ושמה צ’רניחוב הסמוכה לקרית זיטומיר, והאיש ההוא חכלילי עינים מיין שרף אשר אהב סלה, והוא כבד פה וכבד לשון, אבל מילא כרסו מתלמוד ופוסקים ראשונים ואחרונים ותורתו בתוך מעיו, והנה זה בא לנסותי בחידות עמוקות בתלמוד למען דעת אם אכשר להיות בימים הבאים חתן איש עשיר אחד בעירו ושמו ר' נחמן־ליב, אשר שלחו לבחנני. והאיש השני הבא עמו, ואשר לא ידעתי את שמו עד היום, היה השדכן המדבר בי נכבדות אלה, והן הם אשר העירו את אבי ז”ל על־פי איגרתם לבוא עמדי לברדיטשוב להיבחן ולבוא בברית ההתקשרות עם הנגיד הנ"ל, ויגש אלי האיש הבוחן ובידו מסכת ‘בבא מציעא’, ויראני את המשנה־הראשונה, ‘שנים אוחזין בטלית’ עם הגמרא והתוספות דיבור המתחיל ‘יחלוקו’, ואקרא לפניו והוא שואל ואני משיב כהלכות גוברין יהודאין דבוחנין ומנסין את החתנים, ואמצא חן וחסד לפניו, וישלח את שתי אצבעותיו ויקחני בבשר לחיי ויקרא: פלא, פלא! ויפן וילך.
בלילה ההוא נקרא נקראתי אני ואבי לבית הנגיד ר' אהרן טשודניבר, מחותנו של ר' נחמן־ליב מצ’רניחוב, וכבואנו שמה מצאנו שכבר נאספו שמה אנשים הרבה, אותי ואת אבי הושיבו בראש הקרואים, ואיש אחד יושב וכותב וחותם וקרא באוזנינו אלה דברי הברית והתנאים עד תומם, והנה קערה השלכה ארצה וקול קורא באוזני: ‘מזל טוב! מזל טוב!’ ויאכלו וישתו בשמחה ובטוב לב, ונקם ללכת, והנה יד מחותני שלוחה אלי ואקחה מידו מורה־שעות כסף וארגז כסף אשר ישימו בו אבק הטאבאק להריח, כמשפט המחותנים בימים ההם, וגם אחרי כן, לתת מתנות כאלה לחתנים ילדים בני אחת־עשרה שנה כמוני, אשר לא ימודו עוד זמן חייהם על־פי מורה השעות והטאבאק לא יעלה עוד לריח ניחוח לאפם, אולי להגיד להם, כי בבואם בברית הנישואים עיתות הזהב יכלו ויאבדו, והביטו אל צל המעלות, לדעת כמה ירדו מרגעי חייהם, וישימו קטורה באפם לגרש את צחנת החיים, אשר יחלו להיות לזרא באפם.
מדי הלכנו לשוב אל בית מלוננו, ויעבירו לפני בתולה (ילדה בת עשר שנים) יפת־מראה, ככל הילדות אשר עוד חלב אמן על שפתותיהן, ושושני לחייהן כמעט החלו לפרוח, ויאמר אלי אבי, כי זאת היא הכלה, אשר הוכיח לי אלוהים להיות לי לאשה בימים הבאים, ואאמין לדבריו ויחשב לי לצדקה.
קמנו בבוקר השכם ונשב לביתנו העירה קונסטאנטינה־הישנה.
מנהגי שידוכין ואירוסין
בטרם אספר את דברי־ימי חיי מאז הייתי לחתן, אשים לנגד עיני הקורא את דרכי בני עמנו בימים ההם (ובקצת שינויים עוד גם עתה להרבה מבני עמנו), ומנהגיהם בשידוכי בניהם ובנותיהם, למען יעמדו ימים רבים לדור יבוא, אשר ישכח ממנו דרכי ומנהגי הימים שעברו.
נער כבן תשע או עשר שנים יודע כבר לדרוש בדיני ממונות ובאיסור והיתר, ועל־פי הרוב גם בהלכות קידושין וגירושין, מבלי אשר ידע עוד דרך גבר בעלמה (והנערים בעלי דעה ילמדו הסתום מן המפורש) והוא לומד התלמוד עם כל מפרשיו ומפרשי־מפרשיו עד סוף כל המפרשים אשר אין להם סוף וקץ, וכל השקלא וטריא והפלפול ובכל דקדוק הפרטים, אפילו בדיני מקדש וקודשיו, כאילו היה ההיכל על תילו עומד וכוהנים לעבודתם קמו, ושבו בנים לגבולם וכל הדבר הקשה יגישו אל השופט מבני ישראל.
בימים ההם יתנו השדכנים עיניהם בנער הלומד תורה ולו שם בבני העליה, וכל אחד ירשום בפינקסו ועלמות עין מספר סביבו, אלה יפה־פיות, ואלה בנות עשירים, ואלה ממשפחות מפורסמות, ובכל יום ויום ידברו באוזני אביו (והוא שומע), כי כבר הגיעה העת לשדך את בנו, וכי בת נדיב זה יאתה לו ושאין כיופיה בכל הארץ ושהיא מדברת בלשון פולניה כמים (זי רעדט פוליש ווי א וואסער); כי היתה לשון פולניה בעת ההיא, גם אחר אשר פרש נשר רוסיה כנפיו בכל הארץ, לשון המדינה, ויען כי פרנסות היהודים נעשו בימים ההם על־ידי נשותיהם נשי חיל, והאנשים ישבו ספונים בבתיהם או בבית־המדרש על התורה ועל העבודה, היתה מעלה גדולה לנערות ישראל ידיעת לשון פולניה, וגם האנשים אשר עזבו ברוב ימים את לימוד התורה וסרו את הכתר הזה, העטרה שאינה הולמתם מעל ראשם, היו רק כעוזרים לנשיהם בחנות להושיט לה הסחורה, וכבוא שר פולאני לקנות דבר היו האנשים מחשים או נחבים אל הכלים, כי לא ידעו דבר, והיו הנשים לבדן נושאות משרת העסק עליהן.
כשהיה הנער בן עשתי־עשרה שנה ולא נעשה עדין חתן היה מתבייש מפני הנערים בני־גילו, שכולם חתנים ובראשם מצנפת (יארמאלקע) מצופה זהב. גם אבותיו התחילו להצטער והדאגה הזאת איננה מניחה להם לישון, יקומו וישיחו בראש אשמורות בלילה, בשעה שאשה מספרת עם בעלה: מה נעשה לבננו המופלג שיחיה, כי נערה אין בארץ שתהיה ראויה לשדך לו כדרך כל הארץ לפי מעלותיו הרמות והנשגבות. הבעל מספר לאשתו, כי הבן שואל שאלות למלמדו, אשר אין לו מה להשיב עליהן, והאשה מספרת לבעלה, כי הבן בהתפללו בבוקר השכם, בטרם לכתו לבית רבו, יחוג וינוע כאחד הצדיקים הגדולים והמפורסמים, וגם בשעת אכילה לא יחדל מהתנועע, וחכמתו בתורה גדולה כל כך, עד שאינו יודע להבחין בין מטבע של כסף למטבע של נחושת. כאן האב מתחיל לקונן: הנה בננו זה, יאריך ה' ימיו, עוד מעט ויהיה בן י"א שנה, ואם לא נמהר לבקש לו שידוך הגון, איך נזכה לעשות לו אפריון יחד עם סעודת הבר־מצוה? כי לא יביאו אנשים כערכנו את בניהם בברית הנישואין עד מלאות להם שנתיים בברית השידוכין.
הבוקר אור והשדכן בא ומכתב בידו משדכן חברו: ‘שבת פלוני הקצין המיוחס בעיר פלונית לה עשר שנים, יפת־תואר ויפת־מראה, יודעת להתפלל, לקרוא ולכתוב ולחשוב ב’ציפער’ ואביה מתחייב את עצמו ליתן לנדן בתו הבתולה הנ"ל סך כך וכך, חוץ מתנות להחתן ומזונות על שולחנו עשר שנים רצופות, וכי חפצו ומגמתו ליתן את בתו לנער חכם בתורה‘. השדכן הבקי במלאכתו מרבה דברים שרובם שקר, ואחר ההתווכחות וההשתדלות של אבי הנער להראות להשדכן, שהשידוך הזה קטן ושפל לפי ערכו, יצא השדכן בהבטחה גמורה, שעל האופנים אשר קרא במכתב חברו אבי הנער מתרצה לשדך את בנו לבת פלוני. ביום ההוא יענה השדכן לרעהו ההיפך מכל מה שאמר לו אבי הנער, ויחייב את עצמו בשם אבי הנער לתת לנדן בנו מה שלא ציווה לו ולא עלה על לבו; כי ידע היטב שגם חברו כתב לו שקרים וכזבים, והוא משלם לו במטבע שטבע, וכל אחד מכיר בשקרות חברו ובתרמיתו, והם מחרישים לדעת היצליח השקר את דרכם. גם השדכן מצד הכלה לא יחדל מדבר שקר על לב אביה ואמה, ככל הדברים אשר דיבר חברו מצד החתן. ואבי הכלה לא נופל הוא מאבי החתן בגאווה וגאון וגודל־לבב, ומוכיח בראיות שאין השידוך הזה לפי כבודו ורוב עושרו; ועם כל זה יצא השדכן מלפניו שמח וטוב לב, כי סוף דבריו: ‘אם אמת הדבר, כפי שכתב השדכן שמצד החתן ומה’ יצא הדבר, יוגמר בכי טוב’.
לא ירבו הימים ואבי הנערה ישלח איש־עיתי, רב או מורה־הוראה או מלמד חריף, לבחון את החתן בלימודו. אחר הבחינה (אשר על־פי הרוב החתן יצא ממנה בשלום והכסף יענה את הכול) יבואו המחותנים למקום מוגבל ביום המיועד, יתראו פנים בפעם ראשונה וידברו אודות ההתחייבות, ויימצא הדבר שכל דברי השדכנים היו שקר וכזב. והנה יחר אף שני המחותנים ויריבו בחזקה, וכל אחד רוצה לשוב למקומו. אז יתעורר בעל האכסניה (כי גם הוא בקושרים עם השדכנים) וירבה עליהם רעים מאנשי העיר ושכניו הקרובים אליו לפשר ביניהם ויעשו שלום. לעת ערב יהיה אור במושבותם, ידליקו נרות ויעריכו השולחן, יפרשו עליו סדין לבן ויעמידו בקבוקי יין־שרף וצפיחות בדבש, יאספו היודעים ומכירים ויבוא החזן וקסת הסופר במותניו, ובטרם כל יתחיל לכתוב נוסח התנאים, וכשיגיע אל ההתחייבות ישאל את המחותנים – אלה אשר עוד לא שככה רוחם מכל וכל, יחדשו את המריבה על רגעים אחדים, אבל המסובים ישתדלו לשכך חמתם ולפשר ביניהם. הסופר גומר כתיבתו וקורא התנאים בקול רם באוזני כל המסובים. ככלותו לקרוא, עוד דבריו האחרונים בפיו, והנה השדכן מגיח ממקומו, אשר היה נעלם ונחבא עד תום כל הריבות והקטטות, ויקרא פתאום בקול: ‘מזל טוב!’ ובקראו יפוצץ בזרוע עז קערת־חרש אחת, אשר ישליך ארצה ושברה לרסיסים, ועדי רגע חוטף כל אחד מכל אשר תמצא ידו קערה, פארור או סיר, ומשליך לארץ. המנהג הזה יסודתו לזכרון אבלות על חורבן בית ה‘, לקיים מה שנאמר: ‘אם אשכחך וגו’ תשכח ימיני’. לפתע פתאום תלבש את כולם רוח שמחה וגילה, ושתו ולעו ואכלו ושבעו, ומכל עבר ופינה יישמע קול ששון וקול שמחה; ‘לחיים!’ ‘לשלום!’ וכהתמם לשתות יקומו ללכת איש למקומו. אז יחליפו המחותנים מתנותיהם. וזה הדבר אשר יתן אבי הכלה להחתן (בידו או ישלח על־ידי שליח למקומו): מורה־שעות של כסף או זהב, ארגז כסף לטבק הטאבאק, מצנפת מצופה זהב, חומש קטן מאוגד בכסף, ואבי החתן שולח להכלה טבעות ונזמי האוזן של כסף וזהב, שלשלת זהב וכדומה, וזה אשר יקראו מתנות קטנות, אולם הגדולות אשר ישלחו לעת החתונה עם טלית ו’שטריימל' (כובע מזנבות הצאַבעל) להחתן ומרגליות ו’שטערנטיכיל' (כעין כתר דיאדם מצופה מרגליות ואבנים טובות) להכלה (ובימינו ה’שטריימל' וה’שטערנטיכיל' נפלו בארצנו על־ידי פקודת הקיסר ניקולאי הראשון בשנת תר"ד, נפלו ולא יוסיפו קום!).
משעה שהאב מספר לבנו שנעשה חתן (לפי שעל הרוב האבות יבואו במסורת ברית התנאים מבלי ידיעת בניהם) ומוסר לו המתנות, הוא נהפך לאיש אחר. כשיבוא בשבת אל בית־התפילה לבוש בגדי משי ומתחת לכובע הצובל אשר על ראשו נשקף זהב מצנפתו וכל ראשו כתם פז, הנה יעמוד על מקומו ופניו מזרחה ולא ירוץ עוד הנה והנה עם חבריו כמקודם, יעלה לתורה בשבתות ובמועדים לקריאת מפטיר, והחזן כשיקרא אותו לעלות לתורה יאמר: ‘יעמוד החתן פלוני’. ובערים הקטנות נעשה חסיד להרבות כבודו וכבוד אבותיו ומתפלל בקול גדול ובנענועים, אז הוא מתחיל ללמוד אצל מלמד מפורסם וחריף, אביו כותב בכל פעם למחותנו ומספר מעלות בנו ודרכיו הטובים, והמחותן יתעורר לבקש את החתן אליו על החג הבא ראשון, על הרוב על חג השבועות, יען שבעת ההיא הדרך טובה. בבואו שמה בלוויית מלמדו או איש אחר נכבד, אשר ישלח עמו אביו ללוותו, יוסיפו הבוחנים והלומדים להתווכח ולפלפל עמו בלימודו; ואולם האיש המלווה אותו יודע להלוך נגד רוחו של כל אחד מהם, עם חסיד יתחסד, יספר לו סיפורים חדשים (שבדה מלבו) מצדיקים ישנים, וסיפורים ישנים (שכבר נאמרו ונשנו מרביים שכבר מתנו) מצדיקים חדשים, וימלא גרונם יין־שרף. וימלא ראשם של הלומדים בדרשות של מה בכך, אשר אסף מלוא חופניו והמה כתובים על ספר ‘פלפולא חריפתא’ וכדומה, ובתחבולות כאלה יגן על החתן והיה לו כתרים בפני הפורענויות לבל ייתפש במצודתם, אם אין לאל יד החתן עצמו למלאות משאלות לב מחותנו על־ידי הבוחנים. והמלמד יבשר בשורות טובות לשולחו על־ידי איגרתו שתודה לאל הכול על נכון.
החתן בהיותו בן י“א או י”ב שנה, עיתות הזהב, אשר הדמיון יקרה ברוח עליותיו וקרע לו חלוני רקיע ועודנו לא גורש מפני הנסיונות והשכל, התאווה לא דפקה עוד על פתחי לבבו בכשיל וכילפות, ותגע בו רק בשרביט הזהב אשר בידה אשר בו נחש תנחש, ראשו עודנו מלא טל הילדות והשחרות ורוח צח מרחפת עליו, רוח מלא מאלה הסיפורים וההגדות, אשר הוא קורא יום־יום בספר התורה ובפירושי רש"י, מקורות האבות, מדמשק אליעזר בלכתו פדנה ארם לקחת אשה לבן אדוניו, ויעקב ורחל וכדומה, וכל מעשי ומקרי בני־אדם בעיניו מעשי אלוהים המה; הנה הוא רואה את בת־גילו הכלה כמתת אלוהים השלוחה לו ממרום להיות שעשועים אצלו, וארבעים יום קודם יצירת שניהם הוכרז עליהם בשמים ‘בת פלוני לפלוני’. עוד לא התבונן על בתולה, יפה ממנה לא ראו עיניו, אשר לא שוטטו הנה והנה לבקשה, ולא דיבר עם אשה אפילו שיחה קלה. היא הראשונה אשר תקשור תקוות חוט האהבה בלבו ותעורר את רגשותיו הנקיות, הצניעות והבושה מגדילות את כוח דמיונו וממלאות משכיות לבבן הרגשה צלולה וזכה אשר לא ידע שחרה, הרגשה שאין בה מאומה מחלאת התאווה הגסה, אשר לא התגאלה בה נפשו עוד ולא ידע ממנה דבר, הרגשה טהורה וקדושה הממלאת את הנפש עדן ועונג, ישבע בהקיץ תמונות וחזיונות אשר לא יבין לפתור אותם. וכן ישוב אל ביתו בלב מלא הגות, מחכה לקץ אשר יראה את ילדת שעשועיו בבית אביו בחג הבא ראשון, להתרועע עמה שנית בשקרות־עין מבלי דבר דבר. והיא גם היא על מחזה בחירה תתענג, תספר לרעותיה מעלותיו הרמות, איך שיבחוהו הבחונים, וכי הפליא לעשות בזמירותיו ביום השבת, אשר הוא יודע לזמרם בעל־פה בניגונים יפים כמבחר החזנים, ובתוך התהילות והתשבחות לא תשכח גם כן לספר, כי קווצותיו סדורות לו תלתלים ושפתיו אדמו כתולע וחן הוצק בהנה, ורוח התשוקה תחל לפעמה לראותו תמיד סביבה; ובתשוקה זאת לא יתערב רעיון זה ותאוות בשר, אשר לא ידעו גם שניהם, ועיניה תכלינה לעת אשר ישלח מחותנה עגלת צב לקחתה אליו על חג הבא. הימים האלה ימים מאושרים המה! רק הם לבדם ימי הצלחת האיש היהודי, בטרם ידע העול הקשה, אשר הוא עתיד לשאת על צווארו, ומועקה על מותניו לבקש טרף בעשר אצבעותיו, בלי נחלת שדה וכרם, ובארץ זבת חלב ודבש נחלתו מדבר שממה ותקוותו מפח־נפש, להשתכר אל צרור נקוב ולבנות לו מגדל פורח באוויר ולחצוב בארות נשברים אשר לא יכילו המים ולפרנס את ביתו בעמל ויגיעה ונחלת כבוד אין לו. כי אם לא תאיר לו ההצלחה את פניה והיתה עניות ושפלות מנת חלקו והיה דראון לכל בשר, והשם יהודי יהיה לו לחרפה מכל סביביו, ואם גם יצליח במסחרו וקניינו ועשה עושר במשפט ואמרו המקנאים אשר סביבו, כי במרמה ועושק עשה עושרו, ויבזוהו בלבם, אם גם יכבדוהו בפיהם ושפתם, כי ילווה אותם כסף בנשך. על כן אמרתי, כי אין ליהודי בעולמו אלא ימי הילדות בלבד, הם לבדם חלקו ונחלתו, ורק עליהם יתענג בטרם ידע תבל ויושביה.
עודני זוכר את הימים הטובים האלה, עוד בתנומות עלי משכבי יעברו לפני כצללים, אבחינה בכל עיתותי, אבינה בכל אשר עבר עלי, ולא אמצא שעשועים כימים האלה אשר כהנדוף עשן נידפו ועודם חרותים על לוח לבי לזכרון נצח.
משל משלו חכמי יוון, כי ארבעה זמנים עברו על האדם על הארץ למן היום בראו אלוהים, ויקראו להם שמות: זמן הזהב, הכסף, הנחשת והברזל, ואם קרוב הדבר להאמין, כי גם כל המין האנושי כאיש פרטי היה לו זמן הילדות (הזהב) והנעורים (הכסף) והעמידה (הנחשת) והזיקנה (זמן הברזל); הלא ביתר עוז ראה נראה מחלקות הזמנים האלה באיש פרטי. מי הוא בכל בני־האדם, ואם היה יהיה מיוצאי ירך עניים מרודים השואלים ללחם, או אסופי מילדי זנונים הנמצא אחר הגדרות, או זרע מרעים, גנבים ושודדי לילה, מסתופפים בחגווי הסלעים ובמערות פריצים וכפריצי חיות בלילה יבקשו טרף ודם אדם ישתו חמר – מי בכל הנולדים על ברכי אלה חלאת המין האנושי, אשר לא היה לו זמן הזהב, ימי אושר ועונג, אשר לא ידע יגון ואנחה, מבלי דעת מאומה, בשבתו ערום וחשוף שת על עפר כשבת על כיסא נגידים, ורגבי חול לו שעשועים כאבני שוהם וישפה. מכל הנעשה תחת השמש לא ידע דבר; יכבדו אבותיו ולא ידע, יצערו ולא יבין למו, תרגז הארץ תחתיו והוא לא ידע ולא חת ולא קם מפני כל הרעש עד רדתו חיים שאולה. ומי בכל אלה אשר זמן הכסף לא היה לו? מי האיש אשר לא לקחה אותו האהבה בציצית ראשו ותרכיבהו על עב קל לעוף ביעף אל ארצות הדמיון והחלומות לחיות שמה עם אהובת נפשו, אשר בדה לו ברעיוניו כדון קישוט חיים של עונג ונחת אשר אין על עפר משלם, חיים דמיוניים ומראיהם נאווה כמראה הקשת אשר בכדורי בורית? ומי בכל אלה אשר לא חיש קל כלו ויאבדו לו הכדורים האלה וצבעיהם בנפוח בהם רוח המציאות ולא שב מארצות הדמיון האלה, ותחת הכסף יביא נחושת קלל וכל טוב דמיונו יתבלע? ואף כי ימים יבואו ויצא האיש ההוא בעול ברזל על צווארו, מדי יום־יום יתרבו צרכיו מסביב; אם אשה יקח לו והולידה בנים ובנות ועבדו הם בו בפרך, ואם אמור יאמר אחכמה ולא אביא צווארי בעול הנישואים, איכה אשא לבדי את המשא והטורח הזה – ושאף צמים חילו וזרים יאכלו יגיעו, משרתיו יגנבו משכבו מתחתיו ועל לבושו יפילו גורל, לחמו בדאגה יאכל ותאוותו לא ימלא ושפתי זרה תמוצנה דמו וחלבו עד ימות לשחת ונפשו כעפר לכל תהיה. על כן אמרתי כי המשל הזה אמת וצדק, כי זה כל האדם.
אמנם אם לחכמי יוון ניתן צדק, הלא נתפלא הפלא ופלא על הנועם והיופי הנמצא בסיפורי תורתנו בעניין זה. זאת התורה הקדושה לכל עם מעמים המתוקנים הוצק חן בשפתותיה וכבוד והדר מרחף על סיפוריה. אחת דיבר אלוהים ושתיים זו שמענו: לא יכחיש שום מאמין את אמיתת הסיפורים כמו שבאו בתורה בזמן העבר, ובכל זאת עינינו לנוכח יביטו, כי גם בהווה דיבר הכתוב. ובכן נשימה נא עין על חיי האדם הראשון בגן אלוהים בטרם אכל מעץ הדעת. עין מי לא תשורנו, את הילד התם המתהלך על פני אשפה ודומן כמו על שושנים בגן אלוהים, המשתעשע עם ילדים כמוהו לחפור גומץ בארץ ולבנות להם בית מטיט ורפש, וילכו ערומים ולא יתבוששו. ומי עוור עין ולב וכסיל לא יבין את זאת, כי האדם אחר אכלו מן העץ אשר בתוך הגן, הוא האדם אשר חץ פתאם – חץ האהבה – היה מכתו, עודנו בגן אלוהים, עוד לחמו ניתן ומימיו נאמנים, שארו וכסותו אבותיו עוד יתנו לו וכל מחסוריו עליהם, גם נפשו עוד נקיה מכל חלאה ורוחו לא הוטמאה בכל טמאת מעשה תעתועים, אבל קול בקרב לבו מדבר עמו תמיד בחלום ובהקיץ ואין לנפשו פתרונים, קול ישורר באוזניו פעם בפעם:
הֲיָדַעְתָּ אֶת הָאָרֶץ שָׁם צִתְּרָנִים יִפְרָחוּ,
מִבֵּין עֱפָאִים תַּפּוּחֵי זָהָב קַרְנֵי אוֹר יִשְׁלָחוּ,
רוּחַ צַח נֹשֵׁב מִתְּכֵלֶת שָׁמָיִם,
שָׁם שֹׁקֵט הַהֲדַס וְהַדַּפְנָא יִשְׁלַח יָדָיִם
הֲיָדַעְתָּ יָדֹעַ?
שָׁמָּה! שָׁמָּה!
מִי יִתֵּן אֲהוּבַת נַפְשִׁי יַחְדָיו נִסָּעָה כו' כו'
יבקש למצוא חשבון מה היה לנפשו, כי תקרב ותרחק, תבחר ותמאס, תתאווה ותקוץ, והוא לא ידע, כי אכל מפרי האהבה, אשר כל אוכליו יאשמו, יחוגו וינועו כשיכור, כי דבש מהול ברעל הוא. עוד מעט והנה מפניו סגר הגן מבוא, והאדמה לא תתן עוד את יבולה מבלי עמל, כי בעמל נפשו ישבע לחם, ייצא האדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב ונוות ביתו תחלק שללו – זכה – עזרתו, לא זכה מנוגדתו – והיה כי ירבו לו הימים ויוולדו לו בנים ובנות, ויהי ריב בין הבנים, ושלח איש ידו באחיו, למי אוי למי אבוי? האב יבכה את קשי יומו, עד יבוא יומו ונספה. זה ספר תולדות אדם למן ברוא ה' אלהים אדם על האדמה עד היום הזה.
חתונה בישראל
ואם הימצא יימצא עוד בין העמים החיים עוד היום על פני האדמה עם אשר ידמה כמעט בתהלוכותיו אל ימי קדם, הלא עם צעירי בני ישראל הוא עם ספר התורה. חתן בן י"ג שנה יוצא מחופתו ובידו עוד לא דבק מאום מכל חטאת האדם; בת־גילו תתייצב לעומתו כאם כל חי מעשה־ידי אלוהים, עצם מעצמיו ובשר מבשרו, בטרם היה אליה דבר הנחש לאכול מפרי עץ הדעת. הנער אשר לא ידע קרוא ‘ראמאנען’ וקול שירי־עגבים לא שמע, אשר היה לו שיר השירים דבר ה' כולו קודש קדשים, כנסת ישראל מדברת עם השכינה, וכל דבר אהבת בשר כספר החתום לפניו, לפתע פתאום ונגלו כספר לפניו עיני הנערה, אשר הוכיח לו אלוהים, וקרא את כל הכתוב שמה ברגע קטן, ושלח ידו ואכל, ונפקחו עיניו – ולא יהיה בו חטא! האומנם אם לא יסכים המנהג הזה עם כוונת ותכלית החברה, אשר ישראל שוכן בקרבה, ואני נשאתי עליו קינה בראש דברי אליך יקירי – הלא מצד השני, המוסר יקרא אל העם הזה: ‘רק אתה בנת לרעי ופקודתי שמרה רוחך, ופקדת נווך ולא תחטא’!.
כשוב החתן אל בית אביב עמוס מתנות מחותנו (על הרוב ספרי הש“ס והפוסקים, אלפסי, רמב”ם וכדומה) ישמח האב ביוצא חלציו ותגל האם בפרי בטנה, בקראם את איגרת המחותן המספר את תהילת בנם היקר, ובדמעות גיל וששון ינשקו מנשיקות פיהם את העלם הנחמד, ויחלו לעשות הכנות לקבל את הכלה על החג הבא בשובה ונחת. הימים יעופו כחלום לילה, והנה באה הכלה הצעירה בלוויית אשה זקנה, אשר שלחו עמה הוריה. מי יספר עונג האבות? מי יגיד תעלומות בני הנעורים, החתן והכלה? ילא כל עט, יקצור כל דמיון אנשים כמונו, אשר כבר גורשו מעדן גן־אלוהים, מהכיל את אשר יהגה לבם הרך. גם הימים האלה יעברו ויחלופו, הכלה תשוב אל בית אביה, ואחריה יאיר נתיב האהבה הנקיה, נתיב לא ידעו איש נתעב ונאלח, שותה כמים תענוגי תבל ונפשו לא ידעה שבעה. תכל נפשה לרוות דודים את בן־גילה, אשר הוא אצלה אחד בקרב כל הארץ. והוא גם הוא בלב בוער ובהרגשה מתלקחת יחבק כל מכתב אשר תכתוב לו, ינשק את איגרותיה, אך איש לא ידע בכל אלה. כי חשקו לא יעבור פיו, וגם מדלתי לבו החוצה עוד לא יצא. וכי תשאלו אותו מה האהבה הזאת לו, ולא ידע השיב, כי לא ידע מה היא.
אז יחל החתן ללמוד הדרשה, אשר ידרוש ברבים בנשף חשקו ליל כלולתו לעת סעודת הלילה, אשר לזאת תיקרא סעודת הדרשה. עניין הדרשה ההיא הוא פלפול תלמודי באיזה דין מדיני נישואין וקידושין. ובעוד ימים אחדים יצאו המחותנים איש ממקומו עם אוהביו וקרוביו אל המקום אשר יבחרו לשכן את כלולת בניהם שם, אחר אשר הניחו מקודם את כסף השלוחים ביד שליש המרוצה לשני הצדדים. ובטרם יצאו ללכת אל מקום החתונה והיה קודש להם יום השבת, יום משתה ושמחה לשניהם, לכל אחד במקומו. אבי החתן יאסוף אל ביתו ביום השבת בבוקר השכם את כל אוהביו, כולם ישימו עליהם מחלצות וכל בגד יקר, והחתן ילבש בגדי החתונה וישים פעם ראשונה את ה’שטריימל' על ראשו (מגבעת יקרה מזנבות הצובל, אשר כבר בימינו אלה הוסרה מעל ראשינו בארצנו בפקודת הקיסר האדיר ניקולאי הראשון נשמתו־עדן, אשר פקד לעם ישראל ללבוש בגדי ארופה ככל תושב הארץ), עטרה שעטרו לו ליום חתונתו, ועל בגדיו מלמעלה ילבש ה’טיזליק' (בגד־משי יקר, ארוך עד כפות הרגליים ורחב מאוד, ואצילי הידים ארוכים כארוך הבגד, ועל כתף יינשא, כי לא יביאו הידיים באצילים כי אם ידו האחת אוחזת בקישורי־משי היוצאים מלמעלה אצל הצוואר מימין הבגד ומשמאלו וירכסו את ה’טיזליק' לבלתי יפול אחור. גם הבגד הזה כבר עבר זמנו ובטל אצלנו, אבל עודנו יקר ונכבד בארץ גאליציה) כה ילכו יחדיו אל בית־הכנסת הגדול שבעיר, כי אם יהיו בתי־התפילה הרבה בעיר אחת בישראל, הנה בית־הכנסת הגדול לו יתר שאת והוא עולה על כולנה לכל דבר שבקדושה אשר יקדשו בני ישראל, והיה במשוש חתן על כלה ועזבו קרוביו ומיודעיו איש בית תפילתו בשבת ההיא ובאו כולם אל בית־הכנסת הגדול לחוג אתו את חג שמחתו ולשמוח לפני ה' בבית הקדוש אשר ישכן שמו שם, הוא מקדש מעט למעט מכל העמים. ביום ההוא המחותן וקרוביו הם הנשיאים והנסיכים בבית ה' והראשונים לכל דבר שבקדושה, אין כיסא אשר יגדל מכיסאותם, כולם במזרח יעמודו. הנגידים והקצינים אשר להם מקומות קנויים לצמיתות בכותל המזרחי ירדו מכיסאותם לעמוד באשר יעמדו, ויחלקו כבוד לחתן ולמחותנים. החתן יעמוד לצד הרב והמחותנים מימינו ומשמאלו. מהם יבחרו הקהל, חוקה אחת, לעמוד על הבימה משני קצותיה בעת קריאת התורה ולפקוד את מי יקרא החזן לעלות לתורה, מהם יכבדו להוציא ספר־תורה מן ההיכל ולהניחו לפני בני ישראל, מהם יהיו כל הקרואים לתורה. החתן יפתח את ארון־הקודש לעת יפתח, ובעלותו לתורה יקראה החזן את שמו בקול גדול ורם יותר מאשר יקרא לכל יתר הקרואים, ואחר ינגן עם משורריו, וברגע הזה תבואנה הנשים על האנשים מעזרתן וימטירו כגשם עליהם וכמטר סוחף אגוזים, והאספסוף מבני העניים אשר בבית ה' ירוצו ולא ייעפו ויכרעו ברך ללקט את האגוזים ולשומם בילקוטם. ככלות התפילה ילכו כל העם אל בית אבי החתן לקדש על היין ולסעוד לבם במיני מתיקה, כיד ה' הטובה עליו.
ושם בבית הכלה נקבצו נערות רבות כלילות יופי ואשה עדיה עליה, רוח חן וכבוד שפוכה עליהן ויראת שדי נוצצת מזיז עיניהן, והמנגנים בכלי שיר, אשר לא מבני ישראל המה, ינצחו בנגינות, והנה במחול תצאנה כל היום לשמח את הכלה, היושבת בתוכן כירח בין כוכבי מעל, ותעד נזמה וחליתה, ותצנוף צנפה על ראשה מצופה זהב (באנדאליק) אשר שלח לה החתן ביום שנדברו. העטרה הזאת לא תוסיף עוד שאת על ראשה אחר כלולותיה, כי תחליפה באחרת, בצפירת תפארה כליל יופי מצופה פנינים ומרגליות (שטערנטיכל), וזהב מצנפתה יוסר והיה לכסות את מסך־החזה (ברוסטטוך), אשר תשא על לבה תמיד אחר היותה לאיש, כי כן תשאינה בנות ציון הנשואות בארצות האל, מסך עלי חזיהן לכסותו, ולא יראה הוד יופיין החוצה לעיני איש זר. אמותינו לפני ארבעים שנה כיסו, גם עור צווארן במטפחת (העלזעל), כי צנועות היו בכל דרכיהן, ותהיינה מאושרות בארץ ובשמים, ולב בעליהן בטח בהנה, ועתה עזבו בנות ישראל דרכי אימותיהן ותלכנה נטויות גרון וזיז שדיהן לא תחשוכנה, עיני כל אליהן ישברו, ימהרו כציפור אל פח, ושלל לא יחסר. כי למרבה המשרה ולשלל אין קץ עיני הבנות צופיות בימינו, לשלול שלל בני הנעורים ולבוז בז לבותיהם, להיות הנערים שללן ונפשם תצודנה. לא כן הימים אשר היו טובים מאלה, לא נתנו הנערות עיניהן באחר, ואשר יבחר למעניהן אביהן הוא הקדוש.
ממחרת השבת או ביום השני יעשו האבות איש בביתו משתה לעניים, משתה שמנים, בשר ודגים ומטעמים יאכלו ושכר שעורים ישתו, ואת אשר תשיג ידו יתן להם גם מי־דבש או יין. העניים ישבו סביב לשולחנם, והמחותנים ונכבדי בתיהם ואוהביהם ישרתו אותם להושיט להם כל מאכל ויין משתיהם לקול שרים ומנגנים ביד. אחרי אוכלם ואחרי שתותם יצאו במחול כולם לשמח חתן וכלה כמצווה מפי חז"ל, אז יחלקו להם נדבות כסף, איש כאשר תשיג ידו וכברכת ה' עליו. וביום השלישי יסעו המחותנים לדרכם (כי לא יצא איש ממקומו ביום השני שלא נאמר בו ‘כי טוב’) אל מקום המוגבל. אבות הכלה יקדימו לבוא, כי הם יעשו את המשתה והכינו את אשר יביאו, ואחרי כן יצאו בצבים ובכרכרות לנוכח החתן להובילו בשמחות וגיל ובקול תרועת כלי שיר אל הבית אשר הכינו לו. מנהג ישראל, שמי שאין לו מרכבה מרקדה וסוס דוהר, ישאל מאוהבו ורעו או שכנו הקרוב אליו ואף משרים אשר לא מבני ישראל, לנסוע נוכח החתן ולהביאו למקום הכלה בכבוד והדר, ואין משגיחין בשעטנז, וכבוא החתן העירה, בטרם ילך אל בית מלונו, יסוב במרכבתו את טבור הקריה והחנויות אשר בקרבה שלש פעמים.
היום ההוא, יום אחד לפני החופה, ייקרא סעודת החתן, וזה משפט היום ההוא: אחר חצות היום בשמחות תובל הכלה לבית־המרחץ בתופים ובמחולות, ונשים זקנות מרקדות לפני הכלה, והביאו במי המקווה את בשרה, לקדשה לבוא במסורת ברית הנישואים. אז תלמדנה אותה סוד העיבור ולברך על הדלקת הנרות בלילי שבתות וימים־טובים, לפרוש חלה, ובייחוד להיבדל מבעלה בימי נידת דוותה אשר תטמא, ולספור שבעה נקיים ככתוב בתורה שבכתב ושבעל־פה, ויעתירו עליה מלים לחרות הדברים האלה בציפורן שמיר על לוח לבה, כי רק בדבר הזה תחיה בזה ובבא ותמצא חן בעיני אלוהים ובעלה, תזכה לבנים כשרים ולבנות חן צנועות, ולא תקש בלידתה ולא תמות בשעת לידתה ותבלה שנותיה בנעימים. והיה אחרי טהרתה ושבה אל בית אביה לשוש עם נערותיה ורעותיה, אשר סביב שתו עליה, ותצאנה במחול עד הערב. בעת ההיא ייאספו הבחורים אל בית החתן. החתן מסב בראש לבוש בגדי חתונתו ועטרת תפארת ה’שטריימל' בראשו, והבחורים סביב לו בכבוד והדר יעטרוהו. אפס לא כל הרוצה ליטול לו מקום סמוך להחתן יבוא ויטול; כי בכסף מלא יקנה לו מקומו, והמחיר יקח ה’בעלפער' של החתן. – ‘הבעלפער’ ההוא הוא רווק גדול ובריא אולם, משכמו ומעלה גבוה מכל ה’בעלפערס' ועל ראשו ‘ספאַדיק’ (מצנפת שעירה) גבוה מכל ה’ספאַדקים', שערותיו תלתלים שחורות סביב לראשו, ניצבו כמו נד וקפאו ממרק ‘פפלוימען’ או שכר שעורים אשר נטבלו בו, למען יעמדו ימים רבים ויהיה להם ברק; לבושו בגד ארוך מקיטיי שחור וחגורה שחורה על מותניו, ופעמיו יפו בנעלים שחורים נוצצים כעין נחושת קלל.
ה’בעלפער' הזה יעמוד לפני מערכת הבחורים, רגל אחת על הקרקע ורגל אחת על הספסל, ויקרא בקול דוב שכול: ‘חתן דומה למלך! בחורים, שאץ געלד! לאמור, שהבחורים יקנו להם מקומות סביב להחתן, המרבה יישב לימינו והממעיט לשמאלו. פה יתחיל המסחר, זה יתן וזה יוסיף וזה יוסיף עוד, עד האחד יגדיל והיתה לו ימין החתן לנחלה, ושב ה’בעלפער’ למכור שמאלו, ואחר־כך הסמיכות לימין ולשמאל, עד אפס מקום, ואיש על מקומו יבוא בשלום, וקרה ‘בעלפער’ איש־מזימות, למען הרבות בצע, נועץ למכור גם ימין ושמאל הבחור הימיני, באמרו, כי גדול כבוד הבחור היושב לימין החתן, וגם שבת לימינו ולשמאלו לכבוד גדול ייחשב, והבחורים התמימים האמינו לדבריו וישימו לכסף מוצא, ועל־ידי זה הודח הבחור הימיני ממקומו אשר קנה, ובא הבחור אשר קנה את שמאלו של זה בינו ובין החתן. אחר כי יחלקו להבחורים מיני מתיקה והם מרבים לדבר ביניהם מענין הדרשה וכדומה עד עלות המנחה, יקומו וילכו יחדיו עם החתן והמחותנים אל בית הכלה, שם יקבלו פניהם בתופים ומחולות, והנשים תרקדנה סביבם עד עת הסעודה; כי משתה אבי הכלה עושה בלילה ההוא לכבוד החתן ויכרה כרה לו ולבחוריו, והיה כאשר יגישו אל השולחן את הקערה האחרונה (‘צימעס’, לאמר: צום עססען) אחד הבחורים כטוב לבו ביין יהפוך הקערה על פיה וכל העדה יראו וישחקו, ויברכו ברכת המזון וילכו איש לביתו.
יום החופה הוא יום צום ותענית לחתן ולכלה, יום כיפור עוונותיהם. עד חצי היום יתעסקו המחותנים בכתיבת השטרות שעושים ביניהם אצל רב העיר והחזן שהוא גם כן הסופר, הם ישלחו את השמש אל החתן שיקבל קניין בסודר על הכתובה דאורייתא והתוספת. אחר הדברים האלה יבואו המשוררים בכלי שיר (כלי זמר) אל הכלה להושיבה (בעזעצען). וזה דבר ההושבה הזאת: יכינו לה כיסא באמצע הבית וישבה עליו, ונשים בוכות תסובינה אותה ופרעו את ראשה וקלעו שערותיה ויביאו מספריים וגזרו הקלעות אחת אחת, והיא כרחל לפני גוזזיה נאלמה תשב, היא שותקת והן מקרקרות; כי לא ידעו בתולות ישראל עד הנה, כי בגזוז להן שערותיהן מרימים העטרה מעל ראשן, ושזה עטרת תפארת הנשים ומוהר הבתולות מאמן הטבע. ולהיפך, רובן נחשבו להן השערות למעמסה יתרה, ורק אחת מני אלף במסתרים בכתה נפשה על אבדן מבחר עדיה. ויש אשר כרתו ברית אהבה עם בעל דת אחרת, ובהגיע יום כלולותיה, בטרם ניגשו הגוזזים, ויצאה הכלה ולא יספה שוב עוד ואיננה, כי לקחת אותה דודה בזרועותיו וינוסו שניהם יחדיו. היהודים אשר לא חשדוה על זאת, כי לא יצא עליה שם רע בנעוריה (יען הדברים האלה אמורים בכלה שגדלה כל צרכה ולא בילדה בת י"ב שנים), האמינו, כי נפלה בידי אשמדאי, שר השדים וחילו, וירימו קול בכי תמרורים לא לעזר ולא להועיל. על־כן היה לחוק לישראל לבלתי תצא הכלה לבדה, ולא יצא החתן ערירי מפתח ביתו מפחד בלילות. ובזמננו נפקחו עיניהן של בנות ישראל ותאמרנה כולנה, כי טובה פקודת אדונינו הקיסר ירום הודו לבלתי גזזן עוד, ברכות לראש מושל צדיק שעיניו על כל דרכי החוסים בצלו.
אז יחלו הכלי־זמר לנגן נגינות אבל ומספד מר לעורר את הנשים לבכיה (אף שהן מתעוררות מאליהן, וכל אחת הביאה הנה נגע לבבה, לזאת יחסר לחם חוקה, ולזאת צער גידול בנים, ולאחת אגרוף בעלה נגד עיניה תמיד, המכה בלי חמלה – סוף דבר כל אחת מוכנת לבכיה) ויעמוד הבדחן, אשר ברגע הזה הוא הדורש והמוכיח, ויקרא בקול גדול: ‘הס!’ ותיכף תרוממנה הנשים את קולן ביתר שאת ועוז. ויקרא הבדחן המוכיח את תוכחת מוסרו בחרוזים שרוע וקלוט, בלשון העם, לא תואר ולא הדר להם, לא שכל ולא דעת, כי אם מלים בעלמא בלי טעם וריח, על דרך משל יספר להכלה: שהיום אצלה יום הכיפורים, וראוי לה לבקש רחמים שתינצל מפני היסורים, והלילה הזה לה ליל שימורים, ובן גילה הוא היפה בבחורים, על כן תרים כשופר קולה בבכי ומספד תמרורים לבקש מאל, שיהיו לנצח שניהם צרורים וקשורים; על כן תשמח היום בתולה במחול ובחור בשירים (ותוך כדי דיבור שכח שהתחיל באבל ומספד מר ותמיד הוא מסיים במילתא דבדיחותא (כי בדחן הוא!) על דרך משל: שיעשה החתן את כל אשר תגזור עליו הכלה, אף אם תשלח אותו לעבור במו אש ישמע לקול דברה; על כן תשמע היא בקולו להביא במים את בשרה (ער וועט דיך פייער אבי דו איך אין וואסער). וכהתימו לדרוש יתחילו תיכף הכלי־זמר לנגן נגינות מחול, וייהפך פתאם לב הנשים עליהן מאבל כבד לשמחה, ותפזזנה ותכרכרנה בכל עוז סביב הכלה, בטרם מחו עוד דמעותיהן מעל פניהן, ויש אשר גם מיץ נחיריהן יזוב עוד מרוב בכין.
בעת ההיא ייאספו האנשים אל החתן וימהרו הכלי־זמר עם הבדחן ללכת שמה להושיב גם אותו. שמה יראה הבדחן כוחו ורב אונו בגימטריאות וראשי־תיבות וסתרי תורה ובכל הדבר הקשה ואין קצה להבליו, עד אשר יגער בו הרב או אחד הלומדים – מקנאתו בחריפותו – וישם קנצי למליו, וילכו יחד אל הכלה לכסותה. החתן ייכנס ראשון אל בית הכלה ואחריו כל אדם ימשוך. ברגע בואו ינגנו הכלי־זמר ניגון של שמחה והבדחן ישאג כארי ‘וויוואט!’, והחתן זורק סודר או אדרת (הוא הדעקטוך) על ראש הכלה וישוב אחור. ובטרם פנה עורף, והשליכו עליו הנשים מלא חופניים כשות על ראשו ועל ראש המחותנים הסובבים אותו יחול; ורק כל הנס ונמלט החוצה נקה ינקה. ופנו ללכת משם אל החופה, אחר אשר יברכו הזקנים (אבות החתן והכלה או אבות־אבותיהם) והזקנות את הזוג בבכי ובתחנונים.
על המגרש אשר לפני בית־הכנסת, שמה ייאספו נערים ונערות, זקנים וזקנות, ומצפים על בוא הזוג. האספסוף אשר בקרב העם, נערים ריקים ודלים, ערומים ויחפים, אוחזים ארבעת בדי החופה, אשר עליהם מלמעלה כעין הרקיע עשוי מסדין של משי. שמש בית־הכנסת עומד שם הכן, ובידו צנצנת יין לצורך הברכה, ועוד צנצנת ריקה בשביל החתן לשבירה (אם עשיר הוא יכין למענו דקה מן הדקה שנוחה להישבר, ואם דל הוא יקח מן הבא בידו), וממרחק יישמע קול המאַרש בכינור ונבל, תוף ומצילתיים וחליל, ולאור אבוקות רבות בכבוד והדר ילכו המחותנים, ובראשם החתן לבוש בגדי כלולותיו, עליהם ‘קיטל’ לבן ו’טיזליק' שחור עליו מלמעלה. הלוך וטפוף ילכו עקב בצד אגודל, ומשני צדדיו ילכו השושבינים, כולם אחוזי אבוקות שעווה, עד החופה יגיעו ויעמדו תחתיה. אחריהם בשמחות תובל הכלה מנשים, נשי השושבינים, ועמדה לימין החתן, ומתחיל החזן עם עוזריו לשורר: ‘מי אדיר על הכל כו’ הוא יברך חתן וכלה'. השושבינים ונשותיהם לוקחים הכלה ביניהם וסובבים את החתן שבע פעמים, ואחר כך בעמדם יעמודו, והכלה תשוב לימין החתן, ואומר המסדר קידושין את ברכות הקידושין לפי הנוסחא. ונותנין להחתן ולהכלה לשתות מן היין. אחר־כך נוטל החתן את טבעת הקידושין בידו, והרב שואל אם היא שווה פרוטה (ואפילו הטבעת של זהב, לא יחדל הרב משאול את שאלתו זאת!), ואם היא שלו? או ניתנה לו במתנה שלא על מנת להחזיר? אחר־כך החתן משים הטבעת על אצבע הכלה ואומר: ‘הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל!’ ועל הרוב השמש או הרב קורא לפניו כדי שלא יטעה. אז מניח השמש הצנצנת תחת רגלי החתן, והחתן שוברה וכותתה ברגליו לזכרון אבל ירושלים. אז יקרא החזן את הכתובה, ומברך הרב או החזן את יתר הברכות, ויקרא כל העם: ‘מזל טוב!’ ויצאו החתן והכלה מחופתם שמחים וטובי לב. ובצאתם תדרוך הכלה בעקבה על רגל החתן, למען תמשול היא בו, וישובו אל בית הסעודה, הוא בית אבי הכלה, בתוף וכינור ומחולות ונרות דולקים. כבואם שמה יושיבום בחדר מיוחד ויגישו לפניהם לאכול את המרק אשר יקראו דיא גילדענע יוך. המחותנים ונשותיהם יבואו הנה, והמבשל (הוא הסארווער) יקח מתוך הקערה של הזוג ויתן לכל אחד בקערה מיוחדת מן המרק, בכסף מלא יתתנו להם, כי שלם ישלמו לו המחותנים איש כמסת ידו. ומתחלת הסעודה: דגים, מרק, בשר, תרנגולות מפוטמות, בשר צלי ומבושל, ויין רב כיד השמחה. בינתיים ידרוש החתן את דרשתו וכל העם שומעים. אז יעמוד הבדחן ויפריע את החתן באמצע דרשתו, ויתחיל הוא את דרשתו בדרך שחוק והיתול, כמעשה הארלעקין המחקה את המפליאים לעשות, כקוף בפני אדם. אחרי המהתלות האלה יקרא הבדחן: ‘דרשה געשאנק’! וכל המסובים, מאבות הזוג עד הקרובים והרחוקים, כולם יתנו איש מנחתו, אלה בזהב ואלה בכסף ואלה בכלי חפץ, והבדחן יקרא בקול את שם כל אחד מהנותנים ואת אשר כילה העם להביא.
אחר הסעודה יישבו החתן והכלה על כסאות באמצע הבית (ויש אשר יחמירו להושיבם גם שניהם על כיסא אחד). והבדחן יאמר ‘גראמען’ (לאמור געריימען – ריימען או חרוזים). ה’גראמען' הם כולם הבל מעשה תעתועים, תערובות חריפות הלומדים בנוי על קו תוהו ואבני בוהו, בלול בשמן המקובלים בראשי־תיבות וסתרי־תורה וגימטריאות, והכול עשוי בשירים וחרוזים אשר תקוץ כל נפש בהם. בחרוזים האלה יקרא את המחותנים לרקד לפני הכלה, ויוכיח מראשי־תיבות של שם כל אחד מהם, שלו נאה ולו יאה לרקד לפני הכלה. פעם אחת שמעתי בדחן אחד שואל כדרכו: מדוע הרבנים (צדיקי הדור) כשמרקדים עם הכלה לא יתנו בידה מטפחת למען אשר תקח היא בידה ראש אחד והרב ראש השני, כמנהג כל המרקדים? כי לא כן יעשו הצדיקים האלה אשר אין יצר הרע שולט בם, ולא ייראו מפניו, ובידיים ערומות יקחו יד הכלה וירקדו עמה (ועיני ראו פעמים הרבה בנעורי, איך חיבקו הצדיקים האלה את הכלה לעיני העדה ברקדם עמה!), ותירץ כדרכו בחרוזים שזה מוכח מדברי התלמוד: ‘תנו רבנן: כיצד מרקדין לפני הכלה’, לאמר: תנו, רוצה לומר שנו, רבנן כיצד מרקדין, איך דרך הרבנים לרקד? – ‘לפני הכלה’, פירוש עם אותיות הבאות לפני אותיות ‘כלה’, שהם אותיות י' כ' ד‘, ובסירוס י’ ד' ך', היינו שביד יקחו הכלה ולא במטפחת! – דרשות של דופי כאלה ידרשו הבדחנים לרוב, והעם מהללים ומשבחים דרשותיהם.
כהיתמו חרוזיו ינתנו הכלי־זמר ‘וויוואט’, ויחל הבדחן לקרוא שב"ס (כך צריך להיות, ולא שבת כפי שסוברין ההמון, והוא ראשי תיבות: שמש, בדחן, סארווער, שהם מחלקין ביניהם את הכסף העולה מנדבת המחותנים בעת הריקוד), וכל אחד נותן לתוך ידו מטבע קטנה. אחר־כך ינגנו הכלי־זמר פולוניז, והמחותן הקרוא יגש אל הכלה ויקח את ידה על־ידי סודר ומטפחת ויצא אתה במחול וידו לא תגע בה. אפס בטרם יסב עמה פעם אחת וניגשו כל העם ותקעו יד אל יד, והחליפו הכלי־זמר את הפולוניז בניגון אחר המעורר קפיצה ודליגה ויפזזו ויכרכרו בכל עוז, מלבד הכלה אשר תשב על כסאה. ככה ייעשה לכל אחד מהקרואים עד הבוקר, ובכל פעם יוסיפו לשתות ולשמוח. אז ישליך הבדחן מעליו את אדרת הדרשנים ויהפך ל’קאַמעדיאנט' ויעמוד על ראשו, ישא סולם על שן אחת, ילבש אדרת־שיער הפוכה וילך על ארבע, יסוב הבית ויהמה כדוב, ויאחז עיניים – כי אין דבר נעלם ממנו. ככה יבערו ויכסלו עד עלות השחר. אז ימהרו לעשות אפריון לחתן ולכלה ויובילו אותם אל חדר משכבם בכינור ונבל ומצילתיים ובקול תרועה, והדלת יסגרו אחריהם.
מנהג ישראל הוא לעשות סעודה של חלב, ביום שדבק החתן באשתו והיו לבשר אחד, מן בצק שנמצא בגבינה ומדובק משני קצותיו (קרעפליך). ביום ההוא אם הכלה תפרוש את השמלה לפני זקני העדה הקרואים אל המשתה הזה, למען דעת כי היתה הכלה בתולה ואיש לא ידעה. והיה כי לא תיטיב בעיני בעלה וירצה לשלחה מעל פניו, לא יוציא עליה שם רע לאמור, כי לא מצא לה בתולים. המנהג הזה (ההולך הלוך וחסור בזמננו, משרבו פריצי עמנו בתוך המשפחות המיוחסות ויבושו ויחתו מתועבותיהם) רבים השיב מעוון, וכלהט החרב המתהפכת לפני מבוא הגן אשר בעדן היה המנהג הזה לבתולות רבות, ועל ידו רבות בנות עשו חיל להתקומם נגד אנשי אוון ומרמה, אשר יחליקון לשונם מחמאות להדיחן מדרך הטוב, בשוותן לנוכח עיניהן את יום הגדול והנורא, יום כלולותיהן, לעת גן נעול זה ייפתח לעיני כול, והכול ידעו איך כלה זו נכנסה לחופה. ועד היום יישמע מפי נערות רבות מדלת העם, כי תקרינה אותן ריב ומלחמה עם רעותיהן, וקללה אותה רעותה לאמור: את צועה זונה! וענתה הנערה ביום ההוא וזעקה: יבא יום וענתה בי צדקתי לעיני כל ישראל.
הנה נא, ידידי, הארכתי עד הנה להגיד לך כל המנהגים האלה, אשר רבים מהם ידעת כמוני, ויש מאלה אשר כבר עברו ובטלו מן המציאות, ומי יודע אם לא ייבטלו ברבות הימים גם הנשארים, ואני מזכרוני כתבתי כמעט כל אשר קרה לי לעצמי. ואם אמנם לא חשכתי פי משחוק על כמה מנהגים מאלה, בכל זאת בדרך כלל נכבדים הם בעיני מהרבה מנהגים, אשר חדשים מקרוב באו לשחת כל חלקה טובה בעם, ושמתי להמנהגים האלה מקום פה בסיפור קורות ימי חיי, יען רואה אנוכי, כי הם צוללים והולכים בתהום הנשיה, כי חסידינו,לומדינו ונבונינו – כולם קשרו עליהם קשר לבערם מקרב הארץ ולגרשם כלה. על כן אמרתי אשימה להם יד ושם בספר הקורות הזה, אולי יגיעו לדור אחרון על עפר יקום ויגידו צדקתם לעם נולד.
ולא אכחד מפניך היום הזה, ידיד יקר, כי גם אנוכי בימי עלומי מילאתי שחוק פי ולעגתי לכל מנהג, מבלי חקור אם טוב ואם רע הוא, ויען ידעתי מפי ספרים וסופרים נבונים, שיש בין מנהגי העם הרבה מנהגים זרים אשר אין להם שום יסוד, ויש אשר יסודם מאפע ואפס והם אבק עבודה זרה, אשר נחלו היהודים מעמי –הארצות, אשר לא נגה עליהם אור ההשכלה ועוד מעשה אבותיהם עובדי כוכבים ומזלות בידים, ויקחו בני ישראל ממנהגיהם וישימו בכליהם, ויהי אחרי כן וידעו הגוים האלה, כי שקר נחלו להם אבותיהם והשליכו אחרי גוום מנהגם הרע, וישראל אשר כבר החזיקו במנהג זה, ומורי־השקר בקרבם כבר נתנו לו טעם לשבח על־פי קבלתם הכוזבה, נזהרו בו והיה קדוש; על כן פעמים רבות נפתח לבי לנהוג קלות־ראש ושחוק גם בכמה מנהגים, אשר נפקחו עיני אחר־כך לראות, כי טובים ומועילים המה, ואם לא נכתבו בתורת ה' ראויים היו להיכתב, והם כתובים באצבע החכמה ויראת ה' הטהורה.
ובכל זאת לא אסתיר מפניך את הדברים אשר כתבתי כבר (באורח שיר) זה עשרים וחמש שנים (בדובנה, אור ליום ד' ט“ו כסלו שנת תקצ”ד) על דבר משתה החתונה, ושמתיה לשחוק. וכאשר כתבתי הדברים אז אשימם לנגד עיניך פה, לא אשנה בם כי אם השיבושים אתקן, וראית מזה מה נשתנו רעיוני בימי נעורי ממה שהם עתה וידעת, כי כמקרה הזה יקרך גם אתה, כי צעיר הנך ממני לימים.
חוברת שנייה
א. בית חותנו החסיד ורבו השיכור
בשמונה־עשר לחודש העשירי (הוא טבת), בשנת חמשת אלפים וחמש מאות ושמונים וארבע שנה למספר בני ישראל, נהייתי בן שלוש־עשרה שנה (בר מצווה), ובעצם השנה ההיא, בחודש אלול, בחצי החודש, אפריון נעשה לי ובצל חופה הביאני אבי עם נערה בתולה בת שתים־עשרה שנה ושמה יהודית (אידאסיע) בת נחמן־ליב, עשיר ומחזיק חכירת היי"ש והריחיים, ושדות וכרמים, בעיר מצער טשרניחוב (שתי פרסאות רוסיות מהבירה ז’יטומיר) ובכפרים סביב לה, ושם אמה דבורה, היא היתה אשה יראת ה' ובעלת צדקה וחסד, וזכרה לא יסוף מזכרוני ומפי כל ימי חיי, כי רבו צדקותיה.
חותני היה אדמוני, ושיבה זרקה בו לא מרוב ימים כי אם מרוב עבודה, כי לא ירש עושרו מבית אביו, כי מבני עניים היה, ובעבודתו ועמלו עשה חיל ויעל למעלת העשירים בעלי נחלה, ויען כי גודל על ברכי אבותיו העניים מדלת העם בערים הקטנות, אשר לא נגהו שם קרני ההשכלה גם בימינו אלה ואף כי לפנים, וגם החוסים בצל הכסף הולכים שם בחושך עוד היום, ואף כי בני עוני ומחסור בימים שכבר עברו; על כן רחקו ממנו כל ידיעות העולם והדרך־ארץ, ולא ידע דבר בלעדי המסחר, אשר הוא עושה, והרבי, אשר הוא נוסע אליו פעם או פעמיים בשנה, ויתר הרביים הבאים פעם בפעם לעירו ומתארחים בביתו.
הרבי אשר אליו נסע חותני היה הרבי מרוזין (ר' ישראל רוזינר). הן חותני לא ידע לבחור לו רבי, אשר יעבדהו מכל המון רבי החסידים אשר היו בימים ההמה, ובכולם האמין באמונה שלמה ובלתי־מוגבלת, כי מי כמוהו פתי יאמין לכל דבר, ואיכה לא יאמין איש בור וריק כזה באשר האמינו בימיו (אם באמת ואם למראה־עיניים) גדולים וטובים, תופשי התורה ומנהלי העם? ומה ראה על ככה לבחור לו לרבי מיוחד את הרבי מרוזין? אל־נא ייפלא הדבר בעיניך; בן היה לנחמן־ליב, אליעזר שמו, והוא נשא אשה מעיר ראדימישלי, אשר שמה בית מיוחד לחסידי רוזין, ובהיות אליעזר צעיר לימים ורך (כמוני ביום חתונתי) נקל היה לחסידי רוזין לתפשו במזימותיהם ולהוליכו לבית תפילתם ויהי אליעזר לחסיד מחסידי רוז’ין כל ימי שבתו בבית חותנו בראדימישלי, ושמו היה הולך וגדול מאוד, כי הללוהו החסידים אשר נתן על פיהם ומילא גרונם יין־שרף. ויהי אחרי כן, כשובו לבית אביו לאכול לחם על שולחנו, אחר אשר כילה לאכול בבית חותנו כנהוג, נפל פחד הבן הצעיר על אביו, כי בלכתו מבית אביו ראדימישלי היה נער קטן ועושה מעשה נערות, לא היה יום אשר לא הוכה בלי חמלה על תועבותיו אשר עשה; היום ברח מחדר מלמדו ונחבא כל היום בגן השר לאכול מפריו, ומחר שתה לשכרון בבית שריפת היי"ש אשר לאביו, ונגלה כי לא התפלל לא מנחה ולא מעריב – אלה היו דרכיו בטרם נשא אשה, ובזאת בא לעיר ראדימישלי לשבת בבית חותנו. ופתאום שב משם אחר שנתיים ימים והוא נהפך לאיש אחר, הדור בלבושי חסידים, והוא לבוש מעיל שחור, רכוס על החזה בלולאות ברזל, זכר ונקבה כמער איש ולויות יוצאות מאת כנפי משי, מעשה אורג המצפה את המעיל כפי תחרה סביב לצוואר ויורד על החזה מזה ומזה, מימין המעיל עד כפות הרגליים (כי כן אורך המעיל בימים ההם וסרח העודף) ומשמאלו עד האיזור אשר על מותניו, ומגבעת גדולה על ראשו שעירה ושחורה, ומקלו בכפו, אורכו אורך אליעזר וכסף על ראש המטה אשר בידו. פיאות ראשו קלועות אל מול פניו, ואוזניו ערומות ובולטות לאחוריו כאוזני הארנבת. עיניו הפוכות למעלה כעיני הרבי מרוזין, ושבתו וקומו ומהלכו וכל אשר הוא עושה, כאיש אשר בשגעון ינהג – ולמשוגע היום קראו לפנים איש־הרוח וקדוש נאמר לו. על כן חרד נחמן־ליב כראותו את בנו, יוצא חלציו, הולך בדרך קדושים ומתנהג בחסידות ופחד ורחב לבבו, ועיניו אל קדוש ישראל (מרוזין) תשעינה אשר בחר בו בנו. ומאז נסע נחמן־ליב לרוזין פעם או פעמיים בשנה, וידבר על לב הרבי לסור גם העירה טשרניחוב בלכתו למסעיו לברך את העם ולהריק את אמתחותיהם למען הביא ברכה אל ביתו. ויהי נחמן־ליב נאמן לרוזינר – חסיד והרבי אהבו.
בבואי לבית חותני, אחרי תום ימי המשתה ואחרי שוב אבי וכל ביתו קונסטאנטינה הישנה אשר שם ביתו, אחרי אכול ואחרי שתה כל בני העיר למקטן ועד גדול שבעה ימים לילה ויום לקול כינור ומצילתיים את כל לחם חמודות ואת כל יין שרף וגפן אשר במרתף נחמן־ליב, אחרי כי שפכו עיני כנחל דמעה על היפרדי מאבי מחמד נפשי, אשר הייתי קשור בו בעבותות אהבה בלי מצרים, ואחר כי ניגרו עיני אבי מאין הפוגות על עזבו את בנו יחידו, אשר אהבת נפש אהבו, בעיר נכריה, צעיר ורך ובלי מורה ומנהל – אחר כל הדברים האלה אשר תלא לשוני לספרם ובעטי אין כוח לתארם, כאשר עודם ניצבים היום לנגד עיני, והם מסורים רק לדמיון הסתום מן המפרש – אחרי כל הדברים האלה החילותי לעסוק, כפעם בפעם בעודי בבית אבי, בלימודי הגמרא והפוסקים, פעם בביתי (אשר נתן לי חותני לשבת עם אשתי – חדר קטן ויפה) ופעם בבית־המדרש ופעם בבית רבי ומורי.
רבי ומורי היה איש אחד ששמו רבי יצחק, והוא היה בעת היא דיין בעיר טשרניחוב, אפס לפנים היה רב ואב בית דין בעיר מצער ראציב, ולקטורה היה באפיו להיקרא בשם ‘הרב מראציב’ (ראטשיעווער רב) והיה האיש אשר קרא לו: ‘ר’ יצחק' כאיש אשר לא דעת ולא תבונה לו לדעת ערכו וערך כבודו, כי בין רבנים יתחשב ויכהן פאר במקדש הרבנות אשר בקהילה גדולה ראציב, ואם אמנם לא ארכו לו שם הימים כי גורש משם בחזקת יד מתנגדיו. אבל מי לא ידע בכל אלה, כי מעלין בקודש ואין מורידין, וכל מי שזכה פעם אחת בימי חייו לשם הגדול והקדוש ‘רב’, כל עוד ימי חייו ישא את שמו זה לכבוד ולתפארת, ואין ביד כל אדם לבטלו, וכל עוד בו נשמתו לא ישוב עוד ‘רבי יצחק’ להיות ‘רבי יצחק’ אשר כי היה מספר חודשים רב בראציב. אמנם האיש אשר דיבר עמו בחלקות וקרא שמו ‘הרב מראציב’, האיש ההוא היה בעיניו לא כאיש חנף חלילה, כי אם כדובר אמת בלבבו ובפיו, יודע ומבין ערכו וכבוד תורתו וחולק לו כבוד הראוי לו. ואני תלמידו חופשי הייתי מחלק לו הכבוד הגדול הזה הראוי לו בלי ספק, יען כי קראתי לו: ‘רבי ומורי’!
רבי ומורי זה, ר' יצחק דיין, לפנים הרב מראציב, היה למדן גדול, מופלג בתורה, בקי בש“ס שני התלמודים ובפוסקים ראשונים ואחרונים, והיה גם כן מחודד בסברה, וכתב תשובות בענייני איסור והיתר ובמשפטים בין איש לחברו והתיר עגונות. כתיבתו היתה יפה להלל, וידע גם כן לכתוב באותיות עבריות ככתב סופרי סת”מ, וממנו למדתי ראשונה לכתוב בכתב זה בהוד והדר. ואם אמנם דרך הלומדים היה לו לתעב בקרב לבו. צדיקי החסידים שבדור, בכל זאת כיחש להם ונשא פניהם בבואם העירה, כי מי יריב עמם וניקה, ולהימלט משחיתות החסידים הדורשים כל לבבות ובוחנים כליות ואין נסתר מנגד עיניהם החודרות בקרב איש ולב עמוק, הפליא עצה לעלה ולקלס את הצדיקים שכבר מתו ולא מש זכרם מפיו. והתיחש לתלמידי המגיד מז’יטומיר (ר' אהרן, בעל המחבר ספר ‘תולדות אהרן’), ועוד הגדיל תושיה ללבוש אדרת רבי החסידים, בגדים לבנים או פסים, אשר מחשוף הלבן בם בלול בצבעים אחרים. ובהיותו עוסק גם בקבלה ובסודות האר"י, בחר דרכם וישב ראש על שולחנו בסעודה שלישית של שבת, ונאספו אליו תלמידיו ומיודעיו ופיו ממלל רברבן כאחד הרביים, עמוק עמוק מי ימצאנו, דברים אשר אין להם שחר וידבר על הפרשות ועל הפסוקים רמזים וסודות, אשר לא הבין איש ואולי גם הוא בעצמו.
באמרי ‘וידבר על הפרשות וכו'' אל־נא תאמר בלבבך, קורא נעים, כי היה דברו כדבר כל אדם. לא להונות אותך קראתיך הנה, הן הגדתי לך בראשונה כי רק אמת יהגה חיכי, ולא אכסה על פשעי עצמי ואף כי פשעי רבי ומורי וחסרונו. ר’ יצחק היה כבד־פה וערל־שפתיים והיה מגמגם בלשונו, עד כי הרבה פעמים נתעוררו שומעיו לשחוק. אכן בדבר הזה אין כל חטא ופשע, כי אם חסרון מלידה או מרגילות. אפס לא אכחד ממך, כי גם נתן בכוס עיניו, וכמעט לא היה יום אשר לא שתה לשכרון, אשר על כן צהלו וצהבו פניו ואש תמיד יקדה על לחייו, אשר מלאו פצעי האבעבועות, וחוטמו האיר לפניו כעמוד אש.
פעם אחת אחרתי אצלו בנשף בלילי חורף, ולמדתי ביחד עם בנו צבי ופלפלנו בעומקה של איזה הלכה, ור' יצחק ישן על מיטתו לנוכח השולחן, כי הרבה לשתות ביום הוא וישכר. הלילה השליך הס, ודממה שוררת בכל הבית, ולא נשמע בלתי קול שנינו הוגים בתלמוד בניגון הידוע לכל הוגה בתלמוד במדינתנו, ונר קטן הדולק לפנינו גירש רק מעט מהחושך, כאשר תעשינה הכוכבים והירח המכוסים בעבים, אשר תחת האיר את הלילה יסירו רק את המסווה מאת פני החושך ויפתחו הדלת לכל החרדות הנולדות מפחד בלילות לצאת ממסגרותיהם; ויהי בשבתנו כה וחושך מעורב באור כהה חומה לנו מימיננו ומשמאלנו, ומנוגה נגדו יציצו כל צבא בלהות צלמוות, והנה פתאום התנער ממיטתו מעט־מעט, ‘הרב מראציב’, ולאט־לאט קם ויעמוד על ראש המיטה, ויפתח את האיזור מעל מותניו, וירם את מסך הטלית הקטן המגיע עד ברכיו, וישלח ידיו אל מבושיו ויוציאם החוצה, ויסב פניו אל הקיר – ויסך את רגליו…
רבים שיכורים ראו עיני בימי נעורי: בית חותני היה בית ועד לחסידים ורביים שונים, אשר כל הקהל הזה חוקה אחת להם: לשתות ולשכור בכל עת ובכל שעה, וכל המרבה לשתות הרי זה צדיק גמור. וכמה סיפורי מעשיות יש להם מצדיקים גמורים, שכל העולם עומד בזכותם, והם שיכורים כל השנה וכמעט לא יקיצו משנת שיכרותם, וכל זאת בעבור מצוה אחת שעשו בימי חייהם בדחילו ורחימו וזכו למדרגה גדולה, וכאילו, כביכול, הקב“ה דואג ומפחד תמיד פן ישובו לכסלה ועשו אח מאחת מאלה אשר לא תעשינה וכל צדקותם לא תיזכרנה, על כן מסך בקרבם רוח השיכרות, רוח עיוועים, ושתו ולעו ושכבו על ערשם מבלי עשות מאומה מטוב ועד רע עוד כל ימי חייהם. וחיים כאלה יקרים וקדושים הם בעיני ה' צבאות, עד כי כל הזוכה להתקרב אל איש כזה ברגע שהוא מתעורר משנתו, בטרם ישלח ידו אל הגביע להפכו אל פיו, וביקש ממנו דבר, הנה כל היוצא מפי הצדיק השיכור הזה לא ישוב ריקם, כי ה' משמים משקיף עליו תמיד ועיניו צופיות ומייחלות לשאלתו, והקב”ה מתאווה לתפילתם של צדיקים־שיכורים אלו כאיל תערוג על אפיקי מים. כאלה וכאלה, החסידים מספרים, כבוד השיכורים ומעשה השותים לשיכרון מגיד הרבי, יום ליום יביעו: יין! ולילה ללילה יחוו: שכר! עיני ראו אותם ולא זר, ובשמחתם התערבתי. אם אמנם לא הגעתי למדרגתם ולא זכיתי להשתכר, מרחוק צדקתם נראתה לי ועמם במחול יצאתי.
רבים שיכורים ממין אחר ראו עיני בימי נעורי: בית חותני היה בית משתה תמיד לאיכרים נוצרים, בית מכירת היי“ש לכל העם יושב טשרניחוב והגליל, והעם הזה, עם ההולכים בחושך, ראו אור גדול בבית הקדוש הזה. שמה נאספו כל מר נפש וכל שש ושמח, אשר הוכה אחור בחצר הזר, ואשר היכה את אשתו בבגדו בה או בבגדה בו, וכל איש אשר שיח ושיג לו עם אשת רעהו, ובא אל הבית הזה ולקח את כוס היי”ש בידו, וישב שמה כאוות נפשו. וכי יתן איש את בתו הבתולה לאיש ועשה לה הילולים, הן קצור קצרה ידו לעשות משתה ושמחה, הרוג בקר ושחוט צאן, וביתו צר כהתכנס שמה כל רעיו ומיודעיו, שהם כל המון עם האיכרים למקטנם ועד גדולם, לכן בוא יבואו ברינה אל בית היין־שרף, הוא בית חותני הגדול ורחב־ידיים, ושם נכונו כסאות לשבת, ספסלים ארוכים כאורך הבית, ושולחנות ארוכים כמוהם, ועליהם בקבוקים, צלוחיות וצנצנות, כוסות וגביעות, למרבה, והיה כינור ונבל, תוף וחליל ויין שרף משתיהם. ואיש כי ימכור לרעהו סוס או שור או שה או החגורה אשר על מותניו, ובאו שניהם אל בית היין ושתו, והיה כל הבא אל הבית ושתה עמהם, והיה כסף המקנה מחיר היין, גם הקונה ישיב ידו אל חיקו והוציא משם שנית את צרור כספו, ומשנה כסף ישלם, עד אשר ישכרו כולם ויתגלו בתוך הבית. עיני ראו ולא זר את האנשים האלה אשר באו שמה שמחים וטובי־לב, ויהי הם שותים ומחדים בשמחה, ואיש נושק את רעהו באהבה ובחיבה – עד התקוטטם וינצו, ותהי מהומה ושערוריה וקול המולה גדולה ויכו איש את אחיו ואת שכנו הקרוב אליו מכה רבה עד שפך דם.
את כל אלה ועוד הרבה מאלה ראתה עיני, אפס כדבר אשר ראיתי מרבי ומורי ר' יצחק דיין ‘הרב מראציב’ לא ראיתי עד היום הזה.
כבר אמרתי, כי ר' יצחק זה היה עוסק גם כן בקבלה, אבל לא לבד בקבלה עיונית (אשר ידע כידיעת כל החסידים העוסקים בה, והיינו ידיעה שטחית מן השפה ולחוץ מבלי הבין את התוך הצפון בקליפת המלות והשמות המלאכותיות השגורות בפיהם ורחוקות מכליותיהם), כי גם בקבלה מעשית שלח ידו, ופעמים הרבה ראיתיו כותב קמיעות ופתקין לחלאים רעים, והתפאר לפני, כי הרבה להועיל לכל מרעין בישין, וגרש דבוקים הרבה בכוחו הגדול.
ניסיון בקבלה מעשית
עוד בנעורי בית אבי, בהיותי פחות מבן י“ג שנה, גרסה נפשי לתאבה לדעת כל רז סודות הקבלה, כי בקראי פעם בפעם ספרי רבי החסידים (כספר ‘קדושת לוי’ להרב מברדיטשוב, ‘אור המאיר’ לר' זאב מזיטומיר ‘תולדות אהרן’ להמגיד מזיטומיר, ‘מאור עינים’ לר' נחום מטשרניביל ודומיהם) לקחה אוזני שמץ מני לשונות המקובלים מבלי דעת מה ירזמון מיליהם, כשמות הספירות כח”ב, חג“ת, נהי”ם, אבא ואמא ואריך אנפין (זעיר אנפין ועתיקא קדישא וחקל תפוחין היו בני גילי משדי אמי ועל ברכיהם גדלתי, ויהיו לי שעשועים בכל יום שבת, משחקים לפני בשלוש הסעודות בנשאי על שפתי שירי האר“י ש”ל ומלים מבלי דעת הכברתי) וירא אבי ז“ל ויתבונן, כי בחלה נפשי בקריאת דברים אשר שגבו ממני, להגות ולצפצף מן השפה ולחוץ, ויראני את ספר ‘שערי גן עדן’ שחיבר ר' יעקב קופיל ממזריטש, אחד מגדולי המקובלים, שהוציא לאור גם כן סדר התפילה עם כוונת האר”י), ומאז ראיתיו הגיתי בו יומם ולילה, עד כי נבעו לי כל מצפוניו, ויהי לי הספר הזה מאז והלאה כתקוות חוט השני (דער פאדען דער אריאדנע), לבלתי התעות כשיכור בלכתי בישימון הקבלה ולמצוא הדרך במבוכת עקלקלותיו. מאז פרצתי ימין ושמאל, לקחתי מספרי הקבלה מכל הבא בידי, ולא היתה תעלומה אשר שגבה ממני. וכבר התאוויתי תאווה לאכול גם מפר“י ע”ץ החיי“ם ולא הספיקה לי הידיעה בלבד, כי חפצתי גם לעשות מעשים אשר לא יעשו ונפלאות אשר ישתוממו עליהם רבים, לחתות אש מיקוד בידי ולא תכווינה ולחשוף יין ושכר מקירות הבית, לרוץ כגבור אורח ברגלי ברגעים אחדים, אשר ירוצו הסוסים יום תמים, לעקור טירות וארמונות שרים גדולים ועצומים ממקומם ולהביאם על כנפי רוח אל המקום אשר אבחר, ויושביהם קצרי יד מהושיע תיאלמנה שפתותיהם לבלתי ענות דבר לכל שואל, רק ידיהם תעשינה תושיה לכל אשר אצווה אותו (כאשר עשה ר' אדם בעל שם), ככתוב הדר ומפורש בס' 'שבחי הבעש”ט‘, אשר לא ידבר שקר, חס־וחלילה). על כן שמח מאוד לבי ותגל נפשי, כאשר נודע לי, כי רבי ומורי ר’ יצחק כותב קמיעות ועוסק בקבלה מעשית, ויהי בעיני כמלאך, אשר שלחו אלוהים לפני להורות הדרך אלך בה, למען אשכיל וכל אשר אעשה יצליח. רק דבר אחד נפלא בעיני: ידעתי, כי בין המלאכים הממונים על כל דבר בשמים ובארץ, ואשר ביד האדם להשביעם לעשות כרצונם, יש גם מלאך אחד הממונה על היין ושאר משקים, ובידו להביא לכל איש היודע להשביעהו כל המשקה אשר יחפוץ, ושתה ולעה ולא ישכר. ואת ר' יצחק ראיתי תמיד קונה יינו במחיר, ושיכון ותימהון יאחזנו בשתותו, אמרתי, אין זאת כי אם לא ידע ר' יצחק את המלאך הגואל הזה, ועד סודו לא בא.
כבר נודע מאמר החכם ‘האדם הוא מדיני בטבעו’. אין לך אדם שאין לו חבר, לא יעשה איש דבר מטוב ועד רע בלתי אם גילה סודו לאיש בריתו על־כל־פנים אחד, אשר בחר בו לאהבה ולדבקה בו, ובייחוד בימי הנעורים, בטרם ידע הנער על־פי הנסיון, כי כל אח עקוב יעקב וכל רע רכיל יהלך. בימי הנעורים האלה, אשר הנפש עודה חופשיה מכל חשד, ובכל אשר יפגע הנער ראשון, יבטח בו; בימים ההם יש לחבר מוצא בכל מקום בלי עמל ויגיעה רבה לחפשו. גם אני מצאתי לי חבר אחד מני הרבה, אשר סבבוני בכחש, ויאהבני בעבור כי היתה לאל ידי לפזר יין־שרף הרבה בבית־המדרש ובבית־האסיפה של חסידי־רוזין. כי בלי ספק יבין הקורא מעצמו מכל אשר הקדמתי, שבאתי בברית חסידי רוזין, אשר מהמונם היה גם חותני, אף־על־פי שלא רקד עמהם יחד בהיותו איש פשוט והמוני, אבל תחת זה הרבה לרקוד עמהם ולכרכר עמהם בנו אליעזר, והוא משכני אחריו בכוחו ונלוויתי אליהם. ואם אמנם רבו כמו רבו החברים האלה, האחד אשר בחרתי בו לגלות לו סודי וכל לבי, נשא חן בעיני יותר מכולם בעבור נטייתו אל ההזייה (שווערמעריי) וחפצו ותשוקתו כמוני לעשות נפלאות העוברות גבול הטבע והמורגל. שם הצעיר ההוא היה יעקב־יוסף, נער בעל אשה כמוני, גודל על ברכי אמונות שוא ותפל, שוקד על דלתות בית־המדרש ומתפלל עד אחר חצי היום מעצלות ורפיון־ידיים, לומד אחר התפילה מעט בתלמוד, ויותר מזה ‘זוהר’ ותיקונים בקול המולה גדולה מבלי הבין אף מלה אחת. ויהי כדברנו פעם בפעם, כאשר נשארנו לדנו בבית־המדרש אחר התפילה, מהנפלאות אשר יעשו אנשי השם על־ידי שמות וקבלה מעשית, גיליתי לו פעם אחת, כי יש לי ידע ושם במלאכה זו ובקי אני בשמות הקדושים וחסר לי רק הניסיון.
מלבד רבי ומורי ר' יצחק, אשר גילה לי טפח וכיסה טפחיים מחכמתו הגדולה בקבלה מעשית, היה לי עוד איש אחד לעזר ולהועיל בחכמה הנשגבה הזאת, והוא מלמד שוטה אחד בעיר מולדתי קונסטאנטין־ישן ושמו אברהם־יעקב (אשר קנה לו שם באחרית ימיו וזכה לשם ‘בעל שם’). האיש הפתי ההוא אסף וקיבץ כעמיר גורנה כל הספרים הנדפסים בדבר הזה, ויותר מאלה כתבי־יד מלאים הזיות והבלים, אשר אין להם שחר. ויען שהכתבים האלה בלו מרוב ימים עד שכמעט לא ניכר רישומם, דאג מאוד שלא תאבד ח"ו תורה זו מישראל עם קדושים, ומבלתי יכולת בידו להעתיקם בכתב־ידו, בהיות כתבו כלשונו מגומגם ומטושטש מאוד, לא תואר ולא הדר לו, ביקש לו איש כלבבו, שיאמין לכל דבר סכלו והבל, ומצא אותי כלי־מוכשר לפניו, בהיות כתבי צח וברור, ויראני את כל בית־נכותו, ויתן לי כתביו לביתי בעודי נער בבית אבי להעתיקם לול מענו, ואני העתקתים משנה למענו ולמעני.
בימים ההם בא לעיר מולדתי איש אחד מלמברג ושמו ר' בריש (שנשא אשה מעירי בת ר' פייבוש מחזיק הבי־דואר) והאיש הזה פתי בפתאים עד להפליא. והנה הוגד לי, כי נמצא אצלו בכתיבת יד ספר ‘חכמתא רבתא דשלמה מלכא’ שכתובים בו מאה מלכי שטנים, איש־איש עם חותמו והנפלאות אשר תיעשינה על־ידו על־ידי השבעות הכתובות שם. חשקה נפשי מאוד להשיג הספר הזה, אשר אין ערוך לו! הלכתי אל האיש ההוא, הרביתי לדבר עמו ולהראותו כוחי ועוצם־ידי בידיעת הקבלה המעשית, הראיתי לו הכתבים הנמצאים אצלי והבטחתיו לתת לו העתק מהם, באופן שיראה לי הספר המקודש ההוא, שנמצא אצלו. נשאתי חן בעיניו, ויתן לי הספר הזה לעת ערב שיהיה אצלי עד הבוקר, אחר שנתתי לו ערובה והבטחתיו שלא אעתיק אותו. ולבו היה בטוח, כי יפול פחד מלכי השטנים עלי ולא אהין להעתיק אותם בלילה מפחד בלילות – אבל כל אמונתי בהבלים האלה לא עצרה כוח בעד תשוקתי לנפלאות, כיחדתי לו ולא מילאתי הבטחתי, והעתקתי את ספר עד תומו בלילה ההוא. –
כל הצפונות האלה, אשר מילאו בטני, גיליתי לחברי יעקב־יוסף ביום שנדברנו בבית־המדרש, וישמח עליהן כמוצא שלל רב, והתחלנו לעשות הכנות לנסות כוחנו בעשיית נפלאות בכוח השמות וההשבעות האלה.
ויהי היום ויבוא הרב החסיד ר' ליבוש ראפאפורט (אשר ישב בימים ההם בראדימישלי ומצודתו פרושה בטשרניחוב, כי היה שם אב“ד מרחוק ופעמיים בשנה בא ממקום מושבו שמה לשפוט את העם, ובסוף ימיו נתקבל לרב ואב”ד בקוריץ ויגוע וימת שם) לראות את שלום טשרניחוב כימים ימימה, וישב שמה חודש ימים וישפוט את העם, כאשר יעשה כל הימים מדי בואו שמה. ויהי מקץ ארבעה שבועות או חמישה וייצא הרב מטשרניחוב ללכת הלאה לדרכו, וכל העם מקצה הולכים ללוותו משער העיר וחוצה, ומהם נוסעים בעגלות הרחק מן העיר כחמש פרסאות רוסיות (ווערסט). ואני וחברי אמרנו ננסה הפעם אחת מנפלאותינו: הנה־נא ידענו לעשות קמיע על ‘קפיצת הדרך’, מה לנו לשבת בעגלה רתומה לסוסים, נלכה ברגלינו, והקמיע על צווארנו, ונראה מה יהיה; ונעש כן.
ויהי העם רצים בסוסים אחרי מרכבת הרב, ואנחנו, אני ויעקב יוסף, רודפים אחריהם ברגל, כגיבור ששנו לרוץ אורח ברגלינו לא הלכנו עוד כל ימי חיינו, כי לא הסכננו באלה אנחנו גם שנינו. אפס גדול כח הדמיון – על כנפיו נישאנו, לא ניגפה באבן רגלנו, כי בנו חשק ויפלטנו. רצנו רצוא ושוב עד בואנו לפתח בית־המדרש לעת מנחת הערב, והנה נער קטן יושב שם על המפתן, ואנחנו – בכוח הקמיע אשר על צווארנו, אשר שכחנו להסירה מהר מעלינו – עברנו עליו עבור ומחוץ פאתי ראשו וקרקר כל בדי עורו, ויזעק זעקה גדולה, אז זכרנו כי קמיעות על צווארנו ונמהר להסירן משם ונעמוד פתאום במקומנו כי סר כוחנו!
ימים רבים הייתי כלוא אחר־כך בביתי ולא יכולתי צאת ובוא, כי רגלי בצקו, והכאב גדול מאוד, כי לא נוסיתי באלה. וגם יעקב־יוסף חלה ברגליו.
תשוקת הלימוד ובולמוס הכתיבה
בעודה נער על ברכי אבי ז“ל, בטרם הובאתי במסורת ברית הנישואין, ונפשי חשקה בתורה ובחכמה, וכל ספר אשר בא לידי לא הנחתיו, עד אם קראתי בו רב או מעט. והספרים היו מצויים לי בבית אבי, בבתי אוהביו ובבתי המדרש והכנסת. בתוך הספרים הרבים אשר ראיתי, באו לעיני גם ספרי קבלה הרבה, אשר שמתי עיני בם מבלי הבין דבר לאשורו, עד אשר הקרה ה' לפני את ס' ‘שערי גן עדן’ להחסיד ר' יעקב קופיל, והגיתי בו מהחל ועד כלה, ועלה בידי מושג כללי ומעורב בלי סדרים מחכמת הקבלה. הקורא המשכיל, הבקי בספרים כאלה ואשר האירה החכמה את עיניו לדעת את הקבלה הזאת מספרי חכמים אמיתיים בלשוננו ובלשונות אחרות, יבין מאליו, שלא יכולתי ללמוד מס' ‘שערי גן עדן’ הנ”ל מאומה זולת ידיעה שטחית וצפצוף שמות החכמה (טערמינען) מבלי בוא עד חקר עניינם העמוק עד מאוד. ובכל זאת לבי ראה הרבה חכמה ודעת במה שבינותי השאלות הרמות והנישאות, אשר עליהן הטבעו אדני החכמה הזאת, והן שאלות בריאת העולם מאין ליש והשתלשלות המציאות מגבוה מעל גבוהים עד שפל המדרגה בעולם גשמי, ואם נעלמו ממני רוב התשובות לעומקן ולתעלומות לשון המקובלים המגלים טפח ומכסים טפחיים, בכל זאת אור נגה עלי ותאורנה עיני, וקיוויתי לעת מרפא, כי ימים יבואו ואוסיף דעת.
בשבתי בבית חותני בטשרניחוב על סיר הבשר וכל טוב חותני בידי הגיתי בתלמוד ומפרשיו כאשר הסכנתי לעשות, והגיתי גם בספרי קודש תורה, נביאים וכתובים עם פירושי רש“י והמצודות (דוד וציון), קראתי בספרי צדיקים וחסידים למרבה, וביניהם גם בספרי קבלה, ובייחוד בספרי רבי חסידי־ארץ ליטא המכונים חב”ד (לאמר ‘חכמה’ ‘בינה’ ‘דעת’, כן יכנו את עצמם, חסידי הרב החסיד המפורסם ר' שניאור־זלמן מלאדי ואחריו בנו ר' דוב־בר שניאורזון, ובימינו אלה נכד ר' זלמן מבתו וחתן ר' בר הנ"ל ששמו ר' מנחם מנדיל) ספרי ר' זלמן ובנו ר' בר נשאו חן בעיני עד מאוד, כי מצאתי מזון לנפשי הרעבה, והגיתי בכל פעליהם, לא היה ספר מספריהם (והמה רבים) אשר לא למדתיו, וגם כתבי־יד מהרב ר' בר היושב בליבאוויץ (מקום מושב חתנו ר' מנדיל כעת) הגיעו לידי ויהיו בפי כדבש למתוק. נפשי האוהבת סדרים ושונאת צלמוות, לא מצאה מנוח בספרי הרביים שבמדינתנו, אשר לשונם מושחת על־פי הרוב וסדר אין לספריהם; לא כן ספרי חב“ד, כולם ברורים ונכוחים למבין ובהררי קודש העבודה יסודתם, וביותר ילהיבו את נפש המליץ המתעופפת על כנפי הדמיון, ואני אשר לכך נוצרתי, להיות חלקי עם המליצים, בטרם באתי אל הנחלה אשר הנחילני ה' אחר־כך, מצאתי מנוח לכף רגלי בספרי חב”ד.
ואשר היה לי יותר לעזר ולהועיל להבין (על־פי דרכי אז) את דברי הקבלה אשר עליה נוסדו הספרים האלה, הוא ספר ‘שפע טל’ אשר בא לידי, ואחרי אשר הגיתי בו מראשו לסופו דמיתי, כי יודע ומבין אנוכי את החכמה הזאת על בוריה. ולמען הקל הדרך לבוא אל שערי הגן הנעול הזה בפני רבים כגילי, מילאתי את לבי (ואני אז כבן ט"ו שנה ולא יותר!) לכתוב על לוח קיצור מספר ‘שפע טל’, מסודר יפה בפרקים קצרים (כפי שלמדתי מספר ‘תלמוד לשון עברי’, אשר ניסיתי כבר לעשות כמתכונתו חיבור על דקדוק, שקראתי שמו ‘מורה שפת עבר’, ונאבד ממני איזה שנים אחרי אשר חיברתיו) ובלשון קל וצח בסדר עניינים מן הקל אל הכבד ממנו, וקראתי שם הספר הזה ‘פתח תקוה’ (הספר הזה נאבד ממני בעניין רע בשנת תקצ"א בעיר דובוסאר בהיותי בן עשרים שנה, כאשר יסופר במקומו). גם מרוח השירה אשר החלה לפעמי לא הנחתי ידי, וחיברתי שיר גדול בראשית הספר הנ“ל, אשר היה מיוסד על העשר ספירות וד' עולמות אבי”ע ודו פרצופין אבא ואמא, אריך אנפין וזעיר אנפין וכדומה, ובראשי החרוזות שמי ושם אבי: ‘אברהם דוב בן כבוד מרנא ורבנא חיים הכהן ש"ץ ונאמן דקנסטנטין ישן’. –
השיר ההוא לא היה ראשית אוני במליצה, כי כבר אספתי במחברת, שקראתי בשם ‘נתיב דעת’, שירים ומליצות וחידות הרבה, שכתבתי על דרך השירים שקראתי בימים ההם, הלא המה ספרי המליצים רמ“ח לוצאטו, רנ”ה וויזל ובעלי אסופות אשר ב’מאספים' הראשונים וכדומה. גם לא משכתי ידי מעשות כתבנית שירי הקדמונים שמצאתי בספר ‘בן המלך והנזיר’, ‘תחכמוני’ וכו‘. הספרים האלה ועוד ספרים יקרים ונכבדים מאלה, כספרי ‘מורה הנבוכים’ ‘העקרים’ ודומיהם, באו לידי בתורת שאלה מאת אוהבי בזיטומיר אשר לא אשכחהו לנצח, הוא איש חכם ונבון הר"ר יהודה וויינראב (בפי כל נקרא ר' יודל קולניס). האיש הנכבד הזה, אשר לדאבון לבי עזב את הארץ בטרם עיתו, היה חכם גדול בספרי ישראל ואסף כעמיר גורנה ספרים הרבה יקרי המציאות, ויש אשר לא ראיתי מני אז עד היום, כספר ‘הגדרים’ (עם פירוש ר"י סטאנב) ספר ‘הכוזרי’ עם פי’ הנ“ל (ה’כוזרי' עם פי' ‘אוצר נחמד’ כבר למדתי בבית אבי בטרם נשאתי אשה, והיה שאול אצלי מאת ר' אהרן־נתן שהזכרתי למעלה, ובעת ההיא היה יקר־המציאות מאוד, כי היה רק דפוס וויען הראשון עם פי' הנ"ל). ס' ‘נפוצות יהודה’ מהרב ר”י מוסקאטו וכדומה הרבה. ותודה רבה [אני] חייב לתת לו לדורות עולם, על כי הנני בספריו וכל אשר שאלו עיני לא מנע ממני. על ידו נפקחו עיני לראות באור התכונה הישנה, על־פי ספר ‘נחמד ונעים’, אשר השאיל לי ויראני גם את הכדור אשר כוננו ידיו, כי לא ראיתי אז תבנית הכדור זולתי זה מעשה ידי ר' יהודה הנ"ל להתפאר. וכאשר התארחתי אצלו גם פעמים בזיטומיר, הורני לדעת את כוכבי השמים וכסיליהם, אשר הראה לי בשמים ממעל בלילות. האיש הנכבד הזה היה בעל דעה ישרה באמונה ולא נטה לאחת הקצוות, וידיו רב לו בלשון עברית, והוא היה לי למופת. קינאתי בחכמתו ויהי לי לישועה.
בין השירים אשר באו במחברתי ‘נתיב דעת’ היה גם שיר אחד גדול ונכבד מפאת עניינו. האף אמנם לא אדע אם מצאו חן בעיני השירים האלה, לו היו לנגד עיני היום הזה, ויכול להיות שכולם פיגול היו, אשר לא ירצו לבוא בקהל שירים שקולים או אפילו בלתי־שקולים; בכל זאת בזאת ישמח לבי גם היום, בזכרי כי רוח השירה החלה לפעמי עוד בילדותי, ואם הלבושים, אשר התלבשה בם אז, היו חדלי חן ויופי, אם מפאת הלשון, אשר עוד לא הבשילה אצלי כל צורכה, או מפאת מהלך הרעיונים, הנה ברבות הימים כלבוש החלפתים ויחלופו! אבל זאת ידעתי ברור, כי נמצאו ביניהם שירים, אשר ראו אותם חכמים ויהללום, ובייחוד השיר הגדול שהזכרתי, אשר עשיתי בשנת 1826 (אחרי מות הקיסר אלכסנדר הראשון מקץ שנת 1825) קינה על מות הקיסר האהוב אלכסנדר הראשון, ושיר ברכה לאחיו הקיסר ניקולאי הראשון בשבתו על כסא המלוכה אחריו, מצא חן בעיני רבים אשר ראו אותו, ואז הייתי כבן ט"ו שנה.
ובקראי בספרי הקבלה וחסידי חב"ד ניסיתי את כוחי לעשות כמעשה הרב (ר' בר מליבאוויץ) וכתבתי גם כן דרשות־חסידיות, אשר אספתים למחברת, שקראתי בשם ‘שערי תפילה’ (כשם אחד הספרים של הרב הנ"ל).
אם ייפלא בעיניך, קורא נעים, אשר הרביתי לכתוב כל כך בימי ילדותי, אגיד לך כי לכך נוצרתי, והנני כותב מאז ועד עתה. וזוכרני, כשהייתי ילד רך, כמעט שלמדתי מלאכת הכתיבה, ולא ידעתי ספר זולתי ספר התורה עם פי' רש“י ופי' ‘אור החיים’ מר' חיים בן עטר (אשר לא היה בימים ההם בארצנו חומש בלי פירושו) מלבד הגמרא אשר למדתי – והנה ידי שלוחה לעשות כמעשה בעל ‘אור החיים’, וכה עשיתי: לקחתי גיליון גדול, ובידי קנה השרטוט ותיקנתי את הגיליון באופן שאוכל לכתוב באמצע איזה כתוב באותיות גדולות בכתב אשורי, על דרך משל, ‘ויקרא אל משה’ וגו' או ‘ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם’ וגו', וסביב סביב אכתוב רבי תורתי, שאלות עד אין חקר ותשובות עד אין מספר, בלשון ‘או יאמר’ ‘ועוד יתכן’ ‘ואפשר לומר’ – וכלן יחד מהבל. אין ספק אצלי שבימים ההם לא ידעתי לכתוב על נכון, כי לא למדתי עוד את מלאכת הדקדוק, ולשוני היה מגומגם, אבל תשוקתי בערה בי לכתוב ולחבר. מדוע ולמה? לא ידעתי. ומי מאתנו יודע עוד היום, למה הוא כותב? הן אמת שכל אחד מאתנו חושב בלבו, שהוא יודע למה הוא כותב, זה כותב ליישר הלבבות לאמונה, וזה ליישר אותם לחקירה ולכפירה באמונה, זה להורות לעם דרך החכמה, והשני להראותם שחכמת הראשון בזויה ואין בה ממש, ורק חכמתו תאיר לארץ. ויש אשר יכתוב דברים אשר בעצמו איננו מבין, וישים תהלה באלה אשר לא יבינו כוונתו. וכל אלה אם תשאל אותם למה הם כותבים, הנה תבער חמתם בך על אשר אינך מבין מעצמך למה הם כותבים, והלא הדבר ברור כשמש בחצי השמים לדעתם, שאם ח”ו לא יכתבו את ספריהם ייהפך העולם לתוהו ובוהו, כי מי זולתם יורה דעה? מי יבין שמועה? מי יתקן העולם? אבל ידידי הקורא! שמע הקולי והאמינה לדברי, כי כל קצפם ורוגזם עליך ועל שאלתך אותם הוא רק בעבור שלא ידעו להשיב אותך דבר על נכון באמת ובתמים על מה ולמה הם כותבים. והתשובה האמיתית היא, כי יוצר הטבע נטע כן בלבבם – ובלבבי!
חסיד חב"די נלהב
בהיות אבי ז“ל שלוח־ציבור ונאמן הקהל, היה מתפלל תמיד בבית־הכנסת הגדול, ואני עמו. ובאשר שבבתי־הכנסיות ברוב ערי ארצנו נשאר עוד קיים המנהג הישן להתפלל על־פי נוסחת אשכנז (כי לא הספיקו החסידים אשר חדשים מקרוב באו להנהיג מנהגיהם החדשים, אשר מכללם גם נוסח־תפילה חדש מעורב ממנהגי הספרדים והאשכנזים ויתר קהילות שונות יחד בלי טעם וסיבה, כי אם בבתי־התפילות הקטנות המיוחדות למענם ואשר קראו בשם ‘קלויז’, ומעט־מעט, כשגברה ידם, משכו מנהגיהם גם לבית־המדרש, ורק בערים הקטנות ועניות מדעת עלתה בידם לכבוד גם את בית־הכנסת). על־כן הורגלתי מילדותי להתפלל נוסח אשכנז הישן־נושן בארצותינו אלה, אשר באו שמה אבותינו מארץ אשכנז בימי הגזירות והגירוש. על־פי הנוסח הזה הסכן הסכנתי גם כן לומר כל הפיוטים הכתובים בסידור הגדול (הנקרא בשם ‘כל בו’), כתוב על קלף ישן נושן, ומונח תמיד על העמוד אשר לפני ארון־הקודש. כאשר יפול הטל על האדמה וכרביבים זרזיף ארץ, כן הרווני הפיוטים האלה דשן המליצה, ובייחוד פיוטי ר”י הלוי ור“ש בן גבירול וחבריהם אשר חיברו היוצרות, המאורות, האהבות, האופנים והזולות לשבתות שבין חג המצות ובין חג השבועות. אפס בבואי לצרניחוב, העיר הקטנה והענייה מדעת, עיר שכבשוה חסידים והפכוה משורש וגירשו משם כל המנהגים הישנים, עיר שבית־הכנסת אשר בה סגור ומסוגר כל ששת חודשי החורף, וייפתח רק בימי האביב והקיץ, וגם אז לא יתפללו שם בציבור, כי אם משבת לשבת, והנוסח הבלול ומעורב מכל הנוסחאות, מעשה־ידי החסידים החדשים, התגנב גם אל בית־הכנסת, והנוסח הישן כולו גורש משם ביד חזקה – בבואי אל העיר הזאת נגררתי גם אני אחרי מנהג בני העיר והחילותי להתפלל בבית־המדרש על־פי הנוסח שקורים נוסח ספרד. אפס חיש מהר עמדתי גם אותו והחלפתיו בנוסח חדש דחדש, הלא הוא נוסח חב”ד!
כל הכיתות החדשות יבקשו להם מנהגים חדשים להצטיין בהם ולעשות להם שם בארץ. גם הרב מלאדי ר' זלמן, מתלמידיו של המגיד (ר' בר) ממזריטש, אשר ביקשה נפשו לייסד כת חדשה, מבלי נתק יתדות התורה שבכתב ושבעל־פה, אהל בל יצען, כי־אם לשנות דבר בדרכי החסידות ובמנהגיהם: שינה במקומות מעטים נוסח חהתפילה על־פי סידורי הספרדים, יותר ממה ששינו החסידים שלפניו, ויחבר באור רחב על סדר התפילות על־פי קבלה לפי דרכו אשר סלל לו, וישם לחוק לכל חסידיו להתפלל על פיהו. ויהי כאשר דבקתי בחסידים האלה והגיתי בספרי הרב הזקן ובנו, איוויתי ללכת בדרכיהם גם בנוסח התפילה. גם כל דברי ועלילותי שיניתי על־פיהם, תבנית התפילין (להיות ד' חלקי ה’של ראש' מפורדים זה מזה ומעור אחד, הקשרים ‘של יד’ ו’של ראש' עשוים באופן אחר). הנחתים בברכה אחת (על ‘של יד’ לבד ולא על ‘של ראש’), אופן העטפת הטלית, הקולות והצעקות בתפילה המיוחדת רק לחסידי חב"ד – הכול כאשר לכול למדתי מהם ובדרכיהם הלכתי, לא נפל דבר. חותני הבור ראה וישתומם, ופחדי נפל עליו ויירא מגשת אלי בשעת תפילתי, או בלילי שבתות, כבואי לביתי אחרי התפילה והרימותי קול איום ונורא באמירת ‘שלום עליכם’ ' 'אתקינו סעודתא וקידוש על היין.
לא רבו הימים וייאספו סביב צעירים כמוני או גדולים ממני מעט בשנים, אשר הכנסתים תחת כנפי חב"ד וגיליתי להם סודות הקבלה על־פי ביאורי הרב, ויבואו אלי לסעוד אתי הסעודה השלישית בימי שבתות השנה ולשמוע תורה מפי. בתחילה הגדתי להם אשר קראתי בספרי הרב בביאור רחב, ואחר־כך הוצאתי מלים מליבי ויהיו בפיהם כדבש למתוק.
כאשר נודע הדבר לאבי החכם והחסיד האמיתי ז"ל שחק ורגז, ולא היה לו נחת רוח מזה.
בימים ההם פקד ה' את אשתי (בת ט"ו שנים) ותהר ותלד בן. כג' ימים בטרם הומל בשר עורלתו בא אבי ז“ל צרניחובה, ויסר אל בית חותני כפעם בפעם כחצות היום בימי הקיץ. ויפן כה וכה וירא כי אינני, וישאל: ‘איה בני’? ויוגד לו לאמור, כי בחדרי אני, והוא בבית אחר ממול בית מושב חותני, וכי עודני מתפלל בביתי בהתבודדות, כי כן דרכי בימים הם. ויצו אבי, כי ילך איש לבשר לי את בואו, ויענו אותו לאמור: חלילה! לא יבוא איש אל חדרו בעת תפילתו, כי מתבודד הוא. ולא איחר אבי ז”ל ללכת בעצמו ובכבודו. ויהי הוא בא וישמע מאחרי הדלת את קולי וזעקתי, ויעמוד מחריש משתאה ולא בא אל החדר עד תום תפילתי. ויהי כפתחו הדלת ואראהו, ותבוא שמחה בלבי, כי אהבתי את אבי ז"ל אהבה בלי מצרים, אפס עצרתי בעד שמחתי לבלי אסיח דעת מעבודתי את ה', ואגש אליו ואתן לו את ידי בברכה הנהוגה ‘שלום עליכם’! וישמע אבי, כי ביטאתי מילת ‘שלום’ על פי הברה ליטאית, היינו Sholom ולא Shulom כהברה הפולנית בארצנו, וישחק אבי ויאמר אלי: ‘הליטוואק’ אתה, בני? ואומר: ‘חבדניק!’ ואני מבטא מילת ‘שלום’ כמבטא ‘רבי’ – ‘טוב’, השיב אבי, ‘אבל אנוכי מנבא לך, כי גם דרכיך אלה כלבוש תחליפם, ולא לעולם תהיה חבדניק’.
כאשר שאלני מה יהיה שם בני, אמרתי לו שניאור־זלמן כשם רבי, וישאלני מדוע? ואומר, כי נראה לי בחלום. ‘מה תארו?’ שאלני אבי. ואתאר לו תארו, וישתומם אבי, כי ידעהו פנים אל פנים. בנסוע ר' זלמן בחזרה מטולטשין, אשר נסע שמה לדבר עם הצדיק ר' ברוך, נכד הבעש"ט, וילך בדרך קונסטאנטין־ישן, ואבי לא זכר, כי זאת תמונתו אשר ידעתי ותארו אשר הגדתי לו, שמורה אתי בזכרוני מסיפורי אבי עצמו, אשר שמעתי מפיו פעמים הרבה.
ב
קבלה, שבתאות, חסידות
פה, קורא משכיל, אעמוד על הפרק הראשון מפרקי ימי חיי, ואנוח מעט בטרם אספר לך את הקורות אותי מני אז. ויען כי הראיתיך לדעת, כי בכל לכתי בדרך ההשכלה מילדותי, האף אמנם היה אלוהים עמדי לנהלני אורח מישור במדבר בערבה ולהגיה חשכי באופל צלמוות, בכל זאת המים הזידונים שטפוני, ונהרות איתן אשר עברו שטוף ועבור מלא רוחב ארצנו בימים ההם, משכוני וירכיבוני על במתי גליהם ועל דבשת דוכיים נשאוני גם אותי הלאה־הלאה הרחק מאוד מן המקום אשר שם החכמה בנתה ביתה. יען הראיתיך לדעת, כי כנפי החסידה נחפזו גם הנה בכסף (אם אמנם כסף נמאס הוא קבוצת כסף ונחושת) והוא מורט למען היות לו ברק, ותאווה הוא לעיניים (אף כי איננו נחמד להשכיל), ותפרוש כנפיה אלה גם עלי ותראני כל בית נכותה למען תפוש את לבבי הרך. אדבר־נא באזניך, קורא משכיל, דבר בעתו ממקור החסידות הזאת ומאנה באה לשום משטרה בארץ ולהיות לפח יקוש על כל דרכי אחינו בני ישראל בארץ מולדתנו המפוארה הזאת. ואתה, ידידי הקורא, הט אוזנך ושמע ולבך תשית לדעתי. –
אמנם כל הלוחמים נגד הקבלה עשו מלחמה את שתקיף מהם, כי כבר נאחזה בקרב האומה ותשלח קציריה עד כל מנהגי העם מקצה, ותצב לה יד בשער־התפילה ולית אתר פנוי מנה. והעם ההולכים בחושך ראו בה אור גדול ויאמינו בה ובנפלאותיה, ויהי להם דבר המקובל כדבר איש האלוהים. ותחת אשר לפנים בישראל נמצאו המקובלים אחד בעיר ושניים במשפחה, וגם אלה בסדר דרכם, לא שינו את שמם משם כל היהודים הרבנים, ולא שינו את לשונם בספריהם, כאשר תראה בפירוש הרמב“ן, על התורה, אשר עם היותו מקובל גדול ובאו בפירושו דברי קבלה, אבל הדברים מכוסים ולשונו לשון הקודש ככל המחברים התלמודיים, בלי תערובת לשון ההסכמיי של המקובלים החדשים. גם לא שינו את מלבושם ממלבוש כל האומה, לא לבשו לבנים למען כחש ולמען התראות כרב וגדול ליהודים. הנה בזמן מאוחר רבו המקובלים, פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד־מאוד ותימלא הארץ אותם, ויחלו להיות גיבורים בארץ, עד אשר יאמר כמקובלים גיבורי ציד לפני ה‘, בחרב ובקשת (כתרגומו: בצלותא ובעותא) יבקרו בהיכל האדון ה’ צבאות בשמים ממעל. רבבות אלפי שנאן יכרעו וישתחוו לפניהם, אלוהים בשמים והמקובל על הארץ והבל הספירות והשמות מאחז ביניהם, ואין הקב”ה נוקף אצבעו מלמעלה אם אין המקובל מכוון כוונות מלמטה: קורץ בעיניו בונה עולמות, מולל ברגליו ומחריבן. ככה יבערו ויכסלו השומרים הבלי שוא, וישנו את שמם וישימו להם שם חדש ‘מקובלים’ (תחת השם הישן ‘יהודים’ ‘בני ישראל’) ואחר כן, בזמן יותר מאוחר (כאשר יבוא לקמן), ‘חסידים’; שינו את לשונם מלשון התורה והחכמים, וכל הבלתי־בקי בהם ובחכמתם החדשה, אשר לא ממי יהודה יצאה, לא יבין דבר אחד מדבריהם: ‘אבי"ע’, ‘אדם קדמאה’, ‘טהירה עלאה’, ‘עתיקא קדישא’, ‘אור מקיף’, ‘אור חוזר’, ‘אחורים דקדושא’, ‘פנים ואחור’, ‘מיין דכרין ומיין נקבין’, ‘זיווג אבא ואמא’, ‘זעיר ונקבא’, ‘נקודה תחת היסוד’, ‘זווג פנים בפנים’, ‘אתערותא דלתתא’, ‘אתערותא דלעילא’, ‘צמצום’, וכדומה הרבה עד אין מספר. וגם את מלבושם שינוי להיות לאור ולמופת לבני ישראל, למען ייראו אותם ויחתו מפניהם ויעריצו ויקדישו אותם. ויען כי יבטיחו את המון העם לעשות נפלאות בשמים ובארץ, על כן היו לקדושים בעיניהם ובשמם יתהללו. ומי ילך נגד רוח ההמון הרב, אשר בסכלותו ישגה תמיד וברוחו הקשה יחרוך קמיו תחתם ותמיד ידו על העליונה.
ביתר שאת וביתר עז משך אבירים בכוחו איש אחד נודע ומפורסם ומקובל גדול, הוא ר' יצחק לוריא מירושלים המכונה האר“י, שחי בראשית המאה הט”ז למספר הרגיל באירופה (היינו 1509, ולמספר בני ישראל ה“א רס”ט). הוא העמיד תלמידים הרבה בלימוד הקבלה. והגדול שבהם היה ר' חיים וויטאל, וחיברו ספרים על שמו ועשו ‘שולחן ערוך’ מיוחד, הנוטה בהרבה דברים משולחן ערוך הנעשה ונתייסד על־פי דעת התלמוד, ויסודתו הזהר והקבלה, וכמעט כל גדולי וחכמי ישראל חלקו לו כבוד והאמינו בו עד היום הזה. ובקושי גדול ניסו איזה חכמים להתקומם נגדו ונגד ס' הזוהר במה שסותר לקבלת חז“ל (עיין שאלות ותשובות חכם צבי שאלה ל“ו דף י”ז ד' ז’ולקווה, שנת תקכ"ז). הוא האר”י שהרעיש את כל העולם בקבלתו, וכל קורותיו והסיפורים שנתפרסמו ממנו בדפוס חתולים בערפל; והיה מליץ מפואר בלשון סורי וארמי ומהודר במליצה הנקראת סאטיקרה, והובא ממנו ב’מאסף' משנת תקמ“ו מליצה שנונה בעת שנחלק עם אנשי דורו על עניין הלולב והתיומת, באופן שהוא לבדו היה מכשיר, ורבו עליו חבריו ופסלוהו, ושלח להר”ר פרץ לעזרו וכה אמר: ‘רבים אומרים זנתה תמר1 ואני יחיד מה אענה [ומה] (ו) אומר? עליך פרץ להפוך בזכותה, אמך היא לא תגלה ערוותה’. שיריו שחיבר לשלוש סעודות יום השבת ידועים ומפורסמים באומה, והם בנויים על עומק חכמת המליצה והשיר וסודות הקבלה ארוגים בם. ויש ממנו גם שירה נעימה בלשון הקודש מתחלת: ‘ידיד נפש אב הרחמן’ כו', והיא נדפסת כמעט בכל סידורי התפילות של הספרדים והחסידים, כי היה האיש גדול מאוד, נשיא וראש בישראל וכל היוצא מפיו קדוש יאמר לו.
בחצות המאה הי“ז למספר הרגיל (1648 – ה“א ת”ח למספר בני־ישראל) קם האיש המרעיש שבתי צבי, והתחיל להראות נפלאותיו בעיר איזמיר (היא סמירנה) והתעה הרבה מבני ישראל אחריו על־ידי נושא כליו, הוא נביאו נתן העזתי, ועשה עצמו למשיח, ונשתמש בס' הזוהר ובקבלה עיונית ומעשית, ונביאו מצא רמזים עליו בס' הזוהר שהוא המשיח. רבים מחכמי ישראל התקוממו נגדו ככתוב על ספר ‘ציצת נובל צבי’ להרב החכם גאון יעקב הר”ר יעקב שאשפורטאס מעיר סאלעה בברבריה, שהיה ממונה של קיסר מארוקו ומכובד גדול באמסטרדאם ומורה בבית חינוך הרבנים שמה, הוא היה בזמן משיח השקר ההוא והתקומם נגדו, והרב הגאון ר' יעקב עמדן הוציא לאור קיצור ספר הנ"ל בדפוסו באלטונא. המשיח השקר שבתאי צבי בראותו עמל בישראל וכשל כוחו לאסוף מחנה עצומה ולמרוד במלכות, וירא ויתבונן, כי הוא הולך למות בבזיון וחרפה ולמה זה לו בכורת מלכותא דמשיחא, ויקם וימר דתו בדת הישמעאלים ויימלט ממיתה. ועם כל זה אמונתו הכוזבת עד היום לא נתבטלה לגמרי, כי עוד נמצאים יהודים במוראביה המאמינים בו שיבוא ויגאלם.
מן אז התחילה קבלת האר“י ותועבת שבתי צבי להשתמש בערבוביה, כי אין מורה לישראל להורותם הדרך אשר ילכון והספרים אשר ילמדון. הספרים פתוחים לפני כל איש וכל הרוצה ללמוד יבוא ויטול מן הבא בידו. ויען כי סגנון לשון תלמידי האר”י וכת ש“צ דומה והמון הקוראים אינם יודעים להבדיל זה מזה, הלכו שתי השיטות אחוזי יד והעם ההולכים בחושך טעו אחריהם והיו טרף לשיניהם, והיה כל הנמלט מן הארי ונשכו הנחש והעולה מן הפחת ונלכד בפח. כאשר הראיתי למדי במחברתי ‘מתג לחמור’ (והוא קונטרס אחרון למאמרי ‘מחסום לשור’, שעשיתי נגד מבקר ספרי ידידי הרב החכם רי“ב לווינזון זצ”ל) מה שבא מדברי מינות בס' ‘חמדת הימים’ המלא דברי קבלה וסודות על כל גדותיו והראיתי שסודותיו מתנגדות לאמונת ישראל ומחברו היה מן כת ש”צ. מן התערובת הזאת יצאה הכת החדשה, שהתחלתה במאה שלפנינו, בימי מורנו הרב החכם ר' משה מדסוי זצ"ל, והיא כת החסידים.
השם חסיד היה יקר בימים הראשונים. ואמרו בתלמוד שחסיד טפי מצדיק (הפך מחסידי זמננו המכנים לרבם בשם צדיק ולעצמם חסידים). ורבותינו ז“ל התפלאו על דוד המלך עליו השלום, באמרו: ‘שמרה נפשי כי חסיד אני’: ‘וכי דוד קרי לנפשי’ חסיד?' – והיה נמצא אחד בכמה דורות שנתפרסם בזה השם, כמו, על דרך משל, בדורו של הרמב”ם ז"ל (ד“א תתצ”ג – 1133) היה ר' יהודה חסיד בעל הצוואה; בדורו של ר' משה לוצאטו (ה“א ת”ק – 1740) היה ר' אברהם חסיד מאמסטרדם, וכדומה כמה חסידים מפורסמים, והם החרדים על דבר ה' וגוזרים גזירות על עצמם להיות פרושים מן העולם, יושבים בתענית ושוקדים על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, שלושת עמודי העולם, ואין לבם נמשך אחר תאוות העולם הזה, מסתפקים במועט ואוהבים לחיות חיי צער, לפי שכך היא דרכה של תורה, שמחים ביסורים ומקבלים אותם באהבה, יין ושיכר לא ישתו, את אשת רעיהם לא ידברו ולא יראו בפניה, ואינם רגילים אפילו אצל נשותיהם כי־אם בלילי טבילתן לקיום המין בלבד ולשם מצוות עונה ופריה ורביה. זה היה דרך החסידים מעולם אנשי השם, גיבורי כוח לכבוש את יצרם, אשר על כן מעט היו, כי לא רבים יקבלו עליהם חומרות כאלה. ועל־כן לא היו נחשבים לכת בפני עצמה, כי אם ליקרים ונכבדים בתוך יתר אחיהם בעלי התלמוד (כאשר היו לפנים בישראל כת האיסיים היקרים והנכבדים שבכת הפרושים כעדות יוסיפון בן מתתיהו הכהן), והיו שואלים בדבריהם, כאשר ישאל איש בדבר אלוהים (ממש כאשר קרה לפנים עם האיסיים).
ויען כי היה מדרך החסידים ההם לעסוק בנסתרות הקבלה (כמו שהיו גם האיסיים עוסקים בסודות, ואולי מהם יתד להקבלה המאוחרת) ולנהוג מנהגים על־פי־הקבלה, מאהבתם את החומרות היתרות (וזה היה באמת צד הפחיתות שבהם, אשר לא יימלט מהנה אחד משוכני בתי חימר); על־כן נתחלף העניין ברבות הימים, והתחילו לכנות כל עוסק בקבלה ונוהג על־פיה בדברים של מה בכך בשם חסיד. ולא לבד עוסק בקבלה; כי אם גם הנוטה אחריה מבלי דעת אותה המאמין בה בלי טעם וסיבה כפתי המאמין לכל דבר. לא לבד הנוהג על־פיה, כי אם כל הנוהג מנהגים זרים בלי סיבה כלל רק לעורר השתוממות ההמון, נקרא חסיד (כמו שראיתי בנעורי בעיר טשרניחוב, שבא שמה איש יהודי ממדינת פולין, לא נודע מי הוא ומה טיבו, ויבוא יום־יום לבית־המדרש להתפלל – לא בציבור, כי הוא החל תפילתו אחר שכילו כל המתפללים את תפילתם בציבור – בזעקות גדולות ונוראות, ובלילי שבתות הדליק נרות הרבה מאוד, ובעצמו קרא שמו מוקיר שבי – שבת יוד ואחרי זמן נודע, כי היה האיש ההוא רמאי גדול, ומלאכתו להביא ממרחק לחמו על־ידי סחורות הבאות מחוץ לגבול).
ויש עוד, לפי דעתי, סיבה לדבר אשר העירותי עליה למעלה, והיא שהכת החדשה הזאת היתה נחשדת בראשיתה לסניף של כת שבתי צבי, לפי שבאמת יש להם מנהגים אבים המורים על מקור מושחת זה, אף־על־פי שאין גם אחד מהם מאמין במשיח השקר הזה, ואדרבה מקללים אותו קללה נמרצת. עם כל זה יש רגליים לדבר, שהחליפו גזעם משורש נחש זה, וקרה להם זה מסכלותם ומקלות־דעתם, כי אין דרכם לחקור אחר מוצא דבר, ונקל להם ליפול במהמורות אמונת שוא ותפל, ולכן קיבלו מכת שבתי צבי כמה מנהגים בבלי דעת, כמו ההוללות בט' באב, וכתיבת הקמיעות על קלף צבי, המורה על שם המתועב המדיח, כמו שנודע לכל בקי בדרכי הכת שלו לרמז על שמו בכל עניין ומעשה, וכמה ספרים ממחברים של כת שבתי צבי נתערבו על־ידי העדר ידיעתם בספרות־החסידים, כמו ספר ‘חמדת הימים’ (אשר הראיתי קלונו למדי בקונטרס ‘מתג לחמור’ שהבאתי למעלה, שהודה לא לבד בש“צ, כי־אם היתה אמונתו שומרת יב”ם גם־כן) וס' ‘נחלת צבי’ שנעתק ללשון לעז ההמון – ז’ארגון (גם כן לצודד נפשות הנשים – ממש כמו שעושים המיסיונארי) ועוד הרבה. ואין סתירה לזה במה שהחסידים מקללים ומגנים את כת שבתי צבי, שהרי כן גם הקראים מגנים את הצדוקים הקדמונים, אף־על־פי שאין ספק, שמהם יצא חוטרם, ונצרם משורשם פרה והרבה קיבלו מהם (כאשר דיברתי מזה באריכות בספרי ‘ביקורת לתולדות הקראים’). בעבור הדברים האלה היו נקראים בפי בעלי התלמוד הכשרים שומרי אמונים בשם חשודים, רוצה לומר חשודים לכת ש"צ. הרבנים בעלי התלמוד, תופשי התורה, שהתקוממו נגדם בראשית היוסדם, היו לרוב במדינת ליטה (כמו שיתבאר עוד לפנינו). בארץ ההיא לא יבדילו היהודים (כבני אפרים לפנים) בין ש ימנית לש שמאלית, ואת שתיהן יבטאו כהברת הס', ובפרט ההמון הרב בכפרים ובערים הקטנות. וכשנתרבה המחלוקת היה כל העם מדבר מזה ונשמע על שפתם על הרוב השם חשודים אבל בהברה מוטעית חשודים או חסודים, וכשהגיעו הדברים למחוז והלין, פודוליה, גאליציה ופולין בכלל, אשר שם מבטאים היהודים הברת אוּ (שורק וקובוץ) דומה להברת אי (חירק) נעשה מן חסוּדים (ר"ל חשוּדים ) חסידים. וחסידים ברנה יגילו, כי מן העז יצא מתוק ומתנגדיהם נתנו להם שם עולם לשבח, וקיימו וקיבלו השם הזה עליהם ועל זרעם!
הבעש“ט והגר”א, חסידים ומתנגדים
מייסד הכת הזאת ונשיאה היה ר' ישראל בעש“ט (ר"ת: בעל שם טוב). זמנו זמן הרמבמ”ן, היינו אמצע המאה הי“ח למספר הרגיל, או ערך ה”א תק“י למספר בני ישראל. תוצאותיו ממחוז פודוליה, שם אביו, כפי המסופר בספר שבחיו, ר' אליעזר. אומרים עליו כי נולד בנס, אחר כי היתה אמו עקרה ימים רבים ואביו זקן בא בימים, וה' פקד את אמו ואחר בלותה היתה לה עדנה. כפי הנראה מסיפור תולדותיו ושבחיו, אם אמנם מלאים הזיות ושקרים ודברי רוח, עם כל זה יראה החוקר משם, כי האיש ההוא היה לו הכנה טבעית למשוך לבות בני אדם, ולו נפל חבלו בין החכמים הנאורים היה מאיר לכל הארץ בחכמתו. אמנם מקומו גרם לו להיות אמון על חיק הבטלה והאיוולת, ועוני בית אביו וחוסר לחמו בילדותו היתה הסיבה להתחנך במלאכת הרמיה למצוא טרף. וכראותו כל בית ישראל בארצו בימים ההם מתאווים לנפלאות, ובזמנו נתעלה וישב על כסא השבח והתהילה רמאי מפורסם בשם יוסף פראנק, אשר החזיק אחר המשיח השקר שבתי צבי, ועל־ידי נפלאות שוא ומלאכת רמיה ואחיזת־עיניים התעה רבים אחריו, עד כי רבו הלוחמים עליו והמיר דתו כרבו ש”צ. וירא הבעש"ט ויתבונן לכל הנפלאות האלה וידו החזקה, ולבו בטח באומץ רוחו, כי עשה יעשה גם הוא וגם יכול יוכל וינהל כבוד וגדולה.
[אמנם השתלשלות שיטת החסידות על־ידי תלמידיו (של הבעש"ט) מאז ועד עתה, אשר היתה לאבן פינת כת החסידים הגדולה והרחבה במדינתנו וחוצה לה, תורה אותנו לדעת כי אם אמנם לא זז הבעש“ט מהשתמש בתחבולות נראות כנפלאות, למען תפוש לב ההמון, כנהוג בימים ההם ועוד עתה בקצת ערי החושך, בכל זאת היתה כוונתו לטובה, הפך כוונת המתעים, והשתדל בכל עוז להעמיד הדת על תלה על־פי שיטת החסידות והקבלה אשר אהב, ולסור מאחרי תעתועי ש”צ ופראנק, אשר הטילו ארס בחסידות וקבלה ועשוה לתורה ואמונה חדשה, ובדבר הזה יש לנו להחזיק לו טובה, כי מעת אשר התעלה הוא וישב על כיסא החסידות בטלה דעת המתעים ולא שבו עוד לעשות נבלה בישראל, וכל תלמידיו ותלמידי־תלמידיו מאז ועד עתה אם אמנם הרבו הזיות והבלי שווא, לא יצאו מגבול היהדות ולא המיטו פינות הדת. כאשר דיברתי מזה הרבה במקום אחר, ועוד אדבר מזה במקום הראוי.]
ויען כי לא היתה כוונתו לחדש רוח השקר ולנבא בשם המשיח השוא, רק להטות לב העם אחריו ולהתפרנס מסכלותם, כי זולת זה היה לבו שלם עם ה' ואמונתו, על כן לא ירא רע ולא קרה לו מה שקרה להמתעה ש"צ וכת שלו.
בימים אשר התפשטה כת הבעש“ט בארץ, היה במדינת ליטה בקרית ווילנה איש מצוין בתלמוד וחכם במדעים, ירא אלוהים וסר מרע, ושמו ר' אליהו, ורבנו גאוני הדור נתנו לו השם ‘גאון’, (ובווילנה מכנים אותו עד היום בשם ‘חסיד’ כי הוא היה באמת חסיד וקדוש). והיה האיש ההוא מחזק בדק בית ישראל ועומד בפרץ. כשמע לעדתו את שמע הבעש”ט המראה נפלאות בפודוליה, ווהלין וערי מולדאביה, ויצר לו ויירא פן יהיה למוקש להתעות בשוא ערלי־לב, כאשר עשו הרמאים מחזיקי כת ש"צ. ומכל האותות והמופתים אשר הוגד לו לבו ראה, כי לא טובה תגיע על ידו. וישנס אליהו מתניו ויתחזק באלוהים ויקרא מי לה' אלי, ויתגר קרב במחנה החסידים, אשר החלו לרוב ויציצו כעשב בערים ובכפרים, ויכם חרם לעיני העדה בבתי־כנסיות ובבתי־מדרשות, ויכתוב עליהם מרורות, גם פקד לשרוף ספריהם באש, ותהי מריבה גדולה בין שתי הכיתות האלה. הכת האחת מכונה בשם חסידים והשנית לומדים, והחסידים קראו להם מתנגדים.
שח לי זקן אחד מתושבי קרית ווילנה (ר' זלמן מיליאטר ממשפחת דון יחייא), שביום שמת הגאון החסיד ר' אליהו (י“ט תשרי חוה”מ סכות ה“א תקנ”ח, 1798 למספר הרגיל), נאספו רעיו ותלמידיו ואוהביו ללוותו ולספדו, ותהום העיר לקול בוכים. וייראו מאוד פן תגבר יד החסידים, אחרי נאסף הצדיק הלוחם מלחמתה של תורה, ורוח נדיבה לבשתם, ועוד בחצר בית־הקברות החלו לנדב זהב וכסף לצורך החזקת כת הלומדים ולרדוף אחרי החסידים, ויעל סך הנדבות לחמשת אלפים אדומים זהב, ותהי ראשית מלאכתם למסור לדין מלכות שבעת ראשי החסידים אשר בווילנה ואשר כל הכת נשענת עליהם, וישימו עליהם עלילות דברים, כי נטפלו לנאפוליון מצרפת, הלוחם בימים ההם במצרים, ומחזיקים את חילו בכלי קרב. ויאסרו האשים האלה, והדת ניתנה לשלחם אל ארץ גזירה לסיביר, ויהי בלכתם לדרכם בלוויית אנשי צבא הקיסר כמשפט, וישימו אלופי הקהל דווילנה להם עוד משמר מיהודים, לבלתי ישחדו את שומריהם בכסף לנוס ולהימלט על נפשם. ויהי בהיותם בדרך בעיר קטנה, ויבואו אל בית יהודי לאכול לחם, ויושם לפניהם בשר טריפה, כי אמרו היהודים, הלא ‘קארלינער’ הם (בשם זה כינו המון העם בליטה את כת החסידים בימים ההם, ע"ש הרבי היושב בקארלין) ומה להם לאכול בשר שחיטה כשרה? מזה אנו רואים עד כמה הגיעה המחלוקת בין שתי הכיתות האלה בימים ההם, עד שכמעט נחלקו לשתי אומות ואולם שבעת האנשים הושבו מהרה מאמצע הדרך מעיר ריגה על־ידי השתדלות הכת שלהם, ובליל חמישי משמונת ימי חנוכה נתבשרו כי חופשים הם. על כן החסידים בארץ ליטה עושים משתה ושמחה בליל חמישי לחנוכה עד היום הזה.
אז נחלקו היהודים לשלוש כיתות: (א) חסידים – תחת שבט מורם הבעש“ט והבאים אחריו. והכת הזאת גברה ארץ ימים רבים, ותעל מעלה־מעלה בימי תלמידיו, אשר האריכו ימים אחריו, ותשלח פארות ויונקתה לא חדלה עד היום כאשר עוד נדבר מזה; (ב) לומדים או מתנגדים – הסרים למשמעת הרבנים בעלי התלמוד, שומרי פקודת תורה שבכתב ושבעל־פה לכל חוקותיהם ומשפטיהם, מבלי סור ימין ושמאל ומבלי הבט על שינוי הזמן והמקום ועל חכמת העמים (תחת אשר החסידים הרשו לעצמם לשנות בדינים על־פי הקבלה ועל־פי פקודת מוריהם ורביהם), וראש הכת הזאת בימים ההם ר' אליהו גאון מווילנא; (ג) הכת השלישית – היתה קטנה ומעוטה בימים ההם, אחד בעיר ושניים במשפחה, והם אשר שמו לחכמה לבם וילמדו לשון וספר עמים כאחיהם בארצות אשכנז וצרפת וכו‘, וישימו לבם לבחון ולחקור ולהבדיל בין האמת והשקר, בין טוב לרע, בין עיקר לטפל, ומבלי היות להם שם ותהילה בארץ לא נודעו בשם מיוחד, עד אשר בימינו אלה, אשר הלכו וגברו ויעשו חיל בארצות אשכנז, ומשם פשטו לגאליציה ומעט־מעט גם לארצנו זאת, נודעו בשם משכילים או נאורים (אויפגעקלערטע), וראש הכת הזאת הוא החכם הנודע בשם ר’ משה מדסוי, או הרמבמ”ן ותלמידיו.
הכת היותר גדולה ועצומה, ואשר נתיישנה באומה מימים קדמונים, היא כת הלומדים, הם־הם מחזיקי התלמוד ביתר שאת ועוז לכל חוקותיו ותורותיו בפרטות, ואחריהם כל אדם מישראל ימשוך ופיהם ישאלו בין דין לדין, וכל הרוחות שבעולם אינן מנשבות אותם ממקומם, כי בעמדם יעמדו כתבור בהרים. רוח החכמה, אשר יסלסלוה ויחפשוה ממטמונים, לא תוכל לרוממם להושיבם בין נדיבי עמים מתוקנים; כי לא יסבו ממנהגי קדם, ודרכי אבותיהם מעולם יוצאי ירך אזיה בלכתן לבקש דעת ולימודי אברופה. רוח האמת, אשר הם אוהבים בענייני האמונה ובמסחרם וקניינם, לא תטה־לבם להודות בדבר שיבואו עליו מופתים נאמנים, אם נוכח המנהגים דרכם, אשר היו להם מורשה מני דור דור, וקנו להם מקום באיזה פוסק שנקדש מזוקן, רוח השלום, אשר הם מבקשים בבתי ישיבותיהם ובקהילותיהם, בבתי־כנסיות ובבתי־מדרשות, לא תגביר עליהם להשכילם להשליך אחר גו איזה מנהגים זרים, שנתקדשו רק על־פי ההרגל ואין להם יסוד מוסר בתורה שבכתב ושבעל־פה, כמו, על דרך משל, להסיר הבגדים הנהוגים בין היהודים בפולין, שהבגדים ההם לא מסיני ניתנו לישראל, לא נצטווינו עליהם ולא בגדי אבותינו הם; אף־על־פי שנודע ומפורסם שמזה ומקבלת לשון המדינה תולה שלומנו ונוחנו בין העם אשר אנחנו יושבים בקרבו. ורק רצון הקיסר, ירום הודו, לבד גדול כוחו לבטל רצונם מפניו ביד חזקה. ועוד נמצאים בקרבם אנשים המתחבאים בסתר אוהלם לבלתי הסיר מעליהם הבגדים ההם. קבלת המקובלים יש מהם שמאמינים בה ויראים מפניה, כאלו אש אוכלה היא, על כן, יחדלו ללמוד אותה מפני גודל קדושתה; ויש מי שלומדים אותה בצנעא ובסתר דרכם, ויש אשר יריבו עליה בחזקה ויחזיקוה למולדת חוץ. וכולם כאחד, כמאמינים כבלתי־מאמרים בה, לא ינהגו על־פיה, וכל מנהגיהם סובבים רק על ציר התלמוד והפוסקים, והם הנקראים מנהגי אשכנז ופולין. מדקדקים במוות שיהיו כדין ובמועדם וזמנם. על דרך משל לא יעברו זמן תפילה וקריאת שמע אם לא באונס גדול או על־ידי חולי וסכנה, מדקדקים בלשונם לקרוא בתורה ובתפילה על־פי כללי הדקדוק ובנעימה מסורה מדור דור הנקרא טעם ונגינה. מדקדקים במצוות המלך ובחובות המדינה, וישימו מעצמם שרי מסים לגבות מסים וארנוניות, יאהבו את המלכות ושלומה, שבא ככתוב על־פי ה' ביד ירמיהו (ירמיהו כ"א): ‘ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל ה’, כי בשלומה יהיה לכם שלום". וימלאו את דברי משל הקדמוני (מתיא כ“ב, כ”א): ‘תנו לקיסר אשר לקיסר, ולאלהים אשר לאלהים’.
הכת הזאת (אשר רובה במדינת ליטא יתעסקו על הרוב בלימוד התלמוד והפוסקים, מחברים ספרים בדינים והלכות ושאלות ותשובות באיסור והיתר, וכל ריב ומצה בישראל בין איש לרעהו יבוא לפניהם ושפטו והצילו העשוק מיד עושקו. הם מורים הוראה בישראל בכל מקומות מושבותיהם ורוב הרבנים מהם, ועל המעט יקרה רב ומורה־הוראה מכת אחרת חוץ מהם, ואפילו כת החסידים המנוגדת להם ומתקוטטת עמהם יבואו לפניהם לכל דבר משפט וכשיקרה להם שאלה באיסור והיתר, וכן לסדר קידושין וגטין וחליצה וכדומה, ומשגברה כת החסידים במחוזות ווהלין, פודוליה ואוקראינה ונפלה חתיתם על הלומדים, יש לומדים הרבה המחניפים להם ונראים כחסידים, אבל בקרבם ישימו אור־בם ולבם בל עמם, וזה הכלל, כל למדן איננו חסיד, אף אם נראה הוא כך לעיניים; כי מלחמה ללמדן בחסיד מדור דור.
כת החסידים אשר זה זמן לא כביר הלכה וגברה בארץ רוסיה ופולין ובגאליציה, מעת שנתרבו תלמידי הבעש“ט ותלמידיהם ותלמידי־תלמידיהם, עסקה בייחוד בספרי הקבלה וספרי מוסר הבנוים על אדניה ויסודותיה. אין להם שיטה מסודרת בלימודם זה, לא ילמדו את הקבלה ככל לומד איזו חכמה, המתחיל בקל ובוחר בספרים המלמדים כללי החכמה על הסדר, ואחר־כך הוא הולך הלאה מן הקל אל הכבד ממנו; כי הם יקחו ספרי הקבלה מן הבא בידם, לזה יקר מקרהו כי יפגע ראשונה ספר ‘עץ חיים’ או פע”ח, וזה ימצא בבית־המדרש ספר ‘פרדסה רמונים’ להרמ“ק' וזה ישלח ידו אל ארגז הספרים והוציא משם את ספר ‘גנת אגוז’ והניחו על שולחנו (שטענדער) אשר לפניו והביט בו להשיב נפשו, האף אמנם לא למד מעולם כללי החכמה הזאת. על כן ימעטו ביניהם יודעי הקבלה, אף כי כולם ישאוה על שפתם ושמות המלאכותיים שלה שגורים בפיהם. וגם יודעיה יודעים אותה על הרוב רק מן השפה ולחוץ, רוצה לומר בקיאים הם בשמות הספירות והפרצופים וכו' מבלי הבין הטמון בחובם, ומבלי שום על לב, כי השמות הם הקליפה לבד, ותוכם ומובנם הוא העיקר, ואשר לא יבין המושג והמכוון מן השמות המלאכותיים ההם, לא השיג מאומה. והם דומים הזה לזה שבישל במים את הפיתקה שכתב לו הרופא, תחת קחתו בבית המרקחיים את הכתוב שמה. וכך הם עושים בפועל ממש, שכותבים שמות מלאכים (והם באמת רק שמות מלאכותיים המורות על איזה עניין מופשט) על פיסת נייר, ונותנים לחולים לשתותם במים. וזאת הגיעה להם בעבור העדר ידיעתם תוכן העניין, על־כן יעריצו ויקדישו את ברוֹ, לא יבינו את הצורה וסוברים שהחומר הוא הצורה. וזה קרה מעולם לכל העמים הקדמונים הולכי אורחות עקלקלות, שתעו מני דרך ועבדו לגילולים שנעשו בעצם וראשונה לציין ולסמן איזה עניין מושכל מופשט, אשר החכמים ידעו עניינו הנסתר והפסל היה להם לסימן מוחשי בלבב, על כן הלכו לבטח דרכם וידעו את ה‘. וכסילים עברו ונענשו, הם ההמון אשר לא ידעו ולא הבינו ובחשכה התהלכו ונכשלו בתבנית כל פסל, וילכו אחרי ההבל ויהבלו עד להשחית, כנודע. ואין ספק אצלי, שלזה כיוון הרב הגדול הגאון ר’ יחזקאל לנדא ז”ל מפראג, באמרו באחת מתשובותיו (בספר ‘נודע ביהודה’) על עניין אמירת ‘לשם ייחוד’ אשר נהגו החסידים, והמליץ עליהם: ‘צדיקים ילכו בם וחסידים ייכשלו בם’. והיא מליצה ראויה ומושכלת לכל מבין הדבר על בוריו. כי כן הוא באמת, הצדיקים שבהם, הם החכמים והבקיאים בספרותם בטוב טעם ודעת ומבינים מה שהם לומדים, ואצלם לא תהיה קבלה דבר אחר זולת פילוסופיה קדומה, אשר יחשבוה לקדושה בהיותם סוברים שבאמת באה בקבלה מאבותינו מעולם ובהררי קודש יסודתה. לא כן החסידים, הם לא יבינו דבר וייכשלו בלשונם, כי יהגו ויצפצפו מבלי ידוע מה, ועוד ידמו בלבם כי עובדים הם הזאת את ה‘, ואת קדוש ישראל יעריצו בסכלותם, כאילו אוהב ה’ כל מהגה ומצפצף.
עוד יש לדעת שמוסר הכת הזאת איננו מוסד על הצלחת ואושר האדם הזמני והנצחי, על־פי דרך הנודע לכל בני אדם; כי יסודתו סודות וסתרים: אם יעשה איש בזדון או בשגגה אחת מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה, יפגום בספירה פלונית ויברא מזיק ועונשו להתגלגל בחיה או בבהמה או בכל דבר טמא. ובעל הקבלה המצוין, הוא הרבי או הצדיק, יתקן אותו על־פי סודות ידועות רק לו. וזה הרבי יאמינו, כי הוא מדבר עם המתים והרוחות והמלאכים בהקיץ או בחזיון לילה ויעשה מופתים בשמים ובארץ, לשדד המערכות ולהפך חוקות הטבע כפי חפצו, להביא איש ממרחק ברגע אחד רוכב על מטהו. אם חלקה אחת תמטר וחלקה אחת לא תמטר, הרבי שם חוק לגשם, לאמור: עד פה תבוא. שלום כי יהיה בארץ, הרבי ביקש את השלום ההוא. ריב ומלחמה כי יהיה בין מלכי ארץ; שני רביים ינצו ביניהם והמלכים הם רק כלי למעשיהם, והיה אם ישלימו הרביים, יעשו שרי המלכים שלום במרומים וכלה זעם המלאכים.
הכת הזאת אף־על־פי שהם מחזיקים בתלמוד, עם כל זה ישנו בו על־פי סודות הקבלה, כל רבי כפי העולה על רוחו, ואיש לא יערב לבו לשאול אותו מדוע אתה עושה ככה. הדינים שהם מחזיקים בהם מהתלמוד הם מחמירים בהם יותר מהלומדים, לפי שמאמינים שלדינים ההם סודות ורמזים ותיקונים בעולמות עליונים, לכן גם המנהגים שנתקדשו אצלם על־פי ההרגל, אף־על־פי שאין להם שורש בתלמוד, לא יזוזו מהם כי אם בקושי גדול; יען שכל דבר שנתחזק אצלם, כבר יש לו סוד וטעם על־פי קבלה, וכל המבטל אותו פוגם בספירות, קוצץ בנטיעות ומחריב עולמות, והקב"ה מוריד עליו דמעות והשכינה מייללת, והצדיק, הוא הרבי, מוכרח לצאת מן העולם ולמות בעוון ביטול המנהג הקדוש. לימוד החכמות והלשונות הוא אצלם עוון פלילי, והעושה התועבה הזאת גרוע מעובר על כל המצוות. כי הוא מין ואפיקורוס. והקורא בספרים חיצונים (ככה יכנו כל הספרים שאינם ממקרא, משנה גמרא, קבלה וחסידות) אפילו דרך עראי, טימא את עיניו ואת פיו וצריך תיקון על־ידי איזה רבי, ולא ייטהר עד אשר יכבס ביין שרף את גרונו כמה חדשים בתוך מחנה החסידים, וימלא את גרונם יין שרף, ונתן את כופר נפשו לידי הרבי כאשר יושת עליו, וכיפר בעדו ובעד נפשו שנטמאה על־ידי עיניו.
ידיעת הכת הזאת בתלמוד חלושה מאוד; כי כל ישעם וכל חפצם ללמוד סודות וסתרים, וסומכים על מאמר התלמודי ראוי מאוד; דבר קטן הוויות דאביי ורבא, דבר גדול מעשה בראשית ומעשה מרכבה, ולפי דרכם הקבלה מלמדת מ“ב ומ”מ, על כן עסקם בה לבד. על כן ימעטו הרבנים מורי־הוראה ביניהם (ואלה אשר ימצאו בהם רבנים הם רק רבנים בשיתוף השם לבד, ודבר ה' אין אתם), והמעט מן המעט מהם העוסקים בתלמוד ופוסקים וזוכים לכתר הרבנות, יש לבדוק אחריהם, שמא מתחסדים הם רק למראה־עיניים מיראתם חוזק יד הכת. וזה הכלל, אין למדן חסיד.
חסידות חב"ד
וכת אחת יש ביניהם, נבדלת במנהגיה ונפרדת בדרכיה מכל יתר כיתות החסידים למיניהם (כי אמנם החסידים נבדלים למינים הרבה מאוד), היא הכת הנקראת בפי כל היהודים בארצות האלה בשם ‘חבד’, לאמור: חכמה בינה דעת. מי נתן להם השם הזה החדש והזר ומה הגיע להם על ככה? – אין אתנו יודע כל זאת. רבם הראשון היה ר' שניאור־זלמן בן ברוך שניאורזוהן מעיר לאדי בארץ ליטה. האיש ההוא היה גדול בתורה ובחכמה ובקי בספרי החכמים מעמנו, וגם בחכמת העמים ללשונותם שלח ידו מעט כפי הנראה; ועל כל פנים לא היו זרים לו, ובדרכיו הלכו בניו ובני ביתו עד היום הזה. הוא היה בימי הגאון ר' אליהו מווילנא ומתנגד לו (שמעתי מפי אבי ז“ל ששמע מפיו, כאשר עבר דרך עיר קונסטאנטין־ישן בשובו מראות פני ר' ברוך מטולטשין – כאשר יסופר במה שיבוא – והלך אבי אליו לקבל פניו ביחד עם הרב דשם, החריף ר' יוסף ז”ל, ודיברו בתוך שאר דברים מהגאון ר' אליהו ואמר עליו ר' זלמן, שהוא גמר ולא סבר, ובלי ספק השנאה קלקלה השורה), כי הואיל הלוך בדרכי החסידים ויבחר במעלליהם ויצא בנעוריו מארצו וממולדתו ללמוד הקבלה מפי המגיד ר' דוב ממזריטש (אצל רובנה בווהלין), שהיה מנושאי כלי הבעש“ט, וישב אצלו ימים רבים. וישב אל ביתו וכל טוב אדוניו בידו, ויאמן בבעש”ט ובתורתו, ויכתוב את ספר ‘התניא’ הוא היסוד לכל ספרי הכת חב“ד, אשר נעשו אחריו מפי כתביו וכתבי בנו ר' בר, אשר ישב על הכסא אחריו בליובאוויץ, וחיבר ספרים הרבה, מהם תלה בכתבי אביו ומהם בעצמו, והם ביאורים על ספר הזוהר, ביאורים רחבים על סדר התפילה וענייני עבודה שבלב ושבפה (נוסח התפילה שמתפללים כת חב"ד תיקן ר' זלמן בעצמו ונדפס פעם ראשונה בקאפוסט. ואני שמעתי מפי הזקן ר' ישראל יפה, שהיה לפנים מדפיס בקאפוסט ואחר כך נסע לארץ הקדושה ושב משם בתור משולח, שכאשר מסר לו ר' זלמן את סדר התפילה לדפוס, ציווה אותו להגיהו מסידורו של החכם הנודע ר' וולף היידנהיים שנדפס ברדלהיים, לפי שהוא מדויק יפה), ג' חלקים ‘שערי התשובה והתפילה’, מוסר ותוכחה על פי קבלה, ‘שערי אורה’ דרשות על פי קבלה על חנוכה ופורים, ‘שער האמונה והייחוד’ כמו־כן על פי קבלה על פסח, ו’שער הייחוד' הבא בקונטרס אחרון בסופו הוא גם כן הנקרא ‘קונטרס ההתבוננות’, ‘עטרת ראש’ על ראש השנה, ‘תורת חיים’ דרשות על פי קבלה כסדר התורה (הס' הזה יצא לאור אחרי מות ר' בר), ועוד איזה חיבורים אשר לא יעלו על זכרוני. מלבד זה נדפס גם כן ‘שולחן ערוך’ של ר' זלמן על הארבעה טורים, והראה בו בקיאותו וחריפותו בנגלה. אחיו הבכור של ר' דוב בר, משה היה שמו בישראל, המיר דתו, התיישב בעיר מלוכה פטרסבורג ואחר־כך יצא מדעתו, ויש אומרים שמתחילה יצא מדעתו ואחר־כך מדתו. סוף־סוף הקבלה היתה בעוכריו, כי קטן ודל היה שכלו מהכיל את חידותיה ויהי משתגע. אומרים עליו שכתב סודות ורמזים על פי קבלה על השתי וערב. בימי נעורי, כשהייתי יושב בבית־המדרש בטשרניחוב וסמוך על שולחן חותני הנגיד ר' נחמן־ליב, בעת ההיא בא גם אבי ז”ל מעירו מקונסטאנטין־ישן לבקרני, בא יום אחד עני וחולה מדוכא ביסורים לבית־המדרש, אשר הובא שמה בעגלה רתומה לסוס אחד דל־הבשר ורע־המראה, כאשר יישלחו בעת ההיא העניים מעיר לעיר ומכפר לכפר, ויואל לשבת ימים אחדים בחדר הקטן הנספח לבית־המדרש כנהוג בערי החסידים, אשר שם יתפללו לפעמים קצת החסידים ביחידות. האיש ההוא התענה כל הימים מדי יום ביומו, ובלילה אחר תעניתו אכל רק לחם ושתה מים ולא יותר; ישן על הארץ בלי כר תחת לראשו, ולא דיבר אפילו דיבור הקל, זולתי התפילה שהתפלל בנוסח חב“ד ובתנועות הרגילות אצל זאת הכת. אבי ז”ל הלך לראותו, ויקם ויכבד את אבי ברמיזות להדרת פניו ויפי תוארו, כי היה אבי ז"ל יפה ונכבד מאוד, ועל קצת שאלות, אשר ערך אבי לפניו, ענהו בכתב, והיה כתב־ידו יפה להלל ולשונו צח ומדוייק. אבל לא גילה את שמו ושם מקומו ותכלית נסיעתו בשום אופן. אחרי ימים אחדים העמידו לו עגלה לבקשתו בכתב והלך הלאה למסעיו. אחרי כן הקול נשמע, שזה האיש היה האיש משה בן הרב ר' זלמן, גם אבי אשר ידע את ר' זלמן העיד, שקלסתר פניו דומה לשל ר' זלמן, וברוך היודע!
גם תלמיד מובהק היה לר' זלמן ושמו ר' אהרן סטראשוליר. התלמיד ההוא היה מחולק עם בן רבו ר' דוב בר באיזה פרטי ענייני עבודה ופילס לו נתיב אחר ודרך אחרת שתלה ברבו. גם הוא חיבר ספרים, ואני הגיתי בספרו ‘עבודת הבינונים’ ו’שער האנפין', ואף־על־פי ששניהם לדבר אחד נתכוונו, עם כל זה נעשה כת חב"ד לשתי כיתות, ‘ליבאוויצער’ ‘וסטראשולער’ וריב להם אלה עם אלה.
כת חב"ד בכלל מתנוססת בליטה (וקצתם גם במולדאביה ובוולוכיה ומעט גם בווהלין תחת שבט ר' מנחם מנדיל (הוא הוא אשר נקרא עם האסיפה לפטרבורג ע"י הדוקטור לילינטהאל), החתן ר' דוב ונכד ר' זלמן מבתו. והוא גם כן מופלג בתורה ומתנהג בחסידות על־פי הקבלה. ויש מן החסידים הללו רבים אשר אחזו בחסידות ובקבלה וגם מן התורה לא הניחו ידם, ואת יתר החכמות והמדעים לא יבזו ועוד יעסקו בם בעתות הפנאי, ובייחוד ידעו לדבר בלשון העם, אשר הם יושבים בקרבו, ובקיאים בדיני המלכות, עוסקים בפרקמטיא ולפעמים גם במלאכות, ורביהם היו להם לעיניים.
ואולם שאר כיתות החסידים בכלל, כמעט כולם השחיתו־התעיבו את תיקון העולם ואינם מן היישוב. מהם אשר יתפרנסו בצער ובדוחק מנדבת לב עשירי העם, והם הבטלנים היושבים בבתי־המדרש וב’קלויזין' תחת תנור וכיריים ומפלים את כליהם לאור הנר תמיד, ועוסקים – לא בתורה, כי אם בשיחה בטלה ובסיפורי מעשיות הבל וריק מנפלאות הרביים, לא באות ולא יהיו, ואין להם בעולם שכולו מלא מנפלאות תמים דעים אלא ד' אמות של אשפה ודומן, שמספרים שם נפלאות בדויות מבשר ודם כמוהם. ויש מהם מי שבלי עמל ויגיעה הגיעה לידו צרור הכסף, שנתן לו חותנו, שקנה לו שם טוב בתיתו את בתו לאיש הזה, שסמך איזה רבי ידו עליו, או בא לו בירושה מאבותיו. אנשים כאלה, בהיותם נעורים וריקים מדרך־ארץ ולבם חלל בקרבם ולא יבינו חובות האדם למלכו, לארצו ולמולדתו ולביתו, האנשים האלה להעדר ידיעתם כל מלאכת חרש וחושב, וכל מסחר וקניין ראוי לא יבינו, יקומו ויעברו גבול הארץ להביא מרכולת מארץ נכריה, אשר לא כדתי המלך, בתקוותם להרבות להם הון על ידי זה בלי יגיעה רבה ובלי עבודה, אשר היא זרה להם (כזה ראינו וידענו בבירור גמור, שאנשים מאלה המכנים עצמם בשם חסידים ונוסעים לארץ גאליציה להרבי אשר להם שם מבני ר' ישראל מרוזין אשר ברח שמה, ובשובם משם מביאים עמם ממרכולת הארץ, וכמעט זה כל ישעם וכל חפצם, ונסיעתם להרבי הוא רק כסות עיניים). ובייחוד הם שונאים את המלאכות ומבזים את האומנים האוכלים יגיע כפם. וכמעט שלא נמצא בכל ההמון הרב ההוא מי שיעסוק באיזו מלאכה (אף־על־פי שבעלי המלאכות ממיעוט ידיעתם כרוכים אחריהם ומאמינים בצדיקים ונותנים להם ממון לפדות נפשם מיד שאול). ועל כן רובם עניים מחוסרי לחם מפני הבטלה.
ולמען תת לעצמה יפוי־כוח ויתר שאת ועוז, ולקחת לה משפט הבכורה, השליכה הכת הזאת אחר גו המנהגים הישנים הנהוגים בקהילות אשכנז מימים קדמונים, מיום גלות ישראל לארצות האל, והתחילו לנהוג מנהגי ספרד, ארץ אשר לא ידעו המה ואבותם. לפי שהיהודים הספרדים מתנשאים על כל עדת ישראל ומתייחשים לבית אבותם. ואף־על־פי שגדולי המקובלים ובראשם ר“י לוריא היו אשכנזים ונהגו מנהגי אשכנז על־פי הרוב בלשונם ובלבושם; אלה האחרונים כולם הפכו לבן במלבושיהם, או אדמדמת נקוד וטלוא כמחשוף הלבן אשר שם יעקב במקלות ליחמנה הצאן בהמה. אצילי ידיהם רחבים ומבוקעים, מכנסיהם שקים, והאזור על מותניהם יכסה חצי גוום מן החזה עד השוק. בטנם כמזבח ה' בירושלים יבלע כל קרבן וכל נדר בית ישראל העולה על מזבח בטנם לריח ניחוח; על כן שמנו עשתו ויעמדו מרחוק כחצי אמה לפני בעליהם לתפארת, וכל המרבה להשתדל לטובת בטנו, הרי זה משובח ונקרא איש מכובד, יהודי יפה (אַ שיינער ייד). ואשרי האיש שנתחבר לו למתנה הטובה הזאת – – לבטן – עוד זקן היורד על־פי מידותיו. האיש ההוא מלבד היותו יפה עוד יקר ייקרא (א טייערער ייד). ובאמת הזקן יקר מאוד בימים האלה בהרבה ארצות וכפי הנראה כבר רבו אנשים כאלה בפולין בימי החכם יש”ר מקאנדיאה, שהרי עליהם המליץ: ‘אם כרס וזקן על החכמה מעידים, אין חכם בתבל כתישים ועתודים’. והיה האיש אשר לא ברכו ה' בברכת ‘בטן’ ולקח מעל משכבו כר נרחב מלא נוצות אווזה וישם תחת בגדו לכסות את ערוותו ולאסוף את חרפתו, והסיר את מראהו בנוצתו. כה יכבדו ויפארו וירוממו ויעריצו ויקדישו וימליכו את בטנם, כאילו שם משכן נפשם ומושב חכמתם, ויתרם על יתר המין האנושי; כאשר תעשינה הנשים בארצות האל מתחת.
בנוסח תפילתם עירבבו המנהגים הספרדיים עם האשכנזיים וקראו לזה נוסח ספרד, וכדרכם כסל למו הכבידו עבטיט הסודות והרמזים זיווגים וייחודים עד אין־מספר על כל המנהגים שבראו ושבדו מלבם.
במה שנוגע אל עניינם באמונת התורה, הנה שאף־על־פי שסרו הרבה מדרכי התלמוד והרבנים ואינם חוששים לדברי גדולי הפוסקים במקום שאחד מקטני רביהם מתנגד להם; עם כל זה לא יסורו ימין ושמאל מקל שבקלי מנהגי הבל ורעות־רוח, אשר אין להם יסוד ושורש לא בשכל ולא בכתוב ולא בתלמוד, רק נולד על ברכי מתחסד שוטה. לפי שאין לך דבר ממנהגים אלה שאין לו לפי דעתם אלפי כוונות וטעמים כמוסים ורזין עלאין.
ומי יכול לפרוט את המספר העצום של מנהגי הבל אלה הנכללים בהמון ספרים קטנים כספרי הצוואות וספרי המוסר של רביהם למיניהם. אין כל פה יכול לתאר שיבוש דעתם באמונה ודת, בהנהגת ה' עם ברואיו, ביכולת הצדיקים להפר עצת ה' ולכל אשר יחפצו יטוהו. כשם שאי אפשר לבר בלי תבן ולחלום בלי דברים בטלים, כך אי־אפשר להם להאמין אמונה צלולה וזכה בלי תערובות הבלים וחלומות השוא ידברון. על דרך משל אמונת השארת הנפש וחיותה אחרי מות הגוף, אשר יאמינו בה בכל תוקף ועוז, הנה בלבלו אותה בדברים בטלים וישנו טעמה וימלאוה כזבים והבלים, אשר אין להם שחר. ולפי דעתם הצדיקים אחרי מותם לא יצאו מעולם הגשמי הזה, או שהם ברגע אחד בשני העולמות יחד, כי ידברו עם בניהם ואוהביהם וחסידיהם בחלום ובהקיץ, יבואו בשבתות וימים־טובים לבתיהם, ישבו על כסאותיהם ויסעדו לבם ואחר יעברו לבתי מנוחתם. סוף דבר, אין בין עולם הזה לעולם הבא אלא סתימת הגולל בלבד, ותיכף אחר־כך יחיו מתיהם, נבלתם יקומו והיו כבראשונה. הקטן שבקטני הרביים מתפאר לפני חסידיו, שהוא מדבר עם המתים ומתקנם. עשיית מופתים וגילוי אליהו ומלאכים נקרא אצלם מדרגה קטנה, אף־על־פי שנמצאו בתנ"ך רק מעט בחירי ה', שהראו מופתים ושנתגלה להם מלאך לעת הצורך: על כן הקטן שברביים גדול מגדול שבנביאים, ומדרגת משה לגבי דידהו מלתא זוטרתא היא.
והנה פה מקום אתי לחרות בעט סופר מעשה רב, למען תהיה לעדה עד מה הגיעה אמונת המתים בבני עמנו בפשע הכת המתחסדת, אשר היתה לפח ולפחת לבית ישראל ורשת פרושה בייחוד על ארצנו זאת.
בשנת ה' תקפ"ח למספר בני ישראל הדת ניתנה בארצנו לצבוא צבא מהיהודים, כאשר יעשו יתר העמים למשפחותם החוסים תחת צל מלך הארץ, בהיות הממלכה פורשת כנפיה גם על היהודים להגן בעדם, ומהראוי שגם המה ישחרו בעד שלומה מכוחם וראשית אונם, כי בשלומה גם להם שלום, ואולם היהודים בארצנו אשר לא הורגלו לשאת במשא הכבד הזה, ואשר לא חינכו את בניהם לדעת לשון הארץ, והם שונים מעם הארץ בלשונם ובמלבושם ובכל מנהגיהם, חרדו מאוד לנפשם ולאמונתם והיה קשה להם להיפרד מבניהם היוצאים לצבא, ותהי צרה גדולה לישראל בעת ההיא, וימס לבבם ולא קמה עוד רוח בקרבם, ויהי בכי ומספד ואנחה בכל הערים אשר כל השומע נשבר לבבו. רבי החסידים ניבאו למו משואות שוא ומדוחים ויאמרו לאמור, כי לא יעשה ה' דבר בטרם ישאל את פיהם ויניאו את לב העם בתקוות שוא, והמה לקחו מן הכסף, אשר קובצו למו במרמה, ויתנו על־ידי עושי המלאכה להיכתב בין כנעני הארץ הפטורים מעבודת המלך. המה את נפשם ונפש בניהם הצילו וכל העם נשאר בפחי נפש (בעת ההיא כתב ידידי המנוח, החכם היקר ר' שלמה ישעיה לאנדסברג מקרמניץ אשר ישב בקוריץ, ספר אשר קרא בשם ‘מגילה עפה’, הנהו בכתובים עד היום הזה אצל בניו, כי לא בא לדפוס., שם הראה למדי את תרמית האנשים החטאים האלה המכנים עצמם בשם צדיקים). ויהי איש אחד בעיר מולדתי (היא העיר קונסטאנטין הישנה, קריה נאמנה, גם כי הערים סביב לה לכולן הצדקה והחסד למינה, היא עלתה על כולנה, רק בחכמה ובדעת היתה כאלמנה, אם אמנם לפנים היו רבניה חכמים ונבונים, מן אז שרצו בה הספרדים, הודה והדרה פנה, ובערפל היא שכנה), ויהי האיש ההוא עני מנכסים ומדעת, מתפרנס בצער מהידיעה המועטת אשר היתה לו בתלמוד, כי לא ישימו בני ישראל לב לבקש לבניהם מורה חכם ומבין, כי מן הבא בידם יקחו, מכל איש אשר יש לו איזה ידיעה בספרי התלמוד, ומצוה מן המובחר שיהיה ההוא סכל ופתי, נבער מדעת ומידיעות העולם כעיר פרא. המעלות האלה היו גם לאיש ההוא אשר ממנו אספר (שמו היה אברהם־יעקב), ואולם בכל סכלותו וטפשותו נטע של תרמית היה נטוע בטבע לבבו לרמות את הבריות בדברי הבל, אשר נמצאו אצלו בכתובים מהשבעות המלאכים והשטנים, לא אדע אם היו אצלו מאבותיו, דור סורר כמוהו, או בדא מלבו כאשר יעשו רבים. יהיה איך שיהיה, האיש ההוא (אשר זכרתיו למעלה בסיפור קורות ימי חיי, אשר מילא את ידי בחכמתו הבדויה ומסר לי כתביו הנ"ל להעתיקם) החל מעט־מעט להתפרסם לבעל שם (ככה יכנו ההמון את איש המופת, אשר בידו לעשות עם כל צבא הטבע כטוב בעיניו). הפתאים אנשי העיר האמינו לכל דבריו, ויהי הם שואלים אותו בכל צרותם, כאשר ישאל איש בדבר אלוהים. ובימי אבל וצרה אלה לא היה יום, אשר לא נשאל מאנשים שונים אם תקום גזירת המלכות, והוא השיב אותם כאשר עם לבבו. פעם הבטיחם על שקר להשיב את חרון אף המלך, ופעם בכה ויתחנן להם לבלתי יעמיסו עליו המשא הכבד הזה, כי בנפשו הוא. פעם התברך, כי בידו שפטים כמשפט החסידים להכותו אחור בנעלים אשר ברגליהם. והעם ההולכים בחושך האמינו לכל דבריו (ואיש אחד היה בקונסטאנטין־ישן, למדן ועשיר, ואסף ספרים הרבה יקרים ונכבדים, וכל בני העיר שאלו עצתו תמיד בהיותו בקי בעסקים ועצתו אמונה – מי יאמין לשמועתי, כי גם האיש ההוא נתפס במצודת הפתי הרמאי ההוא והאמין לכל דבריו, אשר על כן לא חדל כל העם מהאמין בו, כי אמרו: ראו גם החכם פלוני בעל העצות מאמין בו ובדבריו!).
ויהי היום וימת איש שיבה מאנשי בית־המדרש, איש תם יושב אוהלים של תורה, ויאמר הבעל־שם למקורביו: ‘הנה הגיעה עת דודים. הפעם אודה את ה’, אשר נתן לנו ציר נאמן לשלוח על־ידו איגרת בקשה לשמים, למען יחונן אותנו אלוהים וישמע שוועתנו. כה תעשו, בני ישראל: כתבו וחתמו, תנו איגרת ליד המת, אחר אשר תפדו אותו מכל עוונותיו (כי אדם אין צדיק בארץ, אשר יעשה טוב ולא יחטא), ואנוכי אשביעהו בהשבעות הידועות לי, ועלה השמימה לפני הדום רגלי ה' צבאות למסור לו בקשתנו, גם השבע אשביעהו להשיב לנו את הדבר אשר יענהו ה' משמי קדשו‘. ולא איחר העם לעשות ככל דבריו, וייאספו למקטן ועד גדול באוהל בית מועד כל חי, ויתנו בידו את הספר כתוב באצבע הבעל־שם ויספדו ויקוננו ויבכו בכי גדול כל העם מקצה. וישבע אותו הבע“ש לעיני העם, לבלתי ישיב את פניהם ריקם. ושם עמם איש אחד מתנהג בחסידות, ראש לחסידים הרבה אשר קראו לו רבי, והאיש ההוא היה מקובל גדול עוסק בזוהר ובכתבי האר”י ושמו ר’ יוסף־ליב בן המגיד, ויואל גם האיש ההוא להיות לעזר ולהועיל אל הפתי הבע"ש והוסיף נופך משלו על השבעותיו, ויבטח לב העם, כי בוא יבוא המת לפני כיסא השופט כל הארץ ויעביר את רעת הגזירה מעליהם ומעל כל ישראל, ומקונסטאנטין־ישן תצא ישועה ואורה ושמחה וששון ליהודים. זה שבע־עשרה שנה אשר נהיה הדבר הזה ועוד לא שב הציר הנאמן הזה, ולא השיב דבר למייחלים לתשובתו.
ועתה אשובה אל איזה פרטי כיתות החסידים, אשר נתפשטו בארצותינו מימי הבעש"ט עד היום, ואל קצת רביהם אשר היו להם למופת ונתנו חתיתם על כל חסיד, וזכרם לא יסוף מפי ההמון המספרים תמיד נפלאותם, ואב לבניו יודיע מעשה תוקפם וגבורתם, ומאת הקורא אבקש סליחה, אם יאלצני ההכרח לשוב לפעמים אל איזה עניין שכבר הזכרתיו בדרך־אגב.
בדורו של ר“י בעש”ט היה מגיד ומוכיח בעיר מזריטש אשר בגליל ווהלין, איש גדול בתורה ומצוין בקבלה ושמו ר' דוב (ר' בר מזיריטשער, או המגיד ממזריטש), אשר עשה לו שם גדול בתורתו וביראתו את ה' (בימיו חי בעיר הנ“ל ג”כ המקובל ר' יעקב קופיל, הוא ר' קופיל בעל הסידור הנקרא על שמו, סדור של ר' קופיל, ובעל ס' ‘שערי גן עדן’ על כללי הקבלה. וריב היה בינו ובין המגיד, ואומרים עליו שהיה אוהב את השתייה שלא כתב, וכי המגיד גירש אותו ממזריטש). ואם אמנם המגיד הנ“ל היה מלא תורה כרימון, העדר ידיעתו דרכי החכמות המופתיות, אשר להן לבדן ניתן פלס ומאזני משקל ואבן בוחן לבחון בין האמת ובין השקר, גרם לו לתעות אחרי הבעש”ט, אשר הראה נפלאות בימים ההם מבלתי סור מאחרי אמונת ישראל: כי רק בתחבולה זאת עשה חיל למשוך אבירי התלמודיים אחריו, בהיותם משתוממים על נפלאותיו מבלי מצוא עוולתה בדרכיו ועלילותיו. ולו חכמו השכילו והחכמה היתה להם לעיניים, היה די להם המופת הזה לבד, מה שהוא מראה נפלאות, שאינם באמת דבר אחר זולת מרמה וכזב, לגעור בו ולהזהיר את העם לבלי יתעו אחריו. אבל יראי ה' אלה וחושבי שמו גם הם שגו ברואה, פקו פליליה מבלתי ידעם חכמה אחרת זולת חכמת התורה, וחכמת הטבע המלמדת לאדם דעת, כי הנפלאות הם הבל מעשה תעתועים, זרה להם, ועליהם הכתוב אומר: ‘מי עוור כמשולם ועוור כעבד ה’?' (ישעיה מ“ב י”ט). ולא ר' דוב זה בלבד טעה אחריו, כי אם עוד גדולים ממנו, ועל כולם הגאון המפורסם ר' מאיר מרגליות, הרב דאוסטראה מחבר ספר ‘מאיר נתיבים’ ו’סוד יכין ובעז‘, אשר התקומם נגד גאוני דורו שהתלוננו על הבעש“ט מיראתם את נפלאותיו לבלתי ידיח את העם כמעשה כת שבתי צבי בימים ההם, והרב הנ”ל נלחם בם בידו החזקה, אחרי הראותו להם כי אין עוול בדרכי הבעש“ט וכל מנהגיו על־פי הדת, וחתך את הדין כי קדוש ישראל הוא, מתהלך בדרכי קבלת האר”י, ובעצמו קורא אותו בשם ‘מורי ורבי’. ואולם אם הרב מאוסטראה חי באמונתו, הנה לא הכשיל אחרים, כי היה עסקו רק בתורה ובהוראה והתנהג ברבנות ולא בחסידות. לא כן המגיד ממזריטש, אשר נטה יותר אחרי מנהגי החסידות, ועסקו היה להוכיח וללמד את העם הנהגות ולא תורה, הוא היה הראשון אשר החל לכתוב על ספר דרכי עבודת ה’ על־פי שיטת החסידות והנהגת הבעש"ט רבו, ואז החלה הכת הזאת, המתנודדת עוד כמלונה, לעשות לה בית מצודות מוסד, ויהי לה סופרים וספרות עשו להם, ותלך הלוך וגדל עד כי גדלה מאוד.
ובעת אשר חכמי יועצי החסידים פרסמו שיטתם ולימודם על־פי ספריהם (כספר ‘ליקוטי אמרים’ מהמגיד הנ"ל, ספר ‘תולדות יעקב יוסף’ מהמוכיח מפולנאה, ובערך חמישים שנה אחריהם ס' ‘קדושת לוי’ מהרב דברדיטשוב, ס' ‘נועם אלימלך’ מר' אלימלך מליזנסק, ס' ‘מאור עינים’ מר' נחום מטשרנוביל, ס' ‘אור המאיר’ מר' זאב מזיטאמיר, ס' ‘תולדות אהרן’ מהמגיד מזיטומיר והרבה כדומה), השתדלו הרמאים שבדורותם לפרסם סיפורים בדוים כדי ארבה לרוב בין המון העם, שאין התעסקותם בספרים ולימודים, ורבים התעו הסיפורים מאשר התעו הספרים, עד שבהמשך הימים גדלה מאוד עזות הרמאים ולא ידעו עווילים בושת לחוק סיפוריהם הנפלאים בספק ולשומם כה נגדה נא לכל עמם בס' ‘שבחי הבעש"ט’, אשר נדפס כמה פעמים בלשון הקודש ובלשון יהודית־אשכנזית, באותיות עבריות ובאותיות רש“י ודייטש במזיבוז, בברדיטשוב ובשאר דפוסים הרבים אשר היו בימים ההם, באין איש מתעורר על זה ובלי משים לב לדעת מה הוא מדפיס ועל מה מדפיס וכל איש הישר בעיניו יעשה. ויותר מאשר הדפיסו עוד נמצאו ביניהם אנשים מספרים נפלאות בעל־פה, אשר כל המון הנפלאות הכתובות בספריהם כאפס ותוהו נחשבו נגדם. לולא השגחת הממשלה הכבודה אשר פקחה עין על מעשה תעתועים אלה ותגזור אומר על ים הפתיות והאיוולת: עד פה תבוא! כי עתה זכינו לראות ספרי מעשיות מרביים אחרונים, שהיו בזמננו וקרוב לזמננו (כמו ר' זיסא אניפולר, ור' פנחס קיריצר, הזקן משפולה הנקרא ‘שפאלער זיידע’, הרב משיפיטיבקה, ר' ברוכיל מזיבוזיר, הרב מאפטא, ר' ישראלצי ריזינר, ר' מאטילע טשרנובילר, ר' משהלי סאווראנר וחוץ למדינתנו ר' אורי סטרליסקר, ר' הירשילי זידאצובר, ר' מאיריל פרימיסליאניר וכדומה כדי ארבה לרוב), שהיו משכחים את הסיפורים הראשונים מהבעש”ט ומקורביו. ורק אחד היה ר' נחמן בראסלבר, אשר על־ידי השתדלות נושא כליו ר' נתן זכה שיחוקו בספר הבלי תורתו וסיפוריו הבדויים (אשר אמנם שונים המה מסיפורי ס' ‘שבחי הבעש"ט’, כי לא נפלאותיו יספרו, כי אם כעין סיפורים שמספרים לילדים ליישנם, או על דרך סיפורי הערביים ואגדות, ולפי דעת מאמיניו שני פנים להם, חיצוני ופנימי ודבר לאט עמם ועוד נדבר מהם) ומידותיו אשר אין להם שחר, בס' ‘ליקוטי מהר"ן’, המידות וסיפורי מעשיות. אבל גם עליהם פקחה הממשלה את עיניה ותאסור הקריאה בהם, ויהיו ככלי אין חפץ – מלבד חסידי בראסלב המעריצים ומקדישים אותם עד היום הזה.
ר' שניאור זלמן ור' ברוך ממז’יבוז'
בראשית ימי התפשטות החסידות בארץ, מצד אחד, על־ידי ספרי עבודת ה' כאלה אשר זכרתי למעלה, שנכתבו ממחברים יראים ותמימים, אשר בבלי דעת נפלו במהמורות אמונות טפליות, ומצד השני, על־ידי רמאים המספרים הבלים ורעות־רוח להונות את העם ולהתפרנס מתרמיתם, בעת ההיא בא תלמיד הגון מארץ ליטה, אשר בקשת החכמה ודעת ה' לא נתנה לו מנוח (כי חוק טבעי הוא לנפשות יקרות להתעורר מאליהן לבקש דעת, אם אמנם לא ביד כולן יעלה למצוא הדרך הטובה), הלא הוא ר' שניאור זלמן בהר“ר ברוך מלוזין, למזיריטש לשמע המגיד, לבקש תורה מפיו. ויהי כאשר מלאו ימיו לשבת בבית־מדרשו, וישב אל ארץ מולדתו וכל טוב אדוניו בידו. אז החל לקרוא בליטה בשם הלימוד החדש ההוא, למרות רוח הזקן שקנה חכמה, הגאון ר' אליהו מווילנה. ויתלקטו אליו אנשים לומדים ואנשי תורה, אשר היה דבר החסידות ישר בעיניהם כדבר אלוהים, וידרוש להם ר' זלמן סתרי תורה וביאורי ספר ‘הזוהר’ ודרכי עבודת ה' על־פי קבלת האר”י, הכול כאשר לכל כאשר למד מרבו המגיד ממזריטש, נושא כלי הבעש“ט ומרים דגל הקבלה והחסידות. ויכתוב את ספר ‘התניא’ (ראש לכל ספרי הכת החדשה הזאת בליטה) וישימו חסידיו, נוצרי עדותיו, את שמו ‘הרב’ ושם הכת קראו 'חב”ד' (אולי להבדילה מיתר כיתות החסידים, אשר בווהלין, פודוליה וגאליציה, אשר לא חכמו השכילו ולא בינת אדם להם ורביהם לא בדעת ידברו). והרב הזה נצטיין בידיעתו הרבה בתלמוד ובקבלה, וכפי הנודע ממנו אהב גם יתר החכמות והמדעים ולא נתן בהם תיפלה, ובייחוד פרש כנפי ידיעתו על מלאכת הדקדוק וחכמת התכונה (ואולי נתקנא בחכמת הגאון האמיתי והחסיד הר"ר אליהו מווילנה, אשר היה לו עשר ידות בכל החכמות). ויותר שהיה ר' זלמן חכם ומלומד בעניינים שהיה כל עסקו בם, עוד נתן לו אלוהים לשון לימודים וידע לכלכל דבריו במשפט, כן בדברו וכן בכתבו על ספר (המתנה הטובה הזאת היתה מורשה גם לבניו אחריו עד היום הזה וגם להרבה מחסידי הכת הדורשים ברבים ונקראים חוזרים, בעבור שהם חוזרים ודורשים מה ששמעו מפי רבם בביאור יותר רחב); אשר על כן נתרשמה כת שלו משאר כיתות החסידים עלגי־לשון אין בינה, והנמשכים אחריו לא נתנו כתף סוררת לחכמות ומדעות ולכל מלאכה, ולא נשתקעו באיוולת וסכלות, כאשר קרה ליתר החסידים בארצנו, כאשר נסדר במה שיבוא.
ולר' ישראל בעש“ט לא היה כי אם בן אחד (ר' צבי), ובת אחת אודיל שמה. ותהי אודיל עקרה, ימים רבים אין לה ולד, ולא הושיעה לה זרוע אביה הנוטה כדוק שמים בכוחו ומעביר מלאכים מכסאותם, מושיב שדים בייתה ומוציאם אסורים בכושרות (עיין ‘שבחי הבעש"ט’); עד כי אחד החסידים השותים במזרקי יין־שרף ומרקדים בדחילו ורחימו במוצאי שבתות וימים טובים בבית הבעש”ט, הבטיח לה בן זכר בעבור נעליים אשר נתנה לו בלכתו יחף (כי עני היה כרוב אנשי הכת). הדברים האלה כתובים בס' ‘שבחי הבעש"ט’. וה' פקד את אודיל, כאשר אמר זה החסיד, ויתן לאודיל בן, ברוך־ה‘, ותקרא שמו ברוך, הוא הצדיק ר’ ברוכיל ממיזיבוז, שהיה מושבו בתחילה בטולטשין, ומשם איווה למושב לו העיר מיזיבוז, רומא של החסידים, שם החזיק במעון אבי זקנו הבעש“ט, ויחדש כנשר נעורי החסידות בפודוליה לבלתי תמות בנער נפשה במות אביה ומולידה הבעש”ט. הצדיק הזה, יורש עצר רך ויחיד לאמו, נתגדל על ברכי הבטלה, לא קרא ולא שנה ולא למד, לא הגה ברוחו ולא חשב בשכלו, לא ידע לא תורה ולא דרך ארץ, לא מצב עמו ולא הכרח תיקונם (כי אין לחסידים שום השגה ממה שאנו מכנים בשם ‘תיקון האומה’. והתיקון אצלם אחת משתי אלה: או תיקון המתים, הרבי מתקנם על־ידי תפילתו, או התיקון ששותים בבית־המדרש, היינו היי"ש שקונה האורח הבא מן הדרך או מי שיש לו יאהרצייט). לא דווה ליבו על השחתתם ולא ראה את הנולד, ויהי למופת ולראש ולנשיא בישראל. ותהי ראשית מלאכתו לנסוע מעיר לעיר לאסוף כחול כסף, וכל המרבה לתת הרים כסאו מעל כסאות יתר הנגידים. וילך הלוך ונסוע בצבים ובכרכרות כשר וגדול, והיה חוגג כל ימי חייו במשתה יין וכרים מצאן, ויהי כל האנשים ההולכים בנתיבותיו שיכורים, הלומי יין והולכי בטל, ויקראו גם הם את שמם חסידים. וכאשר היה בימים ההם המנהג אצל המלכים והשרים (בייחוד שרי פולין) להחזיק להם בחצרותם איש בער ולץ שמו (האָפנאר, בלאזען), גם הצדיק התנהג כמוהם (ואחריו כל ישרי לב הצדיקים ורבי החסידים שבכל דור). ויהי לו איש אחד ושמו ר' צבי (הירשיל אוסטרפוליר). האיש ההוא היה ערום ובעל מזימות ובקי בהטיית לב הצדיק מיגון לשמחה ומכעס לשחוק (כי כעסן ובעל חימה היה הצדיק הזה, איש האלוהים הקדוש!) וכפי הנראה מכל המסופר ממנו – כי עוד סיפוריו ומעשיו ומילי טבי שלו שגורים בפי כל איש – לא היה מאמין גדול בהצדיק שהיה משמח, ופעמים הרבה אמר לו דברים אמיתיים ורמז לו על דרכיו המקולקלים, במסווה הליצנות והשחוק. עד שפעם אחת הרשה לעצמו להראות לו תרמיתו בדרך היתול מלובש באיזה סיפור, והצדיק הבין להיכן הוא פשוט וייחר לו, ויצו גם הוא בשחוק וקלות־ראש להוציא את הבדחן הזה מן הבית ולהדפהו ממעלות הבית מאיגרא רמא. ויעשו החסידים הן, וצבי מאוסטרופולי חלה ימים רבים וימת בעניין רע, כי נתפרקו חוליותיו בנפלו, ולא נרפא מחוליו. אלה תולדות מידותיו הקדושות של הצדיק ר' ברוכיל, נכד הבעש"ט ויושב על כסאו ברומא של החסידים.
והאיש ר' זלמן, תלמיד המגיד ממזריטש, אשר היה לבו פתוח כפתחו של אולם ואוזנו הקשיבה תורה וחכמה, ידע את אשר דווה לעמו ומה קצו בלכתו אורחות עקלקלות. ועם כל חסידותו ועסקו בקבלה לא סר שכלו ממנו ובתבונתו הורה דרכו בדברים הנוגעים לעסקי העולם. ויחשוב מחשבות להרים מכשול מדרך עמו בחיים הגופניים, כאשר השתדל לתקן נפשות חסידיו ומקורביו בעבודתם את ה‘. ויהי כאשר שמע, כי גדל ר’ ברוך בפודוליה ובווהלין וכל ישראל סר למשמעתו (והוא חשבו בלבו לאיש חכם בתורה ובדרך ארץ, כי נכד הבעש"ט הוא, ראש אמונת החסידות ואלוף ומורה להמגיד ממזריטש, אשר בו התפאר ר' זלמן), אמר בלבו, אלכה־נא אל האיש הקדוש הזה ואגל את אוזנו את אשר נפשי ירעה לי, והיה כי נשתעה יחד ונדעה בינינו מה טוב, מי יאמר לנו מה תעשו, הלא עיני ישראל אנחנו, הוא במקומו ואני במקומי (ממתנגדיו ומתנגדי החסידים בכלל לא היה מתיירא, כי ידע, שאנשים משכילים הם ובוודאי לא יסורו ימין ושמאל מכל דבר טוב ומועיל לתיקון הכלל) והצלנו את עמנו ולא תאונה אליהם רעה, ונתנו להם חוקים טובים ומשפטים יחיו בהם, איך יעסקו באמונה במשאם־ומתנם וישאו חן בעיני אלוהים ומלך: איך ילמדו את בניהם חכמה ומוסר ולא יהיו כסוס, כפרד אין הבין; איך יעבדו קצת מבני ישראל את האדמה, ולא יהיו למשא אל הארץ אשר הם יושבים עליה לאכול מפריה ולשבוע מטובה וידם לא תהיה בה לעבדה ולשמרה. ברעיונות מזוקקות כאלה, אשר יסערו בלב כל איש מרגיש בקרבו שיעור נוסף על אחיו, היודע כי רם ונישא הוא על אלפי רבבות עמו, ואהבתו וחמלתו לא תתנה לו השקט, עד תושיע ידו עם רב. ברעיונות כאלה שם לדרך פעמיו לבוא לטולטשין, מקום מושב ר' ברוך בעת ההיא, באמרו למצוא שם אח לצרת יעקב, איש גדול ורם כמוהו, אשר גם על משכבו בלילות לא ינוח לבו, והוא גם הוא מצטער בצרות ישראל עם לא עז, אשר מעט־מעט ייכשלו פעמיו ומבלי משים על לב לנצח יאבד. וידא ר' זלמן על כנפי רוח תבונתו, לא נח ולא שקט, עד בואו למחוז־חפצו לחבק בזרועותיו איש נבון וחכם, אשר בעזרתו ובחברתו בטח לבו להוציא לאור מחשבותיו ויזכה לראות את עמו, צאן מרעיתו, רועה כר נרחב, מאושר בארץ רחבת ידיים, אשר לא יחסר כל טוב בה. אבל אהה! מה זע ומה חרד לבב ר' זלמן בראותו את האיש, אשר חשבו לאור עולם ולאש יורד מן השמים להאיר לארץ ולדרים עליה, והנה קרח נורא הוא, קר ולבן כמוות, אין בו הרגשת טוב ורעת עמו, וכל העם נדמה בעיניו, כאילו לא נברא רק למענו, להשביע נפשו השוקקה תמיד ולהחיותו כיום הזה, למען יהיה זרע (כאשר תעשינה הדבורים אל המלכה שלהם), אשר יעמוד ימים רבים אחריו על ממלכתו ניר לבעש"ט ושארית לבן אודיל. אז יצא ממנו הרב ר' זלמן בחרי אף ובלב נשבר ונדכה על מפלת עמו אשר חשב להושיע, וירא כי רעה נגד פני העם אשר בווהלין, וישב אל ארצו וישם כל מעינו ללמד למקורביו דעת ה' ודעת הארץ. ויהי ה' אלוהיו עמו, כי הצליח על־ידו לאחד את דרך החסידות עם דרך ארץ, ולעשות השיטה הזאת לשיטה ראויה להחשב בין שאר שיטות הכיתות ההווים ומתהווים בכל יום בכל עמי הארצות, מבלתי היות בה עוולה ודבר מפסיד לחיי החברה והמדינה.
הערה: למען יעמדו הדברים ימים רבים ולא יישכחו מפי כותבי הקורות לישראל, אערכה פה קצת עניינים פרטים מנסיעת ר' זלמן לטולטשטין ואת אשר נדברו הוא ור' ברוך, וידע דור אחרון וישפוט שפוט על תהלוכות האנשים האלה בימים ההם.
בלכת ר' זלמן למסעיו לקח עמו אחד ממקורביו ומכבדי שמו, איש חסיד ולמדן ועשיר ובעל צורה, ושמו ר' פנחס שקלובר. ויהי בהיותם בדרך מבוא טולטשינה ויטו עד בראצלאב לראות פני ר' נחמן נכד אודיל (אשר עוד נדבר ממנו). ויהי כאשר בא ר' זלמן אליו וישאלהו ר' נחמן לשלום. והאיש נחמן ערום מכל רבי החסידים בימים ההם, וישאל את ר' זלמן אנה פניו מועדות, ויענהו כי הולך הוא לראות פני דודו (של ר' נחמן), ר' ברוך, ודבר לו אליו בדבר כללות האומה בהיותו בקרית מלך פטרסבורג. וישתומם ר' נחמן, אשר ידע את דרכי דודו ומחשבותיו וידע כי לא להועיל ולא לעזר יהיה מסע ר' זלמן וכי ר' ברוך לא יט אליו אוזן קשבת. וייפלא בעיניו, איך איש חכם ונבון כר' זלמן, אשר את נבונים התהלך ובקרית מלך רב עשה לו שם וידבר עם שרים ורוזנים, איך איש חכם כזה נפתה לבו אחרי שוא ולשמע אוזנו יישא רגליו ללכת למרחקים אל איש שוגה באיוולתו, לדבר באוזניו האטומות דברים נוגעים לכלל העם, אשר ר' ברוך איננו דואג להם כל מאומה. מה שמועה שמע ובא? וכדרכו לדבר בקצרה וברמז וישא משלו ויאמר לר' זלמן כמתמיה בלשון נופל על לשון: ‘פעטערבורך – פעטער ברוך?!!!’ כאומר, מה עניין דודי ברוך אצל איש בין נבונים חלקו בקרית מלך פטרבורג? (כי לפי מבטא ר' זלמן הקרובה למבטא הרוסים ביטא בשפתיו ‘פעטערבורך’).
ר' זלמן לא שת לבו לדברי היתוליו של ר' נחמן, אם אמנם ירדו חדרי בטנו, וילך הלאה למסעיו. ויהי בערב ויבוא טולטשינה, ולא יכול ללכת בעצמו תיכף לראות את פני האדון ר' ברוך, כי היה עייף ויגע מעמל הדרך, וישלח את ר' פנחס שקולבר אליו לקדם פניו. ויהי כראות ר' ברוך את פני ר' פנחס, איש טוב־רואי ויפה־תואר ומדברו נאוה, וייטב בעיניו, וכצאתו ויאמר ר' ברוך אל האנשים העוטרים אותו, כי כבר ריצה את ר' זלמן וישא חן בעיניו, בהיות אנשים כר' פנחס נושאי כליו. ואלה דבריו אשר אמר בפני מקורביו: ‘מדלא חזינא אריה חזינא מרבעתיה’.) אפס לא כאשר אמר בערב קיים בבוקר, כי כראותו את ר' זלמן שינה את טעמו ורוח אחרת היתה עמו, בהיותו הפכפך ואיש רוגז וחמה, וסיבה כל שהיא היתה מספקת לשנות את רוחו מן הקצה אל הקצה.
בבוקר ממחרת היום ההוא, אחר תפילת השחר, יצא ר' זלמן מבית מלונו (התאכסן בבית ר' שמואל לטישובר) בחברת ר' פנחס שקלובר, וילך לראות פני ר' ברוך. כבואו מצא אותו מניח תפילין דר"ת ויבקש אותם ר' ברוך לשבת וישבו שלושתם יחד. הביאו קפה לכבד האורחים ויחלו לדבר. ראשית דברי ר' ברוך, ויאמר אל ר' זלמן: ‘מה שאלתך ולמה באת אלי?’ ויענהו ר' זלמן כאשר עם לבבו, כי לטובת כלל ישראל הלך דרך רחוקה להתייעץ עם איש גדול ונישא כר' ברוך מה לעשות, כי אחרי אשר עתה נודע לו, כי היה את לבב רבים משרי הארץ לגזור גזירות, שאין רוב ישראל יכולין לעמוד בם, וגם הנה נפשו יודעת מאוד, כי בהיקבץ גדולי ישראל יוכלו להפוך הקללה לברכה, ויספר לו את כל הדברים אשר ידע, ובתוך כך גילה דעתו בתקנת מצב ישראל הגשמי והרוחני, וכי מההכרח להוליך אותם בדרך אחרת, אשר יהיו מועילים לעצמם ולחברת הישוב ולמדינה, באופן שלא תשלוט בם עין הרעה של המונים אותם ומבקשים עוונם לשנוא, כי עיני השרים פקוחות עליהם, ואם לא ישנו דרכם ועלילותם לטובה, רע ומר יהיה חבלם. כאלה וכאלה דיבר הרב ר' זלמן בסערת רוחו.
הדברים האלה המרו את רוח קודשו של איש האלוהים, אשר בשמים דרכו בקודש, ועל כנפי דמיונו התעופף וישם בין מלאכים כסאו ושחקים איווה למושב לו, ואת הארץ מתחת ביזה ושיקץ ולא פנה אל כל הנעשה עליה למטוב ועד רע. האיש הזה אשר הסכן הסכין מנעוריו לשמוע רק תהילותיו, וכל הבאים אליו באו רק לראות עוזו וכבודו, ולהשתומם על קדושתו ולהתאבק בעפר רגליו, דימה בליבו כאשר שאל את ר' זלמן למה בא אליו, כי אוזניו תשמענה דבר מפיו לאמור: אדוני איש אלוהים קדוש! לשמע חכמתך, אשר אין ערוך אליה, באתי להשתחוות לפני כיסא כבודך לבקש ולהתחנן לפניך שתכניסני תחת צל כנפיך לשתות בצמא את דבריך – כאלה קיווה ר' ברוך לשמוע, ועל כן שמח בלילה, כאשר דיבר עם ר' פנחס שקלובר וראה כי איש גדול ונכבד הוא, מופלג בתורה וחכם, וממילא הבין, כי רבו ר' זלמן גדול ממנו עד מאוד, ועתה מה גדול כבודו, אם רב כזה בא אליו מארץ רחוקה לקבל עליו עול אדנותו…
מה חרה לו ומה נפלו פניו בשמעו דברי הרב ר' זלמן, כי לא להשתחוות לו בא. וכדבר איש אל רעהו הוא מדבר עמו מדברים הנראים לר' ברוך לדברים של מה בכך, כי לא בשמים הם ולא מעבר ללהט החרב. והנה בדבר תיקון מצב העם לא היטה ר' ברוך את אוזניו ולא הבין מאומה ומה שר' זלמן מדבר אליו, כי מה לתקן את עם מתוקן בכל דרכיו, מתפלל שחרית וערבית, ערב ובוקר וצהרים, טובל בכל יום במקווה מים, ובודק את עצמו לנקיות כדת וכדין, ואינו מקנח באצבע שכורך עליו כריכות התפילין, ומותר היום שנשאר לו מכל אלה הוא עוסק במכירת י“ש או דגים מלוחים וכדומה, ובשבת כולם באים לשמוע תורה מפי שר צבא ה‘. היש עם מתוקן יותר מזה? כי זה הוא העם, אשר ידע ר’ ברוך ואשר ראה כל היום מן הבוקר עד הערב, ולא אחר. ולפי דעתו עם כזה הוא מבחר העמים, ממלכת כוהנים וגוי קדוש. אפס דבר אחד מדברי ר' זלמן הבין ר' ברוך היטב, והוא מה שסיפר לו, שמן ההכרח לאסוף כסף הרבה לטובת כלל ישראל… על הדבר הזה היטב חרה לו ותבער כאשר חמתו בו, ויאמר בלבו: הגם לכבוש את הכסף עמי במדינה בא האיש הזה? כי מי אוהב כסף יותר מהצדיק הקדוש, נכד הבעש”ט הזה? ואם חס ושלום יוציא ר' זלמן עצתו את הפועל לאסוף כסף לטובת הכלל, איה יקח ר' ברוך מרכבות וסוסים, כלי כסף וכלי זהב, ושמלות משי וצמר צחר וכל כלי יקר וסגולות מלכים? ולא יכול ר' ברוך להתאפק ויקרא: ‘ה’ יושיע את ישראל!' ויענהו ר' זלמן, כי אין סומכין על הנס, וה' חפץ כי יקנה ישראל טובותיו במעשיו. ויאמר אליו ר' ברוך: ‘אי־זה עבר רוח ה’ מאתי לדבר אותך, ואיכה ידעת מה ה' שואל?' ויאמר ר' זלמן: ‘הן לא לריב ומצה באתי הנה כי אם לטובת הכלל’. ויאמר ר' ברוך: ‘מי ביקש זאת מידך להטיב לישראל?’ ויען ר' זלמן ודבריו בנחת נשמעו: ‘הן אהבת עמו נטועה בלב כל איש, ואף כי האיש היהודי המורדף בלי חשך, הרואה את עצמו בצר, זה ראשית דרך אמונתו לאהוב את עמו בכל לבו ובכל נפשו ובזה יוכר, כי מזרע היהודים הוא, ואיכה אדוני תקשיח את לבך ותדבר כדברים האלה, ואנוכי לא הרגזתיך, כי רק טוב וחסד בלבבי ורק לבעבור היטיב באתי אליך, ולמה יחרה אפך חינם’. ויהי כאשר ראה ר' ברוך, כי לא יוכל לו, כי בהשכל דבריו ויורדים חדרי בטן, ויתגנב ר' ברוך ויעזוב הדברים האלה, ויחל לדבר דברים אחרים ויאמר: ‘הנה נא שמעתי, כי בהיותך בפטרבורג דיברת מענייני קבלה עם איש נכרי, אשר לא מבני ישראל הוא’. ר' זלמן ראה והבין היטב, כי ר' ברוך מתגולל עליו למצוא עוון אשר חטא למען הבאיש ריחו, וכי עזב ר' ברוך דברי הכלל וחיפש עלילות. וירא ר' זלמן בעיני שכלו, כי להבל עינה בדרך כוחו, האיש הזה ערלה אוזנו משמוע וליבו צפון משכל וכל דרכיו חושך, ויאמר ר' זלמן בליבו, אנקמה־נא נקם אחד מכל עמלי, אשר היה לריק, ואחר אלך לדרכי, ויען את ר' ברוך ויאמר: ‘אמת הדבר, דיברתי בדברי קבלה את איש נכרי, אפס בעוונותינו הרבים, הנכרי ההוא יודע יותר בחכמת הקבלה מהרבה רביים אשר פה בווהלין ופודוליה’. על המענה הזה עלה עשן באף ר' ברוך וייתן עליו בקולו קול עז לאמור: ‘הס! אל תשמע כיום קולך, כי לך לדבר אלי בענווה ובכפיפת ראש, הלוא ידעת כי התפילין אשר על ראשי ובזרועי הם התפילין של אבי זקני הבעש"ט? הן הכנע תכנע מפניהם אם לא תחת מפני’. ר' ברוך דימה, שיסתתמו טענות ר' זלמן מפחד הבעש“ט אשר הוא מפיל עליו. אבל על שפתי ר' זלמן נראה צחוק של לעג ויאמר בקורת־רוח: 'פארך זה החבוש לראשך הסירהו משם ושים אחר תחתיו לטוטפת בין עיניך ועל זרועך; כי תפיליך אלה פסולים הם, כי בלי ספק לא ידעת, שהתפילין שלא נבדקו שבע שנים פסולים הם על־פי דין, ותפילין אלה בלי ספק לא נבדקו שנים הרבה בהיותם תפילין של הבעש”ט וקדושים בעיניך, והדין לא ידעת‘. – או נהפכו פני ר’ ברוך לירקון וחמתו בערה בו, ויתקצף ויאמר: ‘ידעתי זה כבר, כי נכרתה אמונתך!’ – ויקם ר' זלמן ויפן וילך עם ר' פנחס אוהבו.
כמעט בא ר' זלמן אל בית מלונו, ואנשי בליעל חסידי ר' ברוך נאספו ויסובו את הבית ויבקשו לשלוח יד בהרב ר' זלמן, וינס ר' זלמן וייצא בעד החלון ויימלט על נפשו הוא ור' פנחס עמו, וילכו לדרכם לשוב אל ארצם ואל מולדתם.
ואיש אחד מבני החסידים הלך ברחובות הקריה ויפגע באיש אחד, אשר ידעהו כי לא מהמונם הוא, ויכעיסהו בדבריו לאמור: ‘הראית את זלמן הריק הזה?’ (לקוזאק בלשון רוסיה יקראו היהודים הפולנים ‘ריק’) וייחר אף האיש ההולך לתומו ואשר שמע את שמע הרב ר' זלמן, וירם את ידו ויך את המתחסד עז־פנים על הלחי עד שפך־דם. וירץ החסיד המוכה ויספר הדבר לר' ברוך, כי אמר יסר ייסר הרבי את מכהו בחרפה ויכהו חרם. אפס ר' ברוך – כאיש אשר כליותיו ייסרוהו ונפשו יודעת, כי אשם אשם – ענהו לאמור: היטיב אשר עשה המכה אותך בעברתו, דמך בראשך, למה פערת פיך לבלי חוק ואנוכי לא ציויתיך.
עד כאן ההערה, ונשוב אל מה שהיינו בו.
ההתוועדות בברטישוב
הרב ר' זלמן שב אל ארצו ואל מולדתו סר וזעף, מתאבל על עמו אשר מאשריו מתעים. קירות לבו הומה על אשר לא עלה בידו לגהה מזור למחלת בת עמו, כי חלק לב הרועים המתעים ועינם השע, ויבך בסתר, כי ידיו לא תעשינה תושיה. אכן נגע עמו עמד בעינו ובחבורתו לא נרפא לו. ימים עברו, חגים נקפו, והמכה אשר לא זורה ולא חובשה הלכה הלוך וגדול עד כי גדלה מאוד, וירא ישראל כי בצרה גדולה הוא. אז נפקחו עיני נשיאי העדה, והעיוורים הביטו לראות, כי רעה נגד פניהם, ויקראו עצרה ויאספו בעיר ברדיטשוב, עיר ואם בישראל, להיוועץ יחד ולעמוד על נפשם.
בימים ההם ישב על כיסא הרבנות בברדיטשוב איש תם וישר, ירא אלוהים וסר מרע, ושמו ר' לוי־יצחק שהיה מקודם רב בזיליחוב בארץ פולין. האיש ההוא עשה לו שם בארץ בדרכיו ועלילותיו בעבודת ה' אשר נפלאו מאוד. כי ברעש והמולה דרכו, בבכי ובתחנונים יבוא בית ה' וירעשו אמות הסיפים מקול הקורא. בלכתו לבית־מדרשו להתפלל ערב ראש השנה לעת מנחת הערב, לא הלך קוממיות, כי אם על גחונו, ושני שופרות היובל בשתי ידיו, וירם כשופר קולו, ויחרד כל העם אשר סביבו וגעו בבכיה. בעברו לפני התיבה להתפלל לא עמד במקום אחד, כי פתאום עזב מקומו וירץ הנה והנה, מפזז ומכרכר בכל עוז, צועק בקול איום ונורא. פתאום תפש איש בבגדו ויתן עליו בקולו לאמור: ‘את מי אתה עובד?’ ויען האיש בחרדה: ‘את ה’ אלוהי השמים והארץ אני עובד‘. אז החל ר’ לוי־יצחק ללמד זכות על כלל ישראל, ובקול גדול הריע אף הצריח: ‘ריבון עולמים! זרע ישראל יעבדוך! אותך לבדך, יקדישו ויעריצו, ומי כישראל גוי קדוש בארץ’. ופעם קרה, כי תפש באיש המוני ועם־הארץ, עושה מלאכה על שלש־הרגל בבית אדוניו הרצען, ויהי כשאלו אותו: ‘את מי אתה עובד?’ ויחרד הנער ויילפת ויען ויאמר: ‘את איש פלוני ורצען הוא אנוכי עובד’. – הרב הזה היה גם כן למדן מופלג, צדיק וישר ומוכיח ורבים השיב מעוון. אפס רוח זמנו נחה גם עליו ותאחזהו בציצית ראשו לשאתו מעל לתבל ארצנו בין ארצות תוהו ובוהו, אשר ברא הדמיון לאנשי סגולתו המייחלים לחסדו. על כן היה למופת בעת ההיא לחסידי הארץ, ורבים מרבי החסידים מתלהבים, מוחאים כף, מרקעים ברגל ורצים ושבים בבית־תפילתם כמראה הבזק ואומרים, כי בדרך ר' לוי־יצחק ילכו לעבוד את ה' כמוהו ויגילו ברעדה.
והעיר ברדיטשוב גדולה לאלוהים ויהודים בה הרבה, ומכל קצות הארץ ינהרו אליה לשאת ולתת ותהי סחר כל המחוזות ונישאה מכל הערים סביב לה, ועיני כל אליה ישברו, וכל ישראל ישמעו ויראו מה תעשה ברדיטשוב העיר למען עשות כמוה ולעצתה כולם ייחלו. ויהי כאשר נשמע הקול כי חס וחלילה נכון לישראל יום חושך בימים ההם, ויקרא הישיש ר' לוי־יצחק עצרה וכרוזא קרא בחיל לכל צדיקי הדוק העומדים בראש העם ובידם הכוח והממשלה להטותם לחפצם, להיות נכונים ליום מועד להיוועד יחד בברדיטשוב, להביא עצה ולעשות פליליה במה יוושע ישראל ויהודה ישכון לבטח. הר“ר ברוך מטולטשין כבר עקר דירתו בימים ההם מהעיר הזאת ואיווה למושב לו העיר מזיבוז – רומא של החסידים – על כסא זקנו הבעש”ט. ויבוא גם הוא בראש אבירי הרועים, ויסע קדוש ישראל, ניר הבעש“ט, פרי בטן אודיל (אשר אמר עליה אביה, שלקח נשמתה מן התורה מר“ת הפסוק ‘אש דת למו’, עי' 'שבחי הבעש”ט') ר' ברוך, וילך ברדיטשובה ויחן שם וכל קדושיו סביביו. ויבוא ממזיבוז גם הרב אב בית־דין דשם ה”ה הגאון והחריף, חוטר מגזע צדיק, נין ונכד להגאון הגדול חכם צבי האיש המצוין מוהר“ר דוב בריש ז”ל, וגם החכם המפורסם תלמידו של הרמבמ“ן ז”ל ה“ה הר”ר מנדיל לפין (הנקרא בפי כל ר' מנדיל סאטאנובר או ר' מנדל מיקולייאבר) אשר התגורר בעת ההיא במזיבוז, בחצר השר הנסיך טשארטוריסקי, שהיה שם מורה לבניו, גם הוא נקרא ויתא לברדיטשוב עם האסיפה. וימן ה‘, כי שלושה ראשי הכיתות יצאו ממקום אחד לשבת יחד להמתיק סוד עם שאר הנאספים שרובם היו רבי החסידים הבאים איש ממקומו, זה משיפיטובקה וזה משפולה, זה מכה וזה מכה. ואנשים מנכבדי ברדיטשוב נקראו גם הם בתוך הקרואים, ובראשם איש נבון וחכם מפורסם, עשיר מכובד ורב וחוטר מגזע גדולי עולם ה“ה הר”ר יהושע השיל הנקרא הרב מחלם, אשר קבע דירתו זה כבר בברדיטשוב, והמדקדק הגדול הנודע בשם ר’ טוביה פדר היה מאנשי ביתו.
והרבי משפולה לא היה מאנשי היחס כי מדלת העם היה, עני ומתפרנס בדוחק ממלאכת המלמדות, אשר היתה אז מסורה לכל איש באין מוחה. והיה כל איש מוכה ומעונה, עילג לשון, אין בינה, חסר תחבולות אשר לא יצלח לכול, וראה כי כלתה אליו הרעה לגווע ברעב, ויחל עד בוא חליפות המלמדים, הלא הוא פעמיים בשנה, בחג המצות ובחג הסוכות, וישנס את מותניו, וילך ויפתה עשרה אבות נבערי דעת לתת את בניהם תחת שבטו, ויהי למלמד. והיה האיש אשר לא תשיג ידו די מלמד בעיר, כי נסגרו בעדו שערי המהרש“א, ומהר”ם שיף וכדומה, ויצא והיה למלמד בכפר, מקום אשר הנער בן עשים שנה יחל לחבר חברות ולקרוא בסידור התפילה. כאחד מאלה המלמדים האחרונים אשר בשדה, היה האיש משפולה, אשר באחריו ימיו הוציא לאור מחשבתו להשליך מעליו העול הקשה ההוא ולהיות לגיבור ציד לצודד נפשות ישראל ולעשות להם אותות ומופתים בשמים ובארץ. ויהי כאשר ירא לשום את שמו רבי, כי לא יצא לאבותיו שם בין הקדושים אשר בארץ ואדירי כי חפצי החסידים בם, וגם לא היה תלמיד לצדיק מפורסם אשר ישית ידו עליו לסמכו, ויעש בעורמה וימאן בשם ההוא, בעטרה שאינה הולמתו, ויפקוד על כל המסתופפים בביתו וחוסים בצילו והבאים אליו לבקש מזור ותרופה (כי ריפא חולים, פקח עיוורים וזקף כפופים והתיר אסורים כאלוהים בשמים) לבלתי יערב איש לקרוא אותו ‘רבי’, כי זה שמו אשר יקראו לו ‘זקן’ ‘סבא’ (זיידע) ויקרא שמו בישראל ‘שפאָלער זיידע’ עד היום, ושמו ר' ליב. ויהי שמו הולך וגדול בין המון העם, וילך הלוך ונסוע מעיר לעיר ומכפר לכפר, ויאסוף כחול כסף, ויחכם מכל הרביים לבלתי הלוך בגדולות ולעבור בצבים ובמרכבות כבוד והדר, לבלתי יפגעו בו קנאים, כי לא מזרע ברך ה', מזרע הבעש"ט הוא, אשר לו ולזרעו אחריו לבדם ניתנה הארץ; וישמור לתאוותיו מחסור ויצנע לכת בעקבו את עמו! ויחלק לעניים מן הכסף הבא בידו, ויאכל וישת עמם ויהי להם לראש ולזקן ונשוא פנים. ולמען אשר יספרו האווילים והנשים הפתיות נפלאותיו בראש הומיות, עשה מעשהו זר מעשהו לעורר עיני תבל עליו. כל רבי הארץ ברכו את מבקשי פניהם בכסף אשר הם מביאים, והוא קילל אותם קללה נמרצת, ויגרשם מעל פניו בחרי־אף. ויהי כאשר בכו ויתחננו לו, ויקם ויעמוד על רגליו וישלח את ידו ויאחז באחת פיאות זקנו אשר על לחייו, וישנה את טעמו ויהפוך את עיניו כאיש אשר הכהו אלוהים בשגעון, וינהום ביום ההוא כדוב שוקק: ‘דזים! דזים! דזים!…’ ותיפול חרדת אלוהים על האיש העומד לפניו. ויהי ככלותו לנהום ויקרב לו האיש את מנחתו, אשר הביא לו, וישם לדרך פעמיו שש ושמח, וידע כי קרובה ישועתו לבוא, כי נהם הזקן עליו שלושים פעם; וכרוב נהמתו כן רבה תקוות הדכא אשר שם בו מבטחו. ככה יעשה הזקן משפולה כל הימים, ויהי שמו הולך וגדול, עד כי גדל מאד, ולא נפל שם ‘זיידע’ משם ‘רבי’.
ובהיקבץ נשיאי היהודים לברדיטשוב, וידע ר' לוי־יצחק כי גדול שם הזקן ר' ליב בין העם, וכולם אליו ישברון לתת לאיש מחסורו אשר יחסר לו, וגם הנה ר' לוי־יצחק בתומו וביושר ליבו לא חשב את הזן למערים ואיש תחבולות, כי נאמן ר' לוי־יצחק את ה' ונפשו לא ידעה מרמה. על כן קרא גם לו לעיתות בצרה וישם כסאו בין נשיאי העם. אולם ר' ברוך, נכד הבעש“ט, ‘גבר יהיר ולא ינוה’, איש רכב במרכבת המשנה אשר להבעש”ט, איש שלא טעם טעם חכמה וענווה ודרך ארץ, איש אשר קינא לשם הזקן בהיותו שם חדש וזר ומיוחד במינו, תחת אשר היה השם ‘רבי’ שם כללי לכל אשר מראה לבן בו, וכל נוכל אשר עלה בידו לאסוף עשרה פתאים בבית אחד, בחר דרכם וישב ראש ויהי להם לרבי. זה האיש ר' ברוך, אשר היה לבו כים נגרש ורוחו מושלה בו, היטב חרה לו, כי בא גם הזקן להתייצב בתוך הנאספים. ויהי בשבתם יחד, בטרם החלה המועצה, ולא יכול ר' ברוך להתאפק, ושם נוכח הזקן פניו וישאלהו בשחוק וקלות־ראש לאמור: ‘הלא תגד לי, בי אדוני, למה ייקרא שמך בישראל זקן (זיידע) ולא זקנה (באבע)? הלא לקחה אוזני שמץ מני דרכיך, וכולנה דרך נשים זקנות למו, וכרפאך לישראל כל צרי ותחבושת אשר תעשה לא מעשה־רוקח הם ולא מעשה איש אלוהים, אי אם מעשה נשים זקנות’. וירא הזקן, כי הוציא ר' ברוך את כל רוחו ובוז יבוז לו, ויעז פניו גם הוא וישיבהו כדבר המלך ודתו ענה וגו' ויאמר: ‘כן הוא, זקן אנוכי וזקן יקראו לי כי נושאי דגלי ובשמי יתהללו, זה שמי וזה זכרי לדור דור; יען ידעתי, כי עטרת בני בנים זקנם, ולולא אב זקן לא יהיה לנין ולנכד שם ושארית בארץ’. – כה נדברו יראי ה' אלה וחושבי שמו הנודעים בקרב העם לצדיקים ותמימי דרך, בהווסדם יחד לשית עצות על דבר עמם ההולך שחוח ונדמה מבלי הדעת. ויהי כשמוע זאת הרב הגאון ממזיבוז ויחר לו מאוד, כי נואלו שרי קודש וחכמי יועצי העם עצה נבערו ולריב ומצה קראו עצרה ואין חולה מהם על שבר בת עמם, ויפן אל המתקוטטים ויאמר: ‘נפלאת היא בעיני, ר’ ברוך, כי ייקרא שם האיש הזה “זיידע”, ובעיני ייפלא מדוע לא יקראו בשם זה גם את ר' ברוך גם כל ההולכים בדרכיו, כי אז אנחנו, נוצרי עדות ה', הנאנחים והנאנקים על שבר יעקב, היינו מתפללים ומברכים פה אחד: ‘שובר אויבים ומכניע הזדים’. וישמעו כל הנאספים וישימו יד על פה ולא ענה אותו איש דבר, כי נפל פחד האמת עליהם. אז עזבו שני המתקוטטים על אפס ותוהו דברי ריבות ותחל המועצה. אולם גם הנועדים שם עצתם היתה מהבל יחד, כי לא נעשה דבר. האנשים אשר שלחו לווארשה שבו כליהם ריקם, כי לא מצאו מי ישע. כי לא ידעו מחלת בת עמם ובמה ירפא להם, לא הבינו ובחשכה התהלכו, לבם היה צפון משכל לדעת, כי לא כל דבר שלא נעשה תיכף בטל הוא ולא ייעשה לאחר זמן, ויש מקומות שהשטח העליון מכוסה ומתחת קבר פתוח. המה היו ששים ושמחים למראה עינם ולמשמע אוזנם, וברוב ימים פשה הנגע אשר המה לא ביקשו לו מזור ותרופה.
ר' ליב שרה’ס – מרגל?
במות הבעש“ט היה ר' ברוך עוד נער ובלתי ראוי לשבת על הכיסא אחריו. אז נפוצו העם לבקש להם רביים כאשר הורגלו, ויפנו אלה למזריטש לתלמידו ר' בר, ואלה לקוריץ לאיש חסיד מפורסם וירא־אלוהים ר' פנחס, אשר התנהג בחסידות עוד בחיי הבעש”ט, ואלה לליזנסק לר' אלימלך ועוד ועוד. ובימים ההם רבו הרביים בכל עיר ועיר, מהם גדולים ומפורסמים לדורות עולם, ומהם קטנים ובלתי־נודעים רק לשעתם. ואחד מן הרביים אשר עשה לו שם וזכר לדורות עולם הוא ר' ליב בן שרה (הנקרא ר' ליב שרהס) מיאלטישקיב, אשר היה למופת במנהגיו הזרים והנפלאים, אשר לא ידע אנוש שחרם, ועוד היום אב לבניו יודיע נפלאותיו אשר עשה: הוא היה הולך ונוסע כל ימיו מבלי אשר ידע איש תכלית נסיעתו וסיבתה, ומאין לקח כסף ההוצאה, כי נדבת כסף וכל תרומת הקדושים אשר יקחו מאת כל איש אשר ידבנו לבו, לא לקח, אף לא לימד דעת השיטה החסידיית את העם כיתר רבי החסידים, ואת דרשותיהם בסעודה השלישית לא דרש; כי בהתאסף אליו חסידיו במחשך לעת הסעודה השלישית ביום השבת לא דרש מעניין הפרשה בסודות ורמזים, כי אם – על זאת ישתומם כל חסיד! – הלך וחישב את יחס משפחת איזה שר וגדול משרי פולין כפוטוצקי, ראדזיוויל, טשארטוריסקי וכדומה, ויען ויאמר: ‘השר פלוני, ראדזיוויל בן פלוני בן־בנו של פלוני, ולו בנים כך וכך, ובנותיו אלה שמותן, ותהי הבכירה לאשה לשר פלוני והשנית לפלוני, ובנו פלוני לקח את בת פלוני לו לאשה וכו’ ' – כל אלון היחס לכל סעיפיו ופארותיו. ויהי ככלותו וייחל במשפחה אחרת, עד אשר הדליקו נר וברכו ברכת המזון והתפללו ערבית, ככה יעשה כל הימים. בנסיעותיו אהב מאוד ללכת בקצה גבולות הארץ, וישב בראדזיוויל ובמוהילב על נהר דניסטר וכדומה בערים אשר על הספר. במוהילב ראו אותו עושה כמעשה הנערים, התהלך על שפת הדניסטר וישלך אבנים על פני המים, וחלקי הנחל מרקדים על הגלים הלוך וכרכר אשר יקראו הנערים בשם ‘עשות ב־אווזות’ (קאטשקעליך מאכן). פעמים היה למלמד תינוקות בעיר קטנה על הגבול, ובטרם כלה הזמן (מחצית השנה במספר המלמדים) הלך ויצא משם ויעזוב את שכרו ולא נודע אנה הלך. גם ראו אותו פעמים הרבה ביום השוק הגדול בברדיטשוב, מבלי היות לו שום עסק משא ומתן שמה, כי לא עשה סחורה, לא קנה ולא מכר; וישכור לו חנות, ויהי עומד ניצב בחנותו, מטה על משענתו כל ימי השוק, מבלי עשות מאומה, וככלות ימי השוק יצא משם כאשר בא ואיש לא ידע אנה. שכר עגלה ושכר החנות ויתר הוצאותיו שילם בכסף מלא עובר לסוחר, ופעמים הרבה במטבעות זהב אדומים (דוקאטן) חדשים ומזהירים. איכה הגיעו לידו? אין מי יודע. מקרה אחד גלוי וידוע לאמת ברור, הודיע בישראל נפלאותיו, שברצונו היה רואה ואינו נראה, והוא, שביום שעלה המלך פּוניאטובסקי לשבת על כיסא מלכותו בווארשה, ונאספו שרים רבים מנכבדי פולין שמה על המשתה אשר עשה להם. עם רב מהיהודים עמדו מרחוק לראות בהתאסף ראשי העם, והנה זה בא (ר' ליב שרהס) הדור בלבושי החסידים, מגבעתו (ספאדיק) על ראשו הטיזליק על בגדיו מלמעלה, הולך על משענתו הלוך וקרוב לחצר המלך. הסריסים ושומרי הסף, אשר לו קרב אליהם איש יהודי לכנוס לפני ולפנים, היו מכים אותו מכות חדרי בטן, עומדים על משמרתם כבוא ר' ליב שרהס, הולך וקרב, ונכנס אל החצר פנימה, ולא הרים איש את ידו ואין פוצה פה ומצפצף – וידעו העם כולו, ישראל ויושב ווארשה, כי רואה ואינו נראה הוא! ועד היום הזה דור לדור ישבח מעשהו זה זר מעשהו, ולא סרו מרבית העם מהתפלא ומהשתומם איך לא ביתקו אותו אנשי חיל בחרבותם, אם לא – כי לא ראו אותו ויהי לנס.
בימים ההם לא היו עיני פקידי הארץ משוטטות בכל פינות, כמו בימינו אלה, אשר נוטרי המלכות עיניים פקוחות להם, ועל כל תנועה ותנועה של איש זר במעשיו שבע עיניים. לו חכמו השכילו בימים ההם כמו בימינו לפקוד על כל צבא מעשים זרים של רב ליב זה, כי עתה נגלה למו, כי בלכתו הלוך ונסוע לגבולות הארץ, דבר סתר היה לו להודיע או להיוודע מעבר לגבול, ובהשליכו אבנים על נהר דניסטר, ויקח מאבני המקום ויקשור בה איגרת וישלך אותה אל עבר הנהר, אל איש בריתו וגבר עמיתו העומד שם ומצפה לאיגרתו, וזה משם משליך גם לו איגרת מעבר מזה, כאשר יעשו עוד היום אנשי הגבול, גונבי המכס. אבל ר' ליב זה לא גונב־מכס היה, חלילה! כי כל מסחר וקניין לא עשה, כי אם היה – הייאמן כי יסופר? – תאמינו או לא תאמינו, אותותיו ומופתיו יגידו ויעידו, כי היה צופה ומגיד בעלטה לרבים משוטרי המדינה. בעבורם נסע את כל מסעיו על גבולות הארץ ולחוף הדניסטר ישכון, למען שולח ברדיטשובה ליום־השוק להיות עומד על המצפה, כי צופה נתנוהו, את אשר יראה יגיד. ותחת מסווה החסידות והנפלאות נקל היה לו לעשות את כל אלה ודבר שקרים. להם הכסף ולהם הזהב, אשר מילא כפו מהם תמיד, ובעבורם לא מנעו ממנו שוטרי ארץ שומרי הסף דרך מבוא החצר ולא כהו בו ולא עצרוהו, כי תו בידיו או בבגדו, וסימנים מסרו לו, כל רואיומ אנשי המשמר יכירוהו וידעו, כי אין נועלין דלת בפני אנוש כערכו. וישראל לא ידע, עמו לא התבונן, ויאמרו איש אלוהים קדוש הוא – רואה ואינו נראה!
האיש אשר נפל חבלו בנעימים להיות לאיש מופת וקדוש ייאמר לו, מלבד אשר כל מעשיו אשר יעשה יקבלו תמונה אחרת במראות הצובאות אשר לעם ובראי מלוטש אשר לפתאים המאמינים לכל דבר; הנה לא די בזה, ונספחו אליו עוד מעשים אשר לא עשה כלל, ונלוו אליו סיפורים לא היו ולא נבראו ולא עלו על לב מעולם. גם על המפליא לעשות הזה, ר' ליב בן שרה, יעלילו עלילות כאלה, אשר בדה דמיון העם והתשוקה לנפלאות הרה גם ילדה סיפורים מבהילים, מרבים הבל ורעות־רוח. אומרים כי שבע שנים תמימות נתאבק עם יוסף השני (הוא יוסף קיסר אוסטריה בימים ההם עלה על כסא מלכות בשנת תקמ“ו (1786) אחרי מות אמו מאריה תיריזה ומת בשנת תק”ן (1790) בן ארבעים ותשע שנים, איש צדיק וישר אשר החל להרים קרן ישראל בארצו, וממנו יתד ופינה לאושרם והצלחתם בימינו אלה. ויען שם חוק לישראל לתת מבניהם לעבוד בצבא ככל עמי הארץ, למען ייחשבו גם הם כבנים לארץ מולדתם ותחת זה ינחלו משפט אזרחי הארץ, וישראל בימים ההם לא אבו להטות לעול זה שכמם, על כן לא היה שם הקיסר הצדיק הזה לברכה בין חסרי הדעת עד היום הזה, ועוד היום נמצאו בעמנו כאלה. אבל עוד מעט ותם הדור הזה, דור לא הבין אל חסדי יוסף הצדיק הזה וישא ברכה מאת כל ישראל, כאשר כבר מברכים ומשבחים אותו זרע ישראל במדינת אוסטריה). ויבוא ליב בן שרה אל הקיסר יוסף, אל היכל כבודו, רוכב על עב קל, רואה ואינו נראה, וישלח ידו אל חיקו ויקח משם סכין קטן ויחתוך את בשר המלך ויאמר לו: ‘אם תשיב את גזירתך מישראל – מוטב, ואם לא – אתן את בשרך מאכל לעוף השמים!’ ויוסף הכביד את לבבו – כפרעה מלך מצרים – וימאן הענות מפניו, ויהי כראותו אותו, כי רק הוא לבדו ראהו והאנשים אשר אתו לא ראו דבר, ויזעק זעקה גדולה ומרה: ‘הנה האיש ליב (דער לייבעל), הנה הוא בא לחתוך בשרי בסכין!’ (ראו, כי גם הקיסר בעל מופת היה, כי ידע את שם היהודי מיאלטשיקוב, הרוכב על עב וידא על כנפי רוח לענותו ולהכביד אוכפו עליו!). שומעי דבריו תמהו ונבהלו, חיל ורעדה אחזתם, ויעמדו ולא ענו, כי לא ראו איש, ויאמרו על המלך, כי מתעתע ומשתגע הוא.
כה עשה ר' ליב מלחמה שבע שנים את שהתקיף ממנו, וכשם שנלחם בו מלמטה כך נלחם שרו של הקיסר מלמעלה עם ר' ליב, ובעבור זה חלה ר' ליב את חוליו שבע שנים, כשנים אשר חלה הקיסר. ובימי חוליו אלה עף וידא מיאלטישקוב לווינה פעם בפעם לעשות שמה את מלאכתו, וירא ר' ליב, כי לא יכול לו, כי הכביד המלך את לבבו ויקשה את עורפו לבלתי סור ימין ושמאל מגזרתו אשר גזר דבר מלך שלטון, וייחר לר' ליב מאוד וישאל את נפשו למות. ויהי בהאבקם יחד, היהודי מיאלטישקוב והקיסר מארץ אוסטריה וימותו שניהם יחד מקץ שבע שנים למלחמתם ולחוליים.
הדברים האלה נאמרים ונשנים עד היום בפי המון היהודים אוהבי נפלאות, כאילו נתנו מסיני, וכל הכופר בהם ייקרא מין, כאילו כפר בעיקר. יסודי סיבת הסיפור הזה הלא הם טבועים באמונת המון העם, שר' ליב היה רואה ואינו נראה, על־פי המעשה הנודע להם כבר מצאתו ובואו בחצר המלך לעיני הסריסים שומרי הסף, ובמקרה חוליו ימים רבים, אשר היה בפי העם בעבור ‘עגולת המספר’ לשבע שנים, כשנים אשר חלה – לפי דבריהם – גם הקיסר יוסף. והדמיון הבורא חלומות בשינה ובהקיץ, האוסף בחופניו מקרים ומאורעות רחוקים זה מזה ומחברם יחד, ונותן לשיח שיחה בטלה, בינה לחבר סיפורי אלף לילות ואחד – הוא אמר ויהי גם הסיפור הזה, אשר קטן וגדול שם הוא ועבד חופשי מאדוניו, הוא ברא ויצר סיפור זר ומפליא לעשות!…
מקרה אחד, אחרי מותו ימים רבים, הסב מחדש את לב העם להאמין בשוא, כי גדול וקדוש היה האיש ההוא, אשר כבר נקדש להם ויאמינו בנפלאותיו. בעיר מזיבוז נדפס ספר בדוי בשם ‘רזיאל’, הוא הספר אשר אומרים עליו שנתנו המלאך רזיאל לאדם הראשון. בספר הזה נמצא הרבה משמות אלילי המיתולוגיה ומהבלי היוונים, ובתוכם כמה תפילות שלימד המלאך את אדם הראשון (כפי הנראה נולד הספר הזה על אדמת הערביים, והדמיון המולידו יוצא ירך האלקוראן הוא, אשר בו מלמדים המלאכים את מוחמד הנביא להתפלל ולהתנבא). ונמצאה שם תפילה אחת, שהמתפלל מכנה את שם עצמו ‘ליב בן שרה’. וקרה הדבר הזה, שהמדפיס הנבער מדעת, שהיה שמו ושם אמו כך, הציב שמו שם במקום שהיה כתוב פב"פ (פלוני בן פלונית) כנהוג בתפילות המסורות לכל אדם. וכאשר נתפשט הספר הזה בין החסידים המאמינים לכל דבר, חשבו כי דברי המלאך הם שכוונו להצדיק ר' ליב בן שרה, אשר עוד לא מש מתוך זכרונם, ויהי לנס! (עי' ס' ‘בית יהודה’ להמנוח החכם אלופי ומיודעי הרב ר' יצחק בר לווינזון, פרק ל“ב צד 51 בפנים ובהערה על דבר ס' הנ”ל ועל דבר המקרה שזכרתי).
זה הצדיק ר' ליב לא הניח אחריו בן יושב על כסאו, כי אם נערו משרתו, איש המוני, נוהג סוסיו בחייו, נהג בצאן חסידיו אחרי מותו, כי עלה על כיסאו והתנהג בחסידות בעיר קוזין סמוך לקרמניץ, ונקרא ר' עזריאל קוזינר. ויען כי ר' עזריאל זה היה לו בן סורר ומורה, הולך בשרירות לבו, נכבה נרו אחרי מותו ולא היה עוד נוטה אוהלו ומקים יריעות איוולתו. ועם כל זה ראה זה דבר נפלא, הרבה שנים אחרי מות ר' עזריאל איבד בנו כל מעותיו בעניין רע, וירא כי צרה קרובה, ויעל גם הוא בעורמה וילך הלוך ונסוע בין החסידים ויהי לרבי! ימים רבים אחרי כתבי זאת נקרה נקריתי באכסניה אחת עם הבן הזה, אשר עשה כל ימיו מעשה זמרי ולבסוף ביקש שכר כפינחס. אפס מה נשתנו הזמנים ונהפכו העיתים! בראשית שנת תרכ"ג הייתי בזיטומיר, ונראתה אלי בתו של הבן השובב ההוא, והיא נכדת ר' עזריאל, אשר אורו עיניה לדעת, כי שקר נסכם של הטועים האלה, והנה היא יושבת בזיטומיר עם בנה, אשר הביאה אותו שמה ללמוד בבית־מדרש הרבנים!.
והנה ר' ליב שרה’ס זה לא זכה לכת מיוחדת בין החסידים, שיהיו נקראים על שמו, ולא האריכה שלשלתא שלו ימים, כי בן משק ביתו, אשר ירש אותו וישב על כסאו אחריו, לא השאיר גם הוא שם ואחרית, נין ונכד, ונשאר מר' ליב וממשרתו ר' עזריאל רק שמם בקרב הארץ.
ר' פנחס מקוריץ ותלמידו ר' רפאל מברשאט
לא כן היה הרבי מקוריץ ר' פנחס. עוד בימי חיי הבעש“ט עשה לו שם בארץ, ואביו, ר' אברהם אבא, מילידי ארץ ליטה, היה דרשן בעת ההיא, כאשר היו בימים ההם הדרשנים לרוב מליטה נוסעים בארץ להוכיח את העם וליישר לפניהם הדרך אשר ילכו בה. מהמסופר ב’שבחי הבעש”ט' (ד' לאשצוב תקע“ה דף י”ח ע"ב) נראה, שהיה אבי ר' פנחס מתנגד להבעש“ט, ככל אנשי ארצו, ור' פנחס בנו, ככל בני הנעורים ביים ההם, נגרר אחר הבעש”ט. ובכל זאת גם בהיותו אחד מרבי החסידים ומתנהג כמותם עוד ניכרו בו רשימות מארץ מולדתו, כי היה בן תורה עניו ונכה־רוח, לא ביקש להתהלך בגדולות, היה אוהב אמת ושונא שקר, ולימד את תלמידיו ומקורביו לדבר רק אמת והצנע לכת את ה' ולהרחיק כל גאון וגבהות רוח מלבם, כי תועבת ה' היא. וביותר השתדל לעצור בעד בניו יוצאי חלציו לבל יתנהגו ברבנות של חסידים, ועלתה בידו, שרוב בניו עשו עושר במשפט, ובייחוד עלה לגדולה בנו ר' משה, הרב מסלאוויטה, אשר התעסק ימים רבים במלאכת הדפוס, ודפוסו היה מהודר ומשובח מכל יתר הדפוסים בערים סביב סביב. אפס בהגהה לא עלה על כולם. הוא־הוא אשר גירש את הדגש מבוא בנחלת האותיות ג“ד ט”ס שק“ץ נוזלי”ם, ולא השאיר לו שארית כי אם באותיות בכפ"ת להבדיל בין הברתן הרפויה והדגושה. ומלאכת הדקדוק היתה לזרא באפיו ובאפי בניו ובני־בניו עד היום. כי אחרי אשר קרה להם אסון נורא, ומטעם הרשות הוכה ר' שמואל אבא, בנו של ר' משה, עם עוד אח אחר מכת בלתי סרה ונמסרו שניהם לצבא (ויצאו לחופשי אחרי עבדם ימים רבים, יותר מעשרים שנה, בהשתדלות השר הגדול וואסילטשיקוב, שהיה גנראל־גוברנאטור בקיוב). הזקן ר' משה מת מרוב צרה ויגון, קיבלו בניו את הדפוס אשר העתיקה הממשלה לזיטומיר, ולא סרו ממנהגם הישן לבלתי השגיח על ההגהה המדוייקת בכתבי־הקודש, ועד היום עתקו גם גברו חיל, ואין איש שם על לב לתקן המעוות. המדפיסים האלה הרחיקו מבית־דפוסם כל ספר שמחברו מכת המשכילים, ומלבד ספרי תלמוד ופוסרים הדפיסו הרבה ספרי חסידים למאות ולאלפים ויפרסמום בעולם.
והנה אף כי לא הנחיל ר' פנחס את כבודו לבניו אחריו, ולא איש מהם ישב על כסאו לנהוג שררה על חסידים, בכל זאת נשאר לו ניר, וזכר רב עשה לו אחד מקטני תלמידיו המסתופפים בביתו, הוא ר' רפאל מברשאט, איש תם וישר, ירא אלוהים וסר מרע, שונא בצע ובורח מן הכבוד, כאשר קיבל מרבו ר' נפסח, אשר השתדל תמיד לנטוע המידות הטובות האלה על תלמי לבות תלמידיו. ר' רפאל זה נסע מעיר לעיר כל ימיו, לא בעבור בצע כסף, כי לא לקח רק כדי הוצאותיו, ואם נשאר אצלו מותר, חילק לעניים. רק כל השתדלותו היתה ללמד את העם לדבר אמת ולהישמר מדבר שקר ומכל גאה וגאון, והדברים האלה חזר ושנה בכל מקום בואו שמה בשם רבו ר' פנחס. אפס מענוותנותו ושפלת רוחו לא הרשה לעצמו לקרוא את ר' פנחס בשם רבי, כי לא נחשב ר' רפאל בעיני עצמו להיות ראוי והגון להקרא תלמיד ר' פנחס, על כן באמרו דבר בשם ר' פנחס אמר: ‘הוא היה אומר’ (כי לקראו בשמו ‘ר’ פנחס' גם כן לא רצה, שבזיון הוא לאדם גדול כזה לקראו בשמו בלי תואר־הכבוד ‘רבי’). והנה ר' רפאל זה היה איש תם וישר, כאמור, אבל לא איש חכם ונבון, ולא טעם טעם חכמה מימיו, על כן היו גם תוכחותיו ודברי מוסריו דברים יבשים כחרש, לא תואר ולא הדר להם. והוא באשר פעלו היה מעורב ברע, כי ממנו למדו תלמידיו המקשיבים למוסר תוכחתו להיות בורים וריקים מחכמה, וכל ימי חייהם הם רק מעלים גרה וחוזרים ושונים מה ששמעו מפי ר' רפאל, אשר יעשו כן כאשר עשה הוא לרבו ר' פנחס, וגם המה יאמרו עליו ‘הוא היה אומר’. ויען שכל דברי ר' רפאל היו בשם רבו, אשר לא יוכלו גם הם לכנותו ‘רבי’ בעבור שלא קרא אותו ר' רפאל כך; על כן יאמרו תמיד: ‘הוא היה אומר בשמו’ (ער האט געזאגט זיינעטוועגן). וכה ישנו וישלשו דברים אלו כל ימי חייהם, וזה כל תורתם וחכמתם. החסידים האלה נקראים בשם ‘חסידי ברשאט’ עד היום הזה, על שם ר' רפאל מברשאט, אשר זה כבר עזב את הארץ וייאסף אל עמו. ובאחת השכילו לעשות, כי אינם מכנים את עצמם על שם ר' פנחס, כי אם על שם תלמידו ר' רפאל. כי באמת אינם תלמידי ר' פנחס, אשר כפי הנודע ממנו היה מופלג בתורה ובחכמה, והגה בספרי חכמי ישראל, ובייחוד בספר ‘מורה הנבוכים’ (אשר הוא גן נעול בפני כל רבי החסידים), ועליו יאמרו רבי החסידים עד היום, שהלך בדרך מסוכן ולא נסתכן, והמה רובם רחוקים מכל חכמה ודעת. על כן להם נאה ולהם יאה להיקרא בשם ‘חסידי ר’ רפאל מברשאט' או בקצרה ‘חסידי ברשאט’.
ר' ישראל מרוזין וצדיקי דורו
והנה כבר אמרנו את אשר עשה ר' שניאור־זלמן, תלמיד המגיד ממזריטש, ואת כל פרשת תורתו אשר הרביץ במדינת ליטה ושם יסד כת ‘חב"ד’. אולם גם בן היה להמגיד ושמו ר' אברהם, חברו של ר' זלמן, והיה האיש ההוא צדיק וישר, מתבודד בחדרו ולומד נגלה ונסתר על פי הדרך אשר הורה אותו אביו ועל פי רוח הזמן המושל אז בקרב הארץ השוכנת בערפל. כי כבר דבר זה נודע, שאין להאשים רוב האנשים האלה, אשר רוח עיתם הוליכתם תועה, ובבקשם חכמה ודעת צללו בתהום הסודות והעלו חרס בידם. אם לא היו מעשיהם רצויים, די להם שכוונתם היתה רצויה, ואין לנו להתרעם אלא על אותם האנשים, אשר החזיקו בתרמית והתכוונו להונות את המון העם, וכמוהם לא רבו עוד בישראל בימים ההם, כאשר פרו וישרצו וירבו במאוד־מאוד בימינו אלה, בדור אשר השחית כל בשר את דרכו, ולא החסידים בלבד לא לאמונה גברו בארץ ולא מהם לבד יתד ופינה למרמה וכזב, כי גם רבים מהמשכילים לא יזהירו כזוהר הרקיע…
ר' אברהם זה לא ביקש להתגדל ולהתקדש בעיני העם, כי הצניע לכת עם אלוהיו ובתורת ה' הגה יומם ולילה, והשלמת עצמו שם לו למטרה, ובני דורו קראו לו ר' אברהם מלאך. אולם בנו אשר עזב אחריו ר' שלום מפאראבישטש, אשר לקח לו לאשה את בת הרבי הידוע ר' נחום מטשרנוביל (עלומת ר' שלום הנ“ל במות אביו נראה מזה, שאמו בת הגאון בעל ‘משנת חכמים’ היתה בת כ”ד שנים במות בעלה ר' אברהם. עיין ‘שבחי הבעש"ט’, דפוס לאשצוב, תקע“ה, דף י”א ע"ב), התקנא בר' ברוך נכד הבעש“ט, ויעש גם הוא לו מרכבה וסוסים ויחל להיות רבי בארץ. אחריו החזיק בנו ר' אברהם, שמת בנעוריו, ואחיו הקטן ישראל יורש אותו, הוא ‘ר’ ישראל מרוזין‘, הנקרא בפי כול ‘ר’ ישראלציע רוזינער’. בשבתו על כיסא אחיו היה צעיר לימים מאוד, עד שלא הספיק ללמוד אפילו מלאכת הכתיבה כאחד העם בכתב יהודית, ובקושי גדול חתם שמו ושם אביו ‘ישראל בן שלום’, ובאחרית הימים עשה פסיעה גסה במלאכה ההיא ועלתה בידו לחתום 'ישראל במהר”ר שלום‘. הוא ר’ ישראל מרוזין, אשר הרעיש כל העולם בפרשת גדולתו, במרכבותיו וסוסיו, כלביו ותישיו אשר באורוות סוסיו, במלאכת תופיו וחצוצרות וכל כלי הנבלים, כי היה לו חבר משוררים מנצחים בכלי שיר עד להפליא, והתנהג בגדולה ושררות כמלך ישראל.
בימים ההם עלה על כיסא ר' ברוך ממזיבוז רב אחד, שבא שמה מארץ פולין, מעיר אפטא, שקן ונשוא פנים ממשפחה מיוחסת, מגזע גאוני עולם, נין ונכד להגאון המכונה בפי כל רבי ר' השיל, שמו היה ר' אברהם־יהושע השיל, ובפי כל נקרא ‘הרב מאפטא’. האיש ההוא קנה לבות כל היהודים אשר בכל ערי הארץ, וכולם יחד קראו לו קדוש ישראל מכובד. תחתיו שחחו כל רבי החסידים בימים ההם והתאבקו בעפר רגליו – מלבד ר' ישראל מרוזין, אשר עם היותו אז צעיר לימים והרב מאפטא היה שב וישיש, בכל זאת לא היה נכנע לו, והנהיג שררות בפניו, ולא היה סר למשמעת המושל ברומא של החסידים על כיסא הבעש"ט.
בימיו צמחו עוד שני רביים גדולים ומפורסמים, האחד היה דודו, אחי אמו של ר' ישראל הנ“ל, הוא ר' מרדכי (או ר' מוטילי) מטשרנוביל, בנו של ר' נחום, הוא ר' מוטילי, אשר עלה על כל הרביים שהיו לפניו ועל כל צדיקי דורו באהבת הבצע ובלקיחת כסף וברצון ובאונס מאת כל איש הבא לבקש ברכתו. הוא מכר את ברכתו, כאשר מכר אחי יעקב הבכור את בכורתו, אך לא בנזיד עדשים, כי אם בכסף מלא עובר לסוחר. ומאוד־מאוד רגז וקצף על האיש הממעיט לתת לו מאשר גזר עליו, והאיש ההוא הביא עליו קללה ולא ברכה. והצדיק השני שבדור הוא היה ר' משה הרב מסאווראני אשר בגליל פודוליה בראשונה אחד מחסידי ר' ברוך, ואחרי מות ר”ב הרים ראש ונעשה דגל בפני עצמו, ואף־על־פי־כן היה נכנע להרב מאפטא כל הימים אשר היה חי, ואחרי מות הרב הנ"ל התעלה וישב על כיסא כבודו בכל תוקף ועוז. זה האיש ר' משה היה למדן ובקי בענייני העולם, וכל ריב וקטטה, אשר היה בין סוחרים וכנעני ארץ, הביאו לפניו ושפט בין איש לאיש והוכיח במישור. אפס שנאת ההשכלה וקנאת החסידות (פאנאטיזמוס) כשאול בערה בו. אפו היה עז ועברתו קשתה על כל איש הולך בדרך החכמה ולומד לשונות ומדעים. שלושת עמודי־הארץ האלה, הרביים מרוזין, מטשרנוביל ומסאווראני (אשר קבע דירתו אחר־כך בעיר טשייטשילניק) מלכו בכיפה בעת ההיא אחרי מות הרב מאפטא, והפילו אימתה ופחד על כל היהודים בארץ רוסיה, ובלעדיהם לא הרים איש את ידו ואת רגלו. והנה בעת כתבי הדברים האלה כבר פקודת כל בשר נפקד עליהם וילכו בדרך כל הארץ, בדרך אשר לא ישובו עוד לכסות עין הארץ במשאון.
ר' ישראל מרוזין רבה כבוד ביתו עד מאוד, עד כי נפקחו עליו עיני הממשלה, ועוד מקרים אחדים עזרו לרעתו, ויילקח לקיוב ויושם במאסר ימים רבים במבצר. ואחר אשר יצא משם, ירא לנפשו לבלתי יילכד עוד הפעם, ויברח ארצה גאליציה וישב בסאדיגורה אשר בבוקובינה איזה שנים. אז החלו חסידיו מארצנו לנסוע אליו שמה, ויביאו לו מתנות עשר ידות בכסף ובזהב, ויעשו לו שולחן כסף טהור ומנורת זהב גדולה עם שבעה קני המנורה. וכאשר הורשה ליהודים באוסטריה לקנות להם נכסים וקרקעות, קנה לו גם ר' ישראל זה (אשר כבר נעשה אזרח הארץ שם, כי נשבעו עליו אנשים הרבה בני־ברית ושאינם בני־ברית, כי מילידי ארצם הוא) שמה עיר מושב, אשר היתה לנחלה לבניו אחריו, וימת ביום השלישי לחודש מרחשון בשנת ה' תרי"א. איזה שנים אחר־כך מת גם בנו הגדול ר' שלום, והיום הזה עוד יכהנו פאר בניו הנשארים, הלא המה ר' אברהם יעקב בסאדיגורה ור' מרדכי (מוטילי) בסטריסוב.
בדרך הזה הלכו לפני ר' ישראל הרביים מטשרנוביל ומסאווראני. אפס הרבי מסאווראני השאיר אחריו בן אחד, ויואל ללכת גם הוא בדרך כל הארץ, אחר אשר הלך בדרכי אביו קצת שנים. ויהי במותו ויישאר אחריו בן רך בשנים ובחכמה ושמו כשם זקנו משה, הוא משה היושב בטשייטשילניק על כיסא זקנו, והוא עודנו נער, וישישים יקומו לפניו וזקנים ישתחוו לו ועפר רגליו ילחכו. והרבי מטשרנוביל בירך אלוהים ויפרה וירבה מאוד ושמונה בנים מחלציו יצאו, אשר ירשו כולם את הארץ ויחלקו אותה בגורל, ורעו איש את ידו, וינצלו את הארץ, ובכל מקום בואר שמה יריקו את אמתחות המון היהודים הרצים אחרי מרכבותם ובם יתהללו. ואלה שמות בניו אשר השאיר אחריו: את אהרן (ר' אהרנציע) בטשרנוביל, ואת משה (ר' משהלע) בקארשטישוב, ואת יעקב־ישראל בטשרקאס, ואת אברהם (ר' אברהמילי) בטריסק, ואת דוד (ר' דודיל) בטאלנה, ואת יצחק (ר' איציקיל) בסקווירה, ואת יוחנן (ר' יוחנציע) בראכמאסטריווקה, ואת נחום (ר' נחומיל) במאקארוב – שמונת בני ר' מוטילי מטשרנוביל. וימת ר' נחום וימלוך ר' יעקב־יצחק בנו תחתיו וכסאו נכון ונישא ככל כסאות דודיו. וכל אחד מאלה מטופל בבנים, וכולם נכונים מבטן אמם להיות רביים, לוקחי כסף כל אחד יותר מאשר לקח אביו וזקנו, עד אשר תכלה פרוטה מן הכיס ויבוא גואל צדק אשר יגאל אותנו מכף כל אויבינו אלה!
האחים האלה ינצו ביניהם ואיש רעהו יקנאו – לא קנאת ה' צבאות תעשה זאת, כי אם קנאת העושר, אשר כל אחד מהם יחפוץ בו, ועינו רעה בשל אחיו וקנאת הכבוד, שכל אחד מהם רוצה שיהיה כל העולם כרוך אחריו, ואחריו כל אדם ימשוך. ובכן רדפו איש את אחיו והצעיר קם באחיו הגדול ממנו, והחסידים של זה מבזים שמו של אחיו והרבי מחריש ועוד נותן להם יד.
לדוגמא אעתיק הנה מכתב מהרבי ר' יעקב־ישראל, שכתב גילוי לכל חסידיו, נוצרי עדותיו, על דבר אחיו הבכור ר' אהרן בעל ריבו (המכתב הזה הגיע לידי העתק ממנו) וזה הוא:
‘את כל אחד ואחד מאנשי שלומנו מכנף הארץ לא נעלם מאתי לבו לדעת מה יעשה בו, ולהושיע בעזרת תפילתי, תפילת הערער בעד כללות ישראל. בעזרת השם רואה אני בחוש מיום היותי לאיש, כי תפילתי לפני אלוהים תעבור על כל המתייצבים נכחי, ואפילו יהיה מגדולי בני ישראל, ואפילו מהמפורסמים, ואפילו מבני אבינו איש האלוהים. בזה תדעו, כי עד אשר לא שמעתי כי רצון אלוהים מכסים עמדי, לא התחלתי לדבר בזה. ועכשיו כאשר דיברתי, אפילו יבואו כל הרוזנים וכל הרוחות הקשות שבעולם, לא יזיזו אותי ממקומי. ולא אותי בלבד, ואפילו כל תולעת יעקב, ואפילו הצעיר שבצעירים, חכמה וגבורה נתתי בהם להיות עומדים בקרב תבל בהצלחה, גלוי ומפורסמת לעין כל חי. כי שמי וזכרי ומוחי ולבי מלובש בתוכו תוכיות של כל אחד ואחד מאנשי שלומי. לא תשמעו לקול המבהיל אתכם מנער ועד הזקן בעצמו וכו’. ולא עתה יבוש יעקב, ולא עתה פניו יחוורו וכו‘. מעתה שישו ושמחו בשמחת תורה, ותוסיפו על לימודכם יותר מכפי ההרגל שלכם עד עתה. כי יש לי בזה כוונה מסותרת. דברי המעתיר בעד כללות ישראל’.
האיש הזה הריח ריח ‘חב"ד’, כי הוא חתנו של ר' בר מליבאוויץ, על כן לשונו קרוב לסגנון לשונם. ובכל זאת יראה הקורא ממכתבו זה את דרכם ועלילותיהם של הצדיקים האלה, הגונבים את לב חסידיהם ומתפארים לדעת מחשבותם ולמשול ברוחם ובנפשם.
גם הרב מאפטא השאיר אחריו ברכה (רוצה לומר: מי שיברך את העם בכסף) בקרב הארץ, את שני בניו; את ר' יצחק־מאיר ואת ר' יוסף־משה, ואת חתניו לוקחי בנותיו (אשר יצא עליהן שם רע בנעוריהן בית אביהן, וידע כל העם כולו, כי הבנות האלה זימה עשו ואתנן זונה לקחו). ר' יוסף־משה לא עלה לגדולה עד מאוד ולא זכה לשם גדול, אולם אחיו הגדול, ר' יצחק־מאיר, נחל כבוד אביו והנחילהו אחריו לבנו ר' זיסיל (אשר ישב בזינקוב, העיר אשר בחר אביו למושב לו תחת מזיבוז), הוא ר' זיסיל, אשר זכה להדפיס ספר תורת זקנו הרב מאפטא וייקרא שמו בישראל ‘אוהב ישראל’ (כאשר ציווה הרב מאפטא לחרות גם על מצבת קברו. והיה כי ישאל אותו המלאך דומה: במה אהבתהו? מה יענה!). וימת ר' זיסיל זה לא כביר וישאר אחריו שלושה בנים המריבים כעת על דבר הנחלה, מי ינחל את ישראל ואת כל אשר לו בכל הערים האלה אשר סביבותיהם! יתר בני בניו ובנותיו של הרב מאפטא הם בני בלי־שם. כי לא עשו להם שם גדול בארץ, והם רבים עד מאוד והנם סובבים בארץ לאורכה ולרוחבה לבקש נדבות, והם מחזירים על הפתחים ממש כשאר עניים, וההבדל ביניהם רק במה שהם מתייחסים לבית אביהם הזקן וייקראו בשמם ‘נכדים’, כאשר יעשו גם הרבה מאוד מנכדי הבעש“ט בימים האלה, ולא לבד הגברים, כי גם נשים (אחר ששימשו כל צורכן) תסובינה בערי הארץ מבקשות נדבות כסף, כי ‘נכדות’ הנה. ובימינו כבד לדעת נכד מי? כי בשם זה ייקראו נכדי הבעש”ט והרב מאפטא בפרט, ונכדי יתר הרביים בכלל, עד כי יקרה שעני פשוט ירשה לעצמו לומר ‘נכד אנוכי’, כי יאמר בלבו הלא גם אני בלי ספק היה לי אב זקן.
ר' נחמן מבראצלאב
כבר אמרנו שבת היתה להבעש“ט, אודל שמה, ותלד את ר' ברוך, אשר ישב אחר־כך על כיסא הבעש”ט. והנה אודל זאת הולידה עוד בן ושמו אפרים, הוא ר' אפרים הרב מסדילקוב, ובת ושמה פייגה (בלשון החסידים פייגעלע), אשר היתה לאשה לר' שמחה בן ר' נחמן מהורודנקה, הוא ר' נחמן הורודנקר הנזכר כל פעם ב’שבחי הבעש“ט' והיה מפורסם עוד בחיי הבעש”ט ומהנגררים אחריו, ואחר־כך נסע לארץ הקדושה ומת שם בטבריה. ותהר פייגה ותלד בן ותקרא שמו נחמן כשם אבי בעלה. ויגדל הנער, ויהי בהיותו בן י“ג שנה ויתנו לו אשה, ומילדותו התנהג בחסידות, כי ראה כי יבוא יומו ואל על יקראוהו, יחד ירוממוהו בקהל חסידים. בראשונה היה מושבו בעיר מידווידובקה (כפי הנראה אצל חותנו), משם נסע לארץ הקדושה (ח“י אייר תקנ”ח). על המסע הזה כמה הרפתקי עדו עליה, וחסידיו ובראשם ר' נתן בראצלאבר משנה לרבו, אשר על־פיו תישק כל עדת חסידי בראצלאב, המה כללו את יפי סיפורי המסע הזה, הלא המה כתובים על ספר 'שבחי הר”נ' ובס' מיוחד הנקרא ‘מסעות הים’ (יוזפוב תר"ו). ואחר־כך שם איתן מושבו בבראצלאב (ועל שם העיר הזאת נקרא שמו) ומת בעיר אומאן.
האיש הזה נפלא בדרכיו ועלילותיו מכל רבי החסידים. והמתבונן בספריו (אשר נדפסו על־ידי תלמידו ר' נתן הנ"ל) יראה, ששני יסודות הפכיים נלחמו ויתרוצצו בקרבו, הלא הן הכנתו הטבעית, אשר היתה לו להשכיל להיטיב, ורוח השירה התנוססה בו מלידה ומבטן, והרגילות והחינוך מילדותו על ברכי החסידות ואמונות טפליות, אשר היו בעוכריו למשכהו בעול הבלי שוא ומדוחים ככל ההמון הרב ההוא.
נטייתו אל הפואזיה והסתערות כוח דמיונו החזק נראה ברור מסיפורי שבחיו שכתב תלמידו הנ“ל, מבלי אשר ידע והרגיש בעצמו עד היכן הדברים מגיעים. הוא היה אוהב מאוד ההתבודדות בשדה וביער, ובייחוד בימי האביב. פעם אחת שמעו ממנו כדברים האלה: ‘בחורף כל העשבים והצמחים פגרים מתים, כי בטל כוחם, וכשמגיע הקיץ (האביב), הם מתעוררים מתרדמתם ושבו וחיו, ומה טוב ומה נעים אז לצאת לשוח בשדה’ כו'. פעם אחרת אמר אל איש אחד, שהלך לטייל עמו חוץ לעיר בין עשבי השדה: ‘לו הקשיבו אוזניך אל קול השירות והתשבחות של העשבים האלה, המספרים כבוד אל ומתנים תוקף נפלאותיו, בלי שום מחשבה זרה ואינם מצפים לתשלום גמול – כמה יפה ונעים לשמוע השירה הזאת!’ וכאלה מאמרים רבים המורים על הסתערות דמיונו ורוממות רוחו, ותשוקה (זעהנזוכט), אשר לא ידע שחרה, בערה בקרבו, ומאשר לא היה לאל־ידו, על־פי מצבו ומצב הוריו ומחנכיו, לפלס נתיב לרוחו הנשגבה כאשר יאות לה, הלך הלוך ותעה, ופנה למעלה, הימין השמיל – ובכל מקום מדרך כף רגלו לא מצא מרגוע לנפשו הכוספת ולא ידעה מה. על־פי תשובתו זאת הלך לארץ הקדושה ושב אל ארצו ומולדתו, עזב העיר מידווידובקה וישב בזלאטופולי ובבראצלאב ואח”כ באומאן. הלך למסעיו פתאם, מבלי אשר ידע איש על מה ולמה – ואולי גם הוא לא ידע, כי רוחו היא לקחתהו בציצת ראשו ותשאהו אנה ואנה.
אם יש לנו רשות לדמות מילתא למילתא בקורות הדורות מראש ולמצוא בדורות אחרונים עניינים דומים אל מה שכבר היה לעולמים, ימצא המתבונן בדרכי ר"נ בראצלאבר ושיחותיו ודרשותיו ומעשיו דמות קטן (מיניאטור בילד) מאיש גדול בלאומים, אשר חי בארץ כנען זה יותר מאלף ושמונה מאות שנים….
ואולי הרגישו בזה (הרגשה כהה ובלתי־ברורה) רבי החסידים שבדורו וגם אחרי־כן, אשר על כן שטמוהו ורבו עליו, אם אמנם היה חסיד בכל דרכיו ומעשיו, ולא יכלו למצוא בו עוון כל שהוא נגד חוקיהם בפרט ולא נגד חוקי דת היהודית ודיני התלמוד בכלל (כאשר עשה ודרש ברבים גם הפּרוטוטיפּ שלו).
בייחוד התמרמר עליו הזקן משפולה ויקללהו קללה נמרצת, ויקרא לו מין ואפיקורוס. וגם דרוש דרש מכל מקורביו הבאים לחסות בצילו לקלל ולבזות את ר' נחמן. שמעתי מפי אבי ז“ל, שהזקן משפולה אמר לו בפה מלא: ‘הנני ערב לך, כי בן עולם הבא תהיה, אם תקלל את נחמן’. ולא אבה אבי ז”ל לשמוע בקולו ויאמר: ‘לא אקללהו ונפשי לא תתאווה לעולם הבא כזה’.
כוח דמיונו החזק, אשר הלך חשכים ואין נוגה לו – כי לא הופיעה עליו ההשכלה האירופית – היא הרה וילדה את ‘סיפורי המעשיות’, אשר הדפיס תלמידו ר' נתן, וישת חושך סתרם לאמר, כי בהררי הקבלה יסודתם ותוכם רצוף סודות ורמזים. ואולי ר' נחמן בעצמו, הפוסח על שתי הסעיפים, ידו האחת אוחזת בעקב השירה הנשגבה ובידו השנית נשען על בינת בעלי הסודות, אשר האמין בהם על־פי ההרגל, אולי הוא בעצמו דימה לתת חיזוק לסיפוריו בהבלי הרמזים הסתומים והנעלמים, כי נפשו שחה על ים דמיונות בלי תורן ומשוט, וכל ימי חייו לא הגיע אל החוף, על כן היתה רוחו קרועה לשנים־עשר קרעים ולא מצא מנוח לכף רגלו.
למען יוכל המבקר המשכיל לשפוט בעצמו על דבר השערתי מדמות הרבי ההוא, עם הראש וראשון לכל הרביים, שהיה לפנים בישראל והלכו גוים לאורו, הנני להציג פה איזה דוגמאות משיחותיו (בס' ‘שבחי הר"נ’ ו’שיחות הר"נ' הנדפס בסוף ‘סיפורי המעשיות’ מחדש בלמברג 1864).
‘היצר־הרע דומה כמו מי שהולך ורץ בין בני־אדם וידו סגורה, ואין אדם יודע מה בתוכה, והוא מרמה בני אדם ושואל לכל אחד: מה אני אוחז? ולכל אחד נדמה, כאילו הוא אוחז מה שהוא מתאווה; ועל כן הכל רצים אחריו, כי כל אחד סובר שיש בידו מה שהוא חפץ; ואחר־כך הוא פותח את ידו, ואין בה כלום. כמו־כן ממש היצה"ר, שהוא מרמה כל העולם, והכול רצים אחריו, ומרמה לכל אחד ואחד, עד שנדמה לכל אחד ואחד, כאילו יש בידו מה שהוא חפץ, כל אחד כפי שטותו ותאוותו; ואחר־כך בסוף הוא פותח את ידו ואין בה כלום; כי אין מי שימלא תאוותו אצלו. – גם נדמו כל התאוות של העולם, כמו עמודי אור הנכנסין בבית מן אור החמה, כנראה בחוש שהם דומים לעומדים מחמת הזריחה של החמה; וכאילו רוצים לתפוס אותן העמודי אור, שתופסים ותופסים ואין בתוך היד כלום. כך הם כל התאוות של עולם הזה’.
'בעולם הבא מונחין כמה בני אדם בחוץ והם צועקים בקול מר: 'תנו לנו מה לאכול! ובאין אצלם באים ואומרים להם: ‘הרי לכם אכילה ושתיה, אכלו ושתו!’ והם משיבים: ‘לא! לא! אין אנו צריכים אכילה זאת, רק אנו צריכים אכילה ושתיה של תורה ועבודה’. – וכן מונחים כמה בני־אדם ערומים בחוץ, והם צועקים גם כן מאוד: ‘תנו לנו במה להתכסות!’ ובאים אצלם ואומרים: ‘הרי לכם מלבושים’. והם משיבים: ‘לא! אין אלו המלבושים נצרכים לנו כלל; רק אנו צריכים מצוות ומעשים טובים להתלבש בהם’.
‘ואמר ברתת וזיע והתלהבות נורא: והודעתם לבניך ולבני בניך (אייערע קינדער זאלט איהר מודיע זיין וואס דא הט זיך גיטאן) ואמר: דע והאמן, אם אפשר להוציא אחד מן הרפש. גם מי שיתאחז בו, יוציאו אותו גם כן’ (שם).
המבקש בספריו אחת הנה ואחת הנה ימצא עוד דוגמאות הרבה לחזק השערתי, אם אמנם רחקו זה מזה כרחוק הזמן והמקום ומצב העניינים הסובבים אותם (דיא אומשטענדען), וערך הדמיון ביניהם הוא רוחני מאוד:
אנשים כמוהו, אם נתבונן בם, נדע ונשכיל כמה יש לנו להודות לה' חסדו, שהחיינו והגיענו לזמן הזה, זמן ההשכלה ופקוח עיניים, זמן חינוך בנים ובנות ברוב ארצות אירופה גם בין בני עמנו, ואפילו בארצנו, כבר רבים יחכמו לנחות בניהם במעגלי החכמה והמוסר, ולא יגדלום פראים להיות נעזבים לטבעם ונטייתם לבד. כי לא די לאדם בנטיה טבעית, אם אין לו מורה ומנהל, ובפרט אם בני־אדם הסובבים אותו השחיתו דרכם־מה נקל לו לנטות אחריהם ולהיות כמוהם.
אחרי רואנו כי זה האיש ר' נחמן היתה לו נטיה טבעית להבין ולהשכיל, איך נתפלא ונשתומם על המאמרים הרבים הנמצאים בספריו אשר כמעט לא תוכל האוזן לשמעם. על דרך משל (‘שבחי הר"נ’): ‘טוב יותר להיות פתי יאמין לכל דבר, דהיינו להאמין אפילו בשטותים ושקרים כדי להאמין גם בהאמת, מלהיות חכם ולכפור בכול חס וחלילה, דהיינו לכפור בשטותים ושקרים ועל־ידי־זה נעשה הכול ליצנות אצלו וכופר גם בהאמת ח"ו כו.’ –
' וזהו “אוולת אדם תסלף דרכו” כו' והטעם כי “ועל ה' יזעף לבו”, היינו להצדיק שהוא בבחינת על ה‘, כי מי מושל בי צדיק, יזעף לבו; היינו שחולק על הצדיק ואינו מקורב אליו, על ידי כה תסולף דרכו כו’ ' (שם).
‘לפי בחינת הימים נוראים ראוי, שיהיה לנו אתרוג נאה, כי אמרי אינשי: כל נער יש לו אשה נאה והאתרוג הוא בחינת אשה כו’ ובימי נוראים ישראל הם בבחי' נער כו' בבחי' נער בוכה, ועל כן ראוי שיהיה לישראל אתרוג נאה כנ"ל כו' ' (שם).
‘בענין ספרי המחקרים כבר מבואר אצלנו כמה פעמים, שאסור לעסוק בהם וצריך להרחיק מאוד לבלי ללמוד אותם ולבלי להביט בהם כלל, אפילו בספרי חקירות של גדולי ישראל, כי הוא איסור גדול מאוד ללמוד אותם כו’. ומה שאנו רואים שיש בני־אדם שאין דעתם נמשכת אחר ספרים קדושים ונוראים מאוד, כגון ספרי הזוהר וספרי האר“י זצ”ל וכיוצא, אף־על־פי שיש בהם חידושים נוראים מאוד־מאוד, המאירים עינים ומתוקים מדבש, והם נמשכים דווקא אחרי עניינים אחרים כגון חקירות. דע כי זהו מחמת מזגם, כי מזגם בטבעם רע, שאינם יכולים לסבול את הדבר הקדוש באמת וכו' ' (שם). ויש שם אחר זה מאמר מתחיל: ‘ובאמת דע, כי כל העולם כולו הוא בחינת גלגל החוזר שקורין דריידיל וכו’ ', ואינו כדאי להעתיקו כולו כי ארוך הוא, והתחלתו מעיד על כולו.
‘ויש חכם שהוא חכם אפילו בחכמת התורה ואין לו אמונה, ואילו החכמים שאין להם אמונה נקראים בעלי ראתן וכו’, וכפי שפירש רש“י, שיש להם שרץ במוחן (היינו שיש להם טומאה וכפירה במוחם) וצריכין להרחיק מאנשים אלו אפילו משכונתם, כי הבל פיהם מזיק לאדם כשר, שיפול לתאוות ניאוף וכו'. כי חכמת אמת שהיא בחינת ראיה כנ”ל בחי' עיניים. על אלו החכמים נאמר “ברית כרתי לעיני” וכו‘, אבל הבעלי ראתן הם נואפים. וזה שדרשו רז“ל: ולא תתורו אחרי לבבכם זה מינות, ואחרי עיניכם זה ניטוף, כי זה תלוי בזה כנ”ל’.
אם תרצה לדעת, קורא נעים, הסיבה אשר יקרה לפעמים בעולם המסחר שערורה, בפרוע פרעות בבעלי השטרות והביטוחים היותר גדולים יעמדו ולא ישלמו נושיים, אל־נא תיגע לריק ותעמול לבהלה להבין הסתעפות ענייני המסחר והשטרות, לך וקרא בס' השבחים הנ“ל ותמצא בזה הלשון: 'הנה יש עבירה שעונשה של עבירה ההיא שיהא בעל חוב תמיד. ואפילו יעשה כל טצדקי דאפשר, וההתפעלות לא יועיל כלל, ויהיה בעל חוב תמיד. ולפעמים גורם העבירה שמפיל גם אחרים להיותם בעלי חובות, ולזה יש עת שנעשה כמה בעלי חובות בעולם, זהו מחמת העבירה הנ”ל שנתגברה בעולם חס־וחלילה. ועצה לזה לשוב בתשובה בכלליות ולהתחנן לפני השם יתברך להצילו מעבירה זו וכו' וכו'.
אם נכספה וגם כלתה נפשך, קורא נעים, לדעת מהות הכוכב הקרוב אלינו מכל הכוכבים ואשר נמנו וגמרו כל חכמי התכונה, שהוא מלווה את ארצנו זאת, היינו כוכב הלבנה, וכולם פה אחד הסכימו כי יש בו הרים וגבעות וכו' כמו בכדור הארץ, אם תשאל לדעת אם כנים דבריהם או לא, קום קרא בס' הנ“ל סי' רי”ז כדברים האלה: ‘והתלוצץ מאוד מהמחקרים שאומרים, שיש בהלבנה ישוב כמו על הארץ הזאת, על שרואין שם בתוכה כמו אילנות ושאר ברואים שבזו הארץ, והיה מתלוצץ מזו ואמר שהוא שטות גדול. כי הלבנה היא כמו אספקלריה, שכל דבר שעומד כנגדו נראה בתוכו. ועל כן נראה בתוך הלבנה דברים שבזאת הארץ, אבל באמת אין שם דבר מאלו הברואים, והבל יפצה פיהם של המחקרים’.
‘פעם אחת אמר לאחד: "אגלה לך סוד, שיהיה אפיקורסות גדול בעולם וכו’ וכו‘." והנה סמוך מאוד אחר הסתלקותו ז"ל ראינו בעינינו זאת, שתיכף התחיל להתפשט אפיקורסות גדול בעולם וכו’, כי אף־על־פי שכבר התחיל לצמוח נגע המספחת הזאת כמדינת רחוקים האפיקורסים המפורסמים דשם כמפורסם, וחיברו חיבורים רעים, בפרט ספרי ‘המאסף’ וכו‘, אבל עדיין לא נתפשטה הנגע במדינתו. עד אשר בימינו, אחר הסתלקותו ז“ל והסתלקות עוד גדולי הצדיקים הקדושים ז”ל, פשתה נגע המספחת הרעה הזאת גם במדינתנו. וכבר צווחו ככרוכיה הצדיקים והכשרים שבדורותינו אלה ואין שומע להם, כי ידם תקיפה בעוונותינו הרבים ועל־ידי זה נצמחה הגזירה הרעה בימינו שנמשכה על־ידם וכו’ ' (כוונתו לצבוא צבא מישראל).
למען הראות לך, הקורא, כי זה האיש ר' נחמן קיים בעצמו מה שהבאתי בשמו למעלה, שטוב יותר להיות פתי המאמין לכל דבר וכו‘, אעתיק לך רק דוגמה אחת מס’ השבחים הנ“ל, ונשנה המאמר ההוא עוד בכמה מקומות מספריו וכסוף ס' ‘מסעות הים’ וז”ל: ‘וסיפר מעשה שהיה: איש אחד שלא האמין במה שהאומרים העולם, שיש לצים מס"א, שבאים לפעמים ומטעין בני־אדם, כמו שאירע כמה פעמים, והוא לא האמין בזה. פעם אחת בלילה בא אצלו לץ אחד וקראו אל החוץ שיצא, ויצא לחוץ, והראה לו הלץ, שיש לו סוס נאה למכור. וירא והנה הוא סוס נאה מאד, ושאלו: “כמה אתה רוצה?” השיב הלץ. "ד’ אדומים‘; וראה שהוא שווה בשופי ה’ אדומים, כי הוא סוס מובחר וטוב מאד, וקנה אצלו הסוס בעד ד' אדומים והיה אצלו מציאה גדולה. למחר הוציא הסוס למכור, ועמדו על המקח ורצו ליתן לו איזה סך, אמר: מסתמא אם נותנים לו סך כזה, הוא שווה כפליים, ולא נתרצה. והוליך הסוס להלן, ורצו ליתן לו גם כפליים כרצונו, אמר: מסתמא שווה יותר כפליים מזה הסך. וכן הוליך הסוס להלן, עד שנכנס כך מכירת הסוס לאלפים, ולא נתרצה עם אחד למכרו; כי כל מה שרצו ליתן לו אמר: מסתמא שווה יותר בכפליים, עד שלא נמצא מי שיקחו רק המלך, והוליכו למלך. ורצה ליתן לו המלך סך עצום, כי הסוס הוטב מאוד־מאוד בעיני כל, ולא נתרצה עם המלך גם־כן, כי אמר, מסתמא שווה יותר, עד שגם המלך לא קנה הסוס. והלך מהמלך עם הסוס להשקותו, והיה שם פלומפ שמשם משקין, וקפץ הסוס לתוך הפלומפ ונתעלם ואיננו! (היינו שנדמה לו כך, כי היה מעשה ליצים כל העניין של הסוס) וצעק מאוד על זה, ונתקבצו אליו בני העולם לקול זעקתו, ושאלו אותו: “מה אתה צועק?” השיב, שהסוס שלו קפץ לתוך הפלומפ. והכו אותו הכה ופצוע, כי נדמה למשוגע, כי נקב הפלומפ צר מאוד ואיך אפשר שיקפוץ הסוס לשם. וראה שמכין אותו והוא נראה כמשוגע, ורצה לילך משם. בתוך שרצה לילך משם, והנה הסוס מתחיל להושיט ראשו מתוך הפלומפ. והתחיל לצעוק שנית: “אהה! אהה!” מחמת שנדמה לו, שיש שם סוסו. ונתקבצו שוב אצלו בני העולם והכו אותו שנית, כי הוא משוגע כנ“ל. ורצה שוב לילך משם. כיוון שרצה לילך, והנה מושיב שוב הסוס את ראשו מן הפלומפ, והתחיל לצעוק עוד כנ”ל ונקבצו שוב אליו והכהו כנ"ל וכו' וכו‘.’
לא היה ספק אצלו שהמתים, אף־על־פי ששב עפרם אל הארץ ורוחם אל אלוהים, עודם מתהלכים בקרבנו ומדברים אתנו בחלום ובהקיץ. וכן כתוב בס' השבחים הנ“ל סי' רכ”ה: ‘פעם אחד שחק ואמר: אם היה מניחין ליכנוס מת אחד בין המחקרים, כשיושבין וחוקרין בחכמתם, היו מתבטלים כל החכמות שלהם’. ואנן מה נענה אבתריה? – אמת! אם קרה כזאת, ועינינו הרואות, בהיות שכלנו שלם, ובקבוץ אנשים חכמים הרבה באופן שלא ייתכן שום טעות החושים ( hallucinatio ) אז נסרחה חכמת חכמם ובינת נבונים נסתרה! – אולם: Sechstausend Jahre hat der Tod geschwiegen; Kam je ein Leichnam aus der Gruft gestiegen?!
העתרתי עליך דברים, קורא משכיל, מכיתות החסידים בכלל, ומזה הצדיק מבראצלאב בפרט, בעבור היותו נפלא בדרכיו ועלילותיו מכולם, וגם אמנה מצאוהו רדיפות רבות מצידם, ועוד היום חסידיו, שומרי עדותיו, נרדפים על צווארם מיתר כיתות החסידים למיניהם. ובייחוד ירדפו אותם החסידים בעיר אומאן, כאשר יתאספו חסידי בראצלאב על ראש השנה להתפלל על קבר רבם הקרוב שם, כאשר ציווה להם בחייו, כדבר האמור בס' השבחים הנ“ל סי' קנ”ו בזה הלשון: ‘כדברים האלה נשמע מפיו הקדוש כמה פעמים, שרמז לכל אחד ואחד, כמה גדולה המעלה של מי שיזכה לבוא על קברו הקדוש והנורא. כי בוודאי ישמע דבריו ויעזור ויושיע לו בכל מה דאפשר וכו’ “. – והנה בכל שנה בהתאספם שמה יבואו חסידים אחרים ויקראו למהלומות ויכו אותם הכה ופצוע, וזה שמם אשר יקראו להם ‘בראצלאבער כלבים’, ‘נחמנטשיקים’ ככתוב במכתב־עת ‘המליץ’ שנה רביעית נומ' 7, 8, 9, מאת איש משכיל מאוד מטשרין החותם שמו א.ת. (והאיש ההוא הבטיח להוציא לאור מחברת מיוחדת מכל קורות ר' נחמן וחסידיו וסיבת המחלוקת, מי יתן וימלא הבטחתו!). ראש הרודפים אותם היה הזקן משפולה, ואחריו החרה־החזיק הרבי ר' משה מסאווראן אשר הזכרתיו למעלה, והוא כתב מכתב גלוי לכל נוצרי עדותיו לרדוף את חסידי בראצלאב עד לחייהם ממש ככתוב במכתב־עת הנ”ל. ובימינו אלה קמו עליהם שאר רביים מבני הצדיק מטשרנוביל הנפוצים על פני כל הארץ.
ר“נ מבראצלאב מת בנעוריו בחוה”מ סכות שנת תקע“א, כבן שלושים וב' או ג' שנים. חוליו היה כפי הנראה מחלת החזה והיה לו שיעול נורא, עסק ברפואות בעיר למברג ולא הועילו לו הרופאים. על כן נפשו ירעה לו, ולא האמין ברופאים והוציא עתק מפיו על חכמת הרפואה בכלל, כי לא תגהה מזור, כמבואר בס' השבחים הנ”ל סי' נ'. וחי אחר־כך עוד שנתיים ומת באומאן.
מלבד הרביים שהזכרתי נמצאו עוד רבים, ועוד היום הם מתרבים יום־יום, ואנוכי הזכרתי רק הגדולים שבהם. ובזה אשים קנצי למלי בפעם הזאת, ואסיים בזה את הפרק הראשון מפרקי ימי חיי הבלי על הארץ.
ג
גזירת הגיוס משנת תקפ"ח
ימים רבים פחד ישראל יושב ארצנו פחד ודאגתו בלבו השחיתה אותו והפילה אור פניו, כי כבר עוף השמים הוליך את הקול, כי המלך ושריו מתעתדים לקחת מבני ישראל לצבא. אל יחשוב הקורא, כי ישראל לא ידע עמנו לא התבונן, כי חובה היא על כל עם ועם, החוסה בצל המלכות וחוקיה מגן בעדו, לשחד גם מכוחו בעדה ולהיות לה לעזר בצרה נמצא מאוד, להילחם עם אויביה ולבקש אושרה והצלחתה. למן היום הלך ישראל בגולה נפשו מאוד יודעת, כי הארץ, אשר פתחה לו שעריה לשבוע מטובה, היא ארץ מולדתו, וגם דמו הנה נדרש לעת מצוא ביום נאצה ותוכחה בהצותה את אויביה. ובכל זאת רע ומר ליהודים לתת את בניהם לצבא, ובייחוד בימים ההם ובזמן ההוא, בהיות ישראל נפרד ונבדל מעמי הארצות עוד יותר הרבה מהיום הזה. הן דת ישראל ותורתו שונה היא מדת עמי הנוצרים אדוני הארץ, והעובד בצבא עמהם, אם מזרע היהודים הוא, רובי תורתו לא ייזכרו ולא ייפקדו, יחלל השבת והמועדים, יאכל מאכלות אסורות לו ומרק פיגולים כליהם. ומה מאוד יכאב לב היהודי בלכתו לצבא, כי נאלץ הוא לגלח זקנו ולהחליף שמלותיו וללבוש שעטנז. ומלבד זה היהודים בימים ההם, ורובים עוד עתה, נשאו נשים בנעוריהם, ויהי בהילקחם לצבא ויעזבו נשותיהם ובנים ובנות אשר ילדו להם, ויהי אבל גדול ובכי תמרורים מזה ומזה. והעבודה הרבה בימים ההם, אשר היתה שומה על אנשי הצבא לעבוד עשרים וחמש שנים עבודת פרך, אף היא החרידה את לב העם, אשר לא הסכין באלה. על כן פחד ישראל על השמועה, כי חפץ המלך לצבוא צבא מהם, וייראו ויתעצבו אל לבם.
בשנת ארבע למלכות הקיסר המנוח ניקולאי פאוולוביטש, היא שנת תקפ"ח, יצאה השמועה לפעולת אדם, וירא ישראל את היד החזקה הנטויה עליו לעשות סדרים חדשים בכל ענייניו ודרכי חייו לפנים, היא יד הקיסר ניקולאי הראשון אשר רצונו עשת ברזל, ואם הוא דיבר ויעש ולא שב מפני כל. כל עט סופר ילאה להגיד זאת לדור אחרון, ומלים אין די באר את כל דברי הצומות והזעקות, ובכי ומספד ואבל כבד, אשר עשו היהודים בשנה הזאת! הרועים המתעים, המכנים את עצמם בשם צדיקים, ניבאו לעם בשקר ויגידו תרמית ליבם ‘שלום יהיה לכם’, ונגעה חרב עד הנפש, ויקומו ויכתבו בספר הסוחרים (גילדע), אשר חופשה ניתנה להם בכסף מלא, כי כסף תועפות לצדיקים האלה, אשר ירימו תרומה בברכת כפם. המה את נפשם הצילו ותקוות העם היתה מפח־נפש.
בעת ההיא הייתי אני בבית חותני בטשרניחוב (עיר קטנה עשרים ווערסט מעיר זיטומיר בירת ווהלין.) והדת ניתנה, כי כל איש יהודי, כקטן כגדול, ישוב אל משפחתו ואל אחוזתו בעיר מולדתו, להראות שמה, אם יכשר לצבא, ואשר יפוטר יקח תעודה וישוב אל עיר מגורו. ואלך גם אני בחמת רוחי לעיר מולדתי קונסטאנטין הישנה לראות את שלום אחי, האף אמנם ידעתי, כי לא תגע בי יד הגזרה הנוראה, כי יחיד הייתי לאבי ולאימי, ועל בנים יחידים לא נגזרה הגזרה, וגם גדול היה כבוד אבי ז“ל בעיני בני עירו, ולא יראתי רע. אפס אבי ז”ל לא יכול לראות ברעה, אשר מצאה את אחיו, ותקצר נפשו בעמלם, ויאמר לעזוב את הארץ ללכת לגור באשר ימצא.
אחר ראש השנה תקפ“ח יצאתי מעיר מגורי טשרניחוב וקודם יום הכיפורים באתי לקונסטאנטין. בעצם היום הוא, בטרם באתי, הובל לקבר האיש, אשר זקני העדה נואלו לתת בידו כתב־בקשה, לגשת עמה לפני כיסא כבוד האדון ה' צבאות כמסופר ממני למעלה. היום ההוא היה יום מבוכה ומהומה ומבוסה לכל עדת בני ישראל בעיר מולדתי. למקטנם ועד גדולם יצאו לבית מועד כל חי, ויבכו בכי גדול ותעל שוועתם השמימה. לבד אבי זצ”ל לא נחה דעתו מהדבר הרע הזה, אשר היה בעיניו מדרכי האמורי ודרוש אל המתים, ולא אבה לצאת אתם שמה, ובנפש מרה, בעצב ויגון סיפר לי את המקרה הזר ההוא.
בתוך ימי חג הסוכות פתאום נשמע קול, כי ניחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו, והקיסר ביטל הגזרה. אז נהפך האבל הגדול לששון ולשמחה בקרב עיר מולדתי, ויריעו כל העם תרועה גדולה, וירונו בבתי־התפילה ויהללו את ה‘. אפס הקול הזה הוציאו במרמה שוטרי העם, אשר הושמו לצבוא צבא, והמה מבני ישראל וקצתם מחסידיהם, כי יראו פן ינוסו הצעירים, אשר עליהם נטו קו, להימלט על נפשם, וישימו עיניהם בם לתפשם, ויעשו בעורמה וישמיעו קול גדול, כי בטלה גזרת המלכות. ובקונסטאנטין הישנה היה איש אחד חסיד בכל דרכיו, עיט צבוע, ושמו לדראון חיים־מיכל, הוא הגבר הוקם על בתור דיפוטאט לקחת מבני ישראל אנשי חיל מאשר יבחר. והאיש רע ובליעל, אשר חזק כצור לבו ולא נמס מדמעות העשוקים. ובאש חסידותו, אשר עד אבדון תאכל כל איש, אשר לא מחשבות חסידים מחשבותיו, הוא נשפט עם כל בני הנעורים מדלת העם, אשר לא זכו לפיאות ארוכות, ללכת חשופי עקב ולכפתור בגרונם, ובדרך כלל להיות פני חסידים פניהם ושבע תועבות בלבם. לא היה בעיניו עניין אמצעי בין חסיד לאפיקורוס, כל אשר לא בשם חסיד יכנה, עם המינים נמנה. הוא האיש אשר הוציא קול בשורה טובה בעיר מולדתי והוא היה הראשון, אשר שמח שמחה גדולה למען תפוש את לב העם, ויפזז ויכרכר בבית־התפילה המכונה ‘מעזיבוזער שילכען’ בדחילא ורחימא ובתנועות הנהוגות אצל החסידים. וירא העם את שמחתו הגדולה, וישמחו גם הם וישבו לבטח איש בביתו בשמחה ובטוב לבם. הם יושבים ושמחים וחוגגים, ואנשי חיל הסבו את הבית וחיים־מיכל בראשם, ויתפשו אנשים צעירים ככל אשר בחרו, ורגליהם לנחושתים הגישו, וישימם במאסר. אז ידע העם, כי מזורה הרשת עליהם, וישובו לבכות ולהתאונן, עד כי נמס כל לב, וכל עין רואה זלגה דמעות כמים. בימים ההם נתפש גם שאר־בשרי, משה בן דודי ר’ שלום, אחי אבי ז"ל, אשר היה בעת ההיא באודיסה. ויהי כאשר באו שלוחי קונסטאנטין־ישן לאודיסה לבקש שם צעירים ראויים לצאת לצבא, וימצאו את העלם ההוא, והוא יפה־תואר ויפה־מראה, טוב־ראי ואמיץ־כוח, ויתפשוהו, כי יד חיים־מיכל היתה עמם ופקודתו שמרה רוחם, ויביאוהו זיטומירה, בירת פלך ווהלין, ויציגוהו לפני הבוחרים ויקראו לפניו: ‘כשר’! וילך לצבוא בצבא ולא שב עד היום הזה, ולא ידעתי עד היום, איה מקומו ואנה בא. בעת ההיא חרה לאבי מאוד ויפלו פניו, כי נכבד היה אבי בכל העדה, ולולא איש בליעל ורע מעללים חיים־מיכל הצר והצורר, היתה זכות אבי למחסה ולמגן לאנשי משפחתו הקרובים ואף הרחוקים, לבלתי קחת מהם, כל עוד נמצאו אחרים. אבל הבליעל ההוא לא חלק כבוד למכובד ולא שם לבו לצער איש יקר כמוהו, כי להשמיד בלבבו לתת לצבא מכל הבא לידו מבלי הבחין בין טוב לרע, רק את חסידיו שמר, ובצל כנפיו חסו חנפים כמוהו.
בימים ההם שבתי מבית אבי לבית חותני טשרניחובה עם תעודה, ובקיץ תקפ"ח שבתי שנית לבית אבי, אשר קראני אליו על־פי מכתבו, מבלי הגד לי על מה ולמה. כבואי מצאתי את אבי סר וזעף ופניו לא היו לו. כל הימים אשר הייתי בביתו לא דיבר עמי מכל אשר היה עם לבבו ולא גילה לי את סודו; אפס רשמי פניו הגידו לי, כי רבות מחשבות בלבו ומלחמה נוראה בקרבו. רק פעם אחת אמר אלי כדברים האלה: ‘הזכור תזכור, בני, את אשר סיפרתי לך כמה פעמים על דבר החלום, אשר חלמתי זה רבות בשנים, קודם נסיעתי מזה ליאסי, כי עברתי נחל רחב ידיים, ותכל נפשי לצאת אל המקום אשר הייתי שם בתחילה, ואבך בכי תמרורים, ויהי ה’ עוזר לי ושבתי בשלום אל עבר הנהר. הרבה פעמים בא אלי אז החלום הזה ולא ידעתי את שברו, עד אשר היה עם לבבי לעזוב את העיר קונסטאנטין־ישן וללכת יאסה, אז בנתי לרע החלום הזה; כי בבואי שמה כלתה נפשי לשוב קונסטאנטינה ובכיתי הרבה בכי, עד אשר היה אלוהים עמדי ויביאני אל מקומי הראשון. מאז שכחתי את החלום ההוא ולא עלה עוד על לבי. עתה, בני, שב החלום הזה אלי שנית, ואחלום והנה אנוכי עובר מעברה ללכת אל ארץ אחרת, ויהי אך עברתי המים, והנה קול רעש גדול בקרב ליבי, ונחמתי על אשר עשיתי ואבך בכי גדול, כי נפשי איוותה לשוב, אבל הקיצותי מבלי אשר אזכור, אם שבתי או לא! –
מאמר על החלומות
במה שיבוא יראה הקורא סוף החלום ההוא, כי לא שב עוד אבי ז“ל מהמסע ההוא העירה קונסטאנטין־ישן. ומאז בא החלום ההוא שמתי אל לבי להבין ולהשכיל את דברי החלומות, כי יהיו מקצתן צודקים, ואחקרה לדעת מה המה החלומות, ומדוע יקרה חלום אחד צודק ואמת בין אלפי חלומות השוא ידברון? וחז”ל אמרו (בפרק ‘הרואה’ דף נ“ה, ע”א); ‘כשם שא“א לבר בלי תבן כך א”א לחלום בלי דברים בטלים’. ודרשו כן מכתוב (ירמיה כ“ג כ”ח): ‘הנביא אשר אתו חלום, וספר חלום, ואשר דברי אתו, ידבר דברי אמת; מה לתבן את הבר? נאם ה’ '. ואמר רב חסדא (שם): ‘לא חלמא טבא מתקיים כוליה ולא חלמא בישא מתקיים כוליה’. ותרתי בלבי לדעת מה היא הסיבה אשר תחייב לחלום דברים בטלים בהיות בו גם כן דבר אמת? ומה היא סיבת החלום בכלל?
ובייחוד נתעוררתי לבוא עד חקר הדברים האלה ולהתבונן בם בינה, כאשר בא לידי (מקץ שנת תרי"ז) מחברת ראשונה מספר ‘אוצר נחמד’ שאצר ר“י בלומנפלד (נדפס בווינה תרי"ו), וראיתי שמה ד' איגרות המדברות מעניין החלומות, ב' לשחבד”ל וב' לשדבח“ל, הוא החכם הגדול הר”ר שמואל דוד לוצאטו, וזה האחרון ביקש בייחוד למצוא דרך לבוא עד תכונתם, ובמחילת כבודו הרם הלך בתוהו לא דרך, לייחס החלומות להמלאכים המלווים לו לאדם (!!). וכל דבריו שם הם באמת דברי חלומות, ואין להם מבוא לא בשכר ולא באמונת הדת, שנתחייבנו בה על־פי התורה הכתובה או המקובלת מאבות המאמינים מדור דור, רק עלה בכנפי דמיונו בסערה השמימה, והוריד בכנפיו רוח!
ואני בטרם אסדר לפני הקורא תוצאות חקירתי בדבר הזה, אקריב לפניו כהתנצלות קצרה את דברי חכם גדול מחכמי האומות, הוא היינריך צשאקקע בספרו 'Bilder aus dem häuslichen Leben: Vorbedeutung אשר קלע גם כן אל המטרה אשר קלעתי, למען לא אהיה דן יחידי בדבר גדול כזה, ואלה דבריו:
[אלוהים הוא חכם מכל, החכם הגדול ביותר עלי אדמות הוא ילד נבער מדעת. כל נסיונותיו לפתור את חידות היקום ואת חידות קיומנו אנו, פעלנו, ערנותנו וחלומותינו אנו אך מעוררים (קוצרים) שוב חידות חדשות. את נפש הציפור הנודדת, היודעת בסתיו את דרכה לאפריקה ללא מצפן ומפה, והמוצאת באביב שוב את קינה האירופי אצלנו – מי יכירנה? נראה, שבנשמתנו האנושית קיים דבר־מה, ההופך לעיתים מה שנקרא ‘זמן’ ל’אין סוף' וממזג לעיתים עבר ועתיד בתוך ההווה. דומני כי צודק שקספיר הזקן: דברים רבים יש גם בין שמים לארץ, עליהם אף לא חולמים הפילוסופים שלנו'].
אחר ההצעה הקטנה הזאת אפן את חקירתי בדבר החלום. ומתחילה ראוי שנבין עניין הדמיון, ומה המה האנשים אשר נקרא אותם בשם בעלי דמיונות, במה נפלו ונבדלו משאר בני אדם, אשר לא נוקשו ונלכדו בפח הכוח המדמה ללכת שולל בדרך תועה? ונאמר:
הדמיון הוא כוח נטע אלוהים בכל איש ואיש לדמות במחשבתו כל חלקי האפשר של איזה דבר שיהיה, ורצוני באמרי חלקי האפשר אינו לשלול הנמנע, כי באמת גם הנמנע ידמה לו כוח הדמיון, וזה כל פרי כחשו אשר בפניו יענה. אבל כוונתי באמרי חלקי האפשר, האפשר שידמה כי אם אמנם יהיה הדבר נמנע מצד עצמותו, איננו נמנע בדמיון, והנמנע בדמיון הוא מה שלא יושג בשום חוש מחושי בני־אדם ולא בכולם יחד, אשר רק מהם יקח לו הדמיון לעשות לו מטעמים כאשר אהב, ואם החושים לא ישיגו, הדמיון מנין לו? – על דרך משל: המדמה ידמה לו בדמיונו אדם בעל תמונה זרה שאין כמוה במציאות, שיהיו לו עיניים על גבו, או עין אחת לפניו ואחת מאחוריו, ושיהיה בעל אלף ראשים, ושכל אצבע יהיה אורכה אלפיים אמה וכדומה מן הנמנעות בטבע המציאות, ויוכל להמציא לו דמיונות כאלה עד אין מספר; לפי שחלקי התמונה הנמנעת הזאת, כולם ישנם במציאות כל אחד בפני עצמו ובאופן אחר בשינוי הכמות והאיכות, והדמיון ירכיבם ויחבר את אשר לא חיברה הטבע והבריאה. אבל לא ידמה תמונת השכליים הנבדלים ונפש האדם אחרי צאתה מן הגוף וברואי מאלה ועולמות עליונים וכו' על דרך שהם באמת או בעניין אחר רוחני, אשר לא השיג החוש מעולם, כי אי־אפשר לו לאדם להעלות בדמיונו דבר שאינו נופל תחת חושיו, ואם יבוא לחשוב בדברים רוחניים ולהעלותם על כוח דמיונו הנה באמת יתעה בשוא לתת להם תמונה חושיית מאלה שחושיו תופסים אותן. ולכן באה האזהרה (דברים ד' ט"ו): ‘ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה’ וגו‘, פירוש השמרו מאד והזהרו מהתשוקה הזרה אשר אי־אפשר לשום בן אדם למלאותה, והוא לדעת מהות ה’ אחרי שלא ראיתם כל תמונה ואין דבר בכל הנופל תחת החושים בשמים ובארץ שתוכלו לדמות הבורא בתבניתו, כמו שהולך וחושב, וחתם ‘כי ה’ אלהיך אש אוכלה היא'. [שם, פסוק כ"ד] ותיכף ביאר דבריו שאין כוונתו חס וחלילה אש ממש, שזה תמונה מתמונות הגופניות, אבל רצונו בזה שהוא ‘אל קנא’ ולא ישא לפשע איש, אשר יחשוב אותו בעל תמונה.
והנה במשל הנ"ל, בתוך כל החלקים האפשריים שידמה המדמה את האדם, יש גם תמונת האדם כאשר היא באמת, והיא בטלה במעוטה, אף־על־פי שהיא לבדה אמת. וכן כל דבר בדמיון, האמת מעטה מאוד, מפני שהיא רק אחת, וחלקי האפשר שבדמיון עצמו מספר. ועוד צריך שתדע, שהדמיון עובד בין ביום ובין בלילה ורגע לא ינוח, ואין לך רגע שלא ידמה האדם, אשר על כן נראה לי, שכשם שם אדם מן האדמה אשר ממנה לוקח, כמו שכתוב בתורה (בראשית ב' ז') וייצר ה' אלוהים את האדם עפר מן האדמה', וכן נגזר גם כן מן ‘דמות’, כפי הנראה מכתוב (שם א' כ"ו) ‘ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו’. ואולי יש בשם זה מעניין דם, לפי שהדם הוא הנפש, כן יש בו גם כן מעניין דמה או דמיון, וכל ההוראות האלה יחד הן גדר האדם בשלמות.
ואלמלא ניתנה רשות לדמיון לבדו למשול בקרב האדם, היה רואה תהפוכות כל היום, לפי שרבו מאוד השקרים על האמת, כמבואר. וכן עינינו רואות בבני־אדם, שנשללה מהם הדעת בסיבת חולי (ויש גם משוגעים שאין המון העם מכיר בשגעונם, ואומרים ברוך והעם אומרים קדוש וד"ל). אבל עוד כוח אחד נטע ה' בנפש האדם, הוא כוח השכל השופט בצדק כל דבר ובמאזניים ישא יחד כל הדבר הקרב אליו על כנפי הדמיון, ושקל בפלס האמת והשקר האמת יבחר ויקרב ואת השקר יחרים ולא יתן לו מהלכים בין העומדים לשרת לפניו. הוא יעצור בכוח הדמיון ולא יתנהו לפרוץ גדר ולעבור גבול לשחת כל אמת וצדק.
מתערובות שני הכחות האלה יהיו בני־אדם על מדרגות שונות. יש אשר מנעוריו לא חונך כראוי ונתגדל על ברכי הדמיונות הכוזבות ושמע סיפורים זרים, ואיש לא עמל בו ולא גידלו על ברכי השכל; האיש ההוא יטבע בתהום הדמיון כעופרת ולא ישוב עוד אל עולם השכל, וכמעט אין לו חלק בשכל, כי רק אשר יאמר לו הדמיון אותו יאמין ובקולו ישמע, והוא הפתי המאמין לכל דבר, כי כל נמנע אפשר אצלו וכל אפשר מוכרח. האיש ההוא רוב דמיונותיו כוזבות ובמקרה רחוק ידמה האמת, כערך היות האמת מעוטא דמעוטא נגד הכזבים המתרבים עליה. סימן להכיר אנשים כאלה: שהם מגזמים תמיד בכל עניין שיספרו. וכת אחת יש בינינו, אשר יכנו את עצמם בשם חסידים ואינם חסידים באמת, כי אם בעלי דמיונות ופתאים מאמינים לכל דבר פתי, ותכירם להבדילם מן החסידים האמיתיים אנשי מעשה, שאלה בעלי הדמיונות תשמעם תמיד מגזמים בכל עניין כנודע, בהיפך מאנשי מעשה וחסידים אמיתיים, אשר ידברו רק אמת ויספרו כל דבר כמות שהוא לא יוסיפו ולא יגרעו ומדבר שקר ירחקו. בעלי דמיונות כאלה יראו מחזה שוא ומקסם כזב גם בחלומם; כי כבר אמרנו שהדמיון פועל גם בעת השינה, וכיוון שהורגל לדבר שקר בהקיץ, בשעה שהשכל מושל, בשעת שינה שאין השכל מושל על אחת כמה וכמה.
ויש בני־אדם שהורגלו מנעוריהם לשאול את פי השכל ומאחרי עצתו לא יסורו בכל דבר דמיוני, לשפוט עליו אם אמת הוא או שוא וכזב, וכל עוד יוסיפו אומץ ועוז ללכת בדרכי השכל, יחלש כוח הדמיון ויתרגל לאט־לאט לסור למשמעת השכל ולשאת בכנפיו רק דבר אמת וצדק. ועל דרך זה אף בשינה, כשהוא פועל לבדו בלי עזר השכל, הוא גם כן פועל אמת, זורע צדקות ומצמיח ישועות; ולא עוד אלא שיגדיל לעשות בשעת השינה, לפי שאז אין המוחשים משביתים אותו כמו בשעת היקיצה, שבכל רגע ורגע תשבת מלאכתו על־ידי המוחשים מסביב. והנה איש כזה יראה חלומות צודקים, ובפרט כשיתחברו לזה עוד המעלות, שמונה הרב המורה בל"ו לשני, עיין שם.
והנה הוא דבר ידוע, שחלוקת הזמן לחלקים, היינו לעבר, הווה ועתיד, ויתר החלוקות כמו עבר נשלם ובלתי נשלם וכבר נשלם (אשר חתרו בעלי מלאכת הדקדוק בלשונות העמים לחלוק חלוקה יותר דקה מן הדקה), וכן לשנים ולחודשים ולימים, לשעות ולרגעים וכו‘, היא רק המצאה אנושית ביחס אל האדם שצריך לו בחלוקה זאת; אבל הזמן בעצמותו לא יקבל החלוקה, ובבחינת ההפשטה אין בו לא עבר ולא עתיד וכו’ והכל אחד (ואולי זו כוונת מאמר הקהלת (ג' ט"ו): ‘מה שהיה כבר הוא, ואשר להיות כבר היה; והאלהים יבקש את נרדף’ ואין כאן מקום להאריך), ולא עוד אלא שלא ידענו מה הוא, וכבר אמר המליץ הבדרש (‘בחינת עולם’ ח“ה פ”ב): ‘עתה אומר שצדק מאמר החכם כו’ הזמן עניין אלוהי לא תשיג וכו‘. היוצא מזה, שמצד עצמות הזמן, מבלי התייחסו אל האדם, אין להתפלא כלל כשנמצא החולם רואה דבר העתיד להיות כאילו כבר היה. לפי שפעולות הדמיון תמידות, וגם בלילה לא ישכב ולא ינוח, ובהיות האדם וכל חושיו ישנים ודבר אין להם עם הדמיון המושל לבדו אז, בטלו אז גם מחלקות הזמנים למיניהם, ויתערבו כל הזמנים יחד (שהם בעצמותם אחד), ובהיות הדמיון כבר מורגל בהאיש הזה המתנהג בהקיץ רק על־פי השכל האמת לדבר רק אמת, הנה יחזה לו נכחות ויגיד עתידות, וכאשר יאמר כן יהיה. ואם קשה לנו להשיג את הדבר הזה, הנה יקשה עלינו גם כן לדעת מהות הזמן, וכשם שלא ידענו את הזמן, כך לא נדע איך החלום ישדד מערכותיו הנערכות לו על פינו. וכדרך התקרבות בחלום דברים העתידים בזמן מצינו גם כן בהקיץ מחזות מתקרבות במקום ממרחק רב, המתמיהות עיני הרואים ובייחוד לחוף מיצר ים סיציליאה, הנראות באוויר באדם המוצאים מן המים על־ידי השמש, כשהאוויר חם, שקט וצלול, ואז רואים שם כמו בראי מוצק עניינים הנמצאים במרחק רב, בניינים ושווקים ורחובות, יערות ואגמי מים וכו’. וזה הנקרא בפי כל בשם פאטה מורגאנה ( Fata Morgana ), לפי שההמון מאמינים שזה מעשה־כשפים של האלילה מורגאנה (כמו שחושב הר“ד שד”ל על החלומות שהם מעשי המלאכים המלווים לאדם), ובאמת הוא דבר טבעי ככל הדברים ההווים בעולם שלנו, שאי־אפשר להם לצאת מגדר הטבע שהטביע בהם יוצר הכל יתברך. – גם הנביא המדבר בשם ה‘, הנעלה ומרומם מכל חלוקות הזמן, ידבר גם כן עתידות, כי אצלו גם כן עתיד ועבר יחד יתלכדו ולא יתפרדו, כאמור. וחז"ל אמרו בצדק שחכם עדיף מנביא, לפי שהנביא יקבל השפעתו בעת שיעלה רצון מאת ה’ ברוך הוא (עיין ‘מורה נבוכים’ בל"ב לשני) והחכם, מצד חכמתו ואהבתו את האמת בכל עניין, מסוגל תמיד לסגולה יקרה כזאת להבין בשכלו דבר מתוך דבר ולדעת הבאות בטרם תצמחנה, מלבד אשר האמת יורה דרכו גם בלילות ובחלום ידבר בו.
ואולם כשם שאין דילוג וקפיצה בטבע בכל דבר, והכל הולך בהדרגה כמדרגת הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, כך מבעל הדמיון הנשחת לגמרי עד אשר השכל הזך והברור לגמרי יש מדרגות הרבה מאוד, אשר עצמו מספור, ועל־פיהן ייבדלו החלומות הצודקים מהבלתי־צודקים. כיצד? בעל הדמיון הנשחת לגמרי יראה רק דמיונות כוזבים, אשר אין להם שחר (כרוב המון העם ההולכים אחרי ההבל ויהבלו); ובעל השכל הזך והברור לגמרי יראה נכוחות, חלומות צודקים וברורים בלי משל וחידה, כמו שדרכו בשעת היקיצה לשאת על כנפי דמיונו רק האמת הברורה והזכה בלי תערובות (וזה מעט מאוד ומדרגת נבואה היא, ולא נכלל לחז“ל בשם חלום כלל, על כן אמרו 'כשם שא”א וכו' כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים', לפי שהחלום הברור לגמרי כבר יצא מכלל חלום ונכנס בכלל נבואה). וצא וחשוב כמה מדרגות יש עוד בינתיים, מה שאין הפה יכול לספור, ומהם באים החלומות בני התערובות מאמת ושקר, מהם מה שהם יותר אמיתיים ומהם מה שהם יותר כוזבים, ומהם מה שפנימיותם אמת אבל הם מלובשים במשל וחידה, כבר בתבן, וצריך לחכם שיפתור החלום ההוא, היינו שיפשיט מעליו מעיל המשל הדמיוני ויברור האוכל מתוך הפסולת ויצא כברק חץ האמת. ומכלל זה הרבה חלומות שעמלו חז"ל לפתרם (בפרק ‘הרואה’) ולגלות את הכוונה הנסתרת תחת מעיל המשל על־פי הכללים שהיו בידם. וזה היה עניין החרטומים ופותרי חלומות שהיו אצל מלכי מצרים בבל ופרס, וזו היתה אצלם חכמה גדולה. מצד אחד, ראוי שיידע הפותר דרכי החולם ועלילות דמיונו, כדי שידע לברור הבר מתוך התבן והאמת מן השקר, ומצד השני, צריך שיבין בשכלו מצב ומעמד המדיני והמוסרי של החולם, ומה הם הדברים שדמיונו מתעסק בהם. וכן צריך שיידע תהלוכות החולה ומקריו אשר קרו לו סמוך לזמן חלומו על כל פנים, ולפעמים גם ימים רבים קודם לכן, או גם קורות כל ימי חייו בכלל, ובפרא שאנחנו כשנתבונן בקורות בני־אדם פרטיים, נמצא שכל איש הוא עולם קטן בפני עצמו, ויש לו מהלך קבוע בכל קורותיו בימי חיי הבלו, ויש לקורותיו הפרטיים עניין כללי שיקבצם ויאחזם דבוקים יחד, ואם לא יידע הפותר העניין ההוא, ולא יתבונן על מהלך חיי החולם, לא יוציא תעלומה לאור ופתרונו אין ידיים לו. משל לזה פתרון חרטומי מצרים; ‘שבע בנות תוליד כו’ שבע ערים תבנה' כו' (עיין רש“י ‘מקץ’ בראשית מ”א ח' על פירוש ‘ואין פותר אותם לפרעה’, ועיין ‘ספר הישר’ שם). הלא תראה ששני סריסי פרעה חלמו כמעט חלום אחד ועם כל זה פתר להם יוסף בחכמתו לזה לטובה ולזה לרעה. וכן תראה בחלום פרעה שלא ידעו החרטומים לפתור אותו, ולא הבינו שלא נשנה החלום רק בעבור שממהר אלוהים לעשות, אבל אחד הוא, ורק יוסף פתר אותו כראוי לפותר למושל עמים רבים, שבלי ספק יש בחלומו מה שנוגע לכלל המדינה, שעל ציר זה סובב כל דמיונו ושכלו.
סוף דבר, על דרך זה על־כל־פנים נתקרב יורת אל אמיתת עניין החלומות, מאשר נשמע לדברי החכם מהרשד"ל, המשוטט גם כן על כנפי הדמיון בארצות החזיונות והחלומות בהקיץ והמפריז על המידה בעניין האמונה, כמאמר ווילאנד (בס' אגאטהאראָמאן) Denn auch Aber Glaube ist Glaube.
וראוי להזכיר כאן מה שראיתי בילדותי בס' כתב־יד מהרב הגאון הגדול הר“ר מאיר ז”ל, בן לאותו הגאון המפורסם הר“ר יעב”ץ (והיה הספר ההוא מונח בבית־הכנסת של הרב ר' מאיר, שהיה לפנים אב־בית־דין בעיר מולדתי קונסטאנטין־ישן, העומד עוד היום ונקרא בית־הכנסת של הרב הזקן, אבל הספר, כמדומה לי שכבר נאבד ואין לו זכר בין החיים, ואני קראתי בו בילדותי וזה חזיתי, אספרה) והוא שואל כעניין על פירוש ‘ופרעה חולם’: (א) למה בא הפועל בבינוני ולא בעבר?; (ב) איזה רוח עברו החלומות הצודקים לבוא אל פרעה הנתעה בשוא ובהבלים? ועוד קושיות אחרות שאינן עולות עוד על זכרוני. והתיר כל השאלות בעצה נפלאה, וגדולה היא אלי, לפי שתומכת יסודותי בעניין החלומות, והוא שפרעה ברוח דמיונו הכוזב היה רואה תמיד חלומות שוא והבל, ועל הרוב מעניין היאור, שהאמין בו כאלוהות כנודע וכמו שכתוב ‘לי יארי’ וגו‘, ובא גם הפעם החלום ברוב עניין כדרכו, מלא הבלים וכזבים; אבל מתוך הכזבים האלה נזרקה מפיו גם כן מעט אמת, כמעט בר בתוך הרבה תבן, ואוכל למצער בתוך פסולת מרובה, והוא אמרו: ופרעה חולם (בינוני, הווה) כדרכו תמיד, והנה הוא עומד על היאור וכו’, רוצה לומר: כדרך חלומו תמיד להיות עומד על היאור ולראות שם מחזות שוא וכזב; ומן היאור עולות שבע פרות גו‘, רוצה לומר: בתוך הבלי חלומותיו של היאור ראה גם כן שבע פרות וכו’, שמהם הבין יוסף מה לפתור לו, להבדיל האמת מן השקר ולהפשיט הנמשל מן המשל. ובין הדברים, קורא נעים, כי לא הארכתי די צורכם.
ועתה, ידידי הקורא, נשובה אל אשר היינו שם בתחילה ואספר לך את המוצאות אותי, ואתה הסכת ושמע!
ד
בדרך ליאסי
תופשי הנערים לתיתם לצבא, אשר בעיר מולדתי, איוו למושב למו הבית אשר על־יד בית מגורי אבי, שם נאספו האנשים האלה, אבירי־לב ואכזרים, ויסחרו את נפשות בני ישראל. אלה תפשו ויאסרום, וכאשר באו אבותם בבכי ויללה ויתנו להם כופר נפשם, הוציאו אותם לחופשי ויקחו אחרים תחתם, ויישמע בבית זה כל הימים קול בכי וזעקה ויללת אבות ובנים יחדיו, קול המולה גדולה. אבי ז"ל, אשר לבו נמס כדונג לקול הבוכים האלה, קץ בחייו, ויהי כל ימיו מכאובים ויישבר ליבו בקרבו. גם בלילה לא נתן שינה לעיניו ותנומה לעפעפיו, ומלבד אשר היה מנהגו תמיד לקום חצות לילה להודות לה' ולקונן על חורבן בית קדשנו, הוסיף בימים האלה עוד קינים והגה והי, ויתענה כמעט כל הימים, וכל הלילות בכה ויקונן.
ויהי ביום הרביעי לשבוע, בשלושה־עשר יום לחודש תמוז בשנת חמשת אלפים וחמש מאות ושמונים ושמונה, וישכם אבי בבוקר, וילך אל בית־הכנסת לשפוך שיחו לפני ה‘. ויהי כשובו משם ויקח את בגדיו ואת הכרים ואת הכסתות וישימם בשק־הדרך, ויצווני גם אותי להיות נכון, כי דרך לפנינו. ובטרם יכולתי עוד לשאול את פיו אנה נלך ואנה פניו מועדות, והנה עגלה עומדת בחוץ רתומה לשני סוסים ואיש נכרי כפרי נוהג אותם. וימהר אבי ויצו לשום את שק החפצים על העגלה, ויברך את אשתו היא אמי ובנותיו, ויהי בכי גדול ותיפולנה על צוואריו כולנה, ותשאלנה אותו לאמור: אנה תלך? – ולא ענה אותן דבר, כי אם בירך אותן שנית ויאמר: ה’ רועי, הוא ינחני במעגלי צדק למען שמו! ונפן ונסע. גם אני בכיתי הרבה בכה על צווארי אמי ואחיותי, גם זכר אשתי ובני אשר ילדה לי עלה על לבי, אבל בטחתי גם אני בה' ובצדקת אבי זצ“ל ואשים יד לפה. לא ידעתי אנה פני אבי ז”ל מועדות עד בואנו אל עיר גדולה, ואשאל מה שמה ויאמר לי אבי: סאטאנוב. שם התאכסנו בבית איש צעיר לימים, למדן מופלג ועשיר (הר"ר יעקב שמשון נכד הרב הגאון ר' יוסף הרב דקונסטאנטין־ישן) ונשבות שם. ואבי ז“ל ראיתי מסתתר הרבה פעמים עם אוהבו הנ”ל בחדרו וימתיקו סוד יחדיו, ואנוכי לא ידעתי דבר מכל אשר נדברו, כי העלים אבי ממני ולא הגיד לי. ממחרת השבת עזבנו את העיר סאטאנוב וניסע ונבוא אל עיר קטנה טארנארידה, העומדת על הגבול ונחל מים מפריד בינה ובין ארץ גאליציה אשר לארץ אוסטריה תחשב גם היא, ולנו שם. בלילה ההוא באו אנשים אל אבי ויתלחשו עמו, ויהי ממחרת לפנות ערב ויקחני אבי ונלכה שנינו יחדיו, ונבוא עד בית איש אחד והוא שוחט ובודק בעיר הזאת. ויהי כבואנו אל הבית וניכנס בפתח אשר לבית מלפניו, ולא התמהמהנו שם כי אם יצאנו תיכף בפתח השני אשר לבית מאחוריו, וארא והנה שפת הנחל, ונלך שפי. ופני אבי ראיתי והנם לבנים כשלג, כי חרדת מוות נפלה עליו, ויך ליבי גם אני ואירא מאוד. אכן אזרנו חיל ונבוא במים, ונעבור את מיכל המים ברגל, והמים היו לנו חומה מימיננו ומשמאלנו, כי עד צוואר הגיעו ויבואו עד נפש ועוד מעט וטבענו. גם פחד קראנו ורעדה. אבל לא חפץ אלוהים להמיתנו, ונעבור שלום ולא קרנו אסון. ויהי בעברנו את הנחל ונבוא אל העבר השני, כמו שבלול תמס הלכנו, וכל ברכינו תלכנה מים, ונישא כפינו השמימה ונודה לה' חסדו, כי הביאנו עד הלום וישמור רגלינו מלכד. נשאנו את רגלינו ונלך בחיפזון עד בואנו אל בית הרב דשם החריף והחסיד ר' ישעיה, ויקבלנו בסבר פנים יפות, כי שמע את שמע אבי ז“ל, ויתן לנו חליפות בגדים עד יבשת המים מבגדינו, ונשב עמו ימים שנים, עד אשר הגיעו אלינו החפצים אשר עזבנו מעבר הגבול בטרם עברנו. כי בגדים וכרים וכסתות וספרים לקחנו עמנו מביתנו, ואת הכל עזבנו ביד האנשים, וממחרת היום ההוא הביאו האנשים האלה את חפצינו אלינו, וארא והנה שני ספרים יקרים חסרים לי, אשר דבקה נפשי אחריהם והמה ספר ‘מורה נבוכים’ דפוס יעסניץ עם פי' ש”ט ואפודי וכו‘, וספר באורי ‘הזוהר’ להרב החסיד מליבאוויץ (מיוחס לאביו החסיד ר' זלמן מלאדי). שני הספרים היו שאולים עמי מאת ידידי החכם הנכבד ר’ יהודה יודיל וויינראב מזיטומיר. אותם גנבו אנשי־אוון אלה, ויהי בצעקי ואין־עונה אותי דבר, כי לא באו אלינו האנשים עצמם כי אם שלחו חפצינו על־ידי נכרי העושה מלאכתם, ראיתי כי אין שומע ואנחם ביתר הספרים אשר השאירו, כי מי יבוא במשפט עמהם, אם את כולם לקחו?
בעת ההיא הייתי בן שבע־עשרה שנה וחצי. בלעדי בית אבי ז“ל בקונסטאנטין־ישן ובית חותני בעיר מצער טשרניחוב ומעט אנשים אשר ראיתי שמה ובברדיטשוב וזיטומיר, בדרך עברי מבית אבי לבית חותני עבור ושוב, לא ראיתי איש. האנשים אשר ראיתי עד הנה כמעט כולם חברים כאיש אחד היו, ולהם שפה אחת ודברים אחדים; כי עם שונים לא התערבתי, בני אלוהים (חסידים) ראיתי עוללים בבית אבי וכמוהם בעיר מגורי חותני, אורחם להצדיק ברוזען ורבעם בבית־המדרש ידעתי ודרכם הסכנתי, כוסם רוויה שתיתי (אך לא לשיכרון) ומנגינתם נגינתי והייתי כאחד מהם. אם אמנם קול מקרב ליבי קרא באוזני השכם וקרוא, כי לא זה הדרך ישכון אור החכמה ולא באלה בחר ה', אבל הקול הזה העיר רק ליבי, ואמשש כעיוור, ביקשתי את שאהבה נפשי, כלה שארי ולבבי למצוא חכמה ודעת, ובחנתי ועשיתי, הגיתי בדברי צדיקים ובסודות המקובלים, למדתי דקדוק והגיון, אחזתי בספרי הרמב”ם ור“י הלוי, בחרתי דרך אמונה בספרי חב”ד ומוריהם, וכנוד הקנה במים כן נדדתי לכל רוח ואין מעמד. לשמע אוזן שמעתי כי ארץ גאליציה טובה מארצנו, שמה החכמה מצאה קן לה, אבל לא מצאתי בהקלויז של הרב ר' ישעיה; כי אמנם הנאשים אשר ראיתי שם נדמו לי, כי כבר ראיתים בארצי ובמולדתי, רק שפתם שונה מעט משפת חסידי ארצנו, אבל מדברם בדברי חסידינו. חסידי ארצנו צועקים בתפילתם ‘או וועה טאטע!’ ואלה בגאליציה: ‘אוי וויי טאטע!’ תהילת הצדיקים בפיהם כל היום, אותם יעריצו ויקדישו; אבל שמות צדיקיהם שונים, לא שמות צדיקינו הם. שם יתנו תוקף קדושת ר"ב [?] אורי סטרליסבר, ר' הירש זידאצובר, ר' מאיר פרימיסליאנר, תחת הרוזונר יעלה הקוסובר ותחת הסאוורניר הזאלוזיצר – ואשתומם כי אין חכמה ומרעה אל רעה יצאתי, וסדנא דארעא חד היא. אלוהים החפץ לנסותי לא מצא עוד לטוב לפניו לפקוח עינים עיוורות מעבר הנהר בקלויז אשר בטארנארידה בגאליציה.
בטארנופּול ובברודי
עזבנו את טארנארידה והקלויז של ר' ישעיה ונסע הלאה ולנו בסקאליט. ונבוא אל העיר טארנופּול ונשבות שם. העיר הזאת רחבת־ידיים ואנשים שונים לכיתותיהם. חסידים ברינה יגילו שם, יפזזו ויכרכרו בבתי תפילותיהם ומאותות ומופתים יספרו. אפס גם שמש ההשכלה עלה שם ותופע נהרה. כי רוח לבשה את גבר חכם בעוז, לוחם מלחמתה של חכמה ודעת, איש אשר שמו לא יישכח לנצח מספר תולדות ישראל, הר“ר יוסף פּרל ז”ל, וישנס את מתניו לצאת חלוץ לפני בני ישראל יושבי גאליציה להוליכם אורח מישור, וביד חזקה ובזרוע נטויה עשה בית־ספר מהולל מאוד בקרית טארנופול, בטרם היווסד בתי־ספר בשאר ערי גאליציה המלאות שומרי הבלי־שוא עוד יותר הרבה מאוד מערי ארצנו. לשמע אוזן שמעתי את שם האיש הנכבד ההוא, אבל לא בתארי־הכבוד הראוים לו; כי בכל מקום אשר שמעתי שמו בארץ מולדתי בקהל חסידים הקשיבו אוזני קללות ונאצות וישימוהו לחרפות לאמור, כי עיניו ולבו על העם הזה לרעה ולא לטובה, כי אבדה האמונה ונכרתה מפיו והוא רשע ואפיקורוס. האמת אגיד, כי גם בהיותי באמנה עם החסידים ויצאתי עמהם במחול, לא שמתי לבי לדבריהם להאמין בכל אשר ציוו להאמין, ופעמים לא מעט הסיתני לבי בשפק לחשוב, כי האנשים אשר הם מחרפים ומגדפים לא חטאו מאומה, ונפשי כלתה גם נכספה לראות כמוהם בעיני ולשמוע דבריהם, למען דעת היאמנו דברי מגדפיהם. לכן שמחתי בקרב לבי בבואי טארנופולה, בידעי כי שם מושב האיש המצויין ההוא, הנושא עליו קללת כל החסידים כשעיר המשתלח, ואשית עצות בנפשי, איך אבוא אליו ואראהו, ומה הדבר אשר אדבר באוזניו, ואני נער לא ידעתי דבר ובושת פני כיסתני.
בעודי בנעורי בבית אבי, בטרם נשאתי עוד אשה, אלי דבר יגונב מס' ‘מגלה טמירין’ אשר חזו עיני בבית נער כגילי גדול ממני מעט בשנים, בן איש עשיר לבית קראסנוסילסקי, אשר ביקרתיו בהיכלו פעם בפעם, מסיבת נטייה טבעית שהיתה לי לארח לחברה עם אנשים, אשר יצאו מעט קט לחירות משעבוד החסידות, שמשלה אז לבדה בקרב אחינו בארצנו. ומבלי היות שום ערך ויחס לבית אבי, אחד היראים הגדולים, ועבודת כהונתו לקרוא אל ה' בבית־התפילה, עם בית קראסנוסילסקי, אחד הקצינים ועשירי־עם ופקודתו להכין שאר לצבא המלך (פּאדראטשיק), אשר לא נמנה את חסידים ויראי ה‘, וזה לך האות כי נמצאו בביתו ספרים כס’ ‘מגלה טמירין’. כי חפצי ואוותי לפקוח עיני היה נטוע בטבעי ונמשכתי אחר נטייתי בלי ידיעתי. ועם כל זה אל תדמה בנפשך, קורא משכיל, כי ראיתי אז באספקלריה המאירה ונפשי ידעה את אשר היא רוצה; כי מתנודד הייתי כמלונה, קול דממה דקה הקשבתי בקרב ולב עמוק, ובל ידעתי מה הוא קורא באזני. ויהי בהיותנו אני ואבי בדרך מבוא טרנופולה ואדבר אל אבי לאמור: ‘כבואנו טרנופולה אובה אשר אוכל לבוא לפני האיש יוסף פרל להתווכח עמו’. ויהי כאשר שאלני אבי: ‘ומה הדבר אשר תאמר אליו?’ ואען ואומר: ‘אוכיחהו במישור ואראה לו בראיות ברורות כשמש, שכשם שאי־אפשר לו לאדם לחיות בלי מזון הגוף, כך אי־אפשר לו לחיות בלי מזון הנפש, הוא תפילה ולאל חי, ככתוב מבואר ב’ספר הכוזרי’ לר“י הלוי, אשר לא יכחישוהו האפיקורסים‘. ויצחק אבי ויאמר: ‘ואיך ידעת שזה האיש פּרל איננו מתפלל? הלוא הוא הגבר אשר בנה בית־תפילה הדר ויאסור אסר לכל באי הבית ההוא לבלתי דבר אפילו דיבור קל בשעת התפילה, וכן נוהגים שם כל המתפללים עד היום הזה’. השתוממתי למשמע אוזני ונפלאתי על אבי, כי לא קילל ולא חירף את שם פּרל כדרך החסידים, ושמחתי על זה בקרב לבי מבלי אשר ידעתי לתת חשבון לעצמי, מדוע לבי שמח על זה בעת אשר פי דיבר שוא וקראתי את ר’ יוסף פּרל בשם אפיקורוס ולבי בל עמי. ויהי בהיותנו בטרנופול וילך אבי ז”ל עמי יחד לראות את בית־התפילה, אשר עשה ר' יוסף פּרל, ולא זע ולא חרד, לא חירף ולא גידף, ויכבד את הבית ההוא ככל בתי־תפילה בישראל. אז שמתי נפשי בכפי ואלך בלא ידיעת אבי לראות גם את בית־הספר אשר על־יד בית־התפילה. ויהי כבואי שמה ואפגע באיש לבוש בגדי אשכנז וזקנו מגולח (הוא היה היהודי הראשון אשר ראיתי גלוח זקנו) הדור בלבושי אירופה, יפה תואר ומראה, אמרתי בליבי: אין זה כי אם ר' יוסף פּרל נשיא הבית, ותיפול עלי חרדה, ואשלח ידי להסיר מגבעתי (ספאדיק) מעל ראשי. וישאלני האיש: ‘מה לך עלם נחמד (כי נשאתי חן בעיניו), מה בקשתך? ואען: ‘את ר’ יוסף פּרל אנוכי מבקש, רוצה אני לראותו’. ויראני האיש בידו חדר אחד ויאמר אלי: ‘בוא החדרה ושם תמצאנו’. ויהי כאשר דיבר אלי האיש רכות התחזקתי ואשאלהו שנית: ‘ואתה, אדוני, מי אתה?’ ויאמר: ‘אנכי מורה בבית־הספר ושמי בצלאל שטרן’. (הוא שטרן החכם אשר היה אחרי כן שנים הרבה דירקטור בבית־הספר שנתייסד באודיסה עד היווסד בתי־ספר בארצנו מטעם הממשלה, הוא שטרן, אשר היה אחרי־כן אחד מאוהבי ומכבדי שמי, כאשר יסופר במקומו). וישאלני האיש לאמור: ‘הגידה־נא לי למה תבקש את אדוני פּרל? היש לך דבר אליו?’ ‘אין דבר!’ עניתיו, ‘רק לראותו אני משתוקק, ואת אשר ישים ה’ בפי אותו אדבר‘. שטרן פתח את דלת החדר ויקרא אל ר’ יוסף היושב על כיסא וקורא בספר: ‘אדוני! זה העלם מבקש לראותך ולדבר עם כבודך’, ויפן וילך. שחוק נעים נראה על שפתי ר' יוסף פּרל ויאמר אלי: ‘גש הנה!’ ואגש ואאלם דומיה, כי לא היה דבר בפי. ר' יוסף הביט בפני רגעים אחדים ואנוכי עומד לפניו באימה וביראה, כי בושתי להרים פני אליו והדיבר אין בפי, ובקרבי שאלתי את עצמי למה באתי ומה אני מבקש? הן היה הייתי אצל גדולי הדור רבי החסידים, ובקרב קדושים התייצבתי, ופחדם לא נפל עלי ואימתם לא ביעתתני, יען מה? ראשונה, יען כי לא אחד לבד עמדתי נגד פניהם, כי בסך באתי בקרב המון חוגג, ולא אלי נשא הצדיק עיניו הנשואות לשמים – או אל כפיים; שנית, אם גם מקרה קרה, כי פנה הודו אלי וישאל אותי דבר, הנה נא ידעתי בטרם דברו אלי על מה תסובינה שאלותיו, כי רוח הקודש המדבר מתוך גרונו הוא השוכן גם בגרונם של כל חסידיו שומרי בריתו, וכולם עושים באימה וביראה את כל אשר הוא עושה ומחקים אותו כקופים, וכולם פותחים את פיהם בשירה ובזמרה כשירתו וכזמרתו וכולם מדברים בסגנון שלו ומלתו על לשונם. אכן זה האיש יוסף לא ידעתי מה אדבר עמו ואחרש. אחרי־כן פתח ר' יוסף את פיו וישאלני: ‘מה לך עלם? למה באת? מאין אתה? התבקש תורה בבית הזה?’ – ‘לא אדוני’, עניתיו, ‘למדתי הרבה בבית אבי ורבותי, קריתי, שניתי ולמדתי’. ויאמר: ‘הגם מלאכת הדקדוק למדת?’ ואען: ‘קראתי הרבה ספרים בדקדוק והגיון, גם ניסיתי כוחי במלאכת השיר’. כשמוע פּרל את דברי אלה ויצווני לשבת, וישאלני איזה שאלות בדקדוק והגיון. בהמשך הדברים נודע לו, כי קראתי ספרים הרבה, ובתוכם גם ספר ‘מורה נבוכים’, ‘הכוזרי’ וכאלה הרבה. אחרי כן הגדתי לו, כי גם ספר ‘מגלה טמירין’ קראתי. וישאלני לאמור: ‘הידעת למי הוא?’ ואען: ‘לאדוני ליוסף’. – ‘ומה משפטך עליו?’ – לא לי לשפוט שפוט לעיני אדוני, עניתיו, אבל אם ירשני אדוני להגיד דעתי זאת אומר: כי לא אדע תכלית זה הספר. הן בדברים אלה לא יווסרו השומרים הבלי־שוא וחסידותם לא יעזובו, כי אדוני לצון חמד לו. חסידים לא יקראוהו, כי אם יקרעוהו לגזרים, ואשר יקרא בו, כבר איננו חסיד, ולמה הוא לו? ואם יהיה לו שעשועים, הן ירגיל נפשו לשעשע בדברי לצון, וגם זה עוון פלילי‘. ר’ יוסף חיכה עד אשר כיליתי דברי, אחר־כך פתח את פיו ויענני: ‘בני! הלוא ידעת, כי כל לצנותא אסור בר מלצנותא דע"ז. עבודת האנשים האלה, אשר עליהם נשאתי כפי לייסרם בשבט הלצון, זרה היא לדתנו הקדומה ולרוח תורתנו, והם גורמים לישראל רעה גדולה בכל הארצות, ובעבורם היינו לחרפה לכל סביבותינו. כי תגדל והיית לאיש, אז תבין ותשכיל כי כנים דברי, ולבי בטוח, כי גם אתה תילחם עמם בעד השארית הנמצאה, ואולי בכלי קרב אשר בחרתי אני, כי את אשר אמרת, כי החסידים לא יקראו ספר כזה, והקורא אותו כבר איננו חסיד, דע כי כנער משפטך; כי עוד יש בינינו אנשים הרבה שאינם לא חסידים ולא משכילים – כמוך היום – הם יקראו ולבם ישיתו לדעתי, יבקשו חכמה וישכילו, ונפקחו עיניהם לדעת חכמה ומוסר השכל. אחד מהם אתה העלם, אשר אחרי קראך בספרי, האף אמנם עודך חציך עבד לחסידים האלה, הנה כבר חציך בן־חורין, ולא תשוב אליהם בכל לבך, ואם תזכה תבחין מה בין המשכילים הנאורים ובין החסידים החשוכים… אבל הגידה לי, מה מעשיך פה ואנה פניך מועדות?’ – פתחתי פי ולשוני דיברה כדבר איש את רעהו. סיפרתי לו את כל המוצאות אותנו מאז עזבנו ביתנו, וגם את הדברים אשר דיברתי עם אבי בדרך מבוא טרנופולה הגדתי לו, ונשחק שנינו יחדיו, גם הנה גיליתי לו, כי אבי ביקר את בית־תפילתו בחרדת קודש ואת שמו זכר בכבוד, וכי השתוממתי על זאת, יען כי אבי ירא־אלוהים ואת חסידים נמנה. גם ר' יוסף השתומם כשעה חדא, ויאמר: ‘כפי הנראה, אביך איש משכיל בטבעו, אבל התגדל על ברכי חסידים מתעים, והנה ישרו והאמת השוכנת בקרבו יורו דרכו, ובכל אמונתו בקהל קדושים, אשר הורגל בה מנעוריו, נר אלוהים לא כבה בלבו. גחלים עוממות אלה אשר בלב אביך יתלקחו בך ויהיו לאש לוהטת בקרבך, כי תבוא חכמה בלבך ותשמור רגלך מלכד הצבועים’. אחר הדברים האלה הורני בדרך אבחר והספרים אשר אקרא, וקמתי ללכת וישלחני לשלום.
בצאתי את פני האיש הנעלה ההוא נהפכתי לאיש אחר, ותבוא בי רוח חדשה ותקחני בציצת ראשי ותרוממני אל על, כאשר נישאתי על כנפי הדמיון פעם אחת בילדותי בהגלות נגלות לי פעם ראשונה ספר ‘צהר התבה’ ונודע לי כי יש בעולם חכמת הדקדוק. מרוב שרעפי בקרבי לא יכולתי עצור במילין, ואספר לאבי ז“ל כי ראיתי את החכם הגדול ר' יוסף פּרל ואת אשר נדברנו, וראיתי בפני אבי והנה לא היו זועפים, לא חרה לו ולא נפלו פניו. ויהי כאשר שמע את סדר הלימוד, אשר הורני ר' יוסף פּרל, ויאמר בגיל וחדווה: 'ראה, בני, כי מלבד הספרים אשר לא ידעתים, הנה גם אני הולכתיך במעגל יושר, ונתתי לפניך את הקדמת הרמב”ם לסדר זרעים ו’שמונה פרקים' שלו והרגלתיך ללמוד פירושן למשנה ככל אשר ציווך זה האיש הגדול ורם בין אנשי הכת שלו. – מאז זכרנו שנינו את שם ר' יוסף פּרל בכל הדרך בהיותנו יושבים לבדנו בעגלה ואיש אין אתנו, ואבי לא נתן תיפלה בו ועוד חלק כבוד לשמו ולזכרו.
וניסע מטרנופול, ונלך ונשבות בעיר זלוטשוב בשבת וראש־חודש אב ומשם הלכנו לברודי. את שמע העיר הזאת שמעתי מילדותי, גם ידעתי כי אנשיה משכילים וממנה יצאה השכלה לכל ערי ארצנו, אשר על כן צדיקינו וחסידינו מלעיבים בם, ויהי אצלם שם ‘יהודי מברודי’ לשם ‘מין אפיקורוס’. שני אנשים מעיר מולדתי אשר נפלאתה להם אהבתי, הלא המה ר' יוסף וויזנר אשר הזכרתיו כבר, והמשכיל הנכבד, ירא אלוהים וסר מרע הר“ר יצחק ליב פרנקל, אחד ממיוחסי עירי, אשר שני אלה נולדו בעיר מולדתי ונתגדלו בברודי, שנשאו נשים משם בנעוריהם, ושבו אחר־כך למולדתם והמה חכמים מחוכמים. הראשון היה לי להועיל ולעזר בלמדי ספר ‘תלמוד לשון עברי’ כאשר סיפרתי כבר, והשני כילכל אותי בלחם שמים, כי השאיל לי ספריו בכל עת והמה פקחו את עיני. שני האנשים האלה כללו בעיני את יפי העיר ברודי ונפשי איוותה לראותה מאוד. אפס האנשים בברודי, אשר היה לאבי ז”ל שיח־ושיג עמהם, לא היו מאלה אשר אותם ביקשה נפשי! כי גם שם נמצאים הרבה חסידים טובים ורעים, מהם יראי אלוהים, תופשי תורה ודבר ה' יקר להם, האף אמנם מתנגדי המשכילים הנאורים הם, ומהם עזי פנים, רודפי קדים, על יין ושכר יתגוררו ותהילת רבם בפיהם כל היום. אחד מאלה אשר יצא לו שם בחסידים בעבור מילי דבדיחותא שהיו רגילים על פיו, ועל־ידי־זה קנה לו שם טוב אצל הרביים גם בארצנו, שמו מ.ש., היה ממכירי אבי ז“ל ויצא ונכנס אצלו. הכסיל הזה הוציא כל רוחו על המשכילים (אשר קרא תמיד בשם אשכנזים, דייטשען) ויהיו כל היום מנגינתו. בלעדיהם לא ידע דבר, אשר יורה בו חיציו דבר מר, רק המה היו לו למטרה לכלות חיציו בם. היטב חרה לי בשמעי את דברי האיש ההוא, אשר מדי בואו לבית מלון אבי פתח בליצנות על דבר האשכנזים וישב ודרש כמה שעות דברי הבל וריק, בוז וחרפה וקללה נמרצת, ובכל פעם הרטיב את לשונו, לבלי תדבק לחיכו, ביין שרף, ויהי הדבר הזה לי לכאב לב. אמנם צרי למכאובי מצאתי בבית אשר שכן אבי שם (הוא בית אחד מנגידי ברודי, ר' אשר זעליג שמו, אשר היה גם כן מילידי עיר מולדתי, איש עשיר, וכפי הנראה נטה יותר אל המשכילים) את ספר ‘כתב יושר’ אשר כתב איש אחד (יש אומרים בן הרב הגאון הר“ר צבי אב”ד דברלין) להצדיק צדיק רנ”ה וויזל נגד יריביו. והנה גם הס' הנ"ל נעשה לבדיחותא אבל בחכמה ודעת, לא כליצני החסידים. ואני זכיתי להבחין מה בין סאטירה והומור ובין ליצנות של בדחנים שיכורים, ותהי זאת נחמתי.
כצאתי לשוח ברחובות ברודי ובחוצותיה פעם בפעם נאספו סביבי בחורים ונערים וישאלוני לשלום. דרך בני הנעורים להתחבר במהרה ולדבר איש באוזני רעהו את אשר עם לבבו. קצת הנערים הבינו את אשר בקרב לבי, וכי לא כבגדי מחשבותי, ומלבושי חסיד אשר על בשרי מלמעלה לא יעצרו בעד הגיוני לבי מהיות חופשים, ויהי הם מקרבים אותי ונותנים לי ספרי משכילי עמנו לקרותם, ואחד מהם נתן לי במתנה את ספר ‘תולדות הרמבמ"ן’ עם תמונתו. לבי נעשה תיכף משבצת לתמונה הזאת ומחשבות לבי העבותות על המשבצת, ובספר קראתי השכם וקרוא, והייתי מתכוון לתאר כל הכתוב שם ממה שקרה את הרמבמ“ן כאילו הכול נעשה לנגד עיני, וכאשר הגעתי להעתקת מקצת ספר ירושלים, נכספה וגם כלתה נפשי לקרות כל דברי הספר ההוא ככתבם וכלשונם, וכבר התגנבה לירכתי לבי התאווה הנמרצה: מי יתנני יודע שתי הלשונות על בוריין ואתרגם הספר הזה מלשון אשכנזית ללשון עברית. גם אבי ז”ל ראה את הספר הנ“ל בידי וגם את ספר ‘כתב יושר’ הנ”ל ולא כיהה בי ולא מחה בידי, ולפרקים קרא גם הוא בס' התולדות, אבל לא דיבר עמי דבר אודותיו ולא חיווה לי דעתו.
מנהג אנשי ברודי היה אז כמנהג כל ישראל הכשרים, אשר לא הואילו הלוך אחרי החסידים ומנהגיהם החדשים, שלא ללבוש בשבת חזון בגדי חופש כמו בכל שבתות השנה, ונושאי ה’שטריימל' על ראשם ביום השבת, נשאו בשבת חזון ‘ספאדיק’ כדרכם בחול תמיד. המנהג הזה היה לסילן ממאיר אל החסידים, אשר לא יוכלו לקבל את הנשמה יתרה בלא ‘שטריימל’. אבל חלילה להם לצאת ברחובות ברודי עם ‘שטריימל’ בשבת־חזון, כי היו כל העם רוגמים אותם, ומכים בחרפה לחיים‘. ומחוץ לעיר ברודי, לפאת גבול רוסיה, בית מלון אורחים ובעל בית־המלון היה איש חסיד וישר ושמו שמעון, והיו קוראים אז את בית המלון על שמו (שמעונס קרעטשמע), שמה נאספו חסידי ברודי המהדרין מן המהדרין, אשר היה להם ה’ספאדיק’ תועבה ביום השבת, וישבתו שם בשבת־חזון, ויהי היום ההוא יום משתה ושמחה ושיכרון עד בלי די. ויפת מ.ש. את אבי ז“ל לשבות גם הוא את שבת־חזון (שהיה בשנה ההיא ח' באב) בבית מלון שמעון, ויקחני גם אותי שמה. אולם אבי ז”ל היה עצב כל היום ובשמחתם לא התערב. ויהי בערב, בשבת כל הנאספים לארץ לקונן על חורבן בית ה', והחסידים לא הסירו עוד את יינם, ויתהוללו כמשפטם, ואבי ז"ל בכה הרבה בכה ולא שעה אליהם. ויהי בבוקר ונשב לברודי.
עזבנו את העיר ברודי ונלך הלאה למסעינו בדרך עיר קטנה פידאיץ עד בואנו העירה בוטששטש, עיר גדולה לאלוהים ויהודים בה הרבה, ושם בימים ההם רב זקן ומפורסם בין הקדושים אשר בארץ ואדירי כל חפצי החסידים בם. משם הלכנו הלאה בדרך העיר זאליסטשיק, ונבוא לסאדיגורה, עיר קטנה, ביום השוק, ומשם כברת ארץ העירה טשרנוביץ, עיר גדולה ויפה ויהודים עשירים שם הרבה. שתי הערים האלה נוגעות זו בזו וסמוכות ונראות, ועם כל זה שונות הנה אשה מרעותה שינוי עצום. העיר סאדיגורה הבל ילין בה, החסידות הצבועה פשטה שם כילק ותבנה לה שם בית מצודות, ואף כי אחרי בוא שמה ר' ישראל מרוזין בברחו מארצו ומולדתו, ואיווה למושב לו ולביתו העיר הזאת. מאז החלו החסידים מקצות ארץ רוסיה לנסוע שמה, מלבד חסידי גאליציה, ותהי העיר מלאה שומרי הבלי־שוא פה לפה, והאיוולת יושבת שם לכיסא ותגרש מפניה חכמה, אין דורש ואין מבקש אותה. והעיר טשרנוביץ העומדת ממולה מלאה כל טוב החכמה, כי נמצא שם בית־ספר לנערים ולנערות, בית מקדש מעט לתפילה על־פי ניגונים מעורכים ונעימים, רב משכיל ודורש בלשון המדינה, ובדרך כלל אנשי טשרנוביץ חכמים ונבונים, ועולים מעלה־מעלה בסולם ההשכלה לכל אשר הזמן דורש. בשנת תקפ“ח, כבואי שמה אני ואבי, אם אמנם לא הגיעו עוד אנשי העיר טשרנוביץ למעלתם כיום הזה, בכל זאת כבר נצטיינו לטובה מאנשי עיר סאדיגורה הקרובה אליה מאוד. אבל היו עוד בימים ההם אור וחושך משתמשים שם בערבוביה: וזכורני שהיה שם אז רב העיר, איש מתנהג בחסידות, לובש לבנים, ודורש בסעודה שלישית דרשות של רבי החסידים, וכפי הנראה לא היו פיו וליבו שווין, כי אם היה מוכרה על הנהגות כאלה, בהיותם בימים ההם כל כבוד הרבנים, ורב שלא התנהג אז בחסידות היה כלא היה ולא היו משגיחין בו. כזה היה גם הרב מאודיסה, הגאון והחריף הר”ר ראובן, בנו של הרב הגאון ר' יוסף אב"ד דקונסטאנטין־ישן, שהיה גם כן מתחסד למראית עין מפני המנהג והכבוד, והכניע את עצמו לפני הרבי מרוזין שלא הגיע לקרסוליו. אלו הרבנים והדומים להם לא היו חסידים מעולם, רק הוכרחו להתחפש באדרת החסידות בפני אנשי דורם, ויש כאלה גם בדורנו זה במקומות האפלים, אשר עוד לא נגה עליהם אור החכמה. זה הכלל, כל למדן ובעל תורה אינו חסיד.
בעיר טשרנוביץ שבתנו שבת פ' עקב (כ"ב מנחם־אב) ונשב לסאדיגורה ללכת משם ארצה מולדאביה. כי שמה פני אבי מועדות מרגע עזבו עיר מושבו קונסטאנטין־ישן, ושמה מגמת פניו לבוא לרשת מקום חזנות בארץ ההיא ולשבת בשלווה. והנה ברצון אבי היה ללכת ליאסי, בירת מולדאביה, העיר אשר כבר כיהן שם פאר, ושב משם קונסטאנטינה, ואחריו היה שם החזן המפורסם ר' יצחק מבריטיה, אבי־זקנו של הש“ץ המפורסם והמשכיל המפואר ר”ר ניסן בלומנטאל, אשר לו שם טוב מאז היותו שליח־ציבור בבית תפילת המשכילים עדת ברודי באודיסה. ובימים ההם עזב הש“ץ ר' יצחק את הארץ ונשארה עדת יאסי בלי ש”ץ, ורוח לבשה את אבי ז"ל לשוב שנית.
ישיבה קצרה בהירצה
ויהי בהיותנו בסאדיגורה והנה הקרה ה' לפני אבי אנשים נגידים מעיר הירצה בארץ מולדאביה העומדת קרוב לגבול, וגם שם נודע אבי ז“ל לשם ולתהילה בימים אשר היה ש”ץ ביאסי, ויפגעו בו האנשים האלה ללכת הירצה, כי אין לעדת הירצה ש“ץ בימים ההם, ואבי ז”ל נרצה להם, ונלך משם להירצה. –
בעברנו את גבול ארץ גאליציה (בוקובינה) לבוא ארצה מולדאביה והנה מעבר השני לעיר קטנה ביאן, בכפר ראדיאוץ, נכנסנו לבית אשר ישב שם בימים ההם איש המופת לחסידים, אחד הקדושים אשר בארץ, ר' מאיר פרימיסליאנר. האיש ההוא בשגעון נהג כל ימי חייו, ודרשותיו אשר דרש כדרך רבי החסידים היו שונות מכל דרשותיהם, ואם כל דרשות הרביים הבל, הנה היו דרשותיו הבל־הבלים, כי הפך המלות והשחית הכוונה לא להוציא דבר מוסר או מידה טובה, או ללמד סתרי תורה כדרך המקובלים, כי אם לדברי הבאי, דברים בטלים ממש, על דרך משל, כשנעשה לו קטטה עם אשתו ורצה לגרשה, אמר לו בנו הבכור דברי כיבושין והשתדל לעשות שלום ביניהם והשיב לו אביו על־פי הכתוב (תהלים ע“ג כ”ה) ‘מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ’. פי' ‘מי לי’, חמלה שלי, בשמים; ו’עמך' פי' אמך, לא חפצתי; ‘בארץ’ – תקבר בארץ. ועל דרך זו היו כל דרשותיו והיו ידועות לכל העולם בימים ההם וכל שומעיהם מילאו שחוק פיהם, ועם כל זה נמצאו אנשים הרבה לאלפים אשר סיפרו נפלאותיו, ותמיד כל היום תהילתו בפיהם, ונסעו אליו מקצות הארץ לראותו ולשמוע תורתו ולקחת ברכתו. הוא בחר לשבת תמיד בערי הגבול, ושינה מקומו הרבה פעמים. ובשנת תקפ“ה נטע אוהלו בכפר ראדיאוץ, אשר על גבול מולדאביה סמוך לעיר הירצה, ובדרכנו באנו אליו לראותו. גם תוארו היה כאיש משוגע, עיניו הבריקו והתרוצצו בחוריהן, ופניו פני להבים, חוטמו ארוך וזקנו זקן התיש, או שעיר העיזים, וקולו רגע כחלילים יהמה ורגע כדוב שוקק, ודבריו אין להם שחר. ראינו ושמענו ופנינו לו עורף ונלך הלאה, ונבוא העירה הירצה ביום ו' כ”ח אלול, ערב שבת קודש שמברכים החודש. בו ביום נתקבל אבי לש“ץ בעיר, בטרם עבר לפני התיבה ובטרם שמעו את קולו ותפילתו, כי שמו הולך לפניו והיה מפורסם גדול לא במנגינותיו, כי אם בצדקתו וברוב חסידותו בהפלגתו בתורה וביראה. וכל באי העיר פה אחד ולב אחד קיבלוהו באהבה רבה. ממחרת ביום השבת התפלל בבית־הכנסת ויברך החודש, ויבואו ראשי העדה לבית מלוננו לקדם פני אבי ז”ל בתודה וישמחו שמחה גדולה. מני אז נשאר אבי מאושר ומקויים לש“ץ ונאמן בעיר הירצה. הכתב עוד נכתב ונחתם בערב שבת הנ”ל כאמור, ושכרו ניתן, כדי פרנסתו, ואבי, ז“ל גמר בדעתו לקחת שמה את אמי ז”ל וילדיה תיכף אחר חג הסוכות – אך ה' לא ציווה.
בין הספרים שהיו עמי היה גם כן ס' ‘תולדות הרמבמ"ן’ ז“ל. הספר הזה לקח לבי והגיתי בו בכל עת, ואבי ז”ל לא מחה בידי. בעיר הירצה מצאתי איש צעיר אחד מעיר לבוב ושמו אלימלך, שהיה מתפרנס במה שלימד בני איזו נגידים כתב אשכנז ומולדאביה. הצעיר ההוא חפץ קרבתי ובא לבקרני פעם בפעם. ויהי כבואי אליו מצאתי אצלו ס' תהלים עם תרגום אשכנזי של הרמבמ“ן, שאלתיו אצלו והגיתי בביאור ובתרגום, אף־על־פי שהיתה לי שפת אשכנז שרה כשפת סאנסקריט, ובעמל ויגיעה רבה החילותי להבין מעט־מעט, ועיני אורו בייחוד מביאור הר”א אייכל. בתוך כך בא לבקר אותנו איש חסיד מעיר בלז אשר בביסראביה, והוא מחסידי חב“ד, אשר לא ידעתי איזה רוח נשא אותם מליטה למולדאביה וידגו שם לרוב. ובהיותי בקי גדול בספרי חב”ד בייחוד, ובכלל בספרי החסידים וגם בקצת ספרי המקובלים, התרועע עמי החסיד הנ“ל והודעתיו רבי תורותי תורת חב”ד אשר בתוך מעי ונשאתי חן וחסד לפניו. וכבר שחקתי בקרב לבי, וכל דרכי החסידים למיניהם השונים היו לזרא באפי. ואף־על־פי שהתהללתי בידיעת דרכיהם ודרשותיהם לעיני העם, הנה בזיתי להם בלבי, וידעתי כי הבל הם, מעשי תעתועים אין בם מועיל.
בעיר הירצה היה איש קדוש, הדר הוא לכל חסידיו, ר' אברמיל שמו, הוא והחסידים הנגרררים אחריו שחקו ולעגו לר“מ פרימיסליאנר ולתורתו, למרות רוח חסידיו של רמ”פ, והיו מתקוטטים ומריבים אלו עם אלו כהלכות גוברין חסידאין בכל תפוצות ישראל מאז היו לכת, ומכל מקום הביאו טובה לעולם וגרמו לאנשי שכל לספק ולדרוש אחרי האמת. כי הפתאים הראשונים שהיו קודם להם ואשר עוד היום איתן מושבם בערי ליטה הגדולות, האמינו ועודם מאמינים לכל דבר, והחקירה והדרישה אסורה. ואף־על־פי שגם החסידים אוסרים החקירה ומאמינים איש ברבו בעינים עצומות, הנה עיניהם פתוחות בהביטם על רבי אחר, ועל־ידי־זה הם מסבבים לשאר בני אדם להיות מסופקים גם ברבי שלהם. והספק ראשית החקירה בכל דבר. הניסיון יורה שהרבה משכילים על ברכי החסידים נולדו ומהם יצאו. גם בעיר הירצה ראיתי והתבוננתי, כי מעט המשכילים שנמצאו שמה, לא היה להם בית־ספר או מורה, אשר פקח עיניהם, זולתי המחלוקת של כיתות החסידים ושחקם ולעגם איש מרבו של רעהו, שעל ידה נפקחו עיני קצת האנשים לראות שגם שניהם הבל מעשה תעתועים וישימו לחכמה לבם.
עוד בטרם התקדש חג ראש־השנה חלינו גם שנינו, אני ואבי, במחלת הקדחת הנוראה בארץ הזאת ארץ מולדאביה. ועל כל זה אזר אבי ז“ל חיל ויתפלל בר”ה לפני התיבה, ביום א' דר“ה בבית־הכנסת הגדול, וביום השני בבית־המדרש דעיר חדשה. אחר ראש־השנה גברה מחלתנו, ויהי ביום הכיפורים שינס אבי את מותניו יתפלל לפני התיבה בחוליו, ואני נהייתי ונחליתי ביום הזה בשלשול נורא, והיום היה יום סגריר ודלף טורד. אחרי צום הכיפורים גברה המחלה על אבי עד מאוד, וירא כי רעה נגד פנינו ויינחם על עזבו את ביתו, וידבר אל ראשי הקהילה לאמור: יגדל־נא חסדכם האחרון עמדי מן הראשון, וכאשר קיבלתוני בספר פנים יפות ותתנו לי יד ושם בתוככם, כן תנו לי היום נפשי בשאלתי והרשוני לשוב אל ביתי ואל מולדתי. ולא אבו אנשי העיר לתיתו ללכת מאתם מאהבתם אותו, ונשב שם עוד עד אחר יום־טוב הראשון של סוכות. אז ראה אבי ויתבונן, כי כלתה אלינו הרעה מאת ה‘, כי גברה מחלתו עד מאוד, וגם אני לא נרפאתי מחוליי. ויהי ביום א’ דחוה”מ סוכות (ה' לשבוע) ונעזוב את העיר הירצה ללכת, לשוב לארצנו ולמולדתנו. ויהי כבואנו אל שפת הנהר פרוט נוכח העיר חוטין ולא יכלנו לעבור את הנהר על ספינה רעועה, כי רוח גדולה נשבה ביום ההוא, ונלך משם אל מקום אחר לנוכח העיר לופקאן, ונעבור שם את הנהר על רפסודה, ושם נשארנו לחוג את חג שמיני עצרת ושמחת־תורה, כי לא יכולנו לנסוע הלאה, כי נשארו חפצינו וכלינו מעבר הנהר ולא יכולנו לעשות דרכנו הלאה.
מות האב בלופקאן
מהעת ההיא עד היום (י“ג מרחשוון התרכ”ט) כבר עברו ארבעים שנה, ועוד זכרון היום המר עומד חי לנגד עיני כיום אז! אצבעותי אוחזות העט ואני יושב דומם מתאפק, וחזיונות מבהילות עוברות לפני כצללים, ותמונות נוגות מתרוצצות ברעיוני – מי תצא ראשונה. – אהה ליום! – מאז מת עלי אבי היקר והאהוב לי מכל מחמדי תבל, אני סופר ומונה בכל שנה ושנה כמה היו שנותיו, לוּ חי עוד על פני האדמה, כי במותו היה רק בן ארבעים ושמונה שנים, ולוּ חי עוד עד היום הזה, לא הגיע עוד לתשעים שנה! וכמה אנשים אנוכי רואה סביבי, אשר הגיעו לשנים אלה ועודם חיים! מה רב היה טובי ואושרי, לוּ זכיתי לכלכל שיבת האב האהוב ההוא, אשר היתה נפשי קשורה בנפשו ממש, ואשר חכמתו עמדה לי לבקש חכמה ודעת בארץ תלאובות, אשר בכל יראתו וחסידותו לא לבד כי לא מנע ממני דרכי החכמה הבלתי־רצויה בעיני החסידים, כי עוד הביא לי בחיקו ספרי שיר ומליצה ודקדוק והגיון מילדותי, ובראותו אותי אחר־כך לומד ספר ‘הכוזרי’ ו’המורה' וכדומה עלז לבו בקרבו, ובפניו הכרתי כי נחה דעתו מזה, וגם בעצמו הציץ לפרקים בספרים האלה. ועתה אלמלי זכיתי לשמוע משפטו על ספרי שהוצאתי לאור, להתייעץ עמו בכל עת מדי כתבי דברים בספר, כמה הייתי מאושר!
מי יתן עטי מקור דמעה, כי אבוא לכתוב מרורות זיכרון בספר, את כל אשר עבר עלי בשני ימים האחרונים של החג וביום אסרו־חג, יום שמת בו אבי זצ"ל! – ביום הושענא רבא התחזק עוד להתפלל ולאמר הושענות על מיטתו בנגינה, כאשר היה דרכו לפני התיבה. ביום ההוא גברה מחלתו, וגם אני חליתי ונפלתי למשכב. את אשר נעשה ביום שמיני עצרת וביום שמחת־תורה לא אזכור עוד, כי שכבתי בחוליי כאיש נדהם. זולת זאת אזכור, כי ביום שמחת־תורה לעת ערב באו אנשים, אשר לא ידעתי לשבת בבית אשר שכבנו שנינו. אחרי כל אשר עבר נודע לי, כי האנשים האלה היו שלוחי החבורה הקדושה, אשר באו לשמור עת צאת נשמת אבי, אשר כבר נודע להחבורה כי אפס תקווה! בלילה ההוא שמעתי בחוליי הדברים, אשר דיבר אבי עם האנשים האלה לאמור: ‘רגלוהי דבר נש אינון ערבין ליה וכו’. (ברמיזה דיבר אליהם ובדברים קצרים, כי ירא לבלתי אשמע אנוכי ממיטתי ואבהל), ועתה אדוני! בעוד זמן קצר אהיה נצרך לכם אל־נא תעצבו גם אז ובשמחה תעשו את אשר יהיה מוטל עליכם לעשות…' וככלותו לדבר את הדברים האלה הרים ידיו בתנועות של שמחה, ויקרא איזו פעמים מלות הקריאה של גילת רעדה ויראת ה' הרוממה עד שהרים כל גוויתו, וצנח ממיטתו ועמד ברגליו על הארץ. האנשים אשר ראו זאת – והמה ידעו היטב כי הגיע קצו – חרדו חרדה גדולה, נבהלו נחפזו ונסוגו אחור מפני פחד המת העובד ה' בשמחה ברגע מותו! אז ראה אבי ויתבונן, כי נפל פחדו עליהם ויאמר אליהם: ‘אל תיראו! גשו הנה!’ ולאט־לאט השיב גופו אחורנית אל מיטתו, ולא הוסיף עוד לדבר אליהם. אנוכי ממיטתי ראיתי ושמעתי את כל אשר נעשה ואבך חרש בקול דממה דקה, כי יראתי לצער את אבי, אשר ידעתי כי מסתיר הוא מפני את מותו.
הבוקר אור ואני חשתי לקום ממיטתי, כי הרגשתי בקרבי, כי נרפאתי וכוחותי שבו אלי. קמתי ואתעודד, רחצתי ידי והכינותי את עצמי להתפלל ואסב פני אל הקיר ואבך בכי תמרורים. ויקרא אותי אבי אליו וישאלני: ‘מה אתה בוכה, בני!’ – מבול דמעות פרצו ויעברו עיני ואשפכם כנחל ואומר: ‘אבי! אבי! חמדת לבי! כבודי ומרים ראשי, נפשי רוחי ונשמתי! הנך הולך ממני ואנה אני בא? על מי נטשת אותי?’ ויען: ‘אל תירא, בני! יש אב אחד החי וקיים לעד ולנצח־נצחים! התהלך לפניו והיה תמים, והוא לא יעזבך ולא יטשך’. – אחר־כך ראה, כי כבד עליו להפקיד רוחו ביד ה' בעודי עומד עליו, ויאמר אלי: ‘למה תעמוד פה, לך אל בית־המדרש ובקש שם את העומדים לפני ה’ להתפלל בעדי ולומר תהלים'; ולבבו לא כן חשב, כי רק להוציאני מן הבית היתה כל מגמתו לבלתי אזעק מרה כצאת נפשו. ואני אך יצוא יצאתי מפתח הבית ותצא נפשו ותשב אל האלוהים וימת בנשיקה כהרף־עין. כי אמנם ניחמתי על אשר יצאתי ושבתי תיכף, והנה האנשים סגרו הדלת בצאתי, ואראה כי הדלת סגורה וארוץ ואביט בחלון, והנה אבי איננו על מיטתו, ואביט עוד ואראה והנהו מונח על הארץ, כי כבר מת והאנשים הניחוהו על הארץ כנהוג. עוד מעט נפתחה הדלת, ואשובה החדרה לבכות את מתי ולהתאונן עליו בלב נשבר ונדכה מאין הפוגות.
קורא יקר! הנה לא ידעתיך, מי אתה ומה דעתך ומחשבתך. אם מן המאמינים בני מאמינים אתה, המאמינים לכל דבר בלי חקירה ודרישה ואומרים קדוש לכל אשר קידשו אבותיהם, או מן החוקרים עד תכלית, אשר לא ישפטו למשמע אוזניהם, אף לא למראה עיניהם יוכיחו, כי אחר משפט השכל ידרשו ואותו ישאלו, כאשר ישאל איש בדבר אלוהים, אם ישר משפט שכלך ויוליך אותך קוממיות לקראת החכמה הטהורה אשר חפץ בה ה‘, או הוציא משפט מעוקל ויוליכך שולל בישימון לא דרך, אם כנוד הקנה במים נוע תנוע אנה ואנה ולא מצאת עוד מנוח באחת השיטות אשר בה תבחר – גם אני כמוך, ידידי, שטתי ימים רבים על פני הים הגדול הזה ורחב־ידיים בלי משוט ותורן לבקש את החוף אשר נסתר מנגד עיני, גם אני חקרתי ודרשתי, חשבתי זמותי, פקפקתי ונסתפקתי, החזקתי בזה וגם מזה לא הנחתי ידי, וגם היום לא להגיד לך דעתי באתי, אף כי להגיד לך קבל דעתי, כי אם זאת אוכל להביע לך מקירות לבי ועל־פי האמת, אשר הרגשתי ועודני מרגיש: אלמלי היית עמי שם, לוּ ראו עיניך אשר ראו עיני, ביום אחרון זה של אבי זצ"ל, לוּ הקשיבו אוזניך את דבריו האחרונים ועיניך ראו את שמחת לבו באמת, בטרם הגיע רגע האחרון לחייו הזמניים, ונפשו קיוותה ואיוותה לעלות אל אלוהים שמחת גילה ולחזות בנועם ה’ – כי עתה עמי יחד קראת את הקריאה הזאת: תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו!
ביום ה‘, כ“ד תשרי, אסרו־חג של סוכות תקפ”ט יצא רוחו של אבי מורי הרב הירא והשלם, המופלא ומופלג בתורה וביראת ה’ טהורה, החכם והנבון במילי דעלמא ומילי דשמיא, נשוא פנים, יפה תואר ומראה, ומוצא חן ושכל טוב בעיני כל יודעיו ומכיריו, כבוד שמו הר“ר חיים הכהן זצ”ל, וביום ההוא שב גופו לאדמתו בעיר לופקאן במדינת בסראביה סמוך לגבול ארץ רוסיה, ואני בנו יחידו נשארתי לאנחות בארץ נכריה ובעיר שאין מכירין אותי, ובשברון מותניים ובאנחות יוצאות מקרב ולב עמוק הלכתי אחרי מיטתו ללוותו לבית מועד לכל חי, בבכי רב ובדמעות שליש שבתי לבית מלוני ואשב משמים על עפר הארץ שבעת ימים קרוע בגדים וקרוע לב, בוכה ומתאבל, מאונן ומקונן עד כי נסכרו מעינות עיני וייכלא הגשם מהם כי יבשו המים. בשנה הזאת וביום מות אבי הייתי בן שבע־עשרה שנה ועשרה חודשים ושישה ימים.
אחרי מות אבי ז"ל נשארתי בלופקאן בחוסר כל, כלתה פרוטה מכיסי והלחם אזל מכלי, מוזר הייתי בעיר הקטנה ההיא, זולתי שני אנשים היו שמה מילידי קונסטאנטין־ישן עיר מולדתי, ויתמכוני מעט, גם מכרתי חפצי אבי, מלבושיו המעטים, כרים וכסתות, ואספתי לי איזה שקלי כסף להוצאות הדרך ללכת ולשוב אל עיר מולדתי קונסטאנטין־ישן, לבשר לאימי ולאחיותי הבשורה הרעה והנוראה. גם להציב מצבת אבן על קבר אבי היקר לא היה לאל ידי (ולאחר זמן היתה שם אחותי הבכירה ממני והציבה מצבת אבן, ואני לא הייתי שם עד היום הזה) אפס אחרי ימים רבים ושנים הצבתי לו יד ושם בספרי ‘הנצנים’ (ווילנה תרי"א), וכתבתי שם את הדברים האלה:
שֶׁמֶשׁ בַּגִּבְעָה דֹּם, יָרֵחַ בְּעֵמֶק יְלָלָה!
עִמְדוּ כוֹכְבֵי מָרוֹם, אֶחֱזוּ שַׂעַר חַלְחָלָה!
פֹּה בִמְשֻׂכַת חֶדֶק, פֹּה בַגִּבְעָה מִתָּחַת,
עַצְמוֹת כֹּהֵן צֶדֶק, יַחַד עַל עָפָר נָחַת.
זִרְעוּ אוֹר בָּאֶמֶשׁ, לַצַּדִּיק כַּתָמָר פֹּרֵחַ,
לְצִיּוּן הֱיִי שֶׁמֶשׁ! מַצְּבַת עוֹלָם הַיָרֵחַ!
בטרם עזבתי העיר לופקאן השתטחתי על קבר אבי ואבך הרבה בכה, כי היה קשה לי הפרידה מעפרו. מנעורי גידלתי כאב רחמן ויאהבני אהבה נמרצה, אף אני אהבתיו יותר מנפשי, ומעולם לא עשיתי דבר נגד רצונו או שלא בידיעתו והסכמתו. הוא היה מורי ורבי ויועצי בכל דבר ובלעדיו לא הרימותי ידי ורגלי, ויהי במותו לוקח ממני הכל! על כן קיבלתי על עצמי לשאת את אבי לנגד עיני תמיד ולבלתי עשות קטנה או גדולה עד אחשוב בליבי, אם שאול שאלתי את פי אבי מה היתה עצתו בדבר הזה, אם יענני ליבי, כי טוב הדבר בעיני אבי, אז אעשה ואם אין – אחדל. ימים רבים נהגתי בי מנהג זה, ופני אבי כפני חמה האירו לנגד עיני ועצתו תנחני. ומה טוב היה לי, מה מאושר הייתי, אם הלכתי בדרך זה כל ימי חיי! – על העניין הזה רומז השיר שכתבתי בספרי ‘הנצנים’, צד 175, בשם ‘תפילה על קבר זצ"ל’.
שיבה הביתה ופרידה מן האשה
אחרי תום ימי אבלי שמתי לדרך פעמי ללכת קונסטאנטינה, בדרך חוטין. – הרבה עמל ויגיעה מצאני בדרך בטרם עברתי את הדניסטר (בין חוטין מעבר מזה ובין זוואניץ מעבר מזה), בהיות בימים ההם הדבר בארץ מולדאביה לביסראביה וגם לגבול שבין ביסראביה לרוסיה. ומבלי היות בידי מכתב־מסע לא יכולתי לנסוע בפרהסיה ולהיעצר בקאראנטין כמשפט, מלבד אשר גם לא יכולתי לעשות כזאת מחסרון כיס. והוכרחתי לעבור חרש, וסיכנתי בעצמי מפני השומרים אשר בידם להכות נפש. בפחד ובבהלה עברתי את הנהר, אשר העבירוני אנשי הגבול בעד בצע כסף ובאתי לזוואניץ. גם ארגז החפצים אשר לי הביאו האנשים שמה בתחבולותיהם, אבל לא מסרו אותו לידי, כי הכסף אשר אמרתי לתת להם בעבור עמלם לא היה לי, וכבר כמעט תם המעט מלופקאן ועד הגבול. ואשר עוד נשאר לא הספיק למזון סעודות שני ימים. ולכן עצרו האנשים האלה בעד הארגז, עד כי אשלם להם, והעיר זוואניץ קטנה ואיש אין שמה אשר אפנה אליו. וביקשתי מאת האנשים האלה, שיובילוני רק לבית מלון אורחים יפה ונקי, ואשב שם ימים אחדים, עד אמצא עצה ותחבולה לפדות הארגז מתחת ידם, ואם יעברו יומיים או שלושה ימים ולא אפדה, אלך לי לדרכי חסר כל, וכל אשר לי ישאר בידם. האנשים מילאו בקשתי ואבוא אל המלון. עייף ויגע מכל עמל הדרך ומפחד ובהלה, לא שמתי לבי אל אשר יקרני אחרי יומיים, ושמתי אל המרגוע פני להינפש מטרחי ומכל ההרפתקאות, ציויתי להכין לי סעודה, ובין כה וכה שכבתי לנוח על מיטת כבודה ואשתרע עליה לאורכי, וכלי מקטרתי בפי, ועתר ענן העשן עולה לשמי קורה ועיני רואות ומתענגות בעונג, אשר יקרא הערבי ‘כיף’, והאיטלקי dolce far niente.
עודי שוכב הוזה מבלי חשוב כל דבר, והנה נפתחה הדלת ואיש אורח בא החדרה. היטה חרה לי על האיש ועל בואו, כי הפריע מנוחתי והשבית העונג על בלימה. והאיש, ככל אורח אשר לו המשפט לעשות כאוות נפשו, לא פנה אלי, כי אם הקריב אל השולחן ויסר מעליו את בגדו העליון וחגורתו וינח עליו, בתוך כך הביא העגלון גם את ארגז חפציו ויציגו באמצע החדר וילך לו. והאיש – מבלי אין בחדר עוד מיטה כבודה להשתרע עליה כמוני – החל ללכת בחדר הנה והנה הרחק ממני, ומדי שוטטו בבית, שלח עיניו אלי פעם בפעם, כאיש הרוצה לדעת מי זה שוכב שמה, גם אני פניתי מבטי עליו פעם בפעם, אבל לא קרב אלי האיש ויוסף ללכת הנה והנה. פתאום עמד ויתבונן ויקרא: ‘אברהם בר? או שגיתי?’ בחיפזון קמתי ממיטתי ואקרא: ‘כן! אברהם בר אני! אבל מי אתה?’ ויגש אלי ואכירהו: ‘ישראל בר!’ קראתי. ‘האתה זה?’ – ‘אנוכי’. – ‘מה מעשיך פה?’ שאלתיו. ‘מה מעשיך פה?’ שאלני גם הוא. בקצרה סיפרתי לו כל הקורות אותי מאז עזבתי בית חותני, כי אחד מסוכני חותני היה האיש ההוא ובעסקיו בא הנה, ונזדמן עמי לפונדק אחד. ויהי כשמוע האיש את אשר קרני, ויחרד ויורד דמעות, וישאלני על דבר מצבי כעת, היש לי כסף הנחוץ לי להוצאות הדרך עד בואי לביתי, ואגיד לו כי אין לי מאומה, וגם את בגדי ושאר חפצי העבטתי אצל האיש אשר הביאני הנה מעבר השני. ולא דבר האיש דבר, וימהר לתת לי מאת רובל כסף, רק דרש ממני לכתוב לי שתיים ושלוש דלתות, שקיבלתי ממנו סך כך וכך על חשבון חותני, ואעש כן. ביום ההוא שילמתי להאיש הנושה בי ועל האכסניה, ושכרתי עגלה משם לקונסטאנטין־ישן בדרך קאמיניץ, ובערב בטרם בוא השמש נסעתי משם לבית אימי.
כבואי קונסטאנטינה ותהום כל העיר לקול השמועה, כי מת אבי, ויהי אבל גדול, בכי ומספד, כי היה אבי ז“ל נכבד מאוד בעיני אנשי עירו, ועד היום עוד זכרו לברכה בפי זקנים אשר ידעוהו, ובפי הדור החדש אשר שמעו את שמעו מפי אבותם. ונכבדי העדה שמו עיניהם בי למלאות את מקומו ולהיות להם לש”ץ ונאמן בכל אשר היה אבי ז"ל, אפס אנוכי לא שמעתי בקולם, כי בחלה נפשי בעבודה זאת, ובפרט כי ידעתי כי חותני עשיר ובידו להחזיקני ולתת לי די צורכי כל הימים אשר הוא חי, גם כסף היה לי, אשר נתן לי חותני ביום תיתו את בתו לי לאשה. לא רבו הימים ואעזוב את עיר מולדתי ושבתי לבית חותני לעיר טשרניחוב, ואבוא שמה לשמחת לב חותני ואשתי בחורף ההוא (תקפ"ט).
ויהי בנסעי מעיר מולדתי לבית חותני ואשאיר אצל אמי את ספרי המעטים, וביניהם היה ספר ‘עמודי בית יהודה’ שחיבר ר' יהודה אסיא מווילנה, ונמצא על הספר הזה הסכמה מאת הרב הרמבמ“ן ז”ל, וס' ‘תכונת הרבנים’ מאת ר' ליבוש מיזיס ועוד קצת ספרים, שאין רוח החסידים נוחה מהם, ויכול להיות שבעבור זה לא לקחתים עמי לבית חותני בעיר שכולה מאורת חסידים. אפס אמי ז“ל לא ידעה את זאת וחשבה ששכחתי הספרים, ובידעה כי אוהב ספרים אני מילדותי, חשבה לעשות לי נחת־רוח בשלחה לי הספרים, וכן עשתה, ותשלח אותם לברדיטשוב אל ר' אהרן טשודניבר, שהיה מחותנו של חותני ובתו היתה אשת אחי אשתי, ותבקש את ר' אהרן הנ”ל במכתבה לשלוח הספרים אלי על־ידי עובר ושב. ר' אהרן עשה כדבריה וישלח את הספרים אלי על־ידי איש חסיד קנאי בן קנאי מעיר טשרניחוב אשר היה אצלו. ויהי בדרך ויבט החסיד בארגז ספרי, וימצא שם את הספרים הנקובים בשמם למעלה, ויהי בבואו לביתו ויקח את הספרים האלה מן הארגז והנשארים מסר לי, אפס אלה אשר לא ישרו בעיניו הראה לכל החסידים רעיו, ויתלחשו החסידים ויאמרו לאמור; כי נזרקה בי מינות, ומן אז החל הסער להתחולל ואנוכי לא ידעתי.
שלו ושאנן ישבתי בחדרי, מתמיד בלימודים שונים להשלים את נפשי, כי הופיעה עלי נהרה ואור חדש ראתה עיני, ובכל זאת לא גיליתי מצפוני ליבי לאיש לבלי משוך עלי עיני הבוערים השונאים את החכמה תכלית שנאה, על כן היה בסתר דרכי, כי לא לריב ומצה איוותה נפשי, כי אם ללמוד ולדעת. ואנוכי לא ידעתי, כי מאת ה' היתה נסיבה לגלות את אשר הסתרתי, כי באו הספרים הנזכרים לידי החסידים ומהם לידי קצת הצדיקים הרודים על־ידם, ובייחוד ליד הצדיק ר' אברהם דוב מאוורוטש אשר ישב אז בזיטומיר בירת ווהלין, עשרים וורסט מעיר טשרניחוב, והצדיק ההוא היה קנאי גדול (ככל הצדיקים והחסידים) ויחר לו מאוד. ויהי בהיות חותני בזיטומיר ויבוא להשתחוות להרבי הצדיק, ויגד לו הצדיק לאמור, כי סר חתנו מאחרי ה' ותורתו ויהי אפיקורוס, ויתחלחל חותני מאוד, כי אהב אותי מיום בואי אל ביתו ויתפאר בי, בייחוסי ובתורתי, ואהיה אצלו שעשועים, והנה פתאום שמעה אוזנו קול פחדים, כי אפיקורוס אני ותפעם רוחו וערבה כל שמחה.
גם בחדר משכבי נהיתה חדשה: האשה אשר נתן לי אלוהים על־ידי אבי, בהיותי בן שלוש־עשרה שנים ומחצה והיא היתה אז צעירה עוד ממני שנה אחת, לא אהבתיה, האף אמנם לא שנאתיה גם כן, כי לא ידע לבי עד כה מה היא האהבה. כי איכה יידע נער כזה מה היא האהבה בת אלוהים? אולם כשובי הפעם לבית חותני ולחדר אשתי ואני בן שמונה־עשרה שנים, החל רוח האהבה לפעמי ותנח הרוח גם על אשתי ותאהבני גם היא, ונהיה בעינינו, כאילו זה יצא יצאנו מתחת החופה, ותיפקחנה עינינו לאהבה עד בלי היפרד רגע, כצאתי החוצה יצאה אחרי גם אשתי, ובלכתה הביתה הלכתי גם אני ונשמור צעדינו.
לעת כזאת, עת שמש האהבה זרחה עלינו, והנה עב עולה מרוח החסידות הארורה ויהי לענן כבד וימש חושך סביבי, וסער מתחולל להפיצני. לשוא הרביתי מלים להראות צדקי לעיני חותני, לשוא שפכתי שיח לפני הצדיק מזיטומיר, אשר הובלתי אליו כשה לטבח, לשוא צעקתי ובכיתי, טענתי והתווכחתי, נכתם עווני לפניו לבלי תת לי חנינה, ויצו על חותני במפגיע לגרשני מהסתפח בנחלתו, ואותי ציווה לתת ספר־כריתות לאשתי. אשתי בשמעה משפט הרבי בכתה הרבה בכה וכמעט יצאה נפשה, אבל מי נתן לבת ישראל זכות ומשפט לבחור באשר תחפוץ? הצדיק ציווה, מי לא ישמע? לא כן אנוכי – אנוכי לא מיהרתי לתת אוזן קשבת לדברי פי צדיק אשר היה בעיני לשחוק, לא מיהרתי לעשות משפטו ואעזוב את בית חותני ועירו ואלך לנפשי.
סר וזעף עזבתי את העיר ואת הבית, אשר שם החלו כשרונות נפשי להתפתח, והאהבה הטהורה בהילה נרה עלי ראשי מילאה כל חדרי לבי ותשימני לאיש מאושר, ולפתע פתאום מצרי שאול מצאוני ובלהות הקיפוני על לא עוול בכפי ולא חטאתי לאלוהים ואדם. חיפשתי בחדרי לבי לדעת, מה החטא אשר חטאתי, ולא מצאתי דבר לאט עמי אשר אומר עליו, כי הוא זה אשר שמני לתועבת נפש יראי ה' וחושבי שמו, כי ניחמתי על הרעה ושבתי אליהם בכל לבי, אבל מבלתי מצאי בי כמר מדלי וכשחק מאזניים מכל תועבות צעירי הימים, העוזבים אורחות יושר וזנים אחרי תאוותם, חרה אפי על האנשים האלה ההולכים עמי בחמת קרי, ותימלא נפשי מרורות פתנים, ושנאת אנשי מרי אלה היכתה שורש בלבי, שורש פורה ראש ולענה. רעיונות שונים החלו לצמוח על תלמי לבי, וכמקיץ מחלום חזיון לילה הקיצותי לחיים חדשים, ראיתי דרכי החסידים אשר קנאתם כשאול תוקד, ואמאס בם ובמוריהם המתעים, ואומר לעזוב את הארץ, אשר שם ישרצו וידגו לרוב שומרי הבל־שוא, ולבקש לי רווח והצלה בארץ אחרת, אשר שם החכמה בנתה ביתה. ברעיונות כאלה עזבתי את העיר טשרניחוב, ואט עד זיטומיר להיוועץ עם אוהבי החכם ר' יודיל וויינראב, אשר רק אותו ידעתי לאיש נבון וחכם, אשר לא נפתה ליבו אחרי החסידים. אחר חג המצות בעצם השנה ההיא (שנת תקפ"ט) באתי אל ביתו ואשפוך מרי שיחי לפניו.
האיש וויינראב (אשר כבר הזכרתיו למעלה) היה חכם־לב ותמים־דרך, ובידיו לא דבק מאום מהבלי החסידים ותעתועיהם, כי שם לבו לחכמת חכמי ישראל הקדמונים והמה היו נר לרגליו ואור לנתיבתו. שקידתו הגדולה בספרי הרמב"ם, ובייחוד בס' ‘מורה הנבוכים’, פילסה מעגל רגליו ותוליכהו באורח מישור. בהיותו יושב בתוך עמו, אשר רובם ככולם אורחות חסידים נצרו ומנהגיהם נהגו בכל תהלוכותיהם בבית ובחוץ, לא נטה גם הוא מדרכיהם בגלוי, לא שינה בגדיו מבגדי כל העם, לא שינה את לשונו ותנועותיו, ויהי בעיניהם כאחד מהם, האף אמנם רחקו מחשבותיו ממחשבותיהם ודרכיו מדרכיהם כרחוק האור מן החושך. ולכן לא מצאו בו החסידים דופי, אם אמנם ידעו, כי הוגה הוא בספרי מחקר אשר הם כקוץ ממאיר להם, ומבלתי החזיק אותו לחסיד גמור כאחד מהם כינו אותו בשם ‘קצת חקרן ומתפלסף’ רוצה לומר, לפי מובנם, ‘שוטה’ אבל לא ‘רשע’.
ויהי כאשר גיליתי לבי לפני אוהבי זה, כי ברצוני לעזוב את הארץ ללכת לבקש דעת בארץ אשכנז אשר שם זהב החכמה, לפי דעתי, פרוש על ההרים כעפר הארץ וכחול הים, ואנשי הארץ כולם טובים וישרי־לב ומאספים אל בתיהם בזרועות פתוחות כל הבא לבקש דעת וכל מחסורו עליהם, הביט עלי אוהבי זה בעיני חמלה, ויורני לדעת כי משגה הוא בידי, וכוח דמיוני הוליכני שולל להאמין בשוא, כי אוכל למצוא חיית ידי בארץ נכריה, למען השג מטרתי. ‘צעיר הנך לימים’, כה דיבר אלי האיש, ‘ולא ניסית עוד להביא טרפך בעמל כפיך, רע ומר, ידידי, עזבך את ארץ מולדתך בידים ריקניות. והיה כי תרעב ללחם ופורש אין לך והתקצפת ונוחם יסתר ממך, ומי יודע מה יקרך באין אוהב ורע מנחם, משיב נפשך, ובאין מנהל ומורה־דרך. אל־נא ידידי, אל תהי פחז כמים. לו לעצתי תשמע, כי עתה שבת אל בית חותנך והתוודית על חטאתך אשר באמת לא חטאת, רק למען תוכל לשבת בשלווה ימים או עשור, עד שומך עצות בנפשך איך להיוושע. לך התרפס והרב את הצדיק והבטחתהו, כי לא תוסיף להגות בספרי המשכילים, אולי ישמע אליך ושב אפו ממך ויחנך, וברבות הימים נדע מה לעשות’.
עצת ידידי לא נשאה חן בעיני, כי לא אביתי להשתחוות לבעל המופת, וגם אמנה ידעתי, כי לשוא יהיה עמלי לשוב לבית חותני, כי החסידים, אויבי נפשי, יתחקו על שורשי רגלי ועוד יוסיפו הביא דיבתי רעה באוזני צדיקים ולא ירפו ממני. ויהי בחשבי כה וכה ואשים אל לבי, כי לא טוב היותי אסור בחבלי אהבה תלויה בדבר שאין בו ממש, כי אמרתי הן זאת האשה ערומה מכל דעת, דבר לא למדה ולא תלמד, ואני הנני מכין את עצמי ללמוד ולהשכיל, וימים יבואו והיתה עלי למשא, ואהבתי אותה עתידה להיבטל, כי האהבה הזאת באה לי רק בעבור כי התפתחה בקרבי הנטייה הטבעית אשר לא ידעתיה עד הנה, ויען כי היא האשה האחת אשר ידעתי ושיוויתיה תמיד לנגד עיני, על כן משכתיה חסד, והיה כי תרחק ממני ולא אוסיף לראותה ושכחתיה ודודיה אתן לרעותה הטובה ממנה, אשר יוכיח לי הזמן בהיותי איש בין אנשים משכילים, ולמה ארתק עתה בכבלי הנישואים, ונפשי איוותה לעבור אורחות ארצות ומדינות לבקש חכמה ודעת משכילים לנפשי תנעם.
הזמן הורני לדעת משוגתי, כי זאת האהבה לא על תוהו נוסדה, כי כאשר היתה עצורה בעצמותי ומים זדונים רבים, אשר שטפו עברו עלי במרוצת הזמן, לא יכלו לכבותה, אף לא סעפה פיארתה במערצת המקרים הרבים. וכן נודע לי אחרי כן, כי גם בלב האשה האומללה היכתה שורש פורה ראש ולענה לחייה כל ימיה. ועל זה שרתי מכאב לב את שירי: ‘קולי אל אלוהים’ (בספרי ‘הנצנים’, ווילנה, תרי"א, צד 177).
לו בקול ר"י וויינראב אוהבי שמעתי ושבתי אל בית חותני והתרפסתי לפני הצדיק למראה־עיניים, או על כל פנים שבתי לעיר מולדתי לשבת בבית אמי האלמנה ימים או שבועות אחדים עד יעבור זעם, כי עתה לא קמה עצת רודפי חינם ושבתי בשלום אל אשתי ולא נתפרדה חבילתנו. אפס לא כן עשיתי, ושמעתי לעצת צעירי הימים, אשר סביב שתו עלי ויסיתוני להשליך מעלי עול חותני ועול הצדיק וחסידיו. לא רבו הימים ובירח סיוון בשנה ההיא נתתי ספר־כריתות לאשתי, וגם כסף לא לקחתי, כי גאון לבי השיאני לבלתי אהיה לדראון בגרשי את אשתי בעבור בצע כסף, ובחוסר כל שבתי לעיר מולדתי, מבלי דעת מה לעשות.
לא רבו הימים ויינחם חותני על הרע אשר עשה לבתו, אשר שפכה כנחל דמעה יום־יום, ותמרר את חייו, וליבו ראה כי חינם חרה בי אפו, כי נסכו בו החסידים רוח עוועים. ויהי בימים ההם ואשלח איש עיתי לחותני לקחת מידו את בגדי וספרי אשר השארתי שמה, כי גם אותם לא לקחתי עמי בצאתי מביתו. ויהי כאשר בא האיש, וישמח חותני שמחה גדולה, פני אשתי אורו, כי אמרו כי בא האיש אליהם בשליחותי לשוב לקחתה לי לאשה. ומה גדול היה יגונם בשמעם מפי האיש את אשר שכחו הם בחפזם, כי לא אוכל לקחתה שנית אחר אשר שלחתיה, כי כוהן אני! – האשה האומללה נתעלפה בשמעה הדברים האלה וכמעט יצאה נפשה, ופני חותני חפו. גם בני הקטן, אשר ילדה לי אשתי ואשר אהבני אהבה ניצחת, חלה את חוליו, כאשר לא יסף לראותי, ולא רבו הימים וימת. ובכן ניתק החבל המרתק בינינו, וברבות הימים הכול נשכח. – רק זיק אהבת נעורים נשאר בלבי, ופעמים רבות בא זכרונו לפני בחלום חזיון ליל במראות שונות.
חלק שני
א. גירושים ושוב נישואים
בלוויית איש צעיר אחד, נתנאל שמו, אשר האיץ בי לעזוב את העיר ז’יטומיר, אשר שם סבוני כדבורים חסידי הצדיק ר' אברהם בר מאברוטש, הוא האיש אשר כילה בי חיצי זעם צדקתו וחסידותו, עזבתי העיר ההיא ביום ט' סיון תקפ“ט (9 יוני 1829), והלכתי משם לעיר הקטנה קאדניה, אשר בין זיטומיר ובין ברדיטשוב לשבת שמה ולהיסתר מחמת רודפי בבית ר' ליבוש ראבינוביץ, איש הוגה בתלמוד ופוסקים, אשר השליך מעליו עול רבי החסידים ופשט להם את הרגל אף לא זע ולא חרד מפניהם. לא רבו הימים ויוודע לחותני איה מקום משכני, ויבוא שמה עם אשתי וידרוש ממני לתת לה גט־פיטורין, כי קשתה עליו יד החסידים שונאי נפשי, ולא איחרתי למלאות בקשתו, כי חרה לי על כי היה כבודי לכלימה, וביום ו' שלח, כ”ב סיון, גירשתיה, ובו ביום נסענו יחד לברדיטשוב, ויען כי נמצא פסול בגט מטעם הדיינים, גירשתיה שנית ביום א' קורח, כ“ז סיון בברדיטשוב. כסף לא לקחתי, כאשר כבר סיפרתי בח”א, ואסע משם לביתי לקונסטאנטין־ישן.
ורוח עברה את בני משפחתי ויפחדו פחד, פן אעזוב את הארץ ללכת לבקש דעת בארץ אשכנז, כי כן יעשו בני הנעורים בימים ההם, אשר נפקחו עיניהם לראות אור החכמה כי טוב, לשאת רגליהם ארצה אשכנז, מבלי היות לפניהם דרך אחרת להגיע אל מחוז־חפצם, בהיות בתי הלימוד בארצם סגורים לפניהם מבית ומבחוץ, ויתנכלו עלי קרובי ושארי־בשרי להביא צווארי מחדש בעול אשה ולתת עלי עבותות חדשים למען אסרני. פיתוני גם יכלו לי, ומקץ השנה ההיא באתי בברית הנישואים עם בת איש אחד מכפר אחד (אשר ברבות הימים נשכח שמו ושם מקומו מזכרוני), סמוך לעיר באר אשר בפלך פּודוליה. גם את שם האשה בבתוליה, אשר הרכיבו לראשי למען ענותי, שכחתי ברוב ימים; כי כזרה היתה לי בימים המעטים, אשר נאלצתי לשבת שמה. ראיתי כי הסכלתי עשה וניחמתי על אשר עשיתי להטות אוזן לבני משפחתי, אשר נתעו בשוא. ולא ארכו לי שם הימים, ובתחילת ימי החורף שנת תק“צ עזבתי את הבית הזה ואמלט העירה קונסטאנטין הישנה ואשב שם כל ימי החורף. אז החילותי ללמוד שפת אשכנז בשקידה רבה, וידידי המנוח ר' יוסף וויזנר, על טוב יזכר שמו, היה עוזר לי וכל הדבר הקשה הבאתי אליו ויורני. בינותי בספרים הרבה ואעש חיל בשפה ההיא עד כי וויזנר התפלא וכמעט לא האמין למראה עיניו, גם בספרי התנ”ך (עם ביאור ותרגום אשכנז) הגיתי בהתמדה גדולה עד שכמעט ידעתיו כולו בעל־פה.
בימים המעטים אשר ישבתי בעיר באר לא עזבתי תשוקתי הנמרצת להשכיל ולהבין, ובכל התלאות, אשר מצאוני שם לרגלי נישואי אשר הדיחוני בם קרובי ומיודעי, לא אמרתי נואש לבקש דעת, ואמצא שם איש נבון וחכם ושמו ר' מאיר רייך, אחד מתלמידי הרב החכם המצוין ר' מנדל לפין ז“ל (הנקרא ר' מנדל סאטאנובר, או ר' מנדל מיקולייאבר, כי באסטאנוב נולד ובמיקולייאב ישב), ואצלו ראיתי ספרי החכם הנ”ל הנדפסים בשפת קודש ואת העתקתו לספר משלי בלשון יהודית־אשכנזית, שנדפסה בטארנופּול הוא הספר אשר עליו יצא הקצף מאת המשורר ר' טוביה פדר, אשר מבלי הבין מטרתו ותכליתו שפך בוז עליו במחברתו ‘קול מחצצים’ (שהיה ימים רבים בכתב־יד וזה לא כבר נדפס בלמברג), כי היה לזרא באפו הלשון המדוברת בעם, אשר לא תואר ולא הדר לה. ולא ידע המדקדק והמשורר הזה, כי לא תולד לשון פעם אחת. כי הספרות תחולל לשון, ואין העם שומע שפת לא ישמע, ומה בצע כי נדבר אל העם בלשון אשר איננו יודע? על כן יצא הר' מנדל לפין ז“ל ראשונה לדבר אל עמו בשפתו. ובהיות העם הזה עם ספר התורה ולפי המושגים המורגלים אצל ההמון, ובפרט בימי הרמ”ל, אין חכמה ואין עצה ואין תבונה מלבד בספרים הקדושים והם לבד ראויים להתבונן בהם ולשאוב ממקור חכמתם, השכיל לעשות להעתיק את הספרים ההם ללשון המורגלת בעם, ויבחר בספרים אשר בהם תוצאות חכמה ודעת לחיי העם. ויבחר ראשונה בספר משלי שלמה, שכל דבריו מקור חיים הם לפקוח עיניים עיוורות ולתת לפתאים עורמה לנער דעת ומזימה. מלבד הספרים המודפסים האלה ראיתי אז אצל ר' מאיר רייך גם ספר תהלים, שיר השירים וקהלת מועתקים ללשון העם (ספר קהלת יצא אחר־כך לאור הדפוס באודיסה בשנת תרל“ג על־ידי ידידי ר' צבי הכהן רייך, אחיו וחתנו של ר' מאיר הנ”ל, ועל־ידי ידידי המנוח היקר ר' ליבוש חארי ז"ל). לו קם ר“ט פדר היום מקברו וראה את הטובה הגדולה אשר עשה רמ”ל לבית ישראל, בהיותו הראשון אשר נטע עץ הדעת בשפת העם, לו ראו עיניו כמה ספרים מועילים ומשכילים נכתבו ונדפסו מאז ועד עתה בשפה ההיא, אשר פקחו עיני העם לראות, לבלי היה יהיה כעיר פרא? קומה טוביה וראה, מי חכם הרואה את הנולד, האתה או הרמ"ל? –
הספרים האלה (העתקת משלי, תהלים וקהלת) נתנו קטורה באפי ותישר בעיני דרך החכם רמ“ל לדבר אל העם בלשונו, ולמן היום ההוא החילותי גם אני לנסות כוחי לכתוב ולחבר בלשון המדוברת בעמנו בארצות האלה. והנה כיום הזה כל קוראי ספרי ושירי בשפה הזאת יעידון ויגידון, כי עשיתי חיל ואועיל הרבה להשכלת העם. מהספרים האלה יצאו לאור הדפוס רק מעטים: (1) ‘דער קוגעל’ (פאראדיע אויף שילערס, ‘ליעד פאן דער גלאקקע’) נדפס באודיסה, שנת 1863; (2) ‘דער סעים, אדער די גרויסע אסיפה אין וואלד ווען די חיות האבן אויס געקליבן דען ליב פאר א מלך’ נדפס בזיטומיר בשנת ה' תרכ”ט, 1869; (3) ‘דער גלגול’ (כעין הגלגול של ד"ר ארטר בתמונות חדשות מחיי העם) נדפס במכתב־עתי ‘קול מבשר’ לשנת…. (4) ‘דאס גרעבער ליעד’ שיר, נדפס גם כן במכתב־עתי הנ“ל לשנת…. (5) דאס זומערפעגעלע', נדפס גם כן במ”ע הנ“ל לשנת…; (6) ‘שטעה אויף.’ שיר נדפס במכתב־עתי ‘ישראליק’ שיצא לאור בלמברג תרל”ו בנומר 1; (7) שיר ‘דער בידנע ישראליק’, אשר עשה לו שם גדול וכמעט שלא היתה עיר בארצנו, שיהודים גרים שלא נעתקו ממנו העתקות הרבה בכתב־יד (כתבתיו בקיץ תר"ג בעיר מוהילוב פלך פודולסק) ולבסוף נדפס שלא בידיעתי במ“ע ‘היועץ’ היוצא לאור בבוקארסט ברומניה, בשנת תרל”ו נומר 6, ונתייחס בטעות לידידי המנוח הרב רי“ב לווינזון ז”ל, וכל בני ישראל יודעים, כי לי הוא, מעשה ידי להתפאר; (8) גם ספר ‘דער דעקטוך, אדער צוויי חופות אין איין נאכט, א קאמעדיע אין דריי אקטן’ שחיברתי בקרמיניץ בשנת תר“ד, נדפס בווארשא בשנת…, שלא בידיעתי ושלא על שמי. והכול יודעים כי לי הוא, וגם הנה נשחת בידו על־ידי המוציא לאור, ועודנו נחשב אצלי ככתב־יד, לפי שאצלי בכתב־ידי הוא בשלמות הראויה. וזה מקרוב נדפסו במכתב־עת ‘יידישעס פאלקסבלאטט’ המו”ל בפטרסבורג על־ידי הר“א צדרבוים, בשנת תרמ”ב שני שירי: (9) געהט אין שול אריין!'; (10) ‘די אסיפה, איין אלטע מעשה גאר שפאגל ניי’ יתר ספרי ושירי בלשון העם עודם בכתובים ובדעתי להוציאם, אם ירצה השם לאור הדפוס, כי המשכילים מבני עמנו פטרסבורג, אשר קיימו וקיבלו עליהם ביום מלוא לי שבעים שנה (ח“י טבת תרמ”א) להדפיסם, שכחו ויסוגו אחור בצוק העתים בקום עלינו רוצצינו, ויהי ישראל לבז ולמשיסה, ועוד כיום הזה תוחלתנו ממושכה ועוד לא נושענו!
עוד יזכרו קוראי זכרונותי (חלק א) את הספרים, אשר כתבתי בשבתי בית חותני בעיר מצער טשרניחוב הסמוכה לזיטומיר, בהיותי בן י“ד שנים, אם ראויים היו להיקרא בשם ‘ספרים’ לא אדע הפעם, כי כבר נאבדו ממני ולא אוכל לשפוט עליהם. והנה בשובי מבאר לעיר מולדתי קונסטאנטין־ישן בחורף שנת תק”צ, החילותי לכתוב ספר חדש בשם: ‘אמנון ותמר, על דרך ההוה בארבע מערכות’. המערכה הראשונה נכתבה בקונסטאנטין־ישן בחורף הנ“ל, ושלוש המערכות האחרונות כתבתי באודיסה בקיץ שנה הנ”ל. הספר הזה עודנו נמצא אצלי היום, ועיני הרואות כי אם אמנם בוסר הוא ותקהינה ממנו שיני הקורא, בכל זאת כבר החלו כשרונותי להתפתח אם אמנם עוד לא הבשילו אשכלותיהם.
ביום ב ט' סיון שנת תק“צ (17 מאי 1830) עזבתי העיר קונסטאנטין־ישן ללכת לאודיסה לבקש לי עניין לענות בו, וביום ג' באתי ברדיטשובה, היא העיר אשר שמה קברו הרבה מחלומות ימי נעורי, בה רותקתי ברתוקות החיתון בהיותי בן י”א שנה, בה הייתי פעמים רבות מדי היותי מעונג ומפונק בבית חותני, ותמיד באתי שמה ויצאתי משם בשמחה ובטוב לב, כי האירו ברקי האושר וההצלחה אביב חלדי, ורק טוב וחסד ירדפוני בכל מקום מדרך כף רגלי. אך זאת הפעם כזר וכנכר באתי שמה, וגם כי סרתי לבית־המלון, אשר חנותי שם תמיד מדי בואי שמה עם חותני, לא הכירני עוד מקומי, כי סר צל העושר ממני וגם שמי הנה חולל, כי ידעי בני הבית הזה, כי גורשתי מהסתפח בנחלת חותנני, הוסרה העטרה מעל ראשי והייתי כאחד האדם. כה הייתי שוכב בבושתי ותכסני כלימתי, לולא חסה עלי עין המקרה לשחק לפני, וצחוק עשה לי אשר לא נשכח מלבי עד היום.
בבית־המלון ההוא, בחדר השני לחדר אשר סרתי שמה, התארח איש צעיר לימים (כמדומה לי מעיר בוהוסלאב). כמעט דרכה רגלי על מפתן חדר מלוני, וזה האיש כבר ידע מי אני, כי בעודי באביב נעורי עשיתי לי שם גדול בערים שונות, בידיעתי בקבלה ובייחוד בקבלה מעשית, אשר אליה ערגה נפש צעירי חסידי בני עמנו בימים ההם, למען עשות בה נפלאות ככל אוות נפשם. וישמע גם הצעיר ההוא את שמי, בלי ספק בבית אחד הקדושים אשר בארץ בהתאסף שם צעירי בני ישראל מכל אפסי ארצנו, וידע כי לי אוצר כל כלי חמדתו וישמח שמחה גדולה, כי נקרה עמי למלון אחד, אולי יוכל נצל אותי ובחכמתי ימלא בטנו. לא איחר האיש לבוא אל חדרי וישאלני לאמור: ‘האתה הוא אדוני פלוני?’ ואען: ‘אנוכי’. ויאמר: שמעתי אומרים עליך, כי נגלו לך שפוני־טמוני חכמת הקבלה המעשית, ובידך אוצר בלום מכתבי־יד שמות קדושים לעשות בהם גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר'. ואומר: ‘כן הוא! ואתה מה תבקש?’ ויאמר: ‘שאלתי ובקשתי, כי תאצול מרוחך עלי ונתת לי ברכה מכתבי־יד אלה, ואני אתן את שכרך כאשר תשית עלי’. ואען ואומר: 'אם תתן לי מלוא חדרי כסף וזהב לא אוכל לתת לך כל המטמון אשר לי, כי רב הוא והכול בכתב־יד, ומתי אוכל והעתקתי לך את כל השמות וההשבעות אשר אתי בכתובים? אכן זאת אעשה לך אפוא, הנה אתי פה ספר קדוש אחד מחזיק שמונה עלים, היינו באגען אחד, אותו אעתיק לך אם תתן את שכרי עשרים וחמשה רו“כ. (כמספר הזה נחוץ היה לי מאוד להוצאות הדרך) ויאמר: ‘אתן’. ואומר: ‘מחר בבוקר תבוא אלי ונתת את הכסף ואת הספר הקדוש תקח לך’: ויהי כן. בבוקר השכם ביום המחרת בא האיש אלי, ואני כבר הכינותי לו ספר של שמונה עלים בתמונת שמינית, באגען, מלא שמות והשבעות אשר בדיתי מלבי, רובם ראשי תיבות וסתרי תורה מפסוקים שונים, לעשות נפלאות גדולות, ואתנהו אל ידו ואקח את צרור הכסף. וישמח האיש שמחה גדולה ויקרא לפני בספר, וימצא כתוב השבעה למלאכים להושיע למקשה לילד את השם הקדוש ‘נער תן ובהו’, ולא יכול האיש להתאפק וישאלני לאמור: ‘הלוא תוכל אדוני להגיד לי, מה השם הקדוש הזה ומאין מוצאו?’ ואען: 'על הדבר הזה עשיתי שאלת חלום ומן השמים גילו לי את סודו. האותיות ‘נער’ הן האותיות השניות של מלות 'הנ”ה הע“למה הר”ה, ואותיות ‘תן’ סופי תיבות של ‘ויולדת בן’ וישאלני האיש: ‘ומה עניין מלת ‘ובהו’? ואען: ‘ר“ת של 'ו”אם ב“ת ה”יא ו’חיה’.’ וייטב הדבר בעיני הצעיר ויספוק כפיו ויאמר: ‘אנא אדוני! גלה־נא לי עוד סודות כאלה ואדע מקור יתר השמות’. ואומר: ‘לא אוכל, כי לא ידעתי את כולם ולא מצאתי את לבבי לעשות שאלת חלום על כל שם ושם, כי סכנה גדולה היא’. ויאמר האיש: ‘לכן למדני־נא לעשות שאלת חלום, ואשא עלי לבדי את המשא הזה ואסכן את נפשי למען דעת גדולות ונצורות’. ואומר: ‘טוב הדבר, אנוכי אגלה לך השבעת שאלת חלום, אבל ידוע תדע, כי בנשאך על שפתיך השמות הקדושים של שאלת החלום שמור נפשך מאוד פן יעלה חלילה על מחשבתך השם’ (פה גיליתי לו איזה שם אשר בדיתי). דברי אלה היו כשמן בעצמות האיש הצעיר ויתפלא על חכמתי הפלא ופלא, ואני ידעתי בטח, כי השם אשר גיליתי לו לא יזח מנגד עיניו בכל עת אשר יחפוץ לעשות שאלת חלום (כהדוב בלבן מנגד עיני האיש שרצה להיות רואה ואינו נראה. עין סיפורי ‘תענית חתולים’, ‘הבוקר אור’, שנה ראשונה, צד 109). והיה כאשר בלי ספק לא תצלח בידו לגלות לו דבר מן השמים, לא אשא עליו חרפה, כי ידע ויבין שרק הוא לבדו אשם בדבר, יען עלה על מחשבתו השם הזה, אשר כנגע הוא לשאלת חלום. האיש שמח מאוד בהמטמון ההוא אשר קנה ממני ואני את נפשי הצלתי.
אם האיש ההוא עודנו חי על פני האדמה ודברי אלה יגיעו אליו, הנה יכעס עלי תמרורים, כי כתבתי לו מהלכים בין העומדים להפוך סדרי בראשית ולעשות נפלאות הולכתיו שולל ובו ובמלאכיו שמתי תהלה, ואולי גם את כספו ידרוש מידי. ואם מלווה בריבית הוא, ידרוש ממני גם נשך ותרבית בעד חמישים ושלוש שנים מאז ועתה, עשרים למאה כנהוג העולה לסך מאתיים ושלושים וחמישה רו“כ ס”ה מאתיים ותשעים רו“כ (כמניין צ"ר לי מאד כי אין לי במה לשלם לו!), והיה אם למשפט יועידני ועניתי ואמרתי: שמעו־נא שופטי צדק, וישמע אליכם אלוהים! האנוכי לבדי הריתי וילדתי מלאכים מני שים בעלי שמות ואנשי מופת עלי ארץ? ומה המה כל המלאכים היוצאים מראשי־תיבות ומסתרי תורה מן המלאך ‘פצפציה’ המאזין תרועה עד ‘יואאחצצבירון’ שומר הפתחים והחלונות? הלא כולם מעשה־ידי אדם המה? ומדוע אגרע אנוכי לבלתי עשות כמוהם? ואתה איש נכבד! היכבד־נא ושב בביתך, אל תבוא הנה לתבוע אותי בדין, כי מה תחזינה עיניך בבואך לדרוש ממני ר”צ רו“ח הקרן עם הנשך? והבטת צ”ר מעון צ"ר ואור וכסף אין, ועוד כי בטוח אני כי אצדק בדין, כי לא רביתי במחיר מלאכי, אשר נתתי לך לאחוזת עולם, כי לוּ הואלתי לחוקקם בספר ולשלחם כה נגד אחי וגם אחיך אוהבי נפלאות, מי יודע אם לא רביתי במחיר הספר הקדוש ההוא יותר ממחיר כל הספרים אשר חיבתי מאז ועד עתה! הלא הניסיון יורנו, כי ספרים כאלה נמכרים לאלפים, והעוסקים בם טוב הארץ יאכלו וקדושים אשר בארץ המה.
ואתה, ידידי הקורא, בין תבין את אשר לפניך! והיה כי יקרה לפניך ספר כזה וידעת היום והשיבות אל לבבך, כי מלאכיו תוהו והשבעותיו בוהו, כי מהבל המה יחד, מעשה־ידי אדם ואין בם מועיל.
ביום ההוא (י"א סיון) בא גם אבי גרושתי ר' נחמן־ליב מעיר טשרניחוב לרגל עסקיו לברדיטשוב, כבואו שמה פעם בפעם, ויסר גם הוא אל בית־המלון ההוא, בית מחותנו, חותן בנו הצעיר יוסף ושמו ר' אהרן טשודניבר, ויהי כראותו אותי ויפול על צווארי ויבך בכי תמרורים, ויקלל את יומו, ויחרף ויגדף את מערכות החסידים עזי־נפש, אשר הביאו את דיבתי רעה על לא דבר, ויישבע כי מהיום ההוא והלאה לא יתור אחריהם ואחרי רביהם וקדושיהם, כי תועבת נפשו הם ואין אימון בם. אכן לא לעזר וללא להועיל היו לי דבריו, כי אשר כבר נעשה אין להשיב, רק הוסיפו גחלים על מוקד לבבי, ואף כי אחרי היוודעי מפיו, כי מת בני הילד, וכי, לפי דבריו, חלה וימת מרוב געגועיו, כי כלתה נפשו אחרי, עלה עשן באפי ולהבה להטה את כל קרבי, וכל קירות לבי המו: ‘נקם ושילם!’ חישבתי דרכי ואעביר לנגד עיני כל מעשי ופעולותי בימי שבתי בבית חותני, מיום בואי שמה בשמחה, בתוף וכינור ומצלתיים עד צאתי משם ביגון ואנחה, ולא מצאתי בנפשי עוול אשר אומר עליו, כי הוא זה אשר היה בעוכרי ועליו נמתח עלי הדין הקשה להרוס את כל מחמדי ולתתי לחרפה ולנאצה, על כן אמרתי: הוי, אנקמה מאויבי. כאשר יהיה אלוהים עמדי וינהלני בדרך מישור והיתה הדעת אור לנתיבתי והחכמה תבנה ביתי, אז אקום על מרעים ואתייצב נגד פועלי אוון ונלחמתי בם עד הישמדם! אפס ברוב ימים, כאשר האיר ה' את עיני, רוח אחרת היתה עמי ואבינה לדעת, כי שקר הנקמה לישועה וברוב כעס לא נמלט. לא על הנתעים בשוא תלונתנו כי שוא תהיה תמורתם, כי אם על זאת נפקח עינינו, לבער השוא מן הארץ. את שורש פורה ראש ולענה זה אשר ממנו יצאה חנופה לכל הארץ, אותו נעקור ונשמיד ונאבד זכרו, והחסידים מה כי נלינה עליהם? הלא תועים הם!
בעצם היום ההוא עזבתי את ברדיטשוב ואלך לדרכי אודיסאה, אשר שמה שמתי מגמת פני, כי עיר גדולה היא, לבקש שם לחם בעבודתי ולהשלים את נפשי בלימודים. לא כימים האלה, אשר בסופה וסערה דרכנו, היום נצא מברדיטשוב ומחר אנחנו באודיסה, היו הימים הראשונים (זה חמישים ושלוש שנים). בעגלה המלאה לה אדם, רתומה לארבעה סוסים, נסענו ביום ד' מברדיטשוב, ונלין ביום ההוא ונלין עוד למחרתו ביום ה' עד בואנו ביום ו' לעיר ליניץ ונשבות שם. משם יצאנו ביום א' ונלך וניסע כל ימי השבוע עד בואנו ביום ו', עשרים יום לחודש סיון תק"צ, לאודיסה ואני אז בן תשע־עשרה שנה.
ב. אודיסה; התוודעות אל הקראים
העיר אודיסה נבנתה עשרים וארבע שנים לפני בואי שמה, בשנת 1807 היא שנת תקס“ז למב”י. וכבואי שמה היתה עוד צעירה לימים, ובכל זאת כבר היתה סחר גויים ומלאה אדם רב מכל עמי הארצות אשכנז וצרפת, אנגליה ואיטליה, יוון וערב, קידר וישמעאלים, מלבד בני רוסיה ופולניה ויהודים תושבי הארץ. ויהודים רבים מארץ גאליציה, ובייחוד מעיר ברודי, באו לגור שם ויאחזו בה ויסחרו אותה ורבים מהם גדלו והצליחו ויעשו עושר, כי העיר השוכנת לחוף ים השחור היה סחרה ואתננה גדול מאוד וכסף תועפות לה. כבואי שמה כבר כיהן החכם ר' בצלאל שטרן פאר בתור דירקטור בבית־הספר שיסדו שם אנשי ברודי בשנת תקפ“ו, כי בשנת תקפ”ח הביאוהו שמה לשאת המשרה הזאת על שכמו תחת החכם הר“ר אברהם זיטנפלד שמת. וכאשר כבר ידעתי את החכם ההוא בהיותו מורה בבית־הספר בעיר טארנופול (כמסופר בחלק הראשון) הלכתי לבקרו בבואי לאודיסה. ויכירני ויקבלני בסבר פנים יפות, שם אחרתי לחברה גם עם המורים החכמים ר' שמחה פינסקר איציק הורוויץ, ר' אליהו פרנקל, ובייחוד כרתי ברית אהבה וריעות עם המורה החכם התורני המופלג ר' אבלי שליט”א ז"ל, אשר היה מורה תלמוד בבית־הספר, עמו התרועעתי כל ימי שבתי באודיסה ובחיקו שפכתי שיחי, ויהי לי כרע כאח ובכל צרותי לו צר.
ויהי בהיותי באודיסה ימים מספר ואפן כה וכה ואירא, כי אפס עוזר ואין משען ואדרש לאשר שאלני אחד מעשירי העדה ושמו ר' הירש אבראמוב מחזיק הבי־דוהר, להתרועע עם בנו הצעיר (בעל אשה) הר"ר יצחק־ליב ולעסוק עמו בלימוד התלמוד ושפת עבר בתור מורה. ויביאני ר' הירש אל ביתו ויתן לי חדר מיוחד וארוחת תמיד ושם שכרי נקב, ואשא חן בעיני בנו ונלמוד שנינו יחד. בבית ההוא השלמתי את ספרי ‘אמנון ותמר’, אשר כתבתי בקונסטאנטין רק המערכה הראשונה, ובבית אבראמוב הערכתי עוד שלוש מערכות ואשלימהו ואתנהו למנה לתלמידי (בשנת ת“ר, כאשר באתי שנית לאודיסה, השיבהו לי תלמידי הנ”ל, אשר כבר עמד אז בפני עצמו ויהי עשיר גדול עד היום הזה).
אכן לא ארכו לי שם הימים, כי חיל ורעדה אחזוני מדי זכרי כי הייתי למלמד ומורה, דבר אשר לא עלה על לבי מדי שבתי בבית חותני וכל טובו בידי. פחד פחדתי ויאתני! כי ברבות הימים נוכחתי לדעת, כי אין דרך אחרת לפני להביא טרף לנפשי בלעדי ללמד ולהורות! עד כי הסכן הסכנתי להאמין כי לכך נוצרתי.
בראשית שנת תקצ"א עזבתי את בית אבראמוב ללכת לבקש לי עניין אחר. ביקשתי ולא מצאתי, כי יודעי ומכירי בעיר ההיא מאז באתי שמה אהבוני וקרבתי חפצו, כרעים התרועעו עמי ומדברותי שעשוע נפשם, ואתפלא כי אין עוזר ואשתומם כי אין סומך. אפס אחרי התבונני נפקחו עיני לראות, כי אין בם עוולתה וחינם השתוממתי כי מה יכלו מכירי ומיודעי לעשות למעני? במה היה כוחי גדול? אם לבית־מסחר יועידוני, האדע בין ימיני לשמאלי? הידעתי לחשוב חשבונות ולרשום בספר (בוכהאלטונג)? הן גם הנער המשרת בבית־מסחר באודיסה בימים ההם דבר ידבר שפות שונות בשפת עם ועם, אשר שמו משטרם בעיר הזאת, ואנוכי שפת מי אשמע? את אשר ידעתי משפת אשכנז ידעתי רק כקורא בספרים, מבלי דבר בדברי סחורה ומבלי כתוב. ואף כי שפת ארצנו, שפת רוסיה, כמעט עוד זרה היתה לי, ומיתר הלשונות אין זכר, ומה יכלו אהובי לעשות לי להטריפני לחם חוקי? גם להביאני אל בית הלימוד (גימנאזיום) למען אעלה במעלות הלימוד מעלה־מעלה לא יכלו, כי כבר עברו לי שנות הנכנסים לפרדס הגימנאזיום וננעלו שעריו לפני, ולא נשאר לי כי אם ללכת ארצה אשכנז, אשר שם מאז מעולם לא הכבידו עול קשה על מבקש דעת; אבל למעוף כזה כנפי היו קצוצות, כי לא נחפו בכסף, ולא יכלו להגביה עוף, ובכן ישבתי משמים כל ימות החורף, ואבקר פעם בפעם בתי אהובי ומיודעי ואחכה לימים טובים מאלה.
כאשר נהרו רבים מכל עמי הארצות לאודיסה, באו גם האנשים מעדת הקראים לשבת בה, גם גדלו והצליחו ויעשו להם בתי־מסחר גדולים לשם ולתפארת. והנה נכספה נפשי לדעת את הכת הזאת ואת ספריהם, למען דעת מוצאם ומובאם ובמה נבדלו מהיהודים הרבנים הנשבעים לדגל התלמוד, אשר בעטו בו הקראים ומה הגיע להם על ככה. ויהי כאשר נודע לי, כי יש להם ‘חכם’ (רב) העומד בראשם ושמו ר' אברהם ביים, והוא איש ישר ונבון, אמרתי אפנה אליו ואשתדל להכירהו ולדבר עמו. ואקום ואכתוב אליו איגרת שלומים ואבקשהו להשאיל לי איזה ספרים אשר דת הקראים נוסדה עליהם. כי כמעט כל ספריהם היו בימים ההם רק כתבי־יד ולא נמצא כ"א אצלם. לא איחר החכם ביים למלאות שאלתי, וישלח אלי את בנו הבכור ושמו דוד לבקשני לבוא אליו.
מראה מוזר, אשר לא ראיתי עד אז, ראו עיני בבואי אל בית החכם ר“א ביים, חותם תכנית ארץ הקדם (אריענט) בכל פינות הבית, אולמיו ותאיו, קירותיו ורצפתו, שולחנותיו וספסליו הארוכים והנמוכים ועליהם כרים רכים למושב מצופת רקמת בהט ושש מעשה אורג, הכול כאשר לכול, וגם בגדי בעל־הבית העשויים כבגדי אנשי המזרח, אשר אך שמעם שמעתי ועיני לא ראתם (זולתי בילדותי בארץ מולדאביה, שם ראיתי יהודי ירושלמי לבוש בבגדים הדומים כמעט לאלה) הרעיש את דמיוני החזק ואהיה בעיני כאילו באתי באחד ההיכלות אשר קראתי בספר אלף לילות ואחד. על החלום ההוא הושמו עוד נוספות, כאשר הושיט לי החכם ר”א ביים את ידו הימנית ויאמר: ‘שלום עליכם!’ במבטא הספרדים ואנשי המזרח ויחל לדבר עמי עברית, ואען אותו גם אני במבטא ההוא, כי ידעתי לדבר כן, והייתי בעיני כאילו נהפכתי לאיש אחר. כחצי שעה נדברנו יחד ואני הצעתי לפניו בקשתי לתת לי איזה ספרים מספרי גדולי חכמי הקראים למקרא, כי כלתה נפשי לדעת על מה אדניהם הטבעו, ויצו ר“א לבנו היושב אתנו לקחת מארגז הספרים איזה מהם אשר נקבם בשמם, ויעש כן ויניחם לפני על השולחן. מן הספרים האלה בחרתי לי לפעם הראשונה את ספר ‘אורח צדיקים’ ו’דוד מרדכי' שנדפסו ביחד, את ‘חלוק הקראים מהרבנים’ וספר ‘אפריון עשה’, שניהם בכתב־יד, ו’ס' המבחר' מו' אהרן בן יוסף הנקרא ר' אהרן הראשון, גם כן כתב־יד. כאשר קמתי ללכת לביתי ביקשני החכם ביים לבוא ביום השבת בבוקר השכם לבית התפילה לשמוע אל הרינה ואל התפילה, ויודיעני כי אבל ומספד להם ביום השבת הזה, כי אחד מחשובי עדתם, החזן ר' יצחק, הלך לעולמו, וביום המחרת יובל לקבורתו. וביום השבת ישא ר”א ביים עליו מספד. הודיתי לו על הדבר וכאשר עשה לי לבקשני לבוא לבית־התפילה ושבתי אל בית מלוני. כבואי אל חדרי לקחתי עט־סופרים בידי, ואמהר לכתוב שיר מספד קטן על איזה בתים על מות החזן ר' יצחק, ואשלחהו ביום ההוא לר"א ביים, ולא איחר גם הוא לשלוח אלי ביום ההוא לבקשני, כי אבוא ממחרת בבוקר ללוות את המת עמו ועם עדתו יחד.
ממחרת היום ההוא היתה הלוויית המת ברוב הדרת קודש. ארבעה אנשים מחשובי עדת הקראים נשאו את ארון המת במוט בשניים וילכו אט, ואחריו הרחק כעשרים אמה כל אדם ימשוך. הארון היה מכוסה באדרת ריקמה ושלל צבעים. לפניו הרחק מעט הלך החכם ר“א ביים ושני נערים נושאים ספר תנ”ך גדול פתוח, והרב קורא מתוך הספר בקול נהי מזמור ‘אשרי תמימי דרך’ והעם עונים אחריו פסוק אחר פסוק, ואני נכבדתי ללכת מימין הרב, עד בואי לשדה הקברות. שם הספיד הרב את המת בלשון הקראים, ויקברוהו בכבוד והדר ונשוב לבתינו. ביום השבת באתי לבית־תפילתם ויקראוני לעלות לתורה, ואחרי תום הקריאה קרא הרב באוזני כל הנאספים את קינתי אשר קוננתי לכבוד המת, ועיני כל העדה עלי ורבים ברכוני וישיבו תודתם אל חיקי. כאשר הייתי באודיסה בשנת תרכ“ג בבית החכם ר' שלמה ביים ז”ל, שכיהן פאר הרבנות תחת אביו ר' אברהם ז"ל, הראני את שירי זה, כי שמור הוא אתו בתוך פנקס בית התפילה.
למן העת ההיא הייתי פעמים הרבה בבית החכם ר“א וכל טוב אוצר ספריו לא מנע ממני, ואהגה בם בעיון נמרץ, ומשם רועה אבן פינת ספרי ‘בקורת לתולדות הקראים’, אשר יצא לאור בשנת תרכ”ד בווילנה.
ויהי היום ואנוכי יושב בבית החכם כפעם בפעם ויביאו לו איגרת מהחכם אשר בקונסטאנטינופול, ובה שאלה על אודות איש יהודי רבני, שקיבל דת הקראים ונשא אשה קראית, ועתה חזר לדת הרבנים ורוצה לגרש את אשתו ולא ידע הרב החכם שם לשית עצות בנפשו כדת מה לעשות: היגרש הרבני הזה את אשתו על־פי נוסח הגט של הרבנים או של הקראים? כי שונים המה. החכם ר"א ביים קרא ושנה את האיגרת הזאת הכתובה עברית, ויפן אלי ויתננה גם לי לשמוע חוות־דעתי, כי נשאתי חן בעיניו ויכירני לאיש מבין ויודע, ולבו בטח בי, כי בשכל ודעת אענה חלקי גם אני. עניתי ואמרתי: ‘ואיככה יוכל האיש לגרשה על־פי דת הרבנים, אשר על־פי דעתם לא נתקדשה כלל! הן כל המקדש אדעתיה דרבנן מקדש, וכיוון שהוא קידשה שלא על דעתם, שהרי בעת היא היה קראי, לא היו קידושין שלו תופסין כלל ורבנן עשו לבעילתו בעילת זנות, ואיננה אשת־איש כלל על־פי דת הרבנים, ואלמלא קיבלה היא כעת דת הרבנים, הלא היא צריכה לקידושין אחרים על דעתם, ולכן כשהיא רוצה עתה להיפטר ממנו, תוכל להיגרש רק על דעת הקראים שעל דעתם נתקדשה, ואף־על־פי שהוא אינו מודה כעת לדת הקראים, מה בכך? הלא רק לטובת העלובה אנו דורשים ממנו גט פיטורין, והוא מה הוא כי ייחשב בעינינו? הן לאיש כזה אין כל צדקה, אשר רק טובת עצמו הוא דורש’.
הרב ביים נענע לי בראשו ותשובתי כתב אל שואלו.
אפס בעיני דוד בן הרב לא ישרו דברי, ואנוכי לא ידעתי, כי דברי האחרונים על דבר שינוי הדת היו כרקב בעצמותיו; כי מאוד איוותה נפשו להביאני תחת כנפי דתו ולתת לי את אחותו לאשה. ויהי כצאתי מבית אביו ללכת לבית־מלוני הרחוק משם מאוד, הלך דוד עמי ללוותי ויאמר, כי חפץ הוא ללכת עמי עד בית־מלוני. בדרך בלכתנו פנה אלי דוד וישאלני, למה זה קינאתי קנאה גדולה באיש העוזב דת הרבנים, אם תישר בעיניו דת הקראים ללכת באורחותיה? וזאת לדעת, כי זה הצעיר דוד ידע היטב את שפת אשכנז וידבר כאחד האשכנזים, וכה נדברנו יחד בכל עת – ויאמר: ‘הנה דעתי כדעתך באיש יהודי המחליף דתו בדת החינים או המחמדיים, כי עזב הוא את תורתו ואמונתו, לאומותו וספרותו, זה זכר אבותיו אנשי השם, וכל טוב חלומות ימי נעוריו. לא כן היהודי הרבני הבא בברית הקראים, הלא אל אחד ואמונה אחת לכולנו, תורת כולנו תורת משה והנביאים, ובמה אפוא נבדלנו איש מאחיו? הלא רק בקצת מנהגים ובנוסח התפילה, אך לא בלשונה, כי כולנו מתפללים בשפת קודש – לא כקצת היהודים בארץ אשכנז שמתפללים בלשון אשכנז – ועוד דברים קטני־ערך כאלה, שאין הדת והאמונה משתנות על־ידם, מה לך אפוא כי שפכת בוז וקלון על כל איש מבני דתך אשר חשקה נפשו בדת הקראים ובצל כנפיה יחסה? לוּ לעצתי תאבה ושמעת, כי עתה באת גם אתה לחסות בצילנו והיתה לך הרווחה. הן ידעתי מצבך כי ברע הוא, אף אין תקווה לאחריתך, כי עניין אין לפניך, אשר יוכל לתת לך לחמך בכבוד כראוי לך. בני־בריתך כרובם כן חטאו לפנות עורף לאיש משכיל דורש חכמה, אלה בחסידותם ואיוולתם לחשוב איש כזה לאפיקורס ואלה בקרירות לבם, כי דבר אין להם עם איש אשר לא זרחה עליו שמש העושר, ובמה אפוא תבנה ביתך והנך צעיר לימים ועוד עתיד נורא עומד נגדך, ואם לא תחשוב דרכך כיום הזה, הנה תנהום באחריתך כבוא אליך שואה לא תדע שחרה. ראה, ידידי, עצתי אמונה, כאח כרע אני לך ואוהב אותך בכל לבי. נפשי יודעת מאוד, כי בצל עדתנו תשכון לבטח, המה ירוממוך ואתך תעלה מעלה־מעלה והיית לרב ולחכם בעדה גדולה וחיית ורבית, וגם אמנה אבי היקר ישקול על כפיך אלפים רובלי כסף מוהר לבתו. ואתה דע לך, כי אחותי אילת־אהבים ויעלת־חן והיה כי תראינה ומצאה חן בעיניך. אל־נא ייפלא בעיניך, כי לא ראית אותה עד הנה. הלא תדע, כי דרך אנשי מזרח דרכנו, מאז באת בצל קורת בית אבי, לא ראית עוד פני אשה או נערה, כי חדר מיוחד להנה, לא תראינה לעיני איש זר, אכן יבוא יום ותראה את אחותי אם תחפוץ ולבי בטוח, כי תשא חן בעיניך. לכן שמע בקולי וייטב לך…’
כאלה וכאלה דיבר אלי האיש היקר ההוא מטוב לב ומאהבתו אותי, ואנוכי החרשתי ונתתיו לדבר את דבריו עד תומו. ויהי אחרי כלותו את דבריו, ואען ואומר:
‘רואה אנוכי, כי בעיניך דבריך טובים ונכוחים, כי אמנם אנשים אחים אנחנו והקראים, בני עם אחד ותורה אחת, תורת משה לכולנו ואין לאיש מעדת הרבנים כי אם להשליך מעליו עול התלמוד והיה קראי, ומה מנהו יהלוך אם לא ילך בעקבות אנשים, אשר לפי דעתם הכבידו עבטיט על תורת ה’, אשר לא ציווה המחוקק ולא עלה על לבו? אכן שמעני, ידידי, ואערכה לפניך ספרי חכמיכם אשר מפיהם אתם חיים, והמה יורוך ויגידו לך, כי לא בשוא נתענו אנחנו הרבנים, בשמענו לקול בעלי התלמוד‘. מדי דברנו באנו אל חדרי, ואגש אל שולחני ואקח את ספר ‘מטה אלהים’ לר’ משה בשייצי ואקרא לפניו וז“ל: ‘אמת שמצוות תורתנו הקדושה נזכרים וגם מפורשים מזוקקים שבעתים בספרי חכמינו על־פה מעזרא הכהן הסופר עד עתה, ומהם בספרי רבותינו, ומהם במשנה ותלמוד, אגדות וברייתות, פסיקתא, ספרא וספרי מכילתא וילקוט ורבות דומיהם, ולולא שהטעום בקצת מקומות היינו סומכים בם. ואמר קדוש ה’, רבינו אהרן ז”ל, בעל “המבחר” וז“ל: סוף דבר, אני לא אמנע ברובי המקומות שלא אזכיר בתוך הביאור מדברי המשנה וכו', ונתעוררתי על זה בראותי את הרב המובהק רבינו ישועה נ”ע, שהזכיר בספר ‘העריות’ חמש־עשרה נשים והשניות שהביאו בעלי הקבלה וכיוצא בהם, ורוב משכילי גלותנו עשו ככה עד שהרב נסי בן נח חייב לבני עמנו ללמוד המשנה והתלמוד‘. עתה הגד־נא, ידידי! חכמיכם הגדולים, ראשי עדתכם, לא יכלו מלט נפשם מהמשנה והתלמוד למען דעת תורת ה’, והודו בפה מלא כי התלמוד דבר ה' הוא ובו חלקת מחוקק ספון, ואני אשר הנני ה' להיות אחד מבני עדת החכמים האלה, בעלי הקבלה האמתית מלידה ומבטן, אשליך בשאט בנפש תורתם הנאמנה אחרי גווי למען בצוע בצע? אם הקראי המלומד, אשר ישרה נפשו בו, אחרי קראו הדברים האלה הכתובים באצבע גדולי חכמיו, ישאר בקראותו לא יחליף ולא ימיר דתו בדת הרבנים, אשר בעלי דיניהם מעידים עליהם שתורת אמת בפיהם ומפיהם הם (הקראים) חיים; על אחת כמה וכמה שאי־אפשר לרבני בעל נפש והולך מישרים לעזוב את דת הרבנות שעליה עולם היהדות עומד, וממנה יתד וממנה פינה גם לעדת הקראים וממנה ישאבו מי תורתם ובלעדיה אין ידיים להם. ואתה, ידידי, איש אוהב אמת ומישרים, החפץ תחפוץ לתת לאחותך איש, אשר לא ישרה נפשו בו, איש מוכר ידיעתו הפנימית במחיר ובכורת תורתו ודתו בנזיד עדשים? הן אמת, מצבי איננו טוב, במבוכה גדולה אנוכי בשומי עין על ההווה ועל העתיד להיות עמי, ואני איש צעיר לימים ולא אדע מאין יבוא עזרי אף לפי שעה ומה גם לימים יבואו. אולם האשים שקר כסלי? ובצל מרמה וחנף אסתר? אם באמצעים כאלה אבחור, הלא לפני עולם שכולו טוב וכולו אומר כבוד, אשר אם בו אבחור אחריתי ישגה מאוד, כי יפתח לפני שערי בינה ועל במותיו יעמידני לעלות מעלה־מעלה, חלילה לי מעוול! אנוכי בדרך המלך אלך, לא אט ימין ושמאל, לא אעשה בנפשי שקר, ובאמונה ודת לא אעשה סחורה, ועל ה' אשליך יהבי, הוא ינחני במעגלי צדק וינהגני למטרה אשר יבחר בה, ואנוכי מה כי אחשוב מחשבות בעצה ולה' לבדו נתכנו עלילות! – ה' הטוב בעיניו יעשה, ואני באמונתי אחיה'.
דוד ביים הושיט לי את ידו ויבט עלי בעיניים מפיקות אהבה, אך לא ענה אותי דבר, ולמן היום ההוא לא דיברנו עוד בדבר הזה.
ג. מאודיסה לקישינוב
בימים ההם (בשנת תק"צ) באו לידי, מדי שבתי באודיסה, שני ספרים חדשים שיצאו לאור בשנה אחת, שנת תקפ“ח (1828). הראשון הוא ספר ‘התורה והפילוסופיה’ שנדפס בווינה, מאת הרב החכם ר' יצחק שמואל ריג’יו מגוריציה אשר באיטליא המדינה, והשני הוא ספר ‘תעודה בישראל’ שנדפס בווילנה, מאת הרב החכם ר' יצחק בר לווינזון מקרמיניץ. שני המחברים האלה כמעט לדבר אחד נתכוונו, ועם כל זה הספר השני לקח לבי יותר והגיתי בו בשקידה רבה, יען יצא ממקור חכם ארצנו, וסובב־סובב הולך על ציר חיי עמנו במלוא רוחב הארץ, אשר גם לי היא ארץ מולדתי ונפשי קשורה בה. ראיתי ונתון אל לבי, כי המחבר הזה קולע אל מטרה אשר כבר שמתיה לנגד עיני, ואוכל את הספר ההוא בכל פה ודבריו באו כשמן בעצמותי, ומן העת ההיא אהבתי את המחבר ההוא, אשר לא ידעתיו ולא ראיתיו עוד פנים אל פנים, ותהי נפשי שוקקה לדעת אותו ולדבר עמו ולשפוך לפניו הגיון לבי. החילותי לחשוב מחשבות, איכה אסע ואיכה אלך קרמניצה לראות פני האיש אשר כלתה נפשי אחריו, ולדבר באוזניו את כל הדברים הכמוסים במעמקי לבבי, למען הביאם בכור ובמצרף לדעת אם ישר הגיוני או אלך תועה ואט עקלקלות. אולם למרות חפצי ואותי, ארכו עוד הימים בטרם הוליכני אלוהים אל המקום, אשר עיני ולבי שמה. ישבתי עוד באודיסה עד חודש שבט תקצ”א, ומשם נסעתי עוד הלוך ונסוע, כאשר יקרא הקורא במה שיבוא.
עוד שנתיים לפנים הקול נשמע בערי ארצנו, כי מחלה נוראה הולכת וקרובה אלינו מקצה ארץ הודו המזרחית, היא מחלת הכולירה, אשר איש לא ידע מה היא, והיא כדבר באופל תהלך וכמו פתן חרש תאטם אוזן לקול רופא ומחבש, וכל הנופל בשחת רשתה לא ישוב עוד לראות חיים ולא יקום אחר נפלו. הקול הזה החריד כל שומעיו, אכן מה מאוד חרדו כל יושבי הארץ כבוא המחלה הזאת בשערי ארצנו ונראתה פה ושם בידה החזקה ונעים רוחה, לא קם רוח בנו ותפל עלינו הווה אשר לא ידענו שחרה. בעת ההיא מקץ שנת תק“צ נראתה המחלה האיומה באודיסה וסביבותיה, ותגזור על ימין ועל שמאל ותכס את העיר והערים סביב לה ביגון ואבל, מורא ופחד ופיק ברכיים. קודר הלכנו כולנו ואיש לא האמין בחייו. מאז ראיתי את פני המחלה הזאת כמה פעמים, ובייחוד בשנת תר”ח (1848), כאשר הייתי בעיר ברדיטשוב, אשר נפלו שם חללים אין מספר ותהי העיר לחרדת אלוהים. ובכל זאת אין דמות ואין ערך להפחד הזה לאשר היה בפעם הראשונה, בטרם הסכין הסכינו בני ארצותינו לראות את המוות המר הזה. כל עט סופרים ילאה לתאר את המראה הנורא הזה, וכל לשון תקום להגיד את קצה מכל אשר ראו העינים תדבק לחיך ותאלם דומיה, ולכן לא אנסה גם אני לספר לפני קוראי זכרונותי את אשר ראו עיני ושמעו אוזני. רק אחת אגידה, כי נלאיתי שבת באודיסה במורא ופחד ואלך משם העירה קישינוב.
נסעתי מאודיסה ביום ד' יתרו י“ט שבט שנת תקצ”א (21 ינואר 1831) ואבוא ביום ו' לטיראספול ואשבות שם, וביום ג' משפטים נסעתי משם ואבוא קישינובה אור ליום ה' כ"ז שבט.
העיר קישינוב לפנים לא היתה את אשר היא היום. הן היום לא זכתה עוד לעלות במעלות הציביליזאציה עד מרום מעלת רעותה הקרובה אליה העיר אודיסה; עם כל זה שינתה את טעמה, פשטה את צורת מולדאביה־וולוכיה, אשר היתה לה לפנים, והנה היא הולכת הלוך וקרוב לדרכי ההשכלה. לא כן בימים הראשונים זה חמישים וחמש שנים, האיש אשר ראה אותה אז לא יכירה היום ולא יאמין למראה עיניו כי זאת היא. חבל בסרביה העומד לגבול מולדאביה־וולוכיה (כעת רומניה), אשר היתה אז תחת ממשלת תוגרמא לא שינתה את לשונה ומלבושיה מלשון ומלבוש הוולוכים, וכיתר עם הארץ כן גם היהודים אשר בקרב הארץ ההיא רחקו מאד מהשכלת אירופה ודרכיהם שונים מדרכי אחיהם אשר בארצנו. ובהיות הארץ ההיא ארץ שמנה ופוריה היתה פרנסתם מצויה וצרכיהם מעטים, אכלו כרים מצאן ויין משתיהם ולא ידעו דאגה. צדיקי הדור, המה רבי החסידים, הריחו מרחוק את ריח הניחוח ויבואו שמה בצבים ובכרכרות לאכול מפריה ולשבוע מטובה, ולקחת כסף מחיר ברכתם ותימלא הארץ אותם. יהודי קישינוב, אשר התענגו על רוב טוב, שמחו על גיל הצדיקים והחסידים ויקבלום בזרועות פתוחות, ולא היו ימים טובים ליהודי קישינוב כימים, אשר בא אחד הצדיקים לשום משכנו בקרבם, כי כל ימי היותו שמה היו ימי משתה ושמחה.
בעת ההיא לא רבו עוד רבי החסידים כיום הזה, וראשי הצדיקים בימים ההם, אשר אחריהם כל אדם מבני ישראל ימשוך, היו רק שלושה, והם ר' מוטילי (מרדכי) מטשרנוביל, שישב לו על כיסא אביו הצדיק ר' נחום ז“ל, ר' ישראלצי מרוזין, שישב על כיסא אביו ר' שלום ב”ר אברהם (הנקרא ר' אברהם מלאך), בן הצדיק ר' דוב ממזריטש נושא כלי הבעש“ט ז”ל. והשלישי הכי נכבד ר' משה הרב אב־בית־דין מסאווראני, שלא נחל כיסא כבוד מאבותיו, כי אם בתורתו ובחסידותו (הוא היה מחסידי ר' ברוך נכד הבעש"ט) הרבה קנה לו שם טוב ושימש בכהונת רב ומורה־צדק ימים רבים. וגם אחר היותו למפורסם ולנשיא וראש לחסידים רבים אשר תוכו לרגליו והוא דרוש דרש להם בשבתות וימים־טובים ובייחוד בסעודה השלישית רזין דאורייתא בדחילי ורחימי ובקולי קולות, גם אז לא עזב דגל התורה והרבנות, ובכל מקום אשר בא שמה הראה נפלאות גדולות בדיני ממונות, אשר באו לפניו, בעסקי סוחרים, שהיה להם דין ודברים אשר לפעמים נלאו רבנים ודיינים רבים למצוא הדרך הנכונה לפשר ביניהם. וכל הדבר הקשה אשר בא לפניו ידע לצרף וללבן בחכמתו עד שמצא הדרך הישרה לשני הצדדים. ובכן ראינו בהצדיק הזה דו פרצופין, בשבתות ובייחוד בסעודה השלישית, השתוממנו על חסידותו ורבי תורתו כהלכות רבי החסידים, אשר גם בדבר הזה עלה על כולם, ובימות השבוע ראו בו עינינו רב ומורה־צדק, סיני ועוקר הרים בחריפות, בידיעת התורה והעולם, מיישר הדורים ועושה שלום בין מריבים.
הצדיק הזה היתה מצודתו פרושה גם על קישינוב.
המעשה בעיר באלטה וחכמתו של ר' משה מסאווראני
ימים אחדים בטרם באתי לקישינוב נסע משם הצדיק ר"מ מסאווראני ועוד מלאה כל העיר תהילתו וכולם מספרים כבודו על כוס יין מלא, ואני נקרה נקריתי לדבר עם איש אחד, אשר לא בין החסידים נמנה ודבר אין לו עם מספרי נפלאות, אבל עיניו ראו ולא זר מעשה שהיה בעיר באלטה בעצם השנה ההיא, את אשר הפליא הצדיק ההוא לעשות לא על־ידי מלאך ולא על־ידי שרף כי אם בחריצות נפלאה ובכשרונו הגדול להוציא תעלומה לאור, הראוי להכתב זיכרון בספר, וזה הדבר:
איש יהודי היה בעיר ברודי הנודעה לשם, ושמו ר' דוד פויזנר, והיה האיש ההוא סוכן לגדולי סוחרי ארצנו, אשר להם דבר מסחר וקניין בברודי, והמסחר היה בימים ההם גדול מאוד. פעם בפעם נסע לארצנו, ובייחוד לברדיטשוב בירת המסחר בימים ההם, לעשות חוזה עם הסוחרים אשר גרו שם ואשר באו שמה מערים אחרות, וביניהם היה איש עשיר אחד מהעיר באלטה, שהיו לו עסקים רבים תחת סוכנות ר' דוד הנ“ל. בעת ההיא הגיע ממנו לר' דוד אלף רו”כ, אשר לא יכול לתת לו לפי שעה ויתן לו שטר חוב על הסך ההוא, ור' דוד שב לביתו לברודי. לא רבו הימים ולר' דוד היה נחוץ לשלוח להאיש מבאלטה רשימה מסחורות שונות, ויכתוב את הרשימה ויניחה למשמרת בתיבה אשר היו שם כל המכתבים והשטרות, שהלכו בינו ובין האיש מבאלטה, כי כן דרך ר' דוד לשום תיבה מיוחדת לכל סוחר וסוחר אשר היה לו עסקים עמו לבלתי יצטרך לבקש ולחפש בעת הצורך. ויהי ביום צאת הפאסט מברודי לבאלטה ויצו ר' דוד לבתו, שהיתה אשת חיל ועוסקת בעסקי אביה, לכתוב איגרת להאיש מבאלטה ולקחת הרשימה מהתיבה ולהניחה בתוך האיגרת ולשלחה לבאלטה. ותעש בתו כן ותכתוב האיגרת ותלך אל התיבה ותקח משם – לא את הרשימה כי אם השטר־חוב על אלף רו“כ – ותניחהו בתוך האיגרת, ותסגור את האיגרת בחותם ותשלחה על־ידי הפוסט לבאלטה. ממחרת היום הוא היה לר' דוד לבקש דבר בתיבת האיש הבאלטי, ומדי בקשו וימצא את הרשימה אשר לא נשלחה, וייפלא הדבר בעיניו וישאל את בתו לאמור: מדוע לא שלחת את הרשימה לבאלטה? ותען ותאמר: שלחתי! ויהי כאשר הראה לה אביה, כי הרשימה מונחת בתיבה ותתחלחל בתו מאוד, ויבוקש הדבר ויימצא, כי תחת הרשימה שלחה את השטר־חוב. לא איחר ר' דוד לכתוב להאיש הבאלטי ולגלות לו טעות בתו, וישלח לו את הרשימה ויבקשהו להשיב לו את השטר־חוב בלי איחור. אבל לדאבון לב ר' דוד ארכו הימים והבאלטי לא השיב אותו דבר. ויהי כאשר כתב לו ר' דוד פעם שנית ושלישית, ויען לו האיש לאמור: 'מה המשא הזה אשר נשאת לשוא נפשך? איזה שטר־חוב היה לך עלי? לא ידעתי דבר ולא היו דברים מעולם!” וירא ר' דוד פויזנר, כי כלתה עליו הרעה מאת עוכרו בבאלטה, כי לא היו אלף רו"כ דבר קטן לאיש כמוהו, ולא ידע מה לעשות. ויהיה יום ויסע ר' דוד לברדיטשוב כפעם בפעם. ויהי בבואו שמה והנה גם הצדיק מסאווראני היה שם בעת ההיא, ותבוא חכמה בלב ר' דוד, אף כי לא היה איש חסיד ולא האמין בנפלאות הרביים, ללכת אל הצדיק ולספר לו את אשר קרהו עם האיש מבאלטה, כי ידע ר' דוד, כי איש נבון וחכם הוא, אולי תצמח לו ישועה בעצתו, ויהי כן.
ויהי דבר הצדיק אל ר' דוד פויזנר לאמור: שבה פה ימים אחדים, או לך לדרכך לשלום בעסקיך, רק בעוד שלושה שבועות תבוא לבאלטה, כי אנוכי אהיה שם בעוד שבועיים, ואחרי שבתי שם שמונת ימים ואחקור ואדרוש בדבר, אקווה כי יעלה בידי בעזרת־השם למצוא תרופה למכתך האנושה ולא יחרוך רמיה צידו.
עברו שלושה שבועות ור' דוד שיחר פני הצדיק בבאלטה ובתוחלת ממושכה למחלת לבו הוחיל לשמוע דבר מפיו. הצדיק, אשר על־ידי חקירתו ודרישתו כבר ידע את כל אשר נעשה, לא גילה לו דבר, כי אם אמר לו: האיש אשר לך דבר אליו תזמין אלי לדין, וכאשר תתייצבו שניכם לפני תטען טענותיך לא תכחד דבר, ואשמע מה יענך בעל דינך ואוציא לאור משפט.
ר' דוד עשה כאשר ציווהו הצדיק, ויבא בעל דינו ויתייצבו שניהם למשפט, ר' דוד טען בפה מלא, כי היה לו שטר־חוב על בעל דינו על אלף רו"כ, אשר השיבה לו בתו בטעות, ובעל דינו כיחש לאמור: לא היו דברים מעולם, לא דובים ולא יער. הצדיק שמע טענותיהם ויאמר: צאו מזה בעלי־הדינים שניכם על רגעים אחדים, ואחר תשובו בקראי אתכם ואגיד לכם פסק־דינכם. כאשר יצאו בעלי־הדינים מן החדר נשא הצדיק קולו ויאמר בקול רם אל כל האנשים הרבים אשר היו בחדרו לאמור: 'איש מכם אל יהין לצאת מן החדר הזה עד תום המשפט אשר לפני, וטעמי ונימוקי עמי כאשר אודיעכם אחרי־כן, שמעו ואל תמרו את פי.
כל העדה ענו ואמרו: לא נצא!
עברו עוד רגעים אחדים והנדונים שבו החדרה, ויאמר הצדיק אל האיש הבאלטי הנתבע לאמור: השב תשיב את האלף כסף לתובעך כי כך צוויתי! – הנתבע לא שם יד על פיו ובשצף־קצף ענהו לאמור: מה אדוני דורש ממני? את אשר לא נשיתי אשלם? האלף כסף דבר קטן הוא בעיני אדוני? האשים שמי לחרפה ולשנינה, כי יאמרו הבריות, כי באמת היה לאיש הזה שטר־חוב עלי ואנוכי כיחדתי והייתי לאיש מרמה וכחש? חלילה לי מעשות כדבר הזה, ואדוני הטוב בעיניו יעשה.
אם כן, ענהו הצדיק, הנך רוצה כי אעשה אותות ומופתים! (ווילסט א מופת?) ראה, הנה לך מופת. בליל שבת קודש לאור הנר מהנרות הללו שהדליקה אשתך לכבוד שבת, שרפת את השטר־חוב שהובא לך עם האיגרת מהפוסט. כשמוע האיש את הדברים האלה יוצאים מפי הצדיק נהפכו פניו לירקון ויתעלף ויפול על פניו ארצה, וכל ההמון אשר בבית משתאה ומחריש לדעת אחרית הדבר הנפלא הזה. הצדיק קרא: מים! מים! הביאו מים קרים וישפכו על פני המתעלף ועל ראשו, אחרי רגעים שב רוחו אל קרבו ויקימוהו על רגליו והצדיק נשא קולו ויאמר: ראה, הראיתיך לדעת כי יש אלוהים שופטים בארץ, אשר לא יתן למוט צדיק בריבו ולא יתן לרשע לגזול את אשר לרעהו. ועתה שלח אל ביתך זו אשתך וצו אותה, כי תשלח הנה אלף כסף, והיה בבוא הכסף הנה והשיבות אותו להנגזל והנלעב מאתך, ונשאתי בעדך רינה ותפילה לה‘, וכאשר שקדתי עליך לגלות רעתך בקהל רב, כן אשקוד עליך בתפילה ובתחנונים לה’, כי ייסלח לעוונך וחטאתך תכופר.
האיש שלח, והכסף הובא ויושב לר' דוד פויזנר.
אז פנה הצדיק אל הניצבים עליו בחדרו, המון רב, ויאמר: הנה ציוויתיכם לבלתי תצאו מזה עד תום כל החזון. ולמה עשיתי זאת? יען ידעתי, כי בצאתכם איש לדרכו ואיש לעירו, ספר תספרו את כל הנפלאות אשר ראיתם ועניתם ואמרתם, אין זאת כי אם ה' גילה את סודו לרבנו על־ידי מלאך ממרום, הן עינינו ראו גדולות ונפלאות, אשר לא יעשה כאלה אדם בשר ודם, כי אם בדבר ה' נעשו! הלא אמת יהגה חיכי, כי כן תספרו איש במקומו. – אמנם את המלאך אשר גילה לי סוד זה לא ראיתם ולא ידעתם אותו פנים אל פנים, ולכן ציוויתיכם לבלי צאת מזה עד אשר אראה לכם גם את המלאך הגואל הזה וראיתם את פניו. עמדו וראו! קול המולה נשמע בין הניצבים, כי אשר לא פיללו לראות יראה אותם הצדיק, ומה לא יכול עשות איש צדיק ובעל מופת כזה? –
וברגע זה פתח הצדיק דלת חדר משכבו הסמוך לחדר הגדול, אשר שם עמדו האנשים אל דבר המשפט, וישלח ידו ויוציא משם נער קטן בן י"ג שנים ויציגהו לפני העם ויקרא: ‘ראו! זה הוא המלאך הנורא אשר גילה לי את הסוד הכמוס…’ פני האיש אשר נגלה עוונו וקלונו חפו, כי הנער הזה היה בן אחותו היתום מאביו ומאמו המתגדל בביתו. הניצבים תמהו תמוה ויביטו איש בפני רעהו כשואלים ומשיבים בלי אומר ודברים, והצדיק שם פניו אל האיש שנגלה סודו ויאמר: ‘ואתה אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה, כי למחיה שלחו ה’ לפניך היום להצילך מרשע ומגזל מחמס ידיים ועושק. גדל את הנער הזה כאב רחמן, וה' יסלח לך וישלח את הברכה בכל מעשי ידיך!'
ואתם קוראים נכבדים! הלא תבקשו לדעת את דבר החקירה והדרישה, ואיך נודע להרב הצדיק הנער הזה ואיך גילה לו את סודו? שמעו ואספרה!
כבוא הצדיק לבאלטה החל לחקור ולדרוש אחרי האיש הסוחר ההוא שהטיל עליו ר' דוד פויזנר חשד של גזל, אשר לפי ראות עיני הצדיק לא מליבו הוציא ר' דוד החשד הזה, והדברים אמיתיים הם. כל איש אשר בא אל הצדיק לדבר עמו בעסקיו או לקבל ברכתו, לא עזבו הצדיק ללכת בטרם דבר עמו דברים אחדים על אותות האיש ההוא לדעת מה מעשהו ומה מנהגיו עם אלוהים ואנשים, וכמעט כולם אמרו לו, כי הוא סוחר הגון עושה מסחרו וקניינו ביושר ולא בעוול, חי כאיש יהודי כשר ועוולה לא נמצאה בו. כמעט נלאה הצדיק לחקור ולדרוש והנה הקרה ה' לפניו איש אחד, אשר מפיו יצא דבר כחוט השערה, בחוט הזה החזיק הצדיק ויוציא עצה ותושיה.
האיש הזה היה מלמד תינוקות, שבא אליו באיזה בקשה להתפלל בעדו. גם את המלמד הזה שאל הצדיק, אם יודע הוא את איש פלוני ומה טיבו? יודע אני את האיש הזה, ענהו המלמד, כי אצלי לומד בן אחותו היתום מאביו ומאמו, נער בן י"ג שנים ודודו זה מגדל אותו בתוך ביתו. ידעתי את האיש ואת שיחו, כפי הנראה אין כל עוולה בו, ורק כשומע מאחורי הפרגוד שמעתי, כי הנער היתום אמר פעם אחת לאחד מחבריו, שראה את דודו מחלל שבת, ואני בידעי כי שקר הדבר והנער דובר שקרים או שגגה הוא מלפניו, כי ראה ולא ידע מה ראה, גערתי בו, ולא יסף עוד לדר כדברים האלה.
כחץ למטרה עפו הדברים המעטים האלה ללב הצדיק ויאמר אל המלמד: הביא אלי את הנער הזה, ואל תדבר דבר באוזני איש, ראה ציוויתיך!
המלמד לא איחר למלאות דבר הצדיק ויבא הנער החדרה אל הצדיק ואת הדלת סגר אחריו. הצדיק שאל את הנער לאמור: ‘הגד לי בני, אל תירא, מה דודך? הירא הוא את אלוהים? האיננו עובר על מצוות ה’? הן מלמדך הגיד לי, כי שמע מפיך שראית אותו מחלל את השבת, ספרה־נא לי איך הדבר?'
ברתת וברעדה ענה הנער: ‘דודי צדיק וישר, ירא אלוהים וסר מרע כל הימים אשר ידעתיו, רק פעם אחת ראיתי ונבהלתי, פחד ורעדה קראני , כראותי כי שרף איזה נייר ללהב הנר בליל שבת קודש. ומעשה שהיה כך היה: בליל שבת קודש באתי עמו יחד לביתנו מבית־התפילה. אחר שאמר ‘שלום עליכם מלאכי עליון’ כו’ ומילא את הכוס לקידוש, בא פתאום אל הבית נושא האיגרות מן הפוסט ויושיט לדודי איגרת סגורה וחתומה. דודי ביקש אותו לקרוע את סגור האיגרת, כנהוג, ויפתח אותה והנה תאומים בבטנה, עוד פיסת נייר. למראה הנייר הזה נרתע דודי מעט ממקומו – בתוך כך הלכו כל בני־הבית אשר אתנו לחדרים אחרים, כראותם כי לא יקדש דודי על היין בטרם יקרא האיגרת. רק אני נשארתי עומד בלתי נראה תחת הבגדים הרבים והארוכים התלויים על הכותל מאחורי השולחן. כראות דודי את הנייר בתוך האיגרת ויפן כה וכה וירא, כי אין איש בבית ואותי לא ראה, כאמור, וימהר ויקח את הנייר הזה וישרפהו לאור הנר של שבת. אנוכי כראותי זאת חרדתי חרדה גדולה ואדום דומיה'.
לך לביתך, אמר הצדיק אל הנער, אל תירא, לא יקרך כל רע, לעת קץ אראך הנה. הנער הלך והרבי חשב ומצא בחשבון ברור וצדק, כי המכתב שנשלח מברודי ביום פלוני בא לבאלטה בערב שבת פלוני עם חשיכה! והנייר הנשרף היה השטר־חוב.
הדברים האלה, אשר שמעתי מפי איש נאמן, ראיתי כעשרים שנה אחרי־כן כתובים בעט סופר מהיר בלשון יהודית ואשכנזית (ז’ארגאן), הלא הוא ר' ישראל אקסנפלד ז"ל, וקרא שם הסיפור ‘דער מופת’. אמנם שם נשתנו הדברים מעט לפי רוח הסיפור אשר נוססה בקרבו, וגם אינני זוכר עוד את השינויים, אבל הדברים כהווייתן וכמו שקרו כתבתי פה והיו לזיכרון.
ד. מקישינוב לדובוסאר
כבואי לקישינוב לא ידעתי אנה אפנה, זר ונוכרי הייתי בעיר הזאת ואיש לא ידעני, ידעתי כי יש לי שם שאר־בשר ושמו ר' יונה־הירש, אשר היה לפנים משורר (באס) אצל אבי אמי ז“ל ושארו הקרוב אליו, ועתה הוא בעל־בית ואיש אמיד, עושה מסחר וקניין בקישינוב, אבל איה אמצאהו? מי יוליכני אליו? הן העיר גדולה ויהודים בה הרבה, והיה כי אשאל את פי איש לאמור: איה בית ר' יונה הירש? והייתי לשחוק, כי לא איש נודע בשערים האיש ההוא, ואלך ברחובות קריה מבלי־דעת מה לעשות, והנה פתאום לנגד עיני איש מאנשי עיר מולדתי העיר קונסטאנטין הישנה, ושמו ר' ליב רוזנפלד, אחד ממקורבי אבי ז”ל ומאוהביו, ויהי כראותו אותי וישתומם וישאלני מה לי פה ומי לי פה? בדברים קצרים הגדתי לו את כל אשר אתי, ואשאלהו אם יודע הוא את קרובי ר' יונה־הירש ויאמר: ידעתי. ויוליכני אליו ויקבלני בזרועות פתוחות ויקחני אל ביתו לשבת עמו עד אמצא את אשר אני מבקש. אבל הידוע ידעתי את אשר אני מבקש? – ביקשתי עבודה אשר לא ידעתי שחרה, כי מה ידעתי זולתי תלמוד ופוסקים ושפת עבר ומעט שפת אשכנז, אשר אין לה מהלכים בארצנו ולא תשא פרי. ובכל זאת ביקשתי עבודה, מבלי דעת מה העבודה הזאת לי.
ישבתי אצל קרובי זה עד אחר חג המצות וכל מחסורי עליו, כי בכיסי לא היה מאומה. ויהי כראותי כי סוף־סוף עלי לצאת משערי עיר קישינוב ולנוד ולנוע הלאה, מצאתי און לי להסיר את עטרת הכסף היקרה מעל סליתי ואת המצנפת (שטריימל) היקרה מעל ראשי ולמכרם בכסף מלא למען אוכל ללכת הלאה. אז נתקיימו בי דברי הכתוב (יחזקאל כ“א ל”א): ‘הסיר המצנפת והרים העטרה’.
באסרו־חג של פסח תקצ"א (25 מרץ) יצאתי מקישינוב ללכת הלאה למסעי, אשר לא ידעתי אנה פני מועדות ומה אני מבקש.
בעצם היום ההוא, בטרם נשאתי רגלי ללכת לדרכי, נאספו אל בית קרובי איזה אנשים צעירים יודעי תורה ומהם גם מופלגים, אשר נשאו ונתנו עמי מדי שבתי שם, בחנוני וגם ראו פעלי כי יד ושם לי בגפ“ת, ויבואו לראות פני בטרם אצא ולברכני בברכת הדרך. ויהי מדי דברנו, ויאמר האחד: הה דבר קשה לי בגמרא (מסכת גטין פרק ‘כל הגט’ דף ל' ע"ב) ברש”י ובתוספות ובמהר"ם שם. אגישה־נא לפניך ואשמע מה תאמר, אולי תמצא פשר אשר ייטב בעיני, ואומר: שאל, ידידי, שאל ואנוכי אענך כיד ה' הטובה עלי.
הדברים אשר הצעתי לפני שואלי מצאו חן בעיניו ובעיני רעיו. באותו היום כתבתי אותם בפנקסי לזיכרון, ונתתי להם היום יד ושם בזכרונות מימי נעורי.
איש היה בעיר קישינוב, ושמו ר' צבי (הירש) קאראסיק, איש נכבד ועשיר חוכר ממכר הי“ש (אטקופשטשיק) בעיר ההיא. האיש ההוא היה מארץ ליאה, וכרוב יהודי ליטה היה גם הוא משכיל ובעל תורה ומידות טובות. בבואי לקישינוב פניתי אליו במכתב בקשה לקרבני לעבודתו, ובאמת קרבני האיש ההוא בשתי ידיו ויראה לי אותות אהבה וכבוד כל ימי שבתי שמה, אפס לתת לי משרה ועבודה בעסקיו לא יכול, יען כי לא היה לאל־ידי לעשות דבר, כאשר כבר אמרתי, כי כל ידיעותי לא היו מאלה הנחוצות לעסקי העולם, ובכל פינות שהייתי פונה נגלה ונראה לעיני, כי לא אצליח לכול – בלתי אם להורות בני הנעורים תורה. והנה בקישינוב לא נמצא למעני גם עניין כזה לענות בו, ויעצוני מכירי ודורשי טובתי ללכת להעיר דובוסאר אשר מעבר לנהר דניסטר מזה, ואלך שמה ביום ההוא (אסרו־חג של פסח) ואלין בלילה ההוא בעיר קריוויליאן, עיר מצער על שפת הדניסטר, וממחרת היום ההוא באתי לדובוסאר. ולא רבו הימים וביום א' אחרי קדושים, כ”ז ניסן, לקחני איש עשיר ר' יצחק אייזיק גולדנשטיין לביתו להורות לשני בניו תורה, כלומר גמרא.
לא נכחד מרי"א גולדנשטיין, כי יודע אני שפת אשכנז וקורא בספרים אשר לא מצאו חן בעיני החסידים, אבל האיש ההוא לא היה חסיד מכף רגלו ועד קדקדו, כי אם חסיד מלוא קומצו, ולא נתן תיפלה בהשכלת המשכילים, שלא יצאו חוץ לשיטה, ובכן הייתי בעיניו כאבן חן ושמח על אשר מצא לבניו מורה כמוני, וגם אני לא חסרתי דבר כל ימי היותי בביתו וכבוד והדר עטרני, ואשב שם שלו ושקט כל ימי הקיץ.
בימי הקיץ האלה הרביתי לקרוא ספרי אשכנז, ובייחוד ספרי המשורר שילר, ויהי בקראי את ספרו ‘די רויבער’ ויהי פראנץ מוהר לתועבת נפשי, ואקום ואעתיק לעברית את חלומו, בתור סיפור בסגנון לשון המקרא, ויען כי ההעתקה הזאת עבודת נעורים היא, כאשר החלו כשרונותי להתפתח, על כן אשימה כה לנגד עיני קוראי זכרונותי.
ו. עוד על ר' פנחס מקוריץ ועל תלמידו ר' רפאל
למן העת ההיא, זה כמחש וחמישים שנה, לא הייתי בעיר דובוסאר. דבר לא היה לי עם תושביה, לא אדע דבר מהשינויים אשר נעשו שמה בעדת ישראל, אולם בעת שהייתי שמה, היו רוב בני עמנו שם חסידים, כמו בכל יתר הערים סביבותיה אשר על שפת נהר דניסטר מזה ומזה. אכן בזאת שונים היו חסידי דובוסאר מחסידי יתר הערים, כי היו רובם בכולם חסידי בירשאט, ההולכים בעקבות רבם ר' רפאל ז"ל.
כבר נודע לקוראי זכרונותי שם ר' רפאל מבירשאט, אשר היה מתלמידי הרב ר' פנחס מקוריץ, ודרכי חסידותו (עיין ‘זכרונות מימי נעורי’ חלק א', מחברת שלישית צד 4), ובכל זאת התאפק לא אוכל מדבר עוד דברים אחדים על אודות ר' פנחס ז"ל למען יהיו לזכר עולם.
בייחוד היתה שנואה ובזויה בעיניו מידת הגאווה וגסות־הרוח, עד כי בדברו בה מפיו כידודי אש התמלטו ולא זז מחבב ענוות צדק ושפלת הרוח. עד כי כל עניו המתרחק עד קצה האחרון מגאווה וגאון היה אהוב וחביב לו כנפשו ועמו היתה שיחתות כל היום; כן היה שנוא לו השקר, וחלילה היה לאיש ממקורביו להוציא הגה מפיו אשר צל שקר כל שהוא נראה עליו. האמת היתה יקרה לו מכל מחמדי תבל, וכל דובר אמת בפיו ובלבבו היה יקר ונכבד אצלו ומרואי פניו בכל עת. וכה היו כל יתר המידות הטובות והישרות חביבות לו, ולא פסק פיו מדבר בם ומשתלם על תלמי לב המקורבים אליו, אשר איוו בדרכיו הלוך.
בימים ההם היו העניים המחזרים על הפתחים בישראל כמעט מפלגה מיוחדת וכת בפני עצמה, מאוסה ובזויה, וכצוענים לא היתה להם עיר מולדת ומקום לשבת, כי אם נעו ונדו מעיר לעיר וממקום למקום כל ימי חייהם, הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם וכל אשר להם. וכבוא אורחה כזאת אל איזה עיר מן הערים, אשר בני ישראל נחתים שם, סרו מהר אל בית מלון אורחים המיועד להם ואשר נקרא שמו בישראל בשם ‘הקדש’, הוא הבית הנכון והנישא להאורחים הנכבדים ההם, אשר היה מלא צחנה ובאשה מפה לפה ונראה מסביב כעומד בתוך האשפה, כי אשפה ומדמנה מלוא כל הכיכר סביב סביב. שמה נועדו האורחים מכל פינות הארץ, שמה רבצו יחד על המיטות הסרוחות ועל עפר הארץ אנשים ונשים יחד, גם בוש לא בושו גם היכלם לא ידעו. ויהי בבוקר ויקומו משנתם ילכו לסוב בעיר מבית לבית לאסוף נדבות מן הבוקר עד הערב. ככה יעשו כל הימים. ואוי לו לאיש אשר לא היתה בידו פרוטה ברגע בוא עני כזה על מפתן ביתו, כי פתאום נשתנו פני העני ועיניו רוצצו כברקים ויהי כמשתגע, ועוד מעט והנה נפל ארצה כחולה נופל, קרץ בעיניו, מילל ברגליו ויחרדו כל בני הבית לקול צעקתו, ויש אשר היו מנגנים בנפלם כמחללים בחלילים, ויש אשר נשאו על שכמם קטועי רגליים ובעלי מומים אחרים לאיים ולהפיל אימה ופחד על בני הבית, למען ימהרו לתת להם נדבתם.
תכלית שנאה שנא ר' פנחס את האנשים האלה ויקרא להם בשם ‘ערב רב, כי ידע כי שיחתו כולם את דרכם כפראים במדבר וכל מידה טובה לא היתה בהם, חלפו חוק, עברו ברית, החליפו נשותיהם ויעשו כל תועבה. ובכל זאת לא מנע את נדבתו מהם, כי אמר אין כלל בלי יוצא מן הכלל, ואולי עברה הכוס על אחד האנשים הישרים אשר התרושש והנהו מחזיר על הפתחים. הנדבה אשר ניתנה בימים ההם לכל עני ועני, אשר לא חדלו מבוא לכל בית ובית מן הבוקר עד הערב, היתה פרוטה אחת (שילינגער), והוא חלק שלישי מן גדול אחד (גראשין) במטבעות פולין, שהוא חצי ‘קאפיקע’ בכסף רוסיה. והיה כאשר נתנו לעני גדול אחד שלם, מבלי אשר היו לבעל הבית פרוטות, היה העני משיב לבעל־הבית שתי פרוטות, כן היה המנהג והסדר בכל בתי היהודים. עני כזה בא פעם אחת לבית ר’ פנחס ויתייצב על מפתן הבית כנהוג, ויגש אליו ר' פנחס ויושט לו גדול אחד ויאמר: ‘תן שתי פרוטות!’ ויאמר: ‘אין לי כי אם פרוטה אחת’. ויאמר ר“פ: ‘תן!’ ויהי בקחת ר”פ את הפרוטה מיד העני ויאמר: ‘הן לא תואר ולא הדר לה, משחתה בה ומי יקחה מידי? תן לי אחרת תחתה’. וימהר העני וישם ידו בחיקו ויוציא משם פרוטה אחרת תחת הראשונה, אז גער בו ר' פנחס ויאמר: ‘דובר שקרים אתה, לא תיכון לנגד עיני! הלא אמרת, כי אין לה פרוטה אחרת בלעדי האחת’, ויגרשהו וילך. כה היה דרך ר' פנחס להתחקות עד שרשי המידות הרעות ולבערם מקרב רואי פניו בכל מאמצי כוחו, כי זה היה כל ישעו וכל חפצו לבער אחרי המידות הרעות כאשר יבער הגלל, ולטעת תחתן מידות טובות המוצאות חן בעיני אלוהים ואדם.
לא כימינו אלה היו ימי ראשית ביכורי החסידות. אז לא נסעו עוד הצדיקים ורבי החסידים במרכבות מרקדות. אורוות סוסים לא היו להם, גם לא הרבו לנסוע מעיר לעיר להריק ברכה על ראשי העם ולהריק את אמתחותיהם, כי רוב ימי חייהם ישבו ספונים בבתיהם על התורה ועל העבודה. פרנסתם היתה מצויה להם בביתם בדוחק, בהיותם רבני העדה או מגידי מישרים הסתפקו במיעוט, כי תאוות המותרות רחקה מהם; גם מרבית בני עמנו לא עפו אליהם מארבע כנפות הארץ כעל כנפי נשרים כיום הזה, וגבאי הצדיקים הראשונים לא היו שומרי הסף לבלי תת לכל איש לבוא החדרה אל הרבי בטרם נתן על־ידו שכר הכנסה, ולכן היה בית הצדיק פתוח לרווחה לכל איש הבא אליו מעירו או מעיר אחרת לעתים רחוקות לשאול בעצתו, או לבקשהו שיתפלל בעדו אל ה' בעת צרתו או חוליו; כי תמיד האמינו בני ישראל, כי קרוב ה' לקוראיו באמת ותפילת צדיקים ישמע ויושיע.
ככל צדיקי זמנו היה גם ר' פנחס יושב בביתו רוב ימיו ורק לעיתים רחוקות נסע לאשר היה לו לנסוע, וכל איש אשר היה לו דבר אליו, או חפץ לראות פניו ולשבוע מאמרי פיו, בא אליו ודרש לשכנו, ואחרי התענגו על רוב טוב מדברותיו ימים אחדים שב לביתו שבע־רצון.
בין הבאים לר' פנחס לשאול עצתו ולהיוושע בצדקתו ובחכמתו היה גם ר' רפאל מבירשאט, איש אשר לרוח התנשאותו על כנפי החסידות ודרכי הקבלה אשר לא היתה נפשו מסוגלת לה, יען כי קצרה רוח בינתו, החל רוח עוועים לפעמו, רוח עצב ויגון וכמעט יצא מדעתו, ויהי בראותו כי כלתה אליו הראה, וילך לדרוש עצת ר' פנחס. ר' פנחס ראה והתבונן, כי כשר וישר האיש ההוא, אין בו עוולתה, ותחס עינו עליו ויקבלהו בסבר פנים יפות, ויקרבהו בשתי ידיים ויורהו דעת החסידות, כי כל עיקרה הוא עשות חסד והצנע לכת עם ה' ואדם, התרחקות ממידות רעות והתקרבות למידות טובות וישרות. ויהי ר' רפאל הולך ושומע עד כי נהפך לאיש אחר, רוח עצב סר מלבו, כי חדל ללכת בתוהו לא־דרך, לענות בצום נפשו ולהרבות בכי ותחנונים כל הימים כאשר עשה לפנים, ויואל ללכת בדרך רבו להידבק באלוהיו ובמידותיו. כל הדברים הטובים האלה היו לו מורשה מרבו ר' פנחס, רק אחת לא היתה לאל יד ר' פנחס לתת לו – לב נבון וחכם! כי טפש לב ר' רפאל ובינתו קצרה מהבין את רבו, ורק המלים אשר התמלטו מפיו היו אור לנתיבתו ואולם נשא על שפתיו תמיד, כמו: ‘אסור לאדם להתגאות’, ‘חלילה לאיש לדבר שקר’ וכדומה. אלה היו דברי תורתו ואותם הביע בשפתיו לכל הקרובים אליו כל ימי חייו, כי האריך ר' רפאל ימים אחרי ר' פנחס ויהי לרבי, ראש לחסידים רבים אשר נהרו אחריו וילכו בדרכיו ויקראו על שמו ‘חסידי בירשאט’.
אנוכי ידעתי את ר' רפאל פנים אל פנים בימי ילדותי, כי מדי עברו כמה פעמים דרך עיר מולדתי התארח אצל אבי ז“ל ואכל על שולחנו, כי היה אוהבו ומיודעו, ראיתי פניו ושמעתי שיחותיו. אפס את קהל חסידיו והנקובים בשם חסידי בירשאט לא זכיתי לראות, אף כי כבר שמעתי את שמעם ורובי תורתם עד בואי דובוסארה. בראשית בואי שמה קרבוני החסידים בשתי ידיים בידעם בן מי אני, כי לא נכחד מהם אהבת ר' רפאל לאבי ז”ל; אולם מקץ ימי הקיץ ההוא הריחו בי ריח איש הולך בדרך אחרת, אשר לא דרכה בה רגל חסיד, ויזורו אחור ממני מעט־מעט, עד כי לא רבו הימים ואעזוב את העיר דובוסאר. כי ביום ז' אלול (תקצ"א) פניתי עורף להעיר הזאת ולמלאכתי שם, אשר היתה לזרא באפי, ואשים לדרך פעמי לעיר באר לגרש את האשה אשר אוסרתי בה בחבלי השוא (כאמור למעלה,) ולמוש צווארי ממנה; כי אמרתי, אולי יעלה בידי ודרכי יצלח ללכת ארצה אשכנז ללמוד שם איזה חכמה המחיה את בעליה. באשר כבר קניתי לי שפת אשכנז בכל פרטיה ואמרתי בצילה אחיה; כי בארצנו כמעט היתה אז דרך החכמה סגורה לפני בני עמי.
ובטרם אספר זכרונותי מאז והלאה אשובה כמעט רגע לר' רפאל מבירשאט, אשר עודני זוכר אותו מימי ילדותי. האיש החסיד ההוא, אף כי שבר גדול השבר, אשר כבד היה לו לנשוא אותו, עם כל זה לא נשען על מטה בלכתו בחוץ, יען כי ‘ער ז"ל האט געזאגט טאר ניט האבין גדלות’ ומשענת מטה יש בה משום יהורא, ובלכתו היה מתנועע פנים ואחור בשתי ידיו כמתכוון לגרש מפניו מידת הגאווה.
אם נשים עין בוחנת על הזמן הקצר שבין ר' פנחס מקוריץ ובין ר' רפאל מבירשאט וחסידיו, ונבין לדעת מה בין אלה האחרונים והשתדלותם לתקן מידותיהם ובין הראשון אשר ממנו יתד ופינה לדרך הישרה הזאת, יעלה בידינו ללמוד קל־וחומר מן ההתפתחות הקצרה הזאת, אשר בין לילה היתה ובין לילה אבדה (כי כבר בימינו אלה כמעט אין זכר לחסידי בירשאט). על ההתפתחות הגדולה והרחבה שיצאה ממקור תורת משה איש האלוהים ותלך הלוך והתפתח עד דיני ה’שולחן ערוך' וספר הדינים והמנהגים עד היום, אין את נפשי להוציא משפט חרוץ על ההתפתחות הזאת ולאמר, כי עיוותה את דרכה, כי מי ישלח ידו בדברים העומדים ברומו של עולם היהדות וניקה? רק כוונתי לפקוח עיני הקורא שלא יתמה על החפץ ולא יתפלא בראותו השינוי הגדול שבין הראש ובין הסוף ולבבו יבין מן המשל הקטן שהראיתי לו, כי אי־אפשר לשום דבר שנעשה להתפתח להישאר על עמדו בסגנונו הראשון מבלי שינוי. ובכן תנוח דעתו והיה שקט ושאנן ולבו לא יתר ממקומו, כי עיניו יראו ועפעפיו יבחנו, כי חוק טבעי הוא לכל התפתחות, חוק ולא יעבור.
ויהי כי זקן ר' רפאל ושיניים לא היו לו עוד, ויחלו לצמוח לו שיניים חדשות ותהי זאת לפלא, ויאמרו חסידיו כי ר' פנחס רבו ברך אותו, כי לעת זיקנתו יחדש כנשר נעוריו וחיה יחיה עד יבוא לציון גואל, וזה לו האות, כי שיניים חדשות תצמחנה לו.
אפס חוק וגבול נתן ה' לחיי בני האדם וגם לחיי רפאל בא הקץ, אבל לא ככל אדם החפץ בחיים ושלא לרצונו ימות בבוא עיתו מת ר' רפאל, כי אם לרצונו ולבקשתו מת, וזה הדבר אשר הסב את מותו:
איש יהודי היה (בעיר בירשאט או באחת הערים הסמוכים לה) אשר עסקו היה להביא סחורות מחוץ למדינה בלי תשלום המכס המגיע להממשלה, ויהי כאשר ירא האיש להוביל הסחורות בעצמו מעבר הגבול פן ייתפש בכף, ויבקש האיש וימצא לו אדון אחד מאדוני הארץ הפולנים, ויתן לו שכר טוב בעמלו, למען יסע במרכבתו הכבודה מעבר לגבול ושם יקח את סחורתו וישימה במרכבה ועבר הגבול, כי לא חיפשו שומרי הגבול במרכבות השרים והאדונים אשר מעולם לא נחשדו למובילי סחורות. פעמים רבות עשה השר ההוא את מלאכתו ביד רמה, ולא זע ולא חרד ואיש לא ידע; ויהי היום ויוודע הדבר למרגל־חרש, ויביא את דיבתו לפני שר הגבול. ויהי כאשר בא שמה האדון ההוא במרכבתו כפעם בפעם, ויצו שר הגבול לעצרו ולחפש במרכבה ויימצא הדבר, כי סחורה הוא מוביל ומעביר המכס. והנה מלבד החרפה אשר נשא האדון מעביר המכס עוד דרוש דרשה ממנו הממשלה עונש כסף מרבה להכיל, כי היה מספר הסחורות רב מאוד ותשלומי העונש עלו למעלה ראש, ותקצר נפש האדון בצרתו זאת עד כי לא יכול עוד כלכל. ויהי בהתייצבו למשפט ויען ויאמר: ‘אמת, גדול עווני מנשוא וכלימה תכסני, אבל ידוע תדעו, כי הסחורה לא לי היא, כי אם ליהודי פלוני אשר שכור שכרני להביאה לו, ועתה לא עלי לשלם כסף העונש, כי אם ליהודי ההוא בעל הסחורה’. ממילא מובן, כי כאשר נקרא היהודי וישאלו את פיו, ענה ואמר: ‘לא היו הדברים מעולם, ואין אתו יודע עד מה וכי מתאנה האדון לו למען הצל את נפשו’. ויהי כשמוע האדון, כי כיחש לו היהודי בפניו ועדים אין לו, ויאמר: ‘בזאת ייבחן הדבר, הנה אתנו פה מקרוב שני צדיקי היהודים, אנשי־אמת ויראי־ה’, הרב ר' משה מסאווראני והרב ר' רפאל מבירשאט. לא אפונה, כי יודעים הם את היהודי פלוני ומערבו ומסחרו, ולא ייכחד מהם כי הסחורה הנמצאה במרכבתי לא לי היא כי אם לו, ועתה יישבעו־נא שני הצדיקים ויגידו למי הסחורה'.
אומרים, כי הרב ר“מ מסאווראני, אשר היה למדן גדול ויודע לטהר השרץ בק”ן טעמים, הורה היתר להציל את היהודי, אשר כבר כלתה פרוטה מכיסו, אבל לא כן ר' רפאל מבירשאט. הוא נקט בפניו ויבך בכי תמרורים ויפול אפיים ארצה ויזעק זעקה גדולה ומרה: ‘האנוכי אשר מעולם לא יצא דבר שקר מפי ונשמרתי מכל מלה הדומה לשקר, אעשה היום בנפשי שקר לעת זיקנה ושיבה ואשבע לשקר? חלילה לי! טוב מותי מחיי. אנא ה’ אל אמת! קח את נפשי, אמותה הפעם!' – ויגוע וימת.
אלה תולדות איש צדיק תמים, דובר אמת בפיו ובלבבו. אם אמנם לא רבה חכמתו ובינתו הסתתרה, אבל צדקתו ותום דרכו לו לכבוד ולתפארת.
כרך שני
מאתאברהם בר גוטלובר
הגיזרה והביניה: לקורות התפתחות ההשכלה בישראל בארץ רוסיה ופולין
מאתאברהם בר גוטלובר
א: תוהו שקודם התיקון, או המנוחה שקדמה לעבודה
והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום (בראשית א, ב)
ימים רבים שבתו בני ישראל בארץ רוסיה ופולין את שבתם קודש לד', ויחיו באמונתם, אשר לא הפריעה אותה שום חקירה ודרישה, ולא היו להם בה שיטות וכיתות שונות; כי רק התלמוד היה שורר בביתה וידו מושלת בכל הערים אשר בני ישראל נחתים שם. הרבנים תופשי התורה ישבו כסאות למשפט לכל דבר הנוגע לדת ואמונה ומנהג ישראל, ופרנסי הקהל ומנהיגיהם (פו"מ) רודים על-ידיהם, והממשלה נתנה בידיהם מקל ורצועה לעשות כטוב וכישר בעיניהם ולמשול בעדתם ממשל רב על-פי התורה אשר הורו הרבנים על-פי התלמוד, אשר בו כל מעיינם וממנו תוצאות כל חכמתם וידיעתם. בדרך כלל לא היו לישראל ימים טובים כימים האלה; כי לא היתה מחלוקת באומה וכל העם רועים מרעה אחד על כר נרחב כצאן אשר יש להם רועה אחד, אשר על-פיו יחנו ועל-פיו יסעו. כולם התנהגו, ברצון או באונס, בדרך אחת כבושה, והרבנים הולכים לפניהם בעמוד אש התלמוד והפוסקים להורותם ולהאיר להם הדרך. הן אמת הרבנים, ובייחוד המקנאים שבהם, אשר אורייתא היא דרתחא בם, הכבידו עולם על העם ויגדרו גדרות וירבו חומרות, והפו"מ עבדו בם בפרך בהענישם קשה את כל איש, אשר מלאו לבו להקל באחד המנהגים שקודשו בעיני העם מבלי היות להם יסוד ושורש אף בתלמוד ופוסקים, כי אם באו להם בנחלה מאבותיהם, מי יודע על-פי איזה סיבה שכבר בטלה ולא עמד טעמה בה, וחלילה היה לאיש להשכיל ולהבין מדעתו, להבחין ולהבדיל בין הקודש ובין החול; כי רק על-פי הרבנים יחיה ובתורתם ילך, וכל אשר המרה את פיהם אחת דתו להיווסר מוסר אכזרי, ויהי מוחרם ומנודה ודראון לכל בשר. אבל בכל זאת לא היה פוצה פה ומצפצף, המנודה קיבל נזיפה ושב בתשובה, והמוכה שב עד המכהו, אחר שקיבל עליו את הדין הקשה, והשלווה לא נשבתה, נחה שקטה כל הארץ והמנוחה לא זזה ממקומה.
אפס זאת המנוחה וזאת המרגעה נדמתה למנוחת שדה הקברים, אשר אין בה לא חיים ולא שמחה, לא הרגשה ולא תנועה, חדל להיות לבינת האדם אורח בקרב העם, השכל הליט פניו באדרת האמונה, הדעת נחבאה אל הכלים ותסתיר פניה מהביט החוצה על כל הנעשה בארץ ולהגיד משפטה גם בקרב איש ולב עמוק, כי יראה מפני חמת המציק ותשב אחור ימינה ותשב מנגד ותתעלף, ויהי כל הארץ שפה אחת, שפת הרבנים, ודברים אחדים, דברי הפרנסים והמנהיגים, ותשבות הארץ שביתת תוהו והעם נחו כמתים באשמנים.
איש אחד היה בימים ההם, גדול ומפורסם בדורו, הלא הוא הר“ר נתן נטע בן הקדוש מוהר”ר משה הנובר מקהילה קדושה זאסלאב במדינת רוסיה, בעל החיבורים ספר ‘שערי ציון’ וספר ‘יון מצלה’ על גזירת ת"ח, אשר בספרו זה האחרון הותיר לנו זכר הימים האלה ויספד לפי תומו את כל פרשת גדולת הרבנים והפרנסים ומנהיגים ואת תפארת גדולתם וממשלתם הבלתי-מוגבלת. אם אמנם לפי דעתו ומנקודת-הראות שלו עמדה אז האומה הישראלית על גרם המעלות, והוא מתייפח ונאנח בשברון-מותנים על אובדן הטובה הרבה הזאת מישראל, הנה אנחנו אשר בימינו אלה, דור דעה, נביט על עניינים באלה מנקודה אחרת וכנגע נראה לו בבית נכון ונישא ההוא בימים ההם, על כל-פנים נחזיק לו טובה, כי השאיר לנו תמונה ערוכה בכל ושמורה לדורות מכל תהלוכות האומה בימים ההם ובזמן ההוא, ולכן נעתיק דבריו.
ממוצא הדברים האלה נשכיל, שאם היו הימים הראשונים האלה טובים לישראל בשעתם, תחת ממלכת מלכי פולין, אשר מבלי שומם לב על ישראל ועל הרבנים ותלמידיהם, שכולם מאפס ותוהו נחשבו להם, ולא ארחו אתם לחברה ולא נתנו להם שום התמנות במדינה, עזבו אותם להיות נוהגים בקהל עדתם ככל אוות נפשם ולא התערבו בכל הנוגע להם; הנה תוצאות החירות המדומה הזאת גרמו רעה לישראל והפרו רוש ולענה על תלמי שדיהם, אשר אחר עמל ויגיעה בדורות הרבה לא שורשו עוד עד היום, ואבני-נגף אלה לא סוקלו עוד מכל וכל ועודם למכשול ולפוקה לרבים מבני עמנו. נשתנו העתים ונחלפו הזמנים, דברים אבים אשר לא שיערום הראשונים בדורותם דרושים עתה לחפץ החיים המדיניים. כל העמים כולם הולכים קדימה לקול הזמן הקורא באוזניהם: הלאה! הלאה! וישראל עוד רד עם מנהגיו הקדומים אשר לא עמד טעמם בם ופניהם לא היו להם עוד ותארם כתואר פני המת הקבוה זה מאות בשנים, העולה מן הארץ בקסמי אוב וידעוני, יעמוד לפנינו ולא נכיר מראהו בתנועותיו ובבגדיו הזרים לנו ולא נדע הלנו הוא אם לצרינו. התקנות והגזירות שגזרו הרבנים וראשי הישיבות בימים ההם, בהיות ישראל גוי בקרב גוי וממלכה בקרב ממלכה, עוד לא סרו מקרב מחננו עד היום, אף-על-פי שכבר חדלו ראשי הישיבות לקחת מתנות בעדם: תרנגולים פטומים וברבורים אבוסים תחת הכותם אחור את תלמידי החדרים בכל שבוע ושבוע. הפלפול, יליד הימים הראשונים האלה, אשר על-פי סיבות היסטוריות, שנזכיר בהמשך מאמרנו, ירד בימינו עשר מעלות אחורנית, עוד לא אבד כל זכר לו ועוד השאיר אחריו עוללות אחר כי כלה בצירו, ומי יודע כמה יגיעות תיגע עוד ההשכלה השוררת עתה בארץ החיים בטרם יעלה בידה להסיר זמורות-זר אלה מכרם עמנו, למען לא יהיה עוד ישראל למשל ולשנינה וירום קרנו בכבוד. אחת היא על כן אמרנו, אם היו הימים ההם טובים לישראל בעתם, ומנוחה היתה להם מסביב, הנה המנוחה והשלווה הזאת היתה מנוחת שדה הקברים מבלי חיים ואור, והארץ היתה תוהו ואין תקוה לימים הבאים, כי לא שמו העתים לנגד עיניהם ולא ראו את הנולד.
מוּדעת זאת כי שרי פולין לא מאהבתם את היהודים נתנו להם חופשה לרדות בעדתם כטוב בעיניהם, כי אם מאשר בזו ושיקצו אותם לא רצו לספחם ליושבי הארץ להיות כאחד האזרחים, על כן לא פתחו להם שערי בתי-הספר הכללים ולא נתנום ללמוד בתוכם, ויבדילום מעם הארץ ויאמרו לאמור: הבו לכם ראשים לשבטיכם מקרב אחיכם, שתו מים מבור כרו מחוקקיכם, לימדו תורתכם, כי היא חכמתכם ובינתכם, ואין לכם חלק ונחלה בחכמות העולם ובמדעים אשר בם נתפאר, לכו באור אשכם, סחרו את הארץ ותנו לנו מס כאשר נשית עליכם. היהודים שמחו על זה, כי אהבו כן, ויהי בהיותם נבזים ושפלים בעיני השרים אדוניהם, ובכל תהלוכותיהם עמהם שמעו קול נוגש ומבזה, ותהי להם לחוק לכרוע ברך לפני השרים ולהשתחוות לפניהם ולהשפיל את עצמם עד עפר. אולם בשובם מבתי השרים לקהל עדתם לבשו גיאות וירימו ראש, ויקחו שבט מושלים בידיהם לרדות באחיהם העניים ושפלי-הערך כאשר רדו השרים בהם בפרך. ובמה אפוא יקחו להם קרניים אנשים כאלה לרדות בעדתם, מבלי אין להם ממשלה מדינית כיתר העמים? וישימו עצות בנפשם להשתרר בעמם בענייני דת ואמונה, במנהגי בתי-כנסיות ובתי-מדרשות, לגזור גזירות ולתקן תקנות ולנדור נדר להפריש מאיסורא, וירבו חומרות ויעמיסו עול קשה על קהל עדתם, וכאשר קצרה רוח אחד העם בעבודה הזאת ולא יכול לנשוא עליו העול הקשה, ויעשה אח מאחת מאלה אשר גזרו זקני העדה לבלתי עשות, ותעל עליו חמת הפרנסים והרבנים ויענישוהו קשה, כאשר למדו לעשות משרי פולין אדוני הארץ אשר הכו בלי חמלה את איכריהם עבדי עולם, ואשר לא חסה עיניהם על איש ואשה הרה ויולדת יחד, אשר חרשו על גבם במקל ורצועה וישפכו דם נקי, מהם למדו בני ישראל לעשות כמוהם ובדרכיהם הלכו, ולמצב כזה קראו ‘דרור’ וייטב בעיניהם.
ב: שבירת הכלים
נשברה קרית תוהו (ישעיה כד, י)
ויהי בשנת ת"ח לאלף השישי ושתיים רעות באו על ישראל כחתף; אשר דיכאו לארץ חיתו ויפריעו מנוחתו וישימו שמות בכל דבריו וענייניו עד לאין מרפא.
הרעה הראשונה, אשר הפריעה את בני ישראל ממנוחתם והעירתם מתרדמתם, היא גזירת בוגדאן חמילניצקי, שר צבא הקוזאקין, אשר במרדו בשנת ת"ח במלך פולין וולאדיסלאב בן זיגמונד שפך חרון אפו, עברה וזעם על בני ישראל ויובילם כצאן לטבח.
עוד בטרם עלה הארי הזה מסבכו להשאות ערים גלים נצים לשים הארץ שמה ולהרטיבה מדם אדם, כבר קם החמס למטה הרשע בשנת ה' שס“ב היא שנת השבע-עשרה למלך זיגמונד, על-ידי הצורר נאליווינקו, ובשנת, שצ”ט, היא שנת השבע למלכות וולאדיסלאב, על-ידי הצורר פאווליוק, אשר במרדם במלכות שפכו דם כמים, וישראל עם לא עז, גוי לא ישא חרב, נפל שדוד ואין מציל. אולם אלה השניים לא האריכו ימים ולא הרחיקו לכת, כי נפל עליהם חיל המלך ויתפשום חיים וגמולם הושב בראשם ותהי הרווחה. לא כן בוגדאן חמילניצקי, הוא היה הולך הלוך וגבור חמש שנים רצופות, משנת ת“ח עד שנת תי”ב, וילך בארץ לאורכה ולרוחבה, ובכל מקום בואו שמה שם שמות ויך מכה רבה בפולנים וביהודים עד הישמדם. כי היתה חטאת יהודה וישראל כתובה בציפורן שמיר על לוח לב חמילניצקי, כי כאשר הכבידו שרי פולין את אוכפם על האיכרים עבדיהם ויעבידום אותם בפרך, שמו את היהודים מוכסיהם וחוכרי שדותיהם לשרי מיסים על האומללים האלה, ורבים מבני ישראל הקשיחו ליבם וכלאו רחמיהם מצאן אדם אלה, ויהי כלי למעשה השרים האכזרים אבירי לב לרדות באיכרים לכלות שארם ובשרם. ויהי כאשר אזר חמילניצקי כגיבור מותניו להוציא את העבדים מתחת סבלות אדונים קשה, ויט ידו החזקה על שרי פולין וישם ראשונה ביהודים פניו, ויהי הנקל לו לקחת נקמתו מהם וישימם כעפר לדוש, ככתוב על ספרי דברי-הימים לעת ההיא, אשר היה יהודה לבוז ישראל למרמס רגל ונוקשו ונלכדו בפח ובפחת ולא קמה בם רוח מפני רודפיהם. רבים מבני ישראל ניסו להימלט על נפשם למדינות אחרות, עברו אורחות ימים וישוטטו בארצות רחוקות ואיי הים, ורבים נהרגו במיתות משונות ואכזריות באין חומל ומרחם עליהם, כי גם על שרי פולין עבר כוס-החימה הזה ותהי הארץ כמרקחה, ובני ישראל באו עד משבר, ולולא ה' צבאות הותיר להם שריד כי עתה כלתה עליהם הרעה ולא נשאר בם איש בארץ ההיא. ההרג והאבדון, הטלטול והגלות הפכו משורש את הסדרים והמנהגים הראשונים, בוטלו הישיבות והבחורים נפוצו, סר שבט מפרנסי הקהל ומנהיגיהם ומחוקק מבין רגלי ראשי הישיבות, הפו"מ שכחו רבצם והרבנים מרחוק ברחו אם נמלטו ממוות. אחר עבור הזעם היה אבל גדול ליהודים כי שודדה אדרתם, כל העם בכו למשפחותם על ביטול תורה ועל הרבנים כי אפסו וייכחדו מן הארץ והמר עליהם כהמר על חיות נפשם וספדו עליהם: הוי אדון והוי הודו; אכן אבלם ויגונם לא העלו ארוכה לשברם, מוט התמוטטו עמודי הפרנסים המנהיגים ורבני ד' ארצות, אשר ברוב ימים סרו מן הדרך אשר סלו להם הרבנים הראשונים הישרים בלבותם, ויהי שבטם שבט נוגש ולא להועיל גברו בארץ, נוד התנודדה היהדות כמלונה ולא ידעה אנה פניה מועדות.
הרעה השנית, אשר אכלה את ישראל בכל פה ועצמותיו גירמה, ותרבה להשחית ולבלע אולי עוד יותר מהראשונה היא, כי בשנה ההיא, שנת ת“ח לאלף השישי, צץ הרשע, פרח הזדון ויך שורשיו בבית ישראל, שורש פודה רוש ולענה, אשר עוד עד היום לא שורש מבית יעקב גזעו, ועודו מתהפך במחנה ישראל בתמונות שונות, פושט צורה ולובש צורה אחרת, והעם ההולכים בחושך ידמו לראות אור וילכו בתוהו ויתעו בשוא, הלא הוא המדיח שבתאי צבי המשיח, אשר נגלה בשנה ההיא בעיר מולדתו איזמיר (סמירנה) לאנשי בריתו שומרי עדותיו, ויקרא בשם ה' לאמור, כי משיח אלוהי יעקב הוא, והוא יושיע את ישראל וינחילם את ארץ אבותיהם. רבים מגדולי שלומי אמוני ישראל האמינו בו וילכו אחריו כשור את טבח, חסידים, יראים ותופשי התורה כרעו ברך לפניו וישימו לו כבוד אלוהים והתפללו אליו. בעת ההיא שינתה היהדות את פניה, כי המדיח הזה הטיל בה ארס, אשר אכל חצי בשרה ויגע עד נפשה. רבות רעות סבלה היהדות מאז עזבה את הדרך הכבושה, אשר הדריכה בה האיש שלא קם כמוהו, משה איש האלוהים, אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו, לולא חלה בתורתו הנאמנה יד אדם לחלל יופיה ולהוליך שולל את העם בזדון או בשגגה, רבות שבעה לה נפש היהדות ממתעים כאלה, אשר תעו-מני דרך ויתעו את ההולכים אחריהם, אבל לא אחד מהם הירבה להשחית לדורות עולם כמו המדיח ההוא ש”צ. כולם יחד נגעו רק בענפי היהדות, זה בכה וזה בכה, קיצצו בנטיעות, הסירו נטישותיה ויזרעו זמורת-זר, והוא לבדו הרגיז מוסדותיה ויניע אמות הסיפים, והוא שאמרו עליו מחזיקי כן תורנו, שביטל תורה דבריאה (כאשר נבאר עוד את העניין הזה, אם ירצה השם, בהמשך המאמר), וכל עמל הבעש“ט ז”ל, אשר הבין אל פעולותיו, להשיב היהדות על כנה ולהפיר עצת המדיח, לא הועילה לו להסיר גילוליו מבית ישראל; יען כי כוחו ועוצם ידו של המדיח היתה הקבלה, וס' הזוהר היה כלי למעשהו, אשר גם הבעש"ט האמין בשניהם אמונה בלתי-מוגבלת, ותהי לו האמונה הזאת למוקש עד בלי יכול לסקל היהדות מאבני נגף אשר מילא אותו שבתאי צבי בכוחו זה.
לוא אחד המשכילים, אשר החכמה אור לנתיבתו ואותה הושיב על כיסא התורה והאמונה, הטף הטיף לעם הזה לאמור: ‘פירקו מעליכם עול התורה והמצוות והנכם נגאלים!’ הלא ירוק ירקו בפניו שלומי אמוני ישראל וקראו אחריו מלא, כי דבר ה' בזה ובתורתו ישים תהלה וישראל רב עם אל ועם תורתו נאמן. ומה ביקש שבתאי צבי? הלא גם הוא הרס את התורה עד היסוד בה ויאמר לא היא, לא ערב עוד לב אחד המשנים (רעפארמער) בדורות האחרונים שלנו להפוך משורש את כל דברי התורה והמצוה באחת ערי אשכנז הרחק מערי ישראל העוסקים בתלמוד ופוסקים, ככל אשר עשה שבתאי צבי לעיני כל ישראל בתוך קהל ועדה עוסקים בתורה ובמצוות, לומדים חסידים מופלגים מתענים ומסגפים את עצמם, ושם ה' ותורתו לא ימיש מפיהם וכל מעשיהם לשם שמים, ועם כל זה האמינו בו רבים ונתנו כבוד לשמו והרעיש את כל העולם. ובמה אפוא היה כוחו גדול? – יען כי לא הדליק נרו באור הדעת אשר אותה מאס העם ההולכים בחושך, ואת אשו החזקה אשר יצאה ללהב ולהבערה, ולא להאיר, הוריד משמי הקבלה הסתומה והחתומה המבולבלת והמבלבלת את המוח, לכן נהרו אחריו רבים ונפלו בעצומיו אדירי התורה אשר אמונתם הוליכה אותם שולל, בהיותה בלתי-מיוסדת על חקירה ודרישה, וכפתאים האמינו לכל דבר הנאחז בסבך סודות הקבלה וספר הזוהר.
כבר הראינו לדעת בחלק הראשון מספרנו ‘תולדות הקבלה והחסידות’, שהקבלה עוד בתחילת צמיחתה היתה מטרתה ההתנגדות אל התלמוד, האף אמנם היתה ההתנגדות הזאת בהעלם והסתר, עד שכמה גדולים אדירי התלמוד לא הרגישו בזה, ונתפשו במצודת הקבלה אשר החזיקוה לחכמה קדושה ונשגבה. ותחת אשר היה להם לקרוא תגר עליה ולאסרה לבוא בקהל, אם היו מרגישים התנגדותה אל התלמוד (כאשר באמת עשו כן הרבה גדולים מחכמי התורה אשר באו עד חקר כוונתה) היו לה למשען עוז ובשמם הרימה קרנה. ועינינו הרואות שכל מה שנתרחבה שיטת הקבלה ביותר כן הרבתה לפרוץ פרץ בגדר התלמוד והרבנות, עד שבספר ‘הזוהר’ כבר נמצאו דברים מתנגדים לדינים והלכות שבתלמוד בפומבי, עד שהגאון יעב“ץ, הפוסע עוד גם הוא על שני הסעיפים במה שנוגע לס' הזוהר, רגלו אחת עומדת במישור החקירה החפשית והביקורת ההגיונית ורגלו האחת טובעת בבוץ הקבלה והאמונה בס' הזוהר, היה מוכרח לקרוא מכאב לב: ‘מי העמל בתורה והעוסק בה לשמה יוכל לסבול את זאת וכו’ ונדמה כאילו היתה לבעל ס' הזוהר תורה אחרת חלילה וכו' ' (עיין ‘תולדות הקבלה והחסידות’, צד 99, מה שהבאתי עוד בשם הגאון יעב"ץ בס' ‘מטפחת ספרים’), והוכרחו גדולי הרבנים שבכל דור להזהיר את העם, לבלתי שמוע לדברי הקבלה וס' הזוהר במקום שהם חולקים על התלמוד, כמבואר בתשובות הרדב”ז הביאו המ“א, והרש”ל בתשובותיו סי' צ“ח כתב וז”ל: ‘אם רבי שמעון בן יוחאי עומד לפנינו וצווח לשנות המנהג שנהגו הקדמונים אין משגיחין בו, כי ברוב דבריו אין הלכה כמותו כו’ ' עד כאן לשונו. וכל זה בהיותם מאמינים שס' הזוהר הוא מרשב“י ולא הרגישו בתרמית המזיפים, ולוא ידעו כמונו היום, שסה”ז איננו לרשב"י, אין ספק שגרשוהו מהסתפח בנחלת הספרים הקדושים וצא צא אמרו לו. ובזמן מאוחר, כאשר נתרחבה שיטת הקבלה עוד יותר ותלך הלוך וגדול בקרב העם, גדלה גם התנגדותה להתלמוד, עד שבעל ס' ‘הקנה’ או ‘הפליאה’ (המאוחר גם כן בזמן אף-על-פי שחשבוהו לקדמון) מוציא עתק מפיו על התלמוד (כמבואר בח"ב מספרנו אשר עודנו בכתובים).
ההתנגדות היותר גדולה וכוללת היא כוונת המצוות שבדו המקובלים ועשאום עיקר. וכל מצווה בלא כוונה מכוונותיהם היא לדעתם אפס ותוהו, ובתלמוד הוא כלל גדול שאין מצוות צריכות כוונה, היינו אפילו כוונה פשוטה, ובפרט כוונת המקובלים שמייחדים ומזווגים לקב“ה ושכינתיה ובונים עולמות עליונים בכל כוונה מכוונותיהם. כוונות כאלה לא עלו מעולם על לב בעלי התלמוד ולא נראו להם אפילו בחלום, אבל גם כוונות פשוטות לשים לבו למה שהוא עושה לא הצריכו חכמים, ורק המעשה היא עיקר לדעתם. והיוצא מההתנגדות הזאת היא, שלפי התלמוד עיקר המצוה היא המעשה שלה הידוע ומובן לכל איש. ולפי הקבלה אין בנגלה שום ממש, והעיקר הוא הסוד הנסתר שיסודתו בהררי הקבלה הידוע רק ליודעי חן הקדושים אשר בארץ ומבחר מין האנושי. וזהו התנגדות מן הקצה אל הקצה, שאין המצוה שעושה התלמודי זו המצוה עצמה שעושה המקובל, לפי שהן שונות במטרתן וכוונתן; זה עושה מצוה לפי שכתוב בתורה ונצטווה עליה מפי הגבורה, וזה בונה עולמות ומתעלה למרום ויודע דעת עליון ונעשה שותף להקב”ה במעשה בראשית. תוצאות ההתנגדות הזאת גדולות ורחבות כמו שנראה.
עוד בזמן החסידים ובעלי הסודות הקדמונים (האסיים והאלכסנדרונים) היו קצתם נוטים לחשוב, שאין צורך בעשיית המצוות כלל בפועל ממש לפי פשוטם, והעיקר הוא ידיעת סודותיהם. וידידיה האלכסנדרוני, הוא פילון היהודי, התנגד להם והוכיח להם טעותם (כמבואר בפרק ג' ח“א מספרנו הנ”ל). הדעת הזאת לא משה מקרב המקובלים, ובכל עת נמצאו מקובלים שזלזלו בפשיטת המצוות והתורה ושמו ליבם רק אל הסודות והנסתרות (וזה מה שנקרא בפי השצ"יים תורה דאצילות, רוצה לומר המחשבות, אידעען), והביטו על אחיהם המקיימים התורה רק על-פי הנגלות להם (תורה דבריאה) כמו על אנשים שאין מוח בקודקודם והיו בעיניהם כחגבים, עד שבא שבתאי צבי והסיר המסווה מעל פניו וחדל להחניף לבעלי התלמוד ודרש שיטתו ברבים שאין צורך בקיום-המצוות כלל, וזה מה שנקרא בפי השצ“יים שביטל תורה דבריאה ותיקן תורה דאצילות, ואחריו החרה-החזיק יעקב פראנק (אשר עוד נדבר ממנו במה שיבוא) ביתר שאת ועוז, ולמען חזק שיטתו לא הסתפק בביטול המצוות בלבד, כי אם חייב הפכן והתיר כל העבירות היותר חמורות ועשה אותן לחיוב גמור (כמבואר במקומו). מטרת ש”צ ונושאי-כליו היתה שונה מאוד ממטרת המקובלים שלפניו. אלה שהיו לפניו היה בשמים דרכם ועלילותם, ובנו בשמים עליותם, בזו ושיקצו את הארץ אשר התקוממה להם, כי לא היה ליהודים חלק ונחלה בה, וישאו מרום עיניהם ויבנו להם עולמות עליונים בכוח דמיונם ושם חביון עוזם. לא כן ש“צ וכת דליה, המה ראו כן תמהו, שכל הרדיפות שהיהודים סובלים בגלות המר הן רק בעבור המצוות שהם שומרים ונזהרים בהן לעשותן כפשוטן וכצורתן, ועל-ידיהן ובסיבתן הם עם לבדד ישכון ודתיהם שונות מכל עם, אשר על כן הם שנואים ובזויים בעיני העמים ויגרשו אותם מהסתפח בנחלת אזרחי הארץ, ועל זה דווה ליבם מאוד, ונראה להם, לפי דעת, שבחנם סובלים היהודים יסורים קשים ומרים כאלה להיות כגרים בארץ אשר נולדו בה וחלק אין להם בכל חיי העולם הזה, וגם אין שכר להם בעולם הבא, כי ה' לא ציווה אותם למסור נפשם להרג ואבדון ולהיות מטרה לחיצי זעם כאלה, אחר שלפי יסודות הקבלה, שבהם החזיקו ש”צ וסיעתו ובם דבקה נפשם, אין יסוד ושורש כלל לכל מעשה המצוות הגלויות האלה – תורה דבריאה – אשר עליהם היהודים מוצאים להרג ובסיבתן הם מרוחקים בזרוע מכל משפטי אזרחי הארץ. על כן דמו בנפשם לבטל כל התורה הגלויה, ולא יעצרו עוד המצוות בעד העם לבלתי יתערבו בגויי הארץ למראית-עין, והיה ככל העמים בית ישראל שוכן לבטח וחלק ונחלה לו בתבל ארצה בין אחיו, שרים למשפט ישרו ורוזנים ואולי גם מלכים מחלציו יצאו, וישראל יעשה חיל, יעלה אל על, ובכל זאת לא יחדלו מהיות עם ה' וסגולתו מכל העמים, כי גילה להם את סודו על-ידי תורתו – תורה דאצילות – אשר יחזיקו בה בקרב ליבם בבתי אוהלם, יכוונו כוונות ויבנו עולמות ומי יחוש להם? ומי יגלה מצפוני לבבם? אחר שבגלוי יהיו ככל העמים.
שבתאי צבי וסיעתו, אשר היו בארצות הישמעאלים בעלי דת מוחמד, לא מצאו שום מכשול בדרך הזה, להתדמות בחיצוניותם לעמי הארץ, בהיות אמונת מוחמד בנויה על אחדות ה' ואין בה שום חשש עבודה זרה, ואין בה מה שיתנגד לתורתם תורה דאצילות, על כן לא זע ולא חרד לבם, ויחזיקו בכנף דת מוחמד למראית עין למען השלך מעליהם עול הגלות, ולהיות בקרב לבם יהודים וסגולת העמים כפי דעתם ומחשבתם.
זאת היתה פעולת הש“ציות ואלה תולדות הקבלה וסודותיה. ואם אמנם לא עלתה ביד ש”צ לתפוש בחרמו כל עדת ישראל, ובהמירו את דתו המיר את כבודו, העם ראה וינוס, היהדות סבה לאחור, הרבנים רקדו כאלים רגזו וחלו, כי בא הקץ על שאלותיהם ותשובותיהם על פלפוליהם וחלוקיהם. בכל זאת שמה ושערוריה נהיתה בהיהדות ורבים נזרו לבשת, ואחר כי כלה בציר עוד נשארו עוללות וכרם בית ישראל עלה שמיר ושית, ותהי מהומה ומבוכה בקרב ישראל והמרגעה נשכחה. העם נחלק לכיתות, אלה החזיקו בשיטת הקבלה ויעשו את לימודה עיקר והתלמוד טפול לה, עסקו כל ימיהם בסודות ובבניין עולמות, ואלה העריצו והקדישו את התלמוד והפוסקים וישימו כל מעיינם בם, וגם אלה בקבלה שגו ובזוהר תעו ולא ערב לבם לחשוב עליהם רעה, כי כבר הכתה הקבלה שורש ותקדש בעיני העם כולו ותהי יראתם אותה מצוות אנשים מלומדה, ומזאת היתה נסיבה, כי לא תמה לגווע ולא השיבה אחור ימינה מהכות עוד את בית יעקב רסיסים ואת בית ישראל בקיעים, הכה הזוהר באלפיו והקבלה ברבבותיה, ותמלא היהדות סודות וכוונותם יחודים וזיווגים, אשר לא שיערו הראשונים ולא ידעו אותם לא התורה שבכתב ולא התורה שבעל-פה, כתבי האר“י היו לתורה חדשה בישראל, וכל העוסקים בה היו לקדושים בארץ, ויכתבו ספרים הרבה אין קץ, וכאשר רבו ההוגים בה, ומעטו המבינים, כי ערפל חתולתם וחושך סתרם, מצאו און להם גם אלה המקובלים אשר השציו”ת יסודתם להביא את ספריהם מנחה לבית ישראל מאמינים בני מאמינים, ויהיו גם ספריהם קודש להם, כי קדושת הקבלה חופפת עליהם וספר הזוהר מציץ מחרכי דבריהם, בין כה וכה נשארה הש"ציות לנחלת עולם, ולא סרה מקרב מחנה ישראל עד היום.
ג: שבר על שבר
כי שבר על שבר נקרא כי שודדה כל הארץ פתאום שודדו אוהלי רגע יריעותי (ירמיהו ד, כ)
עוד לא נרפא ישראל מן המכות אשר הוכה על-ידי שבתאי צבי וסיעתו, כי מאזרי זיקות הש“צ נפוצו בכל הארצות וימלאו פני תבל כתבי עמל ואון לתפוש את לב העם, והנה זיק אחד נפל במדינת פולין ויהי ללבת אש ובוערה וללהבה תלחך ערים ויושביהן. – איש היה בגאליציה בעיר טשרנוביץ ושמו ליב, ויוליד בן בשנת תע”ב או תע“ג, יש אומרים בשנת תפ”ז, ויקרא את שמו יעקב (כי עקב יעקב את בית ישראל). ויהי הנער מילדותו ערום כנחש, ועוד בילדותו עקב את אביו, ויהי כאשר לא אבה לעסוק בתורה כחפץ אביו ויתנהו אביו לאיש סוחר לשרתו בעסקיו, ובהיותו בן שש-עשרה שנה בא לבוקארסט בתור משרת אצל סוחר יהודי פולני, ומשם הלך לטורקיה, ושם נעשה סוחר בעצמו וירכש רכוש רב. בשנת תקי“ב (1752) נשא אשה בעיר ניקופוליס בתולה יפה, אשר הולידה לו שני בנים האחד בשנת תקי”ב והשני בשנת תקט“ו. בעת ההיא כרת ברית את כת ש”צ בעיר סאלוניקי ויהי כאחד מהם. אנשי הכת הזאת היו יהודים-מחמדיים, ושתי האמונות השתמשו אצלם בערבוביה, ועל-פי הדברים האלה נהג זה האיש יעקב אחר-כך מנהגים זרים, מכוסים באופל הסודות והרמזים, ובשובו לארץ מולדתו ויחל להיות גיבור ציד בארץ לצוד את לב אחיו למדחפות, קראו את שמו פראנק או פרענק, כי כן דרך היהודים בארצות האל לקרוא איש יהודי מארץ טורקיה.
עוד בטרם בא פראנק זה ארצה פולניה, בשובו מארץ טורקיה, נירה לה שם כת ש"צ ניר רשעים, אבל היה במחשך מעשיהם, כי נפל עליהם פחד הרבנים אשר היו עוינים אותם תמיד, ובכל זאת ביקשו להציב להם יד ולצודד נפשות תחת מסווה החסידות ויראת ה', וכלום היתה הכת הזאת חסרה אלא ראש ומנהל לבחור דרכם וליושב ראש לעשותם לחברה שלמה, ואיש כזה מצאה ביעקב פראנק, אשר בהיותו עוד בטורקיה, חשב מחשבות להיות ראש לשועלים מחבלים כרם בית ישראל, וכפי הנראה לא עלתה בידו להוציא שם מחשבתו אל הפועל, כי מרה עליו נפש כל העם, עד כי גם הנשים השאננות השליכו עליו אבנים בצאתו לחוץ. ויהי בשובו משם לפולניה ארץ מולדתו, בהיותו בדרך צדד כמה נפשות בתחבולותיו, על-ידי אותות הבל וריק שאחז בם את העיניים ועל-ידי כסף רב שפיזר להם. כי היה פראנק בקי ברמאות, ואף-על-פי שהיה יודע כמה לשונות השתמש רק בלשון המבולבל של היהודים הספרדים.
בעת ההיא נפלה מחלוקת בין יהודי פולניה על-ידי הגאון ר' יהונתן אייבשיצר, שיצא עליו שם רע שהוא מכת ש"צ, ויעבור פראנק בארץ פולניה להפיץ שם את תעתועי לימודיו, ויאמר על עצמו שהוא משיח ואלוה בדמות בן-אדם ויאחז עיני הנגררים אחריו על-ידי אותות-שוא ומדוחים שעשה בעורמה על-ידי מראות מלוטשות וכדומה, והגיד עתידות לא באות ולא יהיו והפתאים האמינו לכל דבריו, ביטל הלכות צניעות ונישואין והפקיר הנשים לזנות, ויפזר ממון הרבה מאוד, ויהיו השבתיים בפולניה לפראנקיסטים, ויקטן בעיניהם לעשותו למשיח ויעשוהו עגל מסכה ויאמרו פראנק הוא אלוהים, בתפילותיהם עירבבו מילות ספרדיות וטורקיות לקוחות מתפילות השבתיים שבתוגרמא.
בעיר לאסקירינה בפלך פודוליה נודעו דרכיהם ובפועל כפם נוקשו, כי עשו מעשה זימה אשר נגלה לעין השמש. באותה שעה נתפש גם פראנק עצמו; אבל בהיותו איש טורקי וסר למשמעת הסולטאן לא נעשה עמו דבר וחופשה ניתנה לו. למן היום ההוא הוטלה איבת עולם בין הפראנקיסטים והיהודים על-ידי גביית עדות של הרב אב בית-דין קהילת סאטאניב מן 11 יוני 1756 (ה“א תקנ”ו). נודע כי עברו הפראנקיסטים על חילול שבת ואכילת טריפות וגילוי עריות, והאות היותר נאמן על תועבות סודותיהם של הפראנקיסטים הוא שרוב נשותיהם עזבו אותם וברחו לנפשן, ויבחרו לחיות חיי צער ולחץ רק לבלתי שוב לבעליהן שעשון הפקר.
הרבנים התמרמרו נגדם מאוד וירדפום על צוואריהם ויכום חרם, ומסרו אותם לדיני מלכות בכל חטאותיהם ובכל הנבלות אשר עשו. פראנק וסיעתו חשבו מחשבות להינקם מאויביהם, ועל-פי עצת פראנק התנצרו הרבה מעדתו שנתפשו לדין מלכות ויקבלו עליהם אמונת השילוש והתגשמות אלוהים בבן-אדם. הבישוף מקאמיניץ דומברובסקי הוציאם לחירות, והם הבטיחוהו על שקר כי מאת אלפים יהודים יקבלו עליהם עול דת הנוצרים. בפקודת אדונם פראנק נאספו חשובי הפראנקיסטים בעיר רוהאטין לשית עצות איך להפיל בשחת את אויביהם היהודים. וזה אשר יצא ראשונה בעצתם, להעליל עליהם שעל-פי התלמוד מחוייבים היהודים לשפוך דם הנוצרים לצורך מצוה. השקר הזה נודע בימים ההם בפולניה רק מעט, והפראנקיסטים הם שפרסמו השקר הזה ומצח אשה זונה היה להם לבדות מלבם שקר מוחלט זה, ולהשתדל לפרסם אותו. ממילא מובן שתיכף אחר העלילה השתדלו הפראנקיסטים שיקחו מקחים כאלה שיהיה להם על מה להסמיך עלילתם. עוד יתירה עשו הפראנקיסטים, הסיתו את הבישוף לקרוא יום מועד לוויכוח בינם לבין התלמודיים על דבר אמונת השילוש, ויעש כן הבישוף ועונש כסף רב שם על התלמודיים אשר לא יבואו ליום המוגבל. הרבנים נבהלו נחפזו מאוד, ויעשו הפראנקיסטים פראגראם לתוכן הוויכוח, [מלא זיוף ומרמה…].
מלבד העלילה שנזכרה למעלה בא בפראגראם הנ“ל בן תשעה סעיפים הסעיפים האלה: ד) הן אמת שמאמינים הם הפראנקיסטים באלוה אחד בורא שמים וארץ המשגיח בכל העולם בכלל ובפרט. אבל בכל זאת ה) מאמינים הם שהאלוה האחד ההוא הוא בעל ג' פרצופים אשר יורו עליהם סודות התורה הקדושה ומפורש הדבר בהזוהר הקדוש, ולמה אם כן – כה נשאל אתכם היהודים – למה לא תאמינו בקדושה המשולשת ובאחדותה, בהיות התורה הקדושה והזוהר הקדוש מלאים מאמונה זו? ו) וכן מאמינים אנחנו שנכנס אלוה בגוף בן-אדם ואכל ושתה וישן ועשה כל צרכי הגוף, אבל כל זה עשה בלי כל עוון וחטא. הרבה מהרבנים קיבלו עליהם עונש כסף, ורק מעט מהם באו ליום המיועד להתווכח. ואנחנו לא נדע כי אם מעט מזעיר מכל מה שנאמר ונעשה בעת ההיא. רק זאת ידענו שניצחו הרשעים את הרבנים ונגזר על היהודים עונש ממון הרבה, וספרי התלמוד אשר נמצאו אצלם נשרפו [ומה‘…], כי מהרה אחר זה מת הבישוף דומברובסקי, והנונציוס (ממלא מקום הפפא דרומא) ניקולאי [דילה] סירה עמד לימין צדקת היהודים. אז נהפך הגורל על הפראנקיסטים והרודפים נהפכו לנרדפים. ויהי כאשר ברחו לנפשם לארץ טורקיה רדפו אותם הטורקים גם כן על צוואריהם, ויפנו אל פראנק, אשר ישב אז בניקופוליס, לדרוש עצתו, ויבוא לפודוליה בבגדי איש טורקי וחמישים איש רצים לפניו, ויגד עצתו אמונה לאנשי בריתו לקבל עליהם בפומבי אמונת הנוצרים הקאתוליים, ויעשו כן, ויכתבו ביקשו אל הארצהביסקופ אשר בלבוב. ובכל זאת השתדלו שלא תישמע על-פי בקשתם מילת טבילה (טויפען) כי אף-על-פי שיצאו כבר מכלל היהודים היתה המלה הזאת כתועבה להם ולזרא באפם. ויהי כאשר לא ניתנה להם בקשתם וינסו פעם שנית לשאול כזאת בשנת ה’ תקי”ט (1759) ויהי בנסוע הארצהבישוף לגניעזען, ומיקולסקי הקאנוניקוס מילא את מקומו ועשה הנחה להפראנקיסטים ורווח להם מעט, כי אהב מיקולסקי מאוד לקבל גרים ולהכניסם תחת כנפי אמונתו. בבקשתם החדשה הראו את עצמם נוטים לטבילה (טויפע), אבל השתדלו מחדש להתווכח עם הרבנים התלמודיים. בפעם הזאת תמכו הפראגראם שלהם ביסודות עיקרי הדת של הקאתוליים הרומיים, וככלב שב אל קיאו כן שבו עוד הפעם בלי בושה וכלימה אל עלילת-הדם הכוזבת. מיקולסקי נרצה להם והגביל יום הוויכוח בלבוב, את יום 16 יולי, וישם כסף ענושים אלף טאלר, אם לא יבואו הרבנים, פרנסי-הקהילה ומנהיגיה ליום המיועד. ויהי ביום ההוא ויבואו ארבעים רבנים, ושלושה מהם נבחרו לראשי המדברים. הוויכוח נמשך שלושה ימים, והצדדים לא הבינו זה את זה ולא שמעו איש שפת רעהו, כי התלמודיים והפראנקיסטים לא ידעו שפת פולניה והפולנים לא הבינו לשון עברית. ועם כל זה רע ומר היה מוצא הדברים האלה, כי נהרגו כמה יהודים על דבר העלילה הנוראה. ויהי כאשר ראו, כי נטה הוויכוח לצד הפראנקיסטים ויבוא פראנק בעצמו ללבוב (21 יולי) בהוד ותפארת, נוסע במרכבה רתומה לשישה סוסים מיוזנים, לבוש בגדי חמודות כאחד ממלכי ארץ הקדם, ואחריו רוב אדם ימשך במרכבות ועגלות גדולות וקטנות מלאות אדם רב ועדתו, אשר ברצונם באו במסרת ברית דת הקאתולית. ובכל זאת בדבר הראשי לא חרך רמיה צידו. לא התחולל סער רדיפה כללית על היהודים, לא התנופפה מלחמת תנופה על התלמוד וכברת ארץ לא נתנה להרשעים האלה לייסד שם כיתה חדשה כחפצם, ואדרבה נחשדו מאוד בעיני הנוצרים, עד שהכריחם מיקולסקי להיטבל, ונטבלו לערך אלף פראנקיסטים ובתוכם גם פראנק עצמו, רק שבחר לו לאב מטבל את המלך בווארשה גם אשתו נטבלה עמו ועמה גם בתו חווה שילדה בעת ההיא, והבת ההיא היתה יפת-תואר ויפת-מראה להלל מאוד, ואחרי מות אביה אחזה במלאכתו מלאכת הרמיה. ויהי כבוא פראנק לעיר המלוכה ווארשה ועמו גדוד אנשים לובשי בגדי טורקיה, ותהום כל העיר. אולם חיש-מהרה אחרי כן נהפך כבודו לקלון בעיני הנוצרים ויהיו עוינים אותו בעיני חשד. הכבוד הגדול אשר כיבדוהו הנגררים אחריו כאלוהים, השררות אשר נהג בהוצאת ממון הרבה כאשר יעשו השרים הרמים והנסיכים, מבלי אשר נודע מקור עושרו ומוצא לכספו הרב, ואיזה דברים שר יצאו משפתי פראנק אשר בגאוותו לא שמר מחסום לפיו, והודאת קצת מהנגררים אחריו, שהם מאמינים בו, שהוא בעצמו ישוע המשיח, ומסירת אחד מאנשיו שנהפך לו לאויב באשר חדל לתת לו נדבות כפיו כפעם בפעם, גרמו לו שהושב בבית האסורים ביום 26 ינואר בשנת 1760 (ה' תק"ך).
כאשר ישבו הכמרים כסאות למשפט נחפשו עקביו וניבעו מצפוניו, ונגלה שעשה את עצמו למשיח שירד משמים ארצה (רוצה לומר שהוא אלוה שנתגשם בגוף אדם) וציווה להנמשכים אחריו להתפלל אליו ושכל מגמתו היתה להאחז בארץ פולין עם הנמשכים אחריו בגוף מיוחד, למען יוכל לעשות שם עם סיעתו את מעשהו זר מעשהו ולעבוד עבודתו נכריה עבודתו ולייסד ממלכה בתוך ממלכה. גם נודעו דבריו אשר דיבר לא בסתר, שאם יהיו לו רק מאתיים אנשי-חיל חלוצי צבא, יקח לו כברת ארץ ביד חזקה בחרבו ובקשתו לשבת שם עם מתי-סודו. כפי הנראה עשתה האינקוויזיציה כדרכה ועינתה בעינויים קשים את הפראנקיסטים שנחשדו, שאין תוכם כברם. ויש רגליים לדבר שעינו גם את פראנק עצמו, כי בלעדי זה אי-אפשר להבין איך הודה בפה מלא את כל הדברים האלה האיש, אשר רגל על לשונו שקר וכזב ובקרבו עמל ואוון. ואלה הדברים אשר הודה: כי נולד יהודי וקיבל דת מוחמד למען בצוע בצע מאת ממשלת הסולטאן, וכאשר ראה כי לא עשה פרי בהמרתו, פנה לקאמיניץ ומגמתו היתה להיות לראש אל מתנגדי התלמוד. אחר-כך קיבל דת הנוצרים בתרמית ונטבל בשקר, להוציא אל הפועל את מחשבתו אשר חשב בארץ טורקיה ולא עלתה בידו שם. על-פי הודאת פיו ועל-פי עדים שהעידו גם כן כזה וכזה יצא עליו הפסק-דין לשבת בבית-האסירים כדין רמאי מפורסם (ביום 19 פברואר 1760, תק"ך). האנשים הקרובים אליו נאסרו עמו, ויתר ההמון שבאו עמו מפודולייה שבו קצתם לבתיהם, וקצתם נתחייבו לעבוד עבודה קשה בחומר ובלבנים בבניין המצודה, אשר בצ’נסטוכוב. בשבת פראנק בבית-הסוהר ניסה כמה פעמים לחדש תרמיתו גם שם, וישלח ספרים בסגנון נבואות אל היהודים ואל הכמרים במוסקבה, ויבקשו הוא והנמשכים אחריו לקבל דת היוונים, ואגב-אורחא השתדל לפרסם שיטתו בבוהמיה ומוראביה, ויהי כאשר נלכדה מצודת צ’נסטוכוב, בסתיו של שנת תק"ב (1772) בידי סובורוב פקיד נגיד של חיל רוסיה, הוציא את פראנק לחופשי, והקיסרית יקאטרינה תמכה אחרי-כן את ידיו גם בכסף. וסיבת הדבר לא נודע עד היום, כי רוב דברי פראנק עוד ערפל חתולתם ועקבותם לא נודעו.
ויהי כאשר עזב פראנק את ארץ פולין החל לנהוג מנהגים חדשים: התבודד והתרחק מבני-אדם וירב כבוד ביתו כאחד השרים הגדולים ופזר נתן לאביונים ביד נדיבה, ויאסוף סביבו המון רב מהנגררים אחריו וילבישם כאנשי חיל וילמדם קשת. ואם אמנם החזיק למראה-עיניים בדת הקאתולית לא הניח ידו מהזיות הקבלה והסודות, ולתכלית זו שימשו לפניו שלושה אנשים בקיאים בספר הזוהר מאלה אשר דבקו אחריו מאז. גם בתו היתה בידו לכלי משחית וגם עליה אמר שהיא אלוהית בדמות אדם.
השערוריה הנעשה בימים ההם בארץ פולין בין עדת היהודים הרגיזו את היהדות ויפריעו מנוחתה, נוסף על אשר כבר רגזה וחלה מתנופת יד חמילניצקי וגזירותיו ושבתאי צבי ובנייניו. הרבנים והפרנסים ומנהיגים, אשר לא חדלו עוד מקרב הארץ על-פי דבר מלך שלטון, חדל להיות להם תוקפם וגבורתם מפני היד שנשתלחה בעדת ישראל ובאמונתם, ולא יכלו עוד לעצור בעם ביד חזקה כקדם. רק צל הרבנים והפרנסים ומנהיגים אנו רואים בימים ההם ובזמן הוא, צל בנטותו בטרם יחשך והיה לאפס. תהלוכות פראנק וכל תועבות מתי-סודו ככל אשר סיפרנו בקצרה (על-פי הדברים שלקחנו מדברי הסופר המפואר ד"ר גרץ אשר כתב בתוך ‘יאהרעסבעריכט דעס יידיש טהעאלאגישען סעמינארס צו ברעסלויא’ והביאו החכם דר' פיליפסון במכתב-עתי שלו. ‘צייטינג דעס יודינטהומס’ לשנת 1868 נומער 8–9 פעלייטאן ביילאנע), העלילות אשר באו על בני עמנו בארץ פולין לרגלי הסכסוכים האלה עשו שמות בעדת ישראל והפכו משורש את כל הסדרים והמנהגים, ולא נותרה בם נשמת חיים. מצב היהדות העיד על עצמו, כי צריך תיקון הוא להוציא הישן מפני החדש ולחשוב מחשבות ולהקים סוכת היהדות הנופלת לתמכה ולסמכה מן המסד עד הטפחות. רופא לשבורי לב כאלה ומחבש לעצבותם על-פי יסודות חזקים ובחורים שיסודתם בספרי קודש החכמה האמיתית, לא היה אפשר לקוות מציאותו בארץ פולין בימים ההם, ומה' היתה נסיבה להחיש להם עזר מעט ממקום אחר, ומי שאמר לשמן וידלק אמר לחומץ וידלק, ובין כה וכה היתה הרווחה, כי זנח ישראל עצבי השציו“ת והפראנקיזמוס ויואל הלך אחרי צו הבעש”ט, אשר הורה להם דרך אחת לבלי נפול בפח ובפחת המדיחים האלה.
ד: בת קמה באמה
מניה וביה אבא ליזול ביה נרגא
[מתוכו ומעצמו יבוא הקרדום ביער]
(סנהדרין ל"ח)
בין הקרואים להתווכח עם עדת פראנק בהצותם על התלמוד ומחזיקיו, בפעם השנית ביום 16 יולי 1759 (תקי"ט) היה גם האיש המפורסם ר' ישראל בעש“ט, אשר ברבות הימים יצאה ממנו כת חדשה בישראל והמה החסידים החדשים אשר עצמו וירבו מאוד-מאוד ותימלא הארץ אותם. הבעש”ט היה בימים ההם אחד מן המעטים בארץ פולין, אשר נתנו היתרון ללימודי הקבלה והזוהר על לימוד התלמוד, ובייחוד היה עסקו בקבלת האר“י לוריא, אשר עשתה לה כנפיים בימים ההם ותעף ביעף מעל כל שיטות הקבלה שנתפרסמו מקודם. כפי הנודע, כבר קיבלה השיטה הזאת גם במדינתנו מעט או הרבה מצבע השציו”ת, אשר גברה ידה בימים ההם ותפרוץ ימה וקדמה צפונה ונגבה על-ידי ספרי נתן העזתי וברכיה ועוד הרבה מבעלי אמונת שבתי צבי אשר שלחו נטישותיהם בכל הארצות, וגם הבעש“ט לא נוקה מזה בתחלת צמיחתו, כנראה ברור מסיפור הנמצא בספר 'שבחי הבעש”ט' וזה לשונו: ‘פעם אחת ישן הבעש“ט ובא ש”צ, ימח שמו, ופיתה אותו חס ושלום. והשליך אותו בהשלכה גדולה עד שנפל לשאול תחתיות, והציץ הבעש“ט מקום חנותו וראה שהוא עם פלוני על לוח אחד שקורין טאביל, וסיפר (ר' יואל) שהבעש”ט אמר שהיה בו (בש"צ) ניצוץ קדוש ותפסו הסמאל במצודתו רחמנא ליצלן’ – עד כאן לשונו. אבל ברבות הימים ראה הבעש“ט והתבונן כי שיטת הש”צ, רוצה לומר ביטול תורה דבריאה, הולידה את הפראנקיזמוס אשר ביקש לעקור את הכול ועיניו ראו ולא זר את הנמשך מזה, ועזב דרך הרשע ויבקש תחבולות לגדור בעד העוסקם בזוהר ובקבלה, אשר אמנם רצתה נפשו בם ובם כל מעינו, לבלתי יסורו מן הדרך ויאבדו מתוך קהל ה' כאשר עשו השציי“ם והפראנקיסטים יוצאי ירכם, וזה היה כל ישעו וכל חפצו של הבעש”ט וחפצו הצליח בידו. ואם אמנם אמת הדבר, כי החסידות החדשה יוצאת ירך השציו“ת היא וממנה פריה נמצא, בכל זאת לא נוכל להכחיש, כי לא כאמה בתה, ונהפוך הוא, כי מתנגדת היא עד מאוד לאמונת השציי”ם, ורגלה עומדת במישור על אדמת היהדות. כל עמלו היה לשוב אל המקום אשר עמדה שם הקבלה בימי האר“י ותלמידיו, ובלי שתטבע רגלה בבוץ השציו”ת המוראה הנגאלה שעשתה את העולם הפקר והעלתה ממעמקי השחת את כל המידות הרעות והתאוות הנתעבות ותקרא להן דרור להתהלך בארץ לאורכה ולרוחבה. הבעש“ט התמרמר מאוד נגד התועבות האלה, והוא ותלמידיו אחריו השתדל להרחיקן מקרב עדתם והיה מחניהם קודש. לא התנגדו אל התלמוד בפומבי, כי ראו ברעה אשר מצאה את ישראל ועל-ידי-זה בימי פראנק וסיעתו, ולכן העריצו והקדישו אותו לעיני כל העם, אף-על-פי שהתירו לעצמם לבלתי שמוע בקולו ובכמה דברים ששיטתם סותרת לו. כראות הבעש”ט כי ש“צ ופראנק ונושאי כליהם עשו את הקבלה כלי למעשיהם ותהי בידם כלי חפץ להטות העם לחפצם, והעם כבהמה בבקעה נשאו עין אל אנשי המופת האלה כאילו להם לבדם ניתנה החכמה והדעת וכל העם רואים ומשתוממים, וירא הבעש”ט העמל הזה בישראל ויתבונן כי לא טוב היות האדם כחרש שומע ואינו מדבר ועושה כקוף מעשה זולתו, ויסבב פני הדבר שלא תהיה עוד הקבלה סוד כמוס גנוז לצדיקים ראשי העדה בלבד, כי אם אחוזת נחלה בכל ישראל כקטן כגדול, ואיש-איש לפי ערך ידיעתו יעסוק בה אם מעט ואם הרבה, ועל-פי שיטתה יתנהגו גם אלה אשר לא באו בסודה בעיון עמוק, עד שהתפשטה השיטה בכל ישראל, ותחת אשר לפנים יקראו ההוגים בה בשם מקובלים יקראו מעתה את שם ההולכים בנתיבותיה בשם חסידים. על דרך זה השתלשלה החסידות מהשציו“ת והפראנקיות, אבל נטתה מדרכיהם ושינתה פניה וקלעה למטרה אחרת, כי הבעש”ט פילס מעוול רגליה ללכת בנתיבות היהדות. ועוד יתרה עשה שנתן פלס ומאזני משקל ביד החסידים, ואף-על-פי שהם מאמינים בצדיקיהם אמונה בלתי-מוגבלת ושומעים בקולם לכל אשר יצוום, בכל זאת כל אמונתם היא רק כל זמן שהצדיק עומד בצדקתו, וכמעט יעזוב הצדיק דרכו לפנות עורף לאמונת ישראל, לא ילכו החסידים אחריו כעיוורים, כאשר עשו השבתיים והפראנקיים, כי אם יעזבוהו וירקו בפניו ויבחרו להם צדיק אחר אשר ילך לפניהם. זאת פעולת הבעש“ט, ובזה הציל את שיטת החסידות ויבדילה לטובה משיטת ש”צ וכת דליה. אף הוא ראה עמל הכסילים, סיעת פראנק, להתקומם נגד התלמוד ביד רמה ובחימה שפוכה וגרמה להם התמרמרות הזאת להיבדל מקהל ישראל הבדלה גמורה וחלוטה, ולכן שמר את נפשו מאוד מפגוע בכבוד התלמוד בפומבי, האף אמנם לא נחה דעתו מממשלת הרבנים ויהתל בם בלבו ולפעמים גם בפיו ובשפתיו. אבל תמיד הבליע דבריו בנעימה ולא נתן פתחון-פה לרבנים לרדפו באף ובתוכחות חימה ונזכר בס' ‘שבחי הבעש"ט’ (ד' לאשצוב, תקע“ה, דף ו' ע”ד) שהבעש"ט ראה פעם אחת קטרוג על ישראל, שחס וחלילה תיבטל תורה שבעל-פה ותילקח מהם ביד חזקה, ‘ורגז מאוד על הרבנים ואמר כי בשבילם הוא, שבודים שקר מלבם בהקדמות שקרים, ואמר כי עמדו למשפט כל התנאים ואמוראים’. וזה היה כפי הנראה שם מהסיפור, בעת ויכוח כת פראנק בלבוב, ואז שרף הבישוף מקאמיניץ כמה ספרים מספרי התלמוד.
השיטה החדשה שהביא הבעש“ט לעולם היהדות, נפחה חיים חדשים באפיה ותעיר אותה מתרדמתה אשר נרדמה שנים הרבה בחיק הרבנות התלמודית וכמעט עילפה שכבה דומם בעין רגש חיים. בכל בתי-המדרשים, בתי-הישיבות ובתי-הרבנים נשמע רק קול מלמדים ותלמידים קוראים בתלמוד, מקשים ומפרקים בדינים ועניינים, שכבר חדל להיות להם אורח בין החיים, ומיום ליום ומשנה לשנה נתרבו המלמדים והתלמידים ונתמעטה הדעת, כי הם הדעת מאסו ויגרשוה כמו דווה. ואם אמנם הבעש”ט בשיטתו החדשה לא נתן עוד מקום לחכמות וידיעות הנחוצות לאדם באשר הוא אדם וחיי עולם לא נטע בתוך לבות תלמידיו שומרי עדותיו, הנה על-כל-פנים הסיר את במות הרבנים והעיר אוזן תלמידיו לשמוע מוסר ומידות, אשר שם עיקר, ולימוד התלמוד טפל להם, ותחת הלימוד המת והקריאה התמידית בספרי תלמוד ופוסקים, הביא השיחה החיה בין איש לחברו בענייני מוסר ותיקון המידות, ובייחוד שיחות ראשי החסידים וצדיקיהם באוזני כל העדה הנאספים על שולחנם בשבתות וימים-טובים. מה מאוד שונו שיחותיהם של ראשי החסידים האלה מדרשות הרבנים אדירי התלמוד, אשר לא לאמונה ולא למוסר השכל גברו ועשו חיל, כי אם להראות חריפותם ובקיאותם מכל תוצאות כל דבר טוב לשומעיהם.
אם נשקיפה על הבעש“ט מצד זה נראה בו איש נבון וחכם, אשר ראה בעמל ישראל וביקש תחבולות להוציאם מתחת סבלות הרבנות המקברת את הדעת ואת הרגשת החיים. וכמעט נוכל להחליט שלכך נוצר מטבעו, אלא שחסרו לו האמצעים האמיתיים למלאכה הגדולה הזאת, וזאת גרמה לו הולדתו בארץ תלאובות, ארץ לא עברה בה רגל החכמה, וחינוכו על ברכי הקבלה והסודות, ודי לו להבעש”ט שמצא לו דרך ונתיבה במדבר הזה, ומן הסלע הזה הוציא מים חיים להשקות צאת מרעיתו, להכין אותם ולסעדם, כי נפתחו אוזנם לשמוע בלימודים אחרים לימים הבאים בהילו נר החכמה עלי ארץ מכורתם.
זה הדבר אשר דיברתי, כי השיטה הזאת מצד אחר עשתה תשועה גדולה בישראל, בגאלה אותם מכף עריצי הרבנים אשר רדו בם בפרך, וכל איש אשר לא ידע את התלמוד ופוסקים ראשונים ואחרונים לכל משפטם ותקוותם, נבזה וחדל-אישים היה וכלימה כיסתה פניו, כי היה נקרא בשם ‘עם ארץ’, ולא יכול להרים ידיו ורגליו מבלי שאול את פי רב העדה הרב המאור הגדול‘, או ‘הרב הגאון עמוד הימיני פטיש החזק’, ועל כל פסיעה ופסיעה עבר תורה חלף חוק, כי לא ידע במה ייכשלו, עד שקמו רבי החסידים והצדיקים וגאלו את העם משחת בלי, ויהי כל איש הסר למשמעתם מתפלל בקול רם בדחילו ורחימו נוהג מנהגי החסידות הנקלים מאד לעשותם, חופשי היה משעבוד ה’שולחן ערוך’ ומעול הרבנים ונקרא חסיד, והיה אהוב וחביב לצדיקו וקרוב אליו בפיו ובלבבו והלומדים משחק לו, ומורגלא בפיו לאמור: כי אינם בעלי מוח וכל תורתם מאין ומאפס נחשבה. וזה הוא הדבר אשר נתן זרוע עם גבורה לשיטת החסידות לכבוש את כל היהודים בזמן קצר ולמשול בם ממשל רב.
אפס, מצד השני, הביאה רעה גדולה בכנפיה כי לרגלה רבתה המחלוקת בישראל ויחצו לשתי מחנות מריבות זו עם זו ריב עצום ונורא מאוד. הרבנים אשר ישנו שנת עולם, חתולים בערפלי לימודם בתלמוד ופוסקים, אשר בם כל מעיינם מבלי שום מטרה ותכלית נרצה לחיי העולם, ושנתם ערבה להם, כי גדל כבודם בעיני העם ויהיו בעיניהם כבני אלוהים, הקיצו פתאום מתרדמתם בהריחם מלחמה נוראה נגדם, ועוד לא הספיקו לחגור כלי מלחמתם, לירות חיצי חרם ונידוי בקמיהם, והנה רבו עליהם אויביהם ויפרצו ימין ושמאל, ויראו הרבנים כי רעה נגד פניהם, ויחגרו שארית חימות ויילחמו כמתייאשים. ותהי המהומה והמבוכה גדולה במחנה ישראל.
הרבנים האלה, ובראשם הרב הגאון ר' אליהו מווילנא, אשר היה באמת איש גדול ורם ובעל בינה רחבה, בצאתם לישע שיטתם הישנה והקדושה בעיניהם. ויחלו להתחקות על שורשי זאת החסידות, לדעת מאין באה ואנה פניה מועדות, מצאו בנקל את מקורה, כי יוצאת ירך הקבלה והזוהר היא; ויען כי הזוהר והקבלה היו קדושים גם בעיניהם לא יכלו לחגור בה מלחמה עד אשר חתרו חתירה תחת כיסא כבודה ומצאו, כי לא אור הקבלה הקדושה זרוע לשיטת החסידות, כי אם דרכה חושך וחלקלקות ומחלצי המדיח שבתאי צבי יצאה לשחת את הארץ, ואחרי אשר נחלט בדעתם כי כן הוא, מצא און בלבם ובנפשם להתקומם עליה בכל תוקף עוזם לבער הרע מקרב מחנה ישראל, וישימו את הצדיקים לגידופים ואת החסידים לחרם וישרפו ספריהם וירדפום על צווארם ויתירו את דמם, וכל אשר היה לאל-ידם לעשות עשו לכלותם מקרב הארץ.
הזמן הראנו לדעת, כי טעו הרבנים האלה בשיטת החסידות ולא הבינו את פעולתה, כי הנה זה יותר ממאה שנים אשר התפשטה השיטה הזאת ותרבה ותגדל במאוד-מאוד ועוד רגליה עומדות במישור בקרב היהדות, וזאת היתה כל מגמתה וראשית דרכה, להוציא את החסידים ההולכים בעקבות הקבלה והזוהר מדעת המינים כת ש"צ ופראנק והיו כעץ שתול על פלגי היהדות, אם גם פרקו מעליהם עול הרבנים וחלק גדול מחוקיהם שחקקו לעם בפלפולם. הן אמת, רבי החסידים וצדיקיהם לא הביאו לבב חכמה ללמד דעת את העם והמנהגים אשר טפלו עליהם לא טובים הם מאלה אשר זרו הלאה, ותחת הנחושת לא הביאו זהב; אמנם בלי כוונתם רב טוב עשו לנו על-ידי התנגדותם להרבנים, כי נפקחו עיני רבים לראות כי גם הרבנים גם החסידים לא קלעו אל המטרה, ויחלו לתור ולחפוש להם דרך אחרת, יגעו ומצאו דרך החכמה והדעת ותהי הרווחה. לפנים בישראל, בהיות התלמוד והפוסקים קודשי בני ישראל וכל הנוגע בם כנוגע בבבת עינו, ונושאי דגלם היו כמלאכי ה' צבאות ותורה ביקשו מפיהם, לא עלה על לב איש מישראל להיות מלגלג על איזה מנהג, יהיה הזר שבזרים, וכל המקיל בדין מן דיני ‘השולחן ערוך’, נקרא קל שבקלים והו עוינים אחריו, ואם העידו עליו עדים בבית-דין, שעבר על אח מאחת מאלה נענש על-פי בית-דין ושמו היה לדראון לכל בשר. ומי מילל לישראל כי יקום דור חדש, דור של צדיקים וחסידים, אשר לא ישימו לב להרבה דינים מהשולחן ערוך ויעברו זמן קריאת-שמע בפרהסיה, לא יניחו תפילין בחול של מועד, ישנו נוסח התפילה, יבטלו יוצרות ומערבות ועוד כאלה וכאלה, ולא יאמרו קודש לכל אשר יאמרו הרבנים קודש, כי אם את רביהם וצדיקיהם אשר חדשים מקרוב באו יעריצו ויקדישו וכל היוצא מפיהם קדוש להם? מי מילל לעם, כי החסידים האלה אשר סרו מדרך הכבושה שכבשו הרבנים, לא ישמעו קול נוגש ולא עליהם יהיה הגשם ומטרות עוז החרמות ושמתות, אשר המטירו עליהם נושאי דגל התלמוד ו’השולחן ערוך' יתנו כעפר חרב רודפיהם וקשתם כקש נדף, והלכו לבטח דרכם לרשת כל הארץ ולשום משטרם בה? העם ראה ויתבונן, כי החסידים ניצחו את הרביים ולא אונה אליהם רעה ונגע לא קרב באוהליהם. העם שמע את קול תרועת המלחמה, אשר הסיעו הרבנים תופשי התורה על החסידים וצדיקיהם ואת כל החרפות והגידופים אשר גידפו אותם לאמור, כי שארית פליטת ציצת נובל צבי מודח הם ובשם ישראל לא יכונו. העם בכלל יש לו לב מבין ואוזן שומעת, ולולא מאשריו התעו אותו כי עתה הלך נכוחות ולא מעדו קרסוליו, כי טבע הטבע בכלל האומה ללכת מישרים באור השכל אשר חנן אלוהים לאדם, והתורה מורשה קהילת יעקב, בטרם טחו אותה תפל הבונים חיץ ויעבתוה, היא נר לרגל העם ואור לנתיבותיו. העם הזה – כאשר ראה כל הנעשה לעיניו בדור תהפוכות זה – וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק משני המחנות: חדלו הרבנים להיות בעיניהם כקדושים אשר בארץ אשר אין להרהר אחריהם, כי חוללה לארץ תפארתם; וגם לחסידים לא נתנו יד, כי עמדו הרבנים להם לשטן, ונשאר מקום פנוי וחלל ריקן בין העם ובין שתי הכיתות המריבות זו עם זו, מקום מחזיק ברכה להכניס בו אור הדעת וההשכלה.
עוד בדבר אחד לא נוכל השקיט המיית לבנו, בראותנו מכל המסופר מן הבעש"ט את הזיותיו הזרות והמתמיהות אשר אין להן שחר, ואשר יכריחו אותנו להחליט אחת משתי אלה, אם שהיה איש מרמה ובודה שקרים מליבו למען תפוש את לב העם, או שהיה משוגע ממראה עיניו וממשמע אוזניו וחזה לו מהתלות כאיש אשר עברו רוח עיועים, ובשתי אלה יחד תגעל נפשנו מאוד ואנחנו לא נדע מה נבחר ונקרב?
אם לא היתולים עמדו במכתבו שכתב לגיסו הרב ר' אברהם גרשון קיטיבר לארץ-הקודש (מובא בס' ‘שם הגדולים החדש’, ד' ווארשה 1864, מערכת גדולים, דף ל“ח ע”ב) זה לשונו:
‘בראש-השנה שנת תק“ז עשיתי השבעות עליות הנשמה, כידוע לך, וראיתי דברים נפלאים במראה מה שלא ראיתי עד הנה מיום עמדי על דעתי, אשר ראיתי ולמדתי בהעלותי לשם, בלתי אפשר לספר ולדבר אפילו פה אל פה, אך בחזירתי לגן עדן התחתון וראיתי כמה נשמות החיים והמתים הידועים לי ושאינם ידועים לי, בלי שיעור ומספר ברצוא ושוב לעלות מעולם לעולם דרך העמוד הידוע ליודעי חן בשמחה רבה לגדולה, אשר ילאה הפה לספר וכבד האוזן הגשמי משמוע, וגם רשעים רבים חזרו בתשובה ונמחל להם עוונותיהם, באשר שהיה עת רצון גדול, שגם בעיני יפלא מאוד שכמה וכמה נתקבלו בתשובה, שגם אתה ידעת אותם. והיה ביניהם גם-כן שמחה רבה ועלו גם כן בעליות הנ”ל, וכולם כאחד ביקשו ממני ופרצו בי עד בוש באמרם: לרום מעלת כבוד תורתך חננך ד’ בבינה יתירה להשיג ולדעת מענינים האלה, עמנו תעלה להיות לנו לעזר לסעד. ומחמת השמחה הגדולה שראיתי ביניהם אמרתי לעלות עמהם, ובקשתי ממורי ורבי שלי [זה לשון הגאון האלקי מוה' יעקב יוסף הכהן אב-בית-דין קהל פולנאי בספרו הקדוש ‘תולדות יעקב יוסף’; ‘אחיה השילוני קיבל ממשה רבינו עליו השלום והיה מיוצאי מצרים ואחר כך מבית דינו של דוד המלך, עליו השלום. והיה רבו של אליהו הנביא ז“ל ורבו של מורי הבעש”ט ז"ל’ עד כאן לשונו]. שילך עמי כי סכנה גדולה לילך ולעלות לעולמות העליונים, כי מיום היותי על עמדי לא עליתי בעליות גדולות כמוהו, ועליתי מדריגה אחר מדריגה עד שנכנסתי להיכל משיח, ששם לומד משיח תורה עם כל התנאים והצדיקים וגם עם שבעה רועים, ושם ראיתי שמחה גדולה עד מאד ואיני יודע לשמחה מה זו עושה, והייתי סובר שהשמחה הזו חס ושלום על פטירתי מהעולם הזה, והודיעו לי אח“כ, שאיני נפטר עדיין, כי הנאה להם למעלה כשאני מיחד יהודים למטה על-יד תורתיהם הקדושה. אבל מהות השמחה איני יודע עד היום הזה, ושאלתי את פי משיח: ‘אימת אתי מר’, והשיב: בזאת תדע, בעת שיתפרסם לימודך ויתגלה בעולם ויפוצו מעיינותיך חוצה מה שלימדתי אותך והשגת ויכלו גם המה לעשות יחודים ועליות כמוך, ואז יכלו כל הקליפות ויהי' עת רצון וישועה. ותמהתי על זה, והיה לי צער גדול והאריכות הזמן כל כך, מתי זה אפשר להיות, אך ממה שלמדתי בהיותי שם שלשה דברים סגולות ושלשה שמות הקדושים והם בנקל ללמוד ולפרש, ונתקרר דעתי וחשבתי: אפשר שעל ידי זה יוכלו גם אנשי גילי בוא למדריגה ובחינה כמותי דהיינו בהיותם יכולים לעלות וילמדו וישיגו כמו אני, ולא נתנה רשות כל ימי חיי לגלות זאת ובקשתי עבורך ללמד אותך, ולא הורשיתי כלל ומושבע ועומד אני על זה. אך זאת אני מודיעך והשם יהי' בעוזרך לנוכח ד' דרכך ואל יליזו בעת תפילתך ולימודך וכל דיבור ודיבור ומוציא שפתיך תכוין לייחד, כי בכל אות ואות יש עולמות ונשמות ואלקות ועולים ומתקשרים ומתייחדים זה עם זה ואחר-כך מתקשרים ומתייחדים האותיות ונעשה תיבה ומתייחדים יחוד אמיתי באלוקית ותכלול נשמתך עמהם בכל בחינה ובחינה מהנ”ל ומתייחדים כל העולמות כאחד ועולים ונעשה שמחה ותענוג גדול לאין שיעור בהבינך בשמחת חתן וכלה בקטנות ובגשמות כל שכן במעלה העליונה כזאת ובודאי ה' יהי' בעוזרך ובכל אשר תפנה תצליח ותשכיל תן לחכם ויחכם עוד" עד כאן לשונו. את האגרת הזאת ראיתי ג“כ בכתב יד ישן נושן ושם כתוב בסוף בזה הלשון: ‘את כל זה ראיתי בהקיץ ולא בחלום’. – מי חכם ויבין את זאת ויגיד פשר הדברים האלה? אם באמת ובתמים דיבר הבעש”ט כי לא בחלומו חזיון לילה ראה כל הדברים, הנה היה חולם בהקיץ, כבעלי הזיות או כגבר עברו יין.
ידידי ורעי, אהוב נפשי, הרב החכם הנכבד הר“ר אליעזר צבי הכהן צווייפל, השם ישמרהו ויחיהו השתדל בחלק הראשון מספרו ‘שלום על ישראל’ לאסוף כעמיר גורנה רב דברי מוסר השכל ומידות טובות שכתבו בספריהם תלמידי הבעש”ט ורובם בשם מורם ורבם הבעש“ט, ובחלק השני מספרו הנ”ל (במאמר ‘קסם וקורה’) אסף הרבה דברים מספרי הקבלה ומהזוהר, למען הראות ההבדל הרב והעצום שבין המקובלים שקודם הבעש“ט, שכל דבריהם דברי הזיה ובלבול הדעת, מבלי שום תועלת לבני-אדם העומדים בספרים אלו, כי המקובלים שאחרי הבעש”ט ההולכים בדרכיו ומכוּנים בשם תלמידיו, שכל דבריהם בהשכל ודעת ושפתיהם ברור מיללו עניינים נחוצים לכל איש מישראל הרוצה לפקח על עסקי נפשו ולתקן מידותיו וליישר דרכו לפני אלוקים ואדם. מהולל שם ידידי הרב החכם הנ“ל וכוונתו רצויה מאוד, ופעולתו גדולה ורבה היא, ובייחוד להראות לגאוני התלמודיים, אשר באמת גאונם וגאוות לבם השיאם להאמין כי אין זולתם, ורק להם לבדם ניתנה החכמה, וכל החסידים כאין נגדם מאפס ותוהו נחשבו, להראות להם שהחסידות מולדת בית הבעש”ט לא דבר ריק הוא, וגם לה מהלכים בין העומדים לשרת בקודש. ועוד יתרון להם על הלומדים מבלי הוציא ומבלי הביא כל תועלת בלימודם, כל הדברים האלה עשה ידידי הנ“ל במועצות ודעת וחן-חן לו. ובכל זאת – יסלח לי ידידי היקר הזה – לא יצא ידי חובתי, בהיותו מצדד (פארטייעש) ללמוד רק זכות על הבעש”ט ולימודיו, ולא הראה גם את הצד השני שבו, אשר בלי ספק לא נעלם מהחכם הזה, ולא גלה על עוונו או שגגתו בהזיותיו ובנפלאותיו אשר מהבל המה יחד, אשר על כן נחשד החכם הנ“ל בחנופה מאת רבים מקוראי ספרו הנ”ל. ואני אוהבו וידידו כתבתי אליו מכתב גלוי מקץ שנת תר"ל. (נדפס במ"ע ‘המליץ’, שנה עשירית, נומער 37–38) תוכחת מגולה מאהבת אמת אשר אהבתיו, ואעתיק הנה את דברי האיגרת ההיא לעיני הקוראים להיותה נוגעת לעניין שאנחנו עוסקים בו.
מכתב גלוי להרב החכם בעהמ“ח ספר שע”י
מבעהמ"ח קונטרס על הצדיקים ועל החסידים
אל דרך החסידים אל תלמודו, ומאותות
הצדיקים אל תחתו, כי יחתו הפתאים מהמה.
(משלי מהללאל)
רואה אני, ידידי הנכבד, שההולך בדרך יראי ה' המאורות הגדולים שצופים ומביטים מסוף העולם ועד סופו, ייאצל מרוחם עליו ונפקחו עיניו לראות עתידות כאחד מהם ואין נסתר מנגד עיניו. האור הזרוע לצדיקים יאיר ויופיע גם בבית-מדרשם של ישרי-לב, המאמינים בם ובצדקתם ובקדושתם. מי לא יתמה וישתומם בראותו אותך, חכם נכבד, ‘משתמש בהיכל ההשכלה שנים לא מעטות’ ההשכלה הזאת שלא זכה עוד אחד מהמשמשים בהיכלה אפילו גילוי אליהו – כשרואה אותך משתמש בהיכל ההשכלה פקוח-עיניים מזכיר בראש ספרך קונטרס ‘על הצדיקים ועל החסידים’ שלא בא לעולם עיין ועין לא ראתה אותו. רק עלה במחשבתי לחבר ספר או קונטרס כזה, ואתה כבר מביא דברים ממנו, דברים אשר באמת קצתם חרותים היו על לוח לבי ורציתי לכתבם בקונטרס הנזכר! הפלא ופלא הוא! אין זה כי אם אות מאותות הצדיקים וזה שער רוח הקודש!
אולם יותר מאשר אני מתפלא עליך, עושה נפלאות אלה, נפלאתי על עצמי, כי לא נכוויתי בחמין אלו, לא נרתעתי ולא נזדעזעתי לאחורי אחרי רואי נפלאות גדולות כאלה, ולבי מלאני לצאת בקול מוכיח נגדך ואימתך לא תבעתני, וכל זאת יען הסכן הסכנתי מנעורי לתת היתרון למופתי השכל על מופתי הנפלאות אשר אין אני מאמין בם כלל, והורגלתי להביט על כל עושה נפלאות כמו על מאחז-עיניים (פאקוסניק), אשר בכל מעשיו הנפלאים והנוראים לא יקח לבי ואין פחדו לנגד עיני, בהיותי יודע שכולם אפס ותוהו מעשה תעתועים בתחבולותיו במרמה, ואם אמנם נעלמו ממני תחבולותיו לא אדע להם פשר, אבל די לי בדעתי, כי תחבולות המה ואין בם קורטוב של אמת.
לכן ידידי הנכבד, נפלאותיך אלה אשר לא ידעתי שחר, איך נגלה לך שם קונטרסי ותוכנו בטרם כוננוהו אצבעותי, לא יעצרו בעדי בכל זאת להשיב אותך דבר ככל העולה על רוח מבינתי – לא רוח ה' דיבר בי ולא רוח הקודש הופיע בבית-מדרשי, כי אם רוח דעת בעומק הביקורת – ואמסור דברי למשפט החכמים אשר לא ישאו פנים ומישרים ישפטו.
ראשית דבר אודיעך, כי אם בקצת דברים נבואה נזרקה מפיך, הנה לא בכל דבריך קלעת אלי המטרה. כי לא עלתה על דעתי לקרוא את הבעש“ט בשם ריש דוכנא, בור, עם-הארץ, שוטה וגס-רוח, כאשר נראה לך בחזון, ורק בדבר אחד בנת לרעי מרחוק, כי כנגע נראה לי בבית-מדרשו, וצרעת השציו”ת פרחה במצח שיטתו בתחילת צמיחתה (אם אמנם אחרי-כן התנגדה לה לגמרי ותגרש אותה מעל פניה כבגרשה כלה), כמו שעתיד אני לבאר בקונטרס הנזכר (בחלק השלישי ממנו) באותות ובמופתים (לא בנפלאות). ולמען לא אשלח את הקוראים לעיין בספר שלא בא עדיין לעולם (כמנהג הרבה סופרים) אבקשכם להסתפק לעת-עתה במיעוט וישימו עין בקורת בדברי ‘שבחי הבעש"ט’ (דפוס לאשצוב תקע“ה דף יו”ד ע"ד) וז“ל: ‘שמעתי מר’ יואל מקהלה קדושה נמרוב, ותמיד היה אצל הרב דק”ק פולנאי בק“ק ראשקוב ובק”ק שארינראד ובק“ק נמרוכ וכו‘. ועוד סיפר לי ר’ יואל הנ”ל, שבא שבתאי צבי להבעש“ט לבקש ממנו תקנה. ואמר ר' יואל בזה הלשון. שהתיקון הוא להתקשר נפש בנפש, רוח ברוח, נשמה בנשמה. והתחיל להתקשר עמו במתון, כי היה ירא, כי הזה רשע גדול. פעם אחת ישן הבעש”ט ובא ש“צ, ימח שמו, ופיתה אותו והשליך אותו בהשלכה גדולה עד שנפל לשאול תחתיות והציץ הבעש”ט מקום חנותו וראה שהוא עם פלוני (בשבחי הבעש"ט השם של פלוני מפורש ויבקשהו הקורא משם) על לוח אחד שקורין טאביל. וסיפר שהבעש“ט, שהיה בו ניצוץ קדוש, ותפסו הסמאל במצודתו וכו' ' עד כאן לשונו. אחשוב שהדברים האלה ברורים לשומע שפת החסידים, הלוקחים שטחיות הדברים ועושים סיפורים שאין בם ממש והבל יפצה פיהם. ואיש תכונות ידלה ממים דלוחים שלהם ואחר שיזככם ימצא המובן האמיתי. כל עין בקורת תחזה פה נכוחות, שבתחילה טעה הבעש”ט אחר שיטת ש"צ (ושיטתו לבטל תורה דבריאה ולתקן תורה דאצילות תראה בקונטרס הנזכר די באור), וכבר נקשרה נפשו בנפשו כו' עד שבסוף ‘ראה שהוא עם פלוני על לוח אחד’ והתבונן על פרי השיטה הזאת ואנה היא מוליכה וחזר בו. והדברים האלה באריכות ובבירור יתבארו בקונטרס שנראה לך בנבואה.
אמנם ראיתיך טוען טענה גדולה ונוצחת באמרך בזה“ל: 'הגד נא לי על מי יש לסמוך. אם על אותם שמלעיגים על-פי השמועה, קוראים ומכנים להרב הבעש”ט בשמות, שאין להעלותם על הפה והלשון והכתב, מבלי לידע מה עשה ומי היה ומי הם האנשים שהחזיקו בתומתו ובקדושתו (ועל דבר זה העירני המשכיל היקר הר“ר מ”מ). אם ליתן מקום לדברי החכם המפואר ד“ר גרץ, יאריך ה' ימיו, שהודיע לנו במאמרו ‘פראנק אונד דיא פראנקיסטען’ שהר”י הבעש"ט היה האחד המצויין והדגול מרבבה מבין כל אחינו בני ישראל יושבי מחוזות אלו שנבחר והוברר לטוען ולמתווכח עם פראנק, ומי שקרוא בור ועם-הארץ לאיש כזה שאלפים ורבבות מישראל בחרו בו להיות הוא האחד והמיוחד שיוכל להתווכח ולנצח את איש מחדש חדושים כפראנק, עליו להוציא ראיות מוכיחות ומכריחות שלש ממש בדבריו', עד כאן לשונך.
הבאת הערת המשכיל היקר הר“ר מ”מ לפני ‘אם ליתן מקום לדברי החכם גרץ וכו’ ‘. נראה מזה שהעיר אותך רק על החלק הראשון מטענתך זאת. היינו שאין לסמוך על אותן שמלעיגים על-פי השמועה מבלתי לידע מה עשה ומי היה ומי הם האנשים שהחזיקו בתומתו ובקדושתו. והנה, במחילת כבוד שניכם, ההערה הזאת אינה כלום. כי באמת בדברים כאלה, שהמשפט בהם להשכל ולא להחוש, גדולה שמיעה מראיה. הן על כל נוכל ובעל תחבולות יעידו הרואים, שבעיניהם ראו אותו עושה נפלאות גדולות, ובכל זאת המשכילים השומעים סיפורי הנפלאות יבינו, כי מעשה תעתועים הם, ומשפטם אמת וצדק. וגם ממה שהחזיקו בקדושתו אנשים גדולים אין ראיה, שהרי גם בשבתאי צבי החזיקו אנשים גדולים, וכל המתעים מעולם היתה להם סיעת אנשים גדולים וצדיקים שטעו בם לתומם, וזה נודע ומפורסם בהיסטוריה ואינו צריך לראיה. ובאמת אין עדותם של אלו עדות כלל, מפני שמעידים עליו בעניין שאינם בו שופטים נאמנים (קאמפעטענט). אם היה על-פי מקרה הגאון בעל ‘מאיר נתיבים’ מעיד על הבעש“ט שהוא גדול בתורה, בקי בש”ס ופוסקים, סני ועוקר הרים כו’, בלא ספק היינו מקבלים עדותו, בהיותו בעצמו מוכתר במעלות אלו, ולו המשפט להעיד על זולתו; אבל בהיותו מעיד עליו דמטמרין גליין ליה, מי ישמע אליו? – משל למה הדבר דומה? לאחד שהראה לחברו מרגליות ואבנים טובות שקנה באלף דינרי זהב. אמר לו חברו ואיך ידעת שלא הונה אותך המוכר? אמר לו, נועצתי את פלוני הנקרא בפי כל ‘פלוני המבין’. כיוון ששמע זאת חברו, מילא שחוק פיו ויאמר: אמת שפלוני נקרא בפי כל ‘המבין’, אבל היה לך מתחילה לדעת למה נקרא כך? ובמה כוח מבינתו גדול? ועכשיו אני אומר לך שפלוני מבין על חזנים, וזה דרכו לשמוע שיר החזנים הנוסעים מעיר לעיר ולהגיד משפטו בקהל אנשים הסובבים אותו וסומכים על אמונת מבינתו, ולכך נקרא בשם ‘המבין’. אבל אבנים טובות ומרגליות לא ראה מימיו, כי עני הוא ומתפרנס בדוחק ממלמדות, ואם לא שאלת לאיש זולתו, קרוב הדבר ששילמת כפליים מכדי שווים.
וממילא מובן שאין להביא ראיה מעדות תלמידיו המחזיקים בשיטתו אחרו, שעליו ועליהם אנו דנין. וכל חסידותם ופרישותם לא יועיל להם להגן על השיטה ומייסדה. וכי לא היו בין כת שבתאי צבי מתענים ומסתגפים ומתפללים באימה וביראה? וכי אפשר לבעלי הזיה להתקיים בלי סיגופים ותעניות וטבילות? הלא זה גורלם ומנת חבלם; להתלהב ולעלות בסערה השמימה, מתקרבים למלאכים ומתרחקים מבני-אדם, והם טובלים ושרץ בידם.
ועתה נבוא אל מחצית טענתך השנית והיא, שיותר יש לנו לסמוך על החכם דר. גרץ נ“י, הטענה הזאת היא צודקת מאוד לכאורה. איש מאתנו לא יכחיש, שהחכם גרץ הוא שופט צדק בעניין זה וכל מן דין סמיכא לנא, אבל קודם כל דבר מוכרח אני להגיד לך, ידידי הנכבד, שאין במאמרו של גרץ ‘פראנק אונד דיא פראנקיסטען’ דבר מכל אשר הבאת בשמו, ובספרו הגדול ‘געשיכטע דער יודען’ חלק 10 ד' 434, הוא אומר כדברים האלה: ‘מן הנאמנים לתלמדה באו – מתוך פחד האיום לתשלום כסף עונשין – ארבעים איש, וראשי המדברים היו: חיים כהן ראפאפורט, רבה של לבוב, הרב הנאמן בר מיאזלוביץ, שכבר הופעתו הקודמת בוויכוח בקאמיניץ היתה חיוורת, ושלישי רבי ישראל ממזיבוז’, כביכול עושה נפלאות – בעל שם – (אולי הבעש"ט מייסד כת החסידים החדשה). איזו פסיעה אחורנית צעדה היהדות במאה של ההשכלה לעומת המאה הי”ג; אז, באירוע דומה בחצר של בארצלונה, הופע דובר היהודים הגאה משה בן נחמן (רמב"ן) נגד מתנגדיו והרטיט אותם בידיעותיו ובהתנהגותו. בלבוב עמדו באי-כוח היהדות התלמודית מחוסרי-אונים והתפללו בלי יכולת להוציא הגה מפיהם. ובערותם התנקמה בהם; יש לשער כי אחר הוויכוח, שנמשך שלושה ימים, שבו ראשי הדוברים של התלמודיים לביתם חפויי-ראש ונבוכים'. – עד כאן לשונו.
עתה הגד-נא לי, ידידי הנכבד, במה העיד ‘החכם המפואר ד"ר גרץ, יאריך ה’ ימיו‘, על גדולת הבעש“ט האחד המיוחד הדגול מרבבה? ואיה נצחונו של זה? אפשר נתחלפו לך דברי גרץ בדברי בעל ‘מעשה נורא’ (ראיתיו בילדותי זה יותר מחמישים שנה) המספר שעל-ידי שמות הטומאה הביא פראנק למקם הוויכוח את אבות הרבנים המתווכחים עמו, שכבר מתו, ויצאו מקבריהם ובאו למקום הוויכוח (ובתוכם היה בלי ספק גם אבי הבעש“ט, היועץ ושר-צבא של מלך גדול שלא נודע בהיסטוריה, עיין 'שבחי הבעש”ט' בתחילתו) וענו ואמרו בפני בניהם הרבנים, שכל דברי פראנק אמת. אבל הבעש”ט על-ידי שמות הקדושה הפך את כל המתים לקופה של אשפה וזבל ועלה באשם וצחנתם וגזרו השרים על היהודים לכבד את האשפה מן הבית (ואז קיים הבעש“ט מצוות כבד את אביך, שלא זכה לקיים בחיי אביו, כמסופר ב’שבחי הבעש”ט). החכם גרץ קורא מכאב לב, שטובים היו הימים הראשונים במאה הי“ג מימי ויכוח הבעש”ט וחבריו, וכן הוא הולך ומספר ששבו לביתם בחרפה, ולא נתן לו אלפים ורבבות מישראל לבוחרים אותו ולא קרא אותו אחד המיוחד ודגול מרבבה, כי אם ‘אנגעבליכער וואונדערטהאטער’ ואיזה סמך וראיה מצאת בדברי ‘החכם גרץ יאריך ה’ ימיו’? הלא המשענת הזאת אשר נשענת עליו משענת הקנה הרצוץ הוא ובא בכפך ונקבה.
הרב החכם ד“ר ל. פיליפּזון הביא במכתב-עת שלו את מאמרו של ד”ר גרץ ‘פראנק אונד דיא פראנקיסטען’ והוסיף דברים משלו על דבר הבעש“ט מייסד כת החסידים. נשמעה מה ידבר החכם הגדול הזה, יאריך ה' גם ימיו (פה הבאתי את דבריו שכבר באו למעלה). הפוך ידידי בדבריו אלה, אולי תמצא גם בם סמך לשיטתך כאשר מצאת בדברי החכם ד”ר גרץ נ"י.
ואם נפלא בעיניך, איך אפשר שהאיש אשר בחרו בו (לא אלפים ורבבות מישראל, כי אם קהל מזיבוז) למתווכח עם פראנק לא יהיה איש מצויין דגול מרבבה ואחד המיוחד? הנה בעיני ובעיני כל יודע מצב עמנו בימים ההם (ובכמה עיירות קטנות עוד בימינו אלה) בחכמה, לא ייפלא הדבר הזה כלל. הגע עצמך, שאם חס ושלום יקרה בימינו אלה עניין כזה (דבר שאי-אפשר שיקרה בשום אופן ורק למשל בעלמא נאמרו הדברים), אף-על-פי שאין להסתפק שהימים האלה טובים מן הימים הראשונים, וכבר זרחה שמש ההשכלה גם לקצת בני עמנו בארצנו, ויש לנו בתי-ספר הרבה שלומדים שם חכמה ולשון; בכל זאת אם ח"ו יקרה מקרה בלתי טהור, שיעמדו רשעים מקרבנו להדיח אותנו והמלכות תגזור אומר להעמיד אנשים נגדם להתווכח עמם, התחשוב שאנשי מזיבוז ועוד ערים כאלה יתנו עיניהם בך ובחבריך החכמים המורים בבתי-מדרש הרבנים, או ילכו לבקש להם מליץ יושר מן תלמידי האוניברסיטות? לא תזכרו ולא תפקדו ולא תעלו על לב יושבי הערים האלה. הלא איש אל צדיקו ידרוש, אלה לטאלני ואלה למאקארוב ובחרו באשר יבחרו. זה שנתיים לפנים היו בוחרים בר' ברניו מליאובה, וסופר אחרון על עפר יקום היה מוכיח מזה את צדקתו ופרשת גדולתו, שאלפים ורבבות מישראל בחרו בו והוא אם כן דגול מרבבה ואחד המיוחד.
ובאמת אין להתפלא כלל מה שנבחר הבעש“ט לאיש מלחמה נגד פראנק וסיעתו. ידענו, כי בימים ההם לא נשתבחו ביתרון הכשר דעת בחכמות ומדעים אפילו גדולי הרבנים תופשי התורה שבגלילות ווהלין ופודוליה, וכל חכמתם היתה בקיאותם בתלמוד ומפרשיו, וכאשר נתפרסמה ידיעת הקבלה [א] ז ביתר שאת ועוז האמינו בה הרבנים אמונה בלתי-מוגבלת מהעדר הביקורת ומאזני משקל ההגיון. וכאשר בא פראנק להדיח את ישראל לאמונת ש”צ [ולה]טותו בכוח הקבלה עצמה, שאותה העריצו והקדישו כמעט כל גדולי ישראל בימים ההם, היתה למלה בפיהם ובלבם דמו, כי פראנק עושה נפלאות בכוח הסמאל ובשמות הטומאה, ואינו מתווכח בדברים כלל כי אם באותות ובמופתים, ואין עצה ותחבולה לעמוד נגדו אלא כשיימצא איש מקובל גדול שיגבור עליו בכוח הקדושה ובשמות הקדושים החזקים יותר מכוח הקליפה והטומאה. בימים ההם החל הבעש“ט להיות גיבור ציד בארץ מאפליה במחוז פודוליה, ורבים מהמון העם כבר סיפרו נפלאותיו אשר עשה, והיה מוחזק בכשרות ועוולה לא נמצא בו וברור היה להם הדבר, שאיש כזה יוכל להילחם עם פראנק בעוז ותעצומות שמות הקדושים ואת רוח הטומאה יעביר מן הארץ, כאשר באמת כתבו עליו אחר-כך בספר בדוי הנקרא ‘מעשה נורא’ שהזכרתי למעלה, שנעתק אז גם ללשון המדובר (זארגאן) למען יידעו כל העם את הנפלאות האלה. ולוא חכמו השכילו רבני פודוליה כאשר הבין הדבר על בוריו הרב הגאון יעב”ץ ז“ל, הלא ביקשו להם איש שיוכל להשיב על טענות הפראנקיסטים וראיותיהם שהביאו מס' הזוהר ומהקבלה. הרב הגאון הנ”ל חיבר ספר שלם על ויכוח זה והשיב דברים נכוחים, הלא הם כתובים על ספרו ‘השמו"ש’ בחלק הנקרא ‘שבט לגו כסילים’. אבל מי מקדושים אלה שבארץ מאפליה הקשיב אל דברי חכמה ודעת? מי ביקש עצה מחכם? איש מופת עושה נפלאות ביקשו, ומצאו את הבעש“ט, אשר אולי בעצמו האמין בכוחו הגדול, כי בעל הזיות היה, וביקש לעקור את פראנק בנפלאותיו. אבל כשבא למקום הוויכוח ושמע את אשר לא קיווה ולא עלה על דעתו, שמע שאלות גדולות על הרבנים והתלמוד ואמונת ישראל בכוח הקבלה וס' הזוהר, נאלם דומיה, כי אין בפיו תוכחות ותושיה נדחה ממנו, על כן לא ענה דבר ושב בחרפה לביתו. ואולי ברגע זה סר התבלול מעיניו וראה באספקלריה המאירה את שבתי צבי ומטרתו ועם מי הוא על לוח אחד, וגמר בדעתו לבקש לו דרך אחרת לייסד לו כת חדשה ולבנות מבצרי החסידות על חרבות השצ”יות.
אלה הם הדברים המעטים שראיתי להשיב לך לעת עתה, ויתר הדברים יתבארו ברחבה, אם ירצה השם, בקונטרס שראית בחזון.
בטרם אפדי ממך אדבר עוד באוזניך, ידידי הנכבד, ראיתיך משתדל כן בח“א וכן בח”ב מספר ‘שלום על ישראל’, להראות במה גדול כוח הבעש“טיות והחסידות על-ידי כמה דברים שהבאת מספריהם. כוונתך רצויה מאוד אם מטרתך להקטין על-ידי זה מעלת המתגאים בתורתם ותפארתם רום עינם של הרבנים, אשר בעיניהם הם ואפסם עוד. אולם מאוד הפרזת על המידה להרים קרן החסידים בכבוד ולשים קנם בין כוכבי השמים, באמרך, על דרך משל, שאצל הצדיק כל תאוות ותענוגי עולם הזה תשמושי מצוה וחפצי שמים הם, הוא למטה ומחשבתו ופעולותיו למעלה, בעולמות עליונים, ושאכילה ושתיה ושאר צרכי הגוף אינם רק הכנה לעבודת ה' בלבד, כי אם עבודה עצמה, ועוד דברים הרבה כאלה, אשר אי-אפשר לי להעתיק את כולם. הנה אשאלך בדרך כלל: הגד-נא לי, האם באמת ובתמים יאמין לבך, שלא בא היהודים לעולם כי אם לתכלית זו, רוצה לומר, שיבנה עולמות עליונים בכל מעשיו שהוא עושה, ושילביש את עצמו ברמ”ח אברים ושס“ה גידים של האין-סוף על-ידי תרי”ג מצוות שהוא מקיים בכל עת ובכל רגע, וכדומה מדברים אלו שספרי החסידים מלאים מהם ושיש הבדל עצמי – מלבד האמונה הטהורה – בין היהודי ושאר בני-אדם, שכולם יושבי חושך וצלמוות בעמקי שאול ואבדון, אוכלים ושותים למען יחיו על פני האדמה לעבדה ולשמרה ולעשות בכל מלאכה, ורק היהודי לבד אור נוגה עליו וכל מעשיו להוציא ניצוצין לברוא עולמות ולייחד קב“ה ושכנותיה?! וזה כל האדם הישראלי וכל עבודתו?! כאשר מורגלא בפי רבי החסידים לאמור על כל העולה על רוחם שהוא עיקר עבודת היהודי (דיא האראוואניע פון א יודען), ופעם אחת בימי נעורי שמעתי מפי צדיק מפורסם, שדרש על פסוק ‘בכל צרתם לו צר’, שכתוב לא באלף והקרי הוא לו בוי”ו, ואמר בזה הלשון: ‘דיא גאנצע האראוואניע פון א יודען איז ער זאלל קעננען מאכען פון “לא” מיט א א’ “לו” מיט א ו‘, ועל כן כתוב אצל יעקב אבינו ע"ה, “וירא כי לו יוכל לו”. רוצה לומר המלאך שנאבק עם יעקב אבינו ראה ויתבונן שיעקב יכול לעשות מן “לא” בא’ “לו” בו' ועל כן גבר עליו‘. אם באמת דברים אלו וכדומה להם הם עבודת היהודי בעולם הזה, אוי נא לנו! כי לא נוכל לעולם לצאת מעבדות לחרות ומשפט האזרח לא ייעשה לנו, כי באמת גרים אנחנו על הארץ מתחת וארץ מולדתנו השמים ושמי השמים העליונים! ואולי גם השמים ושמי השמים לא יכלכלו הזיותנו! מי נתן למשיסה יעקב וישראל לעם בזוי? הלא זו החסידות הצבועה, אשר החניפה את בני עמנו ותבנה להם חומות בצורות בשמים ממעל ועליות מרווחים בגן-עדן העליון, ותיישנם על ברכיה ותפיל עליהם תרדמת עולם לבלתי דעת ולבלתי הבין, כי בני-אדם הם בעלי חברת מדינה ויש להם חובות למלאותם וחוקים מדיניים לעשותם לאשרם ולאושר כל החברה המדינית, ואין דתם ואמונתם הקדושה דורשת מהם כי אם לאהבה את ה’ וללכת בדרכיו לצורכם ולצורך העולם שהם חיים בו. ומה יפה אף נעים דרש חז“ל על הכתוב ‘ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו’ (ירמיה ט“ז י”א) הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו. וגם הלום ראיתי את ידם החזקה וחכמתם הגדולה לשנות הוראות הכתוב ומשמעותו על-פי צורך הזמן והשעה הצריכה לכך, ושמע והבין עניין הדרש הזה: הנביא, אשר בימיו ובזמנו עבדו בני ישראל את הבעלים ועזבו את ה‘, ולרגל עבודתם את עצבי הגוים עזבו גם את מצוות התורה הקדושה, שכולה אומרת כבוד והדר ודורשת רק את טובת האדם, התמרמר עליהם מאוד וקרא במר נפשו בשם ה’: ואותי עזבו ואת תורתי לא ישמרו! ר”ל אם אותי עזבו בעבור זה לא ייגרע מכבודי דבר, אבל מדוע את תורתי לא שמרו? הלא אותה נתתי להם לטובתם ולאשרם, לוא על כל פנים שמרו תורתי לטוב להם כל הימים! כי מה ה' שואל מאת בני האדם? כי אם טובתם ואושרם הכללי והפרטי. ויהי מובן ‘לא שמרו’, כאלו כתוב ‘לוא שמרו’. לא כן בימי חז“ל, כבר חדלו כל ישראל להיות עובדי עבודה זרה, ושבו אל ה' בכל לבם, ואין מקום עוד לתלונת הנביא ‘אותי עזבו’. אבל נגע אחד נראה בבית ישראל בימים ההם, הוא נגע הסודות והמסתרים אשר הביאו האסיים והאלכסנדרונים לדת היהודים, ורבים מבני ישראל אוהבי הסודות התחילו לעסוק במעשה מרכבה ובסודות כל ימיהם, ודבקו כל-כך בה' עד שהשליכו העולם אחרי גוום. ובאין עולם וישוב מדיני אין מקום לרוב מצוות התורה שניתנה רק לצורך האדם, והתחילו לבקש כוונות נעלות בטעמי המצוות לבנות עולמות עליונים שלא היו ולא נבראו אלא בכוח דמיונם, ועל זה מרה נפש חכמי התורה האמיתיים ושינו את דרש הכתוב באופן אחר לאמור: ‘הלואי אותו עזבו ותורתי שמרו!’ משל לאיש שהיו בניו מחבקים ומנשקים אותו כל היום, ולא יצאו לעשות מלאכתם בבית ובשדה, כיוון שראה האב מעשה ידיו הולך וכלה, ואין איש שם על לב, אין ענבים בגפניו, אין חיטה ושעורה בגורן, וביקבים לא ידרוך הדורך וכל עסקיו ישאו שממה, באוולת בניו שאינם עושים מאומה מרוב אהבתם את אביהם שהם מחבקים ומנשקים אותו כל היום, פנה אל בניו ואמר להם: ‘בני! מה הנאה יש לי ולכם במה שאתם מחבקים ומנשקים אותי מבוקר עד ערב, ופקודותי ומצוותי לא תשמרו לעשות? הלא טוב לכם שתעזבו אותי ותצאו השדה, איש למלאכתו וטוב לי ולכם כל הימים’. – כן הדבר הזה! הלוואי שחדלו בני ישראל לעסוק יום ולילה בייחוד קב”ה ושכינתיה ובניין עולמות עליונים, וישמרו את זאת התורה בגלוי המאשרת אותם על דרך ההצלחה המדינית, והיו בנים נאמנים לארץ מולדתם ולאבי הארץ ירום הודו, אז ייבקע כשחר אורם וארוכתם מהרה תצמח.
ועתה, ידידי הנכבד, איעצך, שמע לי! השמט ידך ממאמיני הבל וריק ואל תוסף להיות למשען למו בעטך ובקסת הסופר אשר במותניך. למה תכלה לריק כוחך וידיעתך הרחבה בספרות ישראל לבהלה להוציא משפט מעוקל, לזכות את החייבים בדין דביקורת. ולא עוד אלא שגם בך לא יאמינו לעולם, לא תתגדל ולא תתקדש בעיניהם. נכתם עוונך לפניהם, כי חכם אתה וכל היום שמך מנואץ. הלא טוב לך לחגור מותניך בעוז חכמתך ובינתך ובחן אשר הוצק בשפתותיך, להשים רבים מעוון ולפקוח עיני עוורים, למען יביטו לראות, כי שקר בימינם, ושבו אל ה' ואל החכמה והאמונה הטהורה ורפא להם, כי יהיו בנים נאמנים לארץ מולדתם ואזרחים מועילים לחברת המדינה, ואל ישעו בדברי הבל ודמיוני כזב לתעות לשוא ולחלום בהקיץ. זאת עשה אפוא, ידידי, ונברכו בך כל משכילי עמנו ותורך נוראות ימינך וחסד ואמת ינצרוך, אם שלום יהיה לך ואוהביך כחול ירביון וכאחד מהם גם אני דורש שלומך וטובך בעל המחבר קונטרס ‘על הצדיקים ועל החסידים’.
עד הנה דברי האיגרת אשר כתבתי מקץ שנת תר"ל.
כבר אמרתי כי שיטת הבעש“ט הביאה טובה לישראל לשעתה משני צדדים: (א) במה שגדרה בעת פירצת ש”צ ופראנק והשיבה את ההולכים בנתיבות הקבלה מדרכי שאול ואבדון אשר חשבו לנפול בם; (ב) במה שעל-ידי השיטה החדשה הזאת הקיצו נרדמים רבים, שישנו שנת עולם בחיק הלימוד התלמודי ולא שמו לב לכל הנעשה סביבם. – יותר לא היה בכוח הבעש“ט לעשות ולפעול באשר חסרו גם לו כל החכמות וידיעות העולם, ונתחנך על ברכי הקבלה והסודות עד שנעשה בעל הזיות וחולם בהקיץ, ולא היה אפשר לו לתת לעולם מה שלא היה לו בעצמו. יותר ממנו היה יכול לעשות הגאון ר' אליהו מווילנה, אשר היה באמת דגול מרבבה ברוב חכמתו בחכמת התורה וגם שאר חכמות השימושיות לא זרו לו ועסק בהן, ויש אומרים לשונות ידע, אבל כפי הנראה, לא עלתה על מחשבתו מעולם שהעם צריך תיקון, כי מרוב עסקו בתורה יומם ולילה לא נשאר לו זמן פנוי להתבונן על מצב עמו ולדאוג לו ולמחסוריו אשר יחסרון לו. ואם ציווה הגאון לתלמידיו והזהירם על לימוד החכמות, היה זה רק למען יתבררו להם על-ידיהן מקומות הרבה בתלמוד, שיסודתן בחכמת החשבון וההנדסה, כי התלמוד היה העיקר אצלו וכל העולם טפל לו. ממילא מובן שאיש כזה, עם כל גדולתו ורוחב בינתו, לא היה יכול לעשות מאומה לטוב בית ישראל, ולכן לא נדרש ממנו כלל. כבודו במקומו מונח ואב לבנים יודיע גאון תפארת חכמתו הרבה בתלמוד, אבל במה שנוגע לתיקון האומה אין לו חלק ונחלה ולא עלה על לבו בלל. לא כן הבעש”ט, שעמל וטרח וביקש לתקן וגם תיקן בפועל לפי דרכו וידיעתו, ויגרש מפניו חושך השציו"ת והפראנקיות והרים העטרה מעל ראש הרבנות אשר משלה לבדה בקרב הארץ. אבל פעולתו זאת לא הספיקה להאיר לארץ לפקוח עיני העיוורים, כי האור ההוא עוד היה חסר לו לעצמו, ומה' היתה נסיבה לפלס נתיב לאור זה ממקום אחר ומארץ אחרת, ולא בפעם אחת, כי אם מעט-מעט, כאשר נראה במה שיבוא.
ה: ליהודים היתה אורה
קשט ודת צרור באופל מני דור דור,
עדי אמר אלוהים: יהי משה! ויהי אור
(רי“ל ב”ז בהצעה לס' אוצה"ש)
הֵן אִם כֹּה וְאִם כֹּה רָקוּעַ הַמֶּצַח,
אִם יָשָר הָאַף אוֹ כָּפוּף הִנֵּהוּ,
אִם עַל מִלֵּאתָם גַּבּוֹת הָעֵינַיִם
כֹּה אוֹ כֹה אָרְחוֹת דַּרְכָּם יִלָּפֵתוּ,
קַו, תָּו, עַל פְּנֵי אִישׁ בָּא מִמִזְרח הַשָּׁמֶשׁ,
וְאַת נִצֶּלֶת מֵאֵש בְּאֶרֶץ הַקֶּדֶם.
אלה הם הדברים, אשר שם לסינג בפי נתן בדברו עם ריכה על דבר הנפלאות הנראות בעולם מדי יום יום, ואיש לא יתפלא עליהן, בהיותן תמידיות. ורק על נפלאות פתאומיות הנראות להם כנסים ויוצאים מדרך הטבע, עליהן יתמהו ואותן הם מבקשים. האיש נתן, אשר בפיו שם לסינג את הדברים האלה, כבר נודע ומפורסם שהוא האיש משה בן-מנחם, ראש וראשון להשכלת ישראל החדשה, אשר ממנו
יתדה, ממנו אבן פינתה, וגם בדבר הזה מתאמתים דברי לסינג אשר שם בפיו, ונחזה בזה נפלאות תמים דעים ברוך הוא, המתחדשות חדשים לבקרים ואין רואה אותן ואין מתפלא עליהן בהיותן תמידיות וקרובות לעיניים. מי מילל ליהודי רוסיה ופולין, כי יולד לאיש עני מקרב העם, סופר סת"ם בעיר דסוי, אחת ערי פרוסיה אשר לא ידעוה בשם. וממנו תצא אורה ליהודים בכל הארצות ומנוגה נגדו תופע נהרה גם ליהודי רוסיה ופולין, ואור חדש עליהם יאיר; הלא זה האיש משה בן מנחם, אשר ממנו מתחלת תקופה חדשה בקורות בני ישראל, לא ברעש ולא ברעם גבורות רפורמאטור הפיץ מעינות חכמתו חוצה, ומשה לא ידע כי קרן אור פניו וקרניים מידו לו להאיר לארץ ולדרים עליה בחכמה, כי היה האיש משה עניו מאוד, ובכל זאת היה יסוד ושורש השכלת בני עמנו מאז ועד עתה וממנו תוצאות מצבם הנוכחי המוסרי והמדיני. האין זאת אחת מנפלאות ה' התמידיות, אשר על כן לא נתפלא עליהן.
נקל היה לחכמת משה להאחז בארץ אשכנז, אשר שם לא מצאה קן לה החסידה ולא פרשה מוטות כנפיה מלא רוחב הארצות האלה לכסות את עין הארץ. לא כן בארץ רוסיה ופולין, אשר שם החסידות בנתה לה בית ותפרוץ ימין ושמאל ותעז ידה על כל השיטות אשר לפניה ותמשול לבדה בקרב הארץ, מלבד ארץ ליטה אשר שם הגאון ר' אליהו מווילנה נלחם עמה מלחמת תנופה, לבלתי תת לה מהלכים בארצו, ובכל ידו החזקה לא עשה חיל לגרשה מן גו, ולמרות עיני כבודו גם ארץ ליטה לא נמלטה מפח החסידות, והעולים מפחת הרבנים נפלו בפח הצדיקים ותהיינה הרבנות והחסידות משמשות שתיהן בעירבוביה. אולם ביתר המחוזות והפלכים גברה יד החסידות על הרבנות וידה על העליונה. ואם אמנם מאת ה' היתה זאת לגרש מפניה את השיטה הישנה, אבל גם לאור ההשכלה לא פילסה נתיב ועוד קמה כצר נגדה, אולי עוד יותר מההולכת לפניה, ואם הרבנים יסרו את ההשכלה בשוטים, הנה הצדיקים והחסידים יסרו אותה בעקרבים. הצד השווה שבהן, ששתיהן גדרו הדרך בעד ההשכלה ויבנו דייק וישפכו סוללה, לבלתי תת את המשחית הזה, המכה בעברתו את שתיהן גם יחד לבוא בשערי הארץ. אולם האומר לחרס ויזרח שם קץ גם לחושך הזה, אם לא בפעם אחת, אבל מעט-מעט, כי הגיעו קרני אור מארצות אשכנז לארצות האלה ויגרש מפניהן חושך. בארץ ליטה הגיעו הקרניים האלה בדרך ישר מפרוסיה הקרובה שמה. ההשכלה מפרוסיה באה ומברלין זרחה להם, על כן זה שם המשכילים אשר יקראו להם שמה עד היום ‘בערלינער’; ובמחוזות ווהלין ופודוליה באה ההשכלה בדרך אוסטריה ובנותיה, הלא הנה ערי גאליציה, ובראשן הערים ברודי ולמברג. הקרניים האלה המעטים נקבצו נאספו על-יד על-יד והיו למאורות.
וילך איש מבית לווין מעיר קטנה ניקולאייב הסמוכה לעיר קונסטאנטין-ישן, הוא ר' מנחם מנדיל לווין (או לפין) הנקרא בפי כל ר' מנדיל מסאטאנוב (כי משם מוצאו) להתרפאות מחוליו לעיר ברלין בירת פרוסיה, והאיש חכם גדול בתורה ויד ושם לו בחכמת ההנדסה, ויארח שם לחברה עם הרמבמ“ן ז”ל ויהי לו לריע ולתלמיד מובהק, ובשובו לארצו ולמולדתו וכל טוב מורו ומלמדו להועיל בידו, ויפיץ עין אורו סביב-סביב וזרח אור לישרים, המה תלמידיו הרבים אשר בערים סביב למקום מושבו, וכאשר מטבע האור לגרש מפניו חושך, כאשר יאמר משל הקדמוני:
בְּרַק הָאֱמֶת כִּי זֹרֵחַ
אֹפֶל הַשֶּׁקֶר כֻּלּוֹ בֹּרֵחַ
לכן לא היו ימים מעטים ואור החכמה עשה לו כנפיים ותימלא הארץ אותו. לא היתה עיר בכל הערים האלה, אשר לא נמצאו בקרבה אנשי חכמה ומדע, ואם אמנם היו נרדפים על צוואריהם מחמת המציקים להם אשר רבו כארבה, בכל זאת חכמתם מצאה לה דרך ונתיב ללכת הלאה, וכל המכשולים לא עצרו כוח לעצור בעדה, ותלך הלוך וגבור מיום ליום ומשנה לשנה עד היום.
בערך שלושים וחמש שנה אחרי מות הרמבמ“ן ז”ל, בשנת תקפ“א. בהיותי בן עשר שנים, כבר נמצאו לי בעיר מולדתי קונסטאנטין-ישן, בפלך ווהלין אשר בארץ רוסיה (העיר הקרובה למטרופולין של החסידים היא העיר מזיבוז, מקום מושב הבעש"ט ונכדו ר' ברוך וממלא מקומו הרב מאפטא) ספרי התנ”ך עם ביאור ותרגום-אשכנז, ספרי ר' נפתלי הירץ וויזיל, ספרי דקדוק ושורשים של בן-זאב, ‘המאספים’ ועוד ספרים, אשר היו דרושים לחפצי והאירו עיני, וכזאת היתה גם ביתר הערים סביב לה, למרות עיני החסידות אשר גברה בארץ ותאמץ זרועותיה לרדוף את המשכילים ולבזות את ההשכלה לבלי תתה לפרוץ בארץ, וכאשר הגדיל לעלות הרב ר' מנדיל מסאטאנוב, כאשר הזכרתי למעלה, כן היו בימים ההם עוד כמה חכמים ונבונים נפוצים בעיר הכיכר, אשר קיננה שם החסידה, וברוחב בינתם השיגו חיל להפוך לאור יומם חשכת ליל, וחכמתם עמדה להם להיאבק עם גיבורי כוח, אשר משלו ממשל רב בקרב עדת ישראל, וידם עשתה חיל.
היהודים אשר בערי גאליציה הגדולות היו הראשונים אשר נגה עליהם אור החכמה מהרמבמ"ן ותלמידיו, והמה לרגלי מסחרם נפוצו בערי רוסיה ופולין, ויביאו עמם מזימרת ארצם מעט צרי, מעט דבש מדבש החכמה, מנחה לאחיהם בארצות האלה, ויטעמו בני הנעורים ותאורנה עיניהם. בייחוד הפליאו לעשות יהודי ברודי, עיר מלאה חכמים ונבונים, אשר כנעניה נכבדי ארץ ורוב עסקיהם היו בערי רוסיה, ובכל מקום אשר בא איש מיהודי ברודי לגור שם, לקח נפשות צעירי הימים במדברו הנאוה, וייפקחו עיניהם לראות כי ערומים הם מכל חכמה ודעת וישימו לבם ללמוד, ויהי בבקשם דעת ויהי האיש מברודי להם לעיניים ויורם הדרך. על-כן היו יהודי ברודי לזרא בעיני החסידים, ובפה מלא דיבר הרב מאפטה סרה עליהם ויקללם קללה נמרצת ואמר כי הם הביאו אפיקורסות לארץ רוסיה; כי היתה ההשכלה לקוץ ממאיר בעיניו ושנאה תכלית שנאה (עיין ס' ‘בית יהודה’ להריב“ל ז”ל, מהדורה שנית, ווילנא, תרי"ה, סוף הספר, צד 175 בדיבור המתחיל ‘ועתה הא לכם וכו’ '). וכל השתדלות הצדיקים והחסידים לרדוף באף את זורעי האור לא הועילה להם, כי ה' אמר: יהי אור!
אם ה' יבנה בית, שוא יעמלו הורסיו להפיל הקורה ולהרוס השתות; המה יאבדו והבית על תילו יעמוד, כי בנהו ה' צבאות. רבות רעות סלו לוחמי מלחמת האור מחמת אנשי חושך אשר בערה כאש, כל אשר יכלו לעשות למען ענותם ולשים לאל תקוותם והשתדלותם עשו, גרשום מן גו, שברו להם מטה לחם, החרימום, נתנום לחרפה ולדראון, הציתו אש המריבה בין צעירי הימים, דורשי חכמה, ובין חותניהם הבורים והנבערים מדעת ויביאו עליהם דיבתם רעה, כי עזבו את ה' ויינזרו לבשת, הפיחו כזבים באוזני נשיהם הצעירות, אשר לא היה להן פלס ומאזני משקל להבחין בין האמת ובין השקר ויאמרו לאמור, כי אבדה האמונה מבעליהן ונכרתה מפיהם ועוד מעט ויצאו מן הכלל, וכן הפרידו בינם ובין נשותיהם ויאלצום לתת להן ספר כריתות, למן ייגרשו מבית תענוגיהם, ייכרת אוכל מפיהם ויחדלו לבנות מקדש החכמה, כי ירעבו ללחם ופורש אין להם. רבים חללים כאלה הפילו למשואות נצח, אשר לא יכלו לעמוד מפניהם. לא היתה תחבולה ועצה, אשר לא המציאו הפאנאטיקים למען השמד את זכר ההשכלה מן הארץ, אבל לשוא! ה' אמר: יהי אור!
כפטיש יפוצץ סלע כן נפוצו קרני האור בכל ערי הארץ למרות עיני השומרים הסובבים בערים לגדור גדר ולעמוד בפרץ. בימים ההם מלאו הצדיקים והחסידים את הארץ, ולא היתה עיר אשר שגבה מהם. כי באו כארבה בעד החלונות ובאשנבים ויפרצו וירבו וידגו לרוב בקרב הארץ, ובכל מקום אשר באו שמה, בחרו דרכם וישבו ראש ויקחו שבט הממשלה בידם, וירעצו וירוצצו כל איש משכיל ודורש חכמה לבלי תת לו חנינה. אבל אם ה' ישמור עיר, לשוא שקדו השומרים הבלי שוא! עצת ה' היא קמה, כי לא ינוח שבט הצדיקים על גורל החכמה.
בעיר הגדולה ברדיטשוב המלאה לה יהודים השתרר בעת ההיא בתור רב העדה הרב החסיד המפורסם ר' לוי יצחק מזיליחוב, אשר לפי שיטת חסידותו היתה ההשכלה לזרא באפיו ויתעיבה כמו דווה. אבל לעומתו עמד למגן ולמחסה אל המשכילים וההשכלה הרב הגאון והחכם המפורסם, גביר לאחיו ונכבד בעיני הממשלה הר“ר יהושע השיל, הנקרא בפי כל בשם הרב מחלים. בצל כנפיו חסה גם המדקדק והמשורר הגדול הר”ר טוביה פדר (עיי' ס' ‘שם ושארית’ בראשו, בחודש תשרי ממכתב חודשי זה). סביב הרב ההוא נאספו כל משכילי העיר וישימו אל החכמה פניהם. ולא זע ולא חרד לבם לרגשת אויביהם אשר סביב שתו עליהם, כי לא יכלו לעשות להם רעה.
בעת ההיא היה בעיר אוּמאן בפלך קיוב איש גדול ורם, חכם ועשיר מפורסם הר“ר נחמן-נתן לבית ראפאפורט, מחותנו של הרב הגאון הנודע ביהודה ר' יחזקאל לאנדא מפראג, כי נכדו של הרב הגאון הנ”ל, החכם המפורסם ר' משה בן ר' שמואל לאנדא, היה חתנו. ויתחתן ר' נחמן-נתן את החכם המפורסם ר' חייקיל הורוויץ, אשר ישב גם כן בעיר אומאן ויקח לו לחתן את בנו החכם הנודע ר' הירש בר הורוויץ. ויהי כאשר גדל ר' הירש-בר ויהי לאיש חכם ונבון ועשיר, ויאסוף את משכילי עירו וידבר אל לבם לייסד בית-ספר בעירם ללמד שם את בניהם ולחנכם על ברכי מורים משכילים יודעי לשון וספר, לבלתי ילכו שובב תחת שבט המלמדים, אשר לא ידעו שחרם מוסר ודרך ארץ. ויעשו כן משכילי העיר, וישם ר' הירש בר אלוף לראש בית-הספר אשר יסד את החכם הנכבד ר' מאיר הורן ז“ל, הוא בית-הספר הראשון אשר נוסד בערים האלה, וממנו יתד ופינה לצמיחת ההשכלה סביב-סביב. העיר אומאן היתה בעת ההיא עיר של חכמים ואנשי-שם, ובייחוד התנוסס לתפארת בית השוע רנ”נ ראפאפורט, אשר שני חתניו הנזכרים למעלה וחתנו השלישי החכם הנכבד ר' ישעיה הורוויץ ז"ל ממוהילוב פודולסקי עשו להם שם גדול בחכמתם ובידיעתם הרחבה. גם החכם המליץ המפואר ר' יעקב אייכנבוים (אשר היה בסוף ימיו אינספקטור בבית-מדרש הרבנים בז’יטומיר) ישב שם זמן מצער ואירח לחברה את החכם ר' הירש-בר הורוויץ ולמד אצלו חכמת התשבורת וההנדסה. ככה נפוצו קרני אור החכמה בזמן קצר במלוא רוחב ארץ רוסיה.
בעיר מוהילוב על נהר דניסטר בפלך פודוליה חיו בעת ההיא שני אחים עשירים מופלגים, ר' מנדיל ור' שמואל לבית לוונזון אשר נפקחו עיניהם לראות כי לא טוב לחנוך את בניהם על ברכי המלמדים אשר לא דעת ולא תבונה להם לתת לתלמידיהם לקח טוב ליישר אורחותם. ויבקשו וימצאו לבניהם מורים משכילים חכמים וידועים, הלא המה ר' אהרן לרנר מעיר יארוסלאב אשר בגאליציה (הוא ר' אהרן לרנר אשר שר שיר נחמד בצאת לאור ראשונה ספר ‘תעודה בישראל’ בשנת תקפ"ח, הלא הוא כתוב בראש הספר הההוא) והמליץ המפורסם ר' יעקב אייכנבוים, אחרי כן הביאו שמה מטארנופול את המליץ הנפלא ר' אליהו וורבל, גם אותי משכו אליהם בשנת תקצ“ט. רבים מתושבי העיר לקחו מוסר ויראו את האור כי טוב הוא, ויתנו גם את בניהם אל המורים האלה ותרבה הדעת בעיר הזאת. עם המורים האלה אשר באו שמה ממרחק ארחו לחברה כל דורשי החכמה ודרך ההשכלה בחרו, ובראשם החכמים השלמים ר' ישעיהו הורוויץ (אשר הזכרתיו למעלה בדברי מעיר אומאן) ור' לוי יודילזון (אשר נמצא ממנו שיר יקר ונכבד ‘ליל הכפורים’ במכתב-עת ‘הכרמל’, שנה ראשונה, צד 205) והאחרון הגדיל הלא הוא הרב המופלג ר' יוסף הרצברג ז”ל, אשר חיבר ספרים הרבה ורובם עודם בכתובים. החכם הנכבד ההוא היה אחד מאוהבי היקרים אשר דבקה נפשי אחריו ביתר שאת ועוז, וכאשר הוציא לאור את ספרו ‘סולם הטבע’ חיברתי שיר לכבודו אשר במועל המוציא לאור את הספר הנ“ל בווילנה לא נספח כי אם לאקסמפלארים אחדים, והנני לתתו פה לעיני הקוראים נספח אל מאמרי זה ויהי מדי כתבי זה המאמר ערבתי מכתב לחתנו של הרב המנוח הנ”ל, החכם השלם הר“ר יחיאל ליברזון בברדיטשוב, אשר בידו נמצאים כעת ספרי המנוח שנשארו בכתב-יד, שישלח לי רשימה מספריו. והנני לתת פה את תשובתו אלי הנוגעת לדברי ימי הרב החכם המנוח ז”ל ולחיבוריו היקרים:
‘יהי נועם ד’ עליך אלוף נעורי הרב המחולל ברוב
התשבחות נודע בשערים רב התבונה מוכתר בכתרים,
כתר תורה וכתר כהונה, כבוד שם תורתו הא"ב הכהן
גאטטלאבער נ"י לפני שמש ינון שמו
מכתבך הגלוי מיום האחרון לחודש החולף כן בא אלי ביום הראשון ערב יום הכפורים, יום הולדתי, יום מלאת לי ל“ו שנים, וערבה לי ברכתך, ברכת הכוהן הגדול מאחיו כמנחה וכתשורה, ומאוד שמח לבי עליה, כי ידעת גם ידעת, בלי חנף אדבר, אשר מדי נמצאו דבריך ואכלם, וכבכורה בטרם קיץ כן אבלעם. אולם שמחת אנוש עדי רגע, כן גם שמחתי מהולה היתה בתוגה ואגלי רעל מסכת בכוס שמחתי בהעלותך על זכרוני שם חותני המנוח, נוחו עדן, הרב הגאון המפואר ה' יוסף הרצברג ז”ל ובבקשך ממני לרשום לך בקצרה את תוכן ספריו, אשר נשארו אצלי בכתב-יד להביא זכרונם במאמרך אשר תכין לדפוס בשם ‘הגזרה והבניה’ ואשר אליו אני נושא את נפשי. ובכן הנני בלב נשבר ונדכה למלאות את שאלתך. אך שאני-נא הפעם, ידיד נכבד, אם אעבור בהשקפה קטנה ככף איש על חיי ומעללי האיש המצוין הלזה, אשר היה אחד מראשי מכבדיך ומוקיריך, וחשבך לידיד נאמן, אדברה וירווח לי כמעט.
בשנת 1802 נולד בן פורת יוסף במוהילוב על נהר דניסטיר, ויהי יוסף בן עשרים שנים ויחל ללמוד את שפת אשכנז, והספר הראשון אשר אינה ד' לידו היה ה’מארגענשטונדען' להרב הפילוסוף רמבמ“ן, אשר ממנו למד קרוא ספר ושקוד עליו והעתיקו לשפת עבר, בעת אשר רעות רבות סביב שתו עליו, וישטמוהו ורבו חיצי הזמן. אז היה לו הספר הזה לכוס תנחומים, אשר ממנו שתה ורווח לו, כאשר במו פיו הגיד לי וכאשר תחזינה עיני הקורא מההקדמה לספר הזה, אשר הובא תחת מכבש הדפוס בשנת תר”ה בשם ‘מועדי שחר’ ואשר עננה הרת חזיזים שכנת עליה, וכהקיר בור מימיה כן תקיר תוגה ועיצבון. את הספר הזה הקדיש להשר הנכבד הרב ר' משה מונטיפיורי, עם מכתב נכבד כתוב בשפת אנגלית, אשר כביר מצאה ידו בה לכתוב כן, אף בשפת צרפת ידיו רב לו היו, כאשר יעיד על זה ספרו השני שהוציא לאור בשנת תר“י בשם ‘סולם הטבע’. ואשר הקדשו להרב המנוח רי”י היילפרין נ“ע, היא העתקה משפת צרפת להחכם בערנארדין דעס”ט פיער. הספר הזה כולו אומר כבור למחברו ולמעתיקו. מדי דברי בו התאפק בל אוכל מהזכיר את תלונת חותני, אשר התלונן באוזני, כי שמטו המדפיסים מווילנה שיר אחד יקר מאוד, אשר כתבת אתה ידידי הרב לכבודו, ואשר לפי דבריו היה אחד ממבחר שיריך.
בשנת כת“ר, שנת בואי במסורת הנשואין עם בתו הכבודה, היה רעייתי היקרה, ד' עליה, תחיה, הראה לי מעשה-ידיו להתפאר ספר כתוב בכתב אשורית בשם ‘ביקור תבונה הזכה’ אשר העתיקו משפת אשכנז להחכם היקר המהולל קאנט בשנת תרי”ח (קאנט’ס קריטיק דער ריינען פערנונפט), אחרי כן העתיק עוד הפעם את הספר הזה בשנת כת"ר ויתקנהו וייפהו ושינה שמו בשם ‘מורה נבוכי החקירה’. ושני הספרים האלה נתן על-ידי עוד בחייו ונמצאים אצלי. אין ערוך ליקרת הספר הזה, ומה רב טוב צפון בו לעם ההולכים בחושך לתור ולחקור באין חקר, כי בספר הזה אתה הראית לדעת, אשר בחקירה במה שאחר הטבע (מעטאפיזיק) מן הנמנעה לנו ידיעה ברורה, ידיעה הנדסית להחליט משפטים חייבים או שוללים המתנגדים, כי קצרה יד התבונה, בעלת קץ וגבול לידע מה נאמנה ולחרוץ משפט חרוץ בחקירה שהיא מחוץ לגבול כל נסיון אפשרי, רק ‘כאשר נראה שתכלית הכוונה הנשקפה תמיד מעל כל סדרי הטבע, וכל חוקי המידות והמוסר לא יתקיימו זולת באופן שנקיים המשפטים המחויבים, חובה עלינו להאמין, אשר המשפטים המחויבים הם כנים ואמיתים, וצדיק באמונתו יחיה ויאשר בארץ’. ומה רמה ונשגבה המריבה שהפריץ החוקר האלוהי הזה בין ילדי חקירותיו בחקירה העוברת הגבול (ווידערשטרייט דער טראנסצענדענטאלען אידעען) עת במופתים חותכים ונאמנים יעיד לך אמיתת הדבר והיפוכו במשפט אחד (טהעזיז אונד אנטיטהעזיז), להראות לך כי נבוכה תבונתך במחקרי אין קץ סגר עליה המדבר. – הספר הזה יכיל קרבו שלוש מאות דפים מרבע גדול.
בשנת תרכ“ח העתיק חלק שמיני וחלק תשיעי ‘דברי הימים לבני ישראל’ מהחכם גרץ, ונמצאים אצלי כתובים אשורית בכתב-ידו המפואר. גם העתקה הזאת נפלאה עד למאוד, כתובה בשפה קלה וצחה למען ירוץ קורא בה. עוד ספר אחד העתיק משפת צרפת להחכם מינץ ואשר כינהו בשם ‘מחקרי ארץ ישראל’, אך לא ידעתי איהו. הרבה מאמרים העתיק מהחכם ברנשטיין, מהם כבר נדפסו ב’המליץ' ויהיו נמצאים תחת ידי, אשר אם יאספו לאגודה אחת יהיו לספר גדול. יום ג' 28 יולי 1870 כתב אלי מכתבו האחרון, וכמו הרגיש בנפשו קירבת יומו האחרון קרא אלי מנהמת לבו: 'כל בניין גופי מוכה רסיסים, אין בו מתום ורק “מכאובים אסבולה עד אישן המוות” ‘. וזה האחרון לא איחרו פעמיו מבוא, כי ביום ה’ כ”ה לחודש מנחם אב התר“ל שנת ‘אהה ליום זה אבל ומספד לכל בני יוסף’ (הפרט בהקינה שנשאתי על מותו) בא בחלונו וישנהו על ברכיו ויגווע יוסף וייאסף אל עמיו. כבוד גדול עשו לו במותו, כי גדול ונכבד היה בעדתו, אשר ידעה להוקיר שמו בדעתה, כי הרים קרנה בכבוד מצאתי ציון קבר כתוב בכתב-ידו אשר ציווה לחרות על מצבתו: ‘נער הייתי, גם זקנתי, טובה נשיתי, עד המוות ישנתי. לולא האמנתי, ישועתי קרובה, בארץ החיים נצפנתי, לראות טובה אמרתי בחפזי, אי לך תבל אמרתי ברגזי, כל האדם הבל! אני הגבר, יוסף בן פינחס, מצאתי פה קבר, בארץ מתחת’. ראה עוד זאת: מצאתי ספר אחד כתוב כתב מרובע ואשר פיו יקבנו ‘אלומת יוסף’ מלא חציו ממנו בלקטו שיבלים שיבלים בשדי תרומות. הוא ספר מלא שירים שונים ומליצה נשגבה, מהם ילדי רעיוניו ומהם העתקות משפת אשכנז, אנגלית, ואיטלקית, חובר בשנת תר”ב וכבר נמצא עליו רשיון הצנזור משנת 1843, ולא ידעתי מפני מה לא הוציאו לאור הדפוס, כי רבי השירים ראויים לאור באור החיים, ובייחוד ‘רעיוני ליל’ להחכם האנגלי יונג, ‘הר לבנון’ להחכם וואלנה, ‘גבורות שמשון’ בשירים קצרים רבי היופי להחכם וולטר, ועוד כזה. אך בטח שורש דבר נמצא בו, כי על שני הספרים שהדפיס הוציא כספו מכיסו ולא שב אליו, כי לא מש מתוך אוהלו לחלקם ביעקב ולהפיצם בישראל. עוד נמצאו תחת ידי מאמרים נכבדים אשר כתב על חכמת הנדסה ומדידה, כתובים בכתב מרובע ושירים שונים ילדי-יום (געלעגענהייטסגעדיכטע). כה הקדיש האיש הזה הדגול מרבבה את כל עתותיו, אשר השאירה בידו עבודתו היומית לתורה ולתעודה, נעים היה לראות איך האיש הזה קטן-הקומה ורב-היופי בעיניים מאירות ומפיקות נוגה עם שערות ראשו אשר משלג הלבינו, עם לובן זקנו שהקיף את פניו כזר כסף, עם מצחו הזך שנסב למעלה ראש, איך האיש הזה, אחרי שבתו כל היום בחנותו כחנווני ולפנקסו, שב לעת ערב הביתה, וישב בחדרו ללמוד או לכתוב ותידד שנתו מעיניו ותנומה מעפעפיו, עד כי לא אחת ולא שתיים השחר הזכירו ‘שומר מה מליל! אתא בוקר!’ –
'מה מאוד איוותה נפשי להוציא לאור את ספריו היקרים; אולם אתה ידעתני, יקירי, כספי וזהבי לא יתנוני להניחם על קרן צבי ישראל, ואם לא קינאתי במחברים לסובב ערים ולהדפיס הגיוני רוחי, אשר חנן אותי אלוהים (אל תירא ישראל מפחד פתאום, כי לא קל מהרה אבוא אליך בספרי) בדעתי אשר גפן בוקק ישראל למחבריו, הבוק תבוק נפשו ופרי בל ישווה לו, אך למען אהבתי למנוח ז"ל אם גם גמרתי בדעתי לעשות זאת, אך עתותי לא בידי המה, כי נרצע אנוכי אל עבודה קשה מהבוקר ועד הערב, להביא טרף לביתי לכן היה-נא לי לפה להשמיע את דברי ברבים, מי הוא זה האיש אשר ירצה להדפיס אחד מהספרים אשר רשמתי פה, יוכל לפנות אלי על-פי הכתובת הכתובה מטה ואשווה עמו על צד היותר טוב לפניו. – לך הצדקה, ידידי הנכבד, אם תוציא הספרים האלה מאפלה לאורה בל יהיו כנפל אשה בל חזה שמש.
ובברכי אותך מעמקי לבבי שעוד תנוב בשיבה טובה, דשן שלאנן כאזרח רענן, ולכל בני ישראל יהיה ‘הבוקר אור’ במושבותם, הנני מוקירך בלב תמים כל הימים, מכבדך כערכך הרם והנישא.
יחיאל ברח"ש ליבערזאהן. בארדיטשוב'.
מלבד הערים האלה הגיעו קרני שמש ההשכלה גם ליתר ערי המדינה הגדולות מעט מעט ויותר. מכולן עשתה חיל העיר אודיסה, הבנויה על חוף ים השחור זה שמונים וארבע שנים ותהי סחר גויים. והיהודים אשר באו שמה לרגלי מסחרם מארץ גאליציה, ובייחוד מעיר ברודי, כללו את יופיה בפלסם נתיב גם לעדת ישראל להשכיל להטיב וללכת קדימה לרוח הזמן. ויסדו בית-ספר גדול ונכבד ללמד לנערים דעת לשון וספר, ומשם נפוצו תלמידים משכילים בכל דבר חכמה לכל הארץ ותימלא הארץ דעה.
אנוכי ידעתי את העיר אודיסה וחכמיה פעם ראשונה בשנת תק“ץ, וכבר היתה עיר מלאה חכמים ונבונים; בית-הספר פרח כתמר תחת השגחת הדירקטור החכם הנכבד הר”ר בצלאל שטרן, ועל-ידו ארבעת המורים הראשונים מטיבי טעם, הר“ר שמחה פינסקר הר”ר יצחק הורוויץ והר“ר אליהו פינקל ור' אברהם אבלי שליטא (זכר כולם לברכה). אולם למען דעת כל תולדות בית-הספר ההוא וכל פרטיו בעת כתבי זה המאמר פניתי לידידי החכם הנכבד המליץ המפואר הר”ר אליהו מרדכי וורבל נ"י, אשר עמד לשרת בתור מורה בבית ההוא שנים הרבה; וידע כל מוצאיו ומבואיו מראשית היווסדו עד היום הזה, ויאות לי החכם הזה ויכתוב על ספר כל תולדות הבית וכל אשר קרהו מראש ועד סוף, והנני נותן בזה את מכתבו לעיני הקוראים, אשר ידעתי כי לא למותר יהיה להם, כי רב טוב צפון בו לקורות התפתחות ההשכלה לישראל בארצנו:
לידידי היקר והנכבד, המליץ המפואר לשם ולתהלה
מו“ה א”ב גאטלאבער ני'.
מכתבך היקר מיום ט' באב הגיע לידי אחרי עברו ארבעה שבועות כו'. והנני למלא שאלתך בדבר תולדות בית-הספר ליהודים באודיסה, להודיעך קושט אמרי אמת, מתי נוסד ומי הם מייסדיו, מנהיגיו ומוריו, והעתים אשר עברו עליו מיום היווסדו עד אשר סגר מבוא מטעם הממשלה. אמנם הקשית לשאול ידידי, כי כאשר ידעת לא הייתי מן המורים הראשונים והמייסדים הישרים, גם המורים הראשונים כבר נאספו אל אבותם, ספו תמו ואינם, ולא אוכל עתה לדעת מה שהיה לפני, רק אשר שמעתי מפי חברי המורים הראשונים בהתהלכם אתי בארץ החיים ואשר יספרו התלמידים הראשונים ושאר האנשים החיים וקיימים אתי היום. אך דברי האנשים האלה אינם מכוונים יחד, ועל כן לבל אחטא בדברים אשר ניתנו להכתב לזכר עולם היה נחוץ לי לאסוף כל השמועות, לבררן ולצרפן בכור בחינתי, למצוא פשר ולהציל מהן דבר אמת.
הא לך עתה, ידידי, את תולדת בית-הספר לאמיתה, כאשר עם לבבי, אך טרם החלי נחוץ להקדים דברים אחדים על יושבי היהודים הראשונים באודיסה.
העיר אודיסה הבנויה בעצת הדוכס רישליה לחוף ים השחור להיות עיר לסחר גויים בשנת 1897, היא שנת תקנ“ד, היתה בקרב שנים לצמח ברכה נכבד-השורש ורב-הענפים. כציפרים עפות נהרו אליה המון אנשים מכל העמים והארצות. גם מאחינו היהודים באו לחסות בצל עץ החיים הזה כביר יושבים. האנשים האלה היו בתחילה מדלת עם הארץ, אשר נטו ממקומות מושבותם להימלט ממצוק, מנושים וחוסר לחם. המה היו מילידי רוסיה ופולין בני-בלי-שם, אשר בתכונת רוחם עמדו בשפל המדרגה נעורים וריקים מתורה, מחכמה וממוסר השכל, רובם היו מכת החסידים החשוכים, את אלוהים היו יראים ואת רביהם היו עובדים, ותהי יראתם כסלתם להאמין ולבטוח בהם, לשמוע בקולם כלמשפט האורים ולהיות להם למס עובד. אך לא כאלה חלק היהודים הבאים אחריהם ממדינת גאליציה, ובפרט מתושבי העיר ברודי. אלה היו לרוב אנשים חכמים ונבוני-דבר, אנשי שם, יודעי ויראי אלוהים באמת, לא ממקום ארץ חושך באו, כי העיר ברודי היתה מאז עיר רבתי מסחר וכנעניה נכבדי ארץ, אשר באו לרגל מסחרם בברית עם סוחרי אשכנז הנאורים, אשר אצלו מרוחם עליהם לפקוח עיניהם לאור ההשכלה. המה לא באו ריקם, כי אם מלאים כוח את רוח הבינה והדעת. זה בא בתורתו וזה בחכמתו, זה בידיעת לשון וספר וזה בכשרון מעשה וזה ברכושו למקנה וקניין. לקראת בואם שמחה הממשלה, כי מצאה בהם אנשים חכמים נבוני-דבר ויודעי המסחר, המדברים כלשון עם ועם ואשר כוח בהם להרחיב המסחר בעיר לטובה. גם היתה תקוות הממשלה מאתם, כי ישפכו את רוחם גם על שאר אחיהם הנבערים וכברזל בברזל יחד איש פני רעהו. ובכן נפלגו היהודים באודיסה לשתי מפלגות שונות. היושבים הראשונים היו נקראים בשם יהודי רוסיה, והבאים אחריהם מגאליציה וברודי התגוררו לבדם בקרב העיר גם בחרו להם בית-תפילה מיוחד ובשם ברודיים היו מכונים, ואף שהיו שתי המפלגות האלה נבדלות בדעותיהן, בנימוסיהן ובדרך חייהן בכל זאת ישבו בשלום יחד. לא הרעו ולא השחיתו, לא צררו ולא קנאו אשה את רעותה. כל אחת לפי דרכה ינקה משך הברכה בעיר ומשפע ימיה. גדלו והצליחו גם עשו חיל. ויהי כי ארכו הימים לשבת הברודיים באודיסה, ויבנו להם בתים וישימו, בנים ובנות ילדו להם, החלו לדאוג על חינוך בניהם, כי קצה נפשם בדרך אחיהם הרוסיים, המשלחים כצאן עויליהם לבתי המלמדים הבורים והנבערים מבינת האדם. וישכרו להם בתחילה מורים משכילים ללמד את בניהם בביתם; אך באלה לא הספיקו ולא מצאו להם כן. על כן נוסדו יחד אצילי עדתם לנסוך עצה מה לעשות לבניהם. הישרים האלה היו הגבירים מו”ה יעקב נאטאנזון וחתנו החכם ר' יהודה לאנדא, החכם ר' אביגדור ליכטנשטאט, ר' העשי הרצנשטיין, האחים הנכבדים ר' בריש ור' משה טראכטנברג, ר' זלמן הורוויץ, הדוקטור רוזנבלום ור' הירש רוזנבלאט. ויגמרו אומר ולא יעבור לייסד בית-ספר לנערים ולחנכם על-פי דרכם לתורה ולחכמה, למוסר ודרך ארץ. ר' שמואל ובנו ר' יצחק הורוויץ. החכם ר' שמחה פינסקר, ר' מתתיהו וולפזון והר“ר שוופלברג החרו-החזיקו את רוח הישרים הנקובים בשמותם למהר ולהחיש את מעשה הטוב למען תהיה אודיסה כגן-עדן, שחוברו לה יחד עץ החיים ועץ הדעת. האצילים אמרו את מעשיהם לראשי הממשלה, וישתדלו אצלם לתת להם הרשיון לקחת כסף מתוכן לשנה ממכס הבשר ליהודים ויסוד קיים לצרכי הבית. ותיאות להם הממשלה בשמחה לדבר הזה. אז לבשו הגבירים עוז לדבר על לב ראשי הרוסיים ולטובים שבהם את דבריהם לאמור: שמנו נא אחינו וישמע אלינו אלוהים. מאוד עגמה נפשנו לנפש בנינו המגודלים כפראים במדבר בלא תורה וחכמה. בדי ריק ייגעו כל היום בלי ברכה בלימוד בלי סדרים בבית המלמדים הבורים שהם בהמה המה, להם לכלות כוח נעוריהם ולבלבל את מוח קדקדם, למה יאמרו הגויים אשר בקרבם אנחנו יושבים: רק עם נבל ולא חכם היהודים האומללים, בנים אין אמון הם בלעגי שפה ידברו ושפת בבל שפתם. עד אנה נהיה לבוז בעיניהם? על כן מחרפת הגויים עלינו נסירה-נא את המכשלה הזאת מדרך בנינו, ולמען לא יחולל שם ישראל עוד זאת העצה היעוצה מאתנו: לייסד בית-ספר (שולע) לנערינו ללמוד בו תורה וחכמה, לשון וספר מפי מורים חכמים להשכיל לבותם וללמד לשונם לדבר וידם לכתוב למען תשגא אחריתם למצוא חן בעיני אלוהים ואדם. ויהי כשמוע האנשים את השם ‘שולע’, חיל ורעדה אחזום ורוב עצמותם הפחיד. לקול צללו שפתותם ויענו בתימהון ויאמרו הם, כי לא להזכיר בשם הזה. ‘הלפתותנו קראתם לנו הלא לעשות ‘שקאליס’ לבנינו ככל הגויים למען תפוג תורה ואמונה? חלילה לכם להביא עלינו חטאה גדולה, המעט לנו עוון טארנופול וברודי אשר החניפו הארץ בעוונם כעוון העגל’. ויתנו כתף סוררת ויפנו וילכו בחרי-אף. הרינה עברה בשער ותחרד כל עדת הרוסיים ותהי אך זוועה הבין שמועה. החסידים הקנאים, מורדי אור, צעקו חוצה וירימו כשופר קולם להחריד העם ולערבב כל שטן. המון הפתאים חרצו ככלב לשונם ויזעקו מר, המו, רעשו ובל ידעו מה. קהל המלמדים שמעו ויצא לבם ונפשם ירעה להם, כי ישבר מטה לחמם, המה זעקו חמס שמו את פיהם כחרב חדה לדבר על לב האבות, ישובו לערב יהמו ככלב ויסובבו עיר להזהיר העם בדברי עתק לאמור: הנה יצאו אנשים בני-בליעל למעול מעל בד‘, לזרוע זמורת זר בכרם ד’ צבאות, לעשות אודיסה הברוכה לעיר הנידחת, ללמוד חכמות מבלעדי תורת ד' אלוהינו, למען תשכח חלילה מלב בני ישראל. דעו-נא וראו כי רעה נגד פניכם, אל תשמעו ואל תאבו לעצת הנלוזים, כי מוקש היא לכם. אנשים ריקים ופוחזים עזי-פנים הפיחו קריה בשאון רוחם וישאגו בקהל: מדוע אתם מחשים להפר עצת הרשעים? הלא אתם הרבים ולכם המשפט בדבר כספנו ממכס הבשר אשר לטובת כלל העדה תעודתו, אך לא לטובת יחידים נגד רצון הקהל. מבשרנו לא ישבעו המורים הסוררים החוטאים ומחטיאים. ותהי צעקת העם גדולה, ריב ומצה בעיר והקול נשמע בבית הרבי מסאבראן, כי אליו נסו החסידים במר נפשם ובצרורות כספיהם להיות עליהם סתרה בצרה, ויצעקו: הושיעה אדמו”ר הצילנו מפח טמנו גאים וממוקשות פועלי האוון, אשר יעצו להדיח, כי בידך לב המלכים ושריהם כפלגי מים. ויתחלחל הצדיק ויחרד חרדה גדולה בשמעו, כי יקוט כסלו וגם לו פרושה הרשת מאת ה’שולע' לפקוח עיני הבוערים אשר בהם שמן חלקו ולכל בהן חיי רוחו, ויתהולל בתעתועיו וירבה להתנועע בכל גופו בתפילה, ויספוק כף וישתגע לעיניהם, וישם עד בוש, עד אשר לא היה בו עוד כוח לצעוק. אחר כן שאף רוח ויבלג וידבר על לב חסידיו וינחמם לאמור: אתם ראיתם כמה יגעתי בתפילתי לגעור בשטן המשחית, שריתי עמו גם יכולתיו. אל-נא תיראו עצת האוון לא תקום ולא תהיה. כה הראני אלוהים: אש התופת וגיא הנום יוקדת סביבות אודיסה כשבע פרסאות, ותחת רגלי הרשעים יקד יקוד כל היום כקורח וכעדתו יהיו אחריתם עדי אובד. ויקח את פדיון נפשם מידם, כסף לא מעט ויברכם וישלחם בשלום לביתם. גם באוזני הממשלה התאוננו אנשי העדה רע במכתב-בקשה למנוע מהברודיים חפצם בדבר מכס הבשר, כי שערורה בלבם לברוא חדשות אשר הן שקץ בעיניהם ותועבת ד‘. אולם קראו ואין עונה, צעקו ואין מושיע. בזה גם לעגה הממשלה לאיוולתם ותשמח מאוד על המעשה הטוב אשר עם לבב המשכילים לעשות ותמלא משאלותם לטובה. השר הצדיק גראף וורונצוב, נציב ארץ רוסיה החדשה ושר העיר לוושין תמכו בידם לבצע מחשבות לבם ולהוציאן לפעולת אדם. גם יד ה’ היתה לטובה עליהם וישלח להם בעת ההיא את האיש היקר והנעלה מו“ה אפרים זיטנפלד יליד ברלין מפטרסבורג. איש חכם גדול ונבון דעת, גדול בתורה ירא אלוהים ושומר אמונים, וישמחו עליו המייסדים כעל כל הון, ובכבוד גדול הפקידוהו להיות מנהיג (דירעקטאר) לבית-הספר, ובחודש אוקטובר 1826, היא שנת תקפ”ו, נפתחו חדריו המרווחים לשלוש כיתות לנערים ללמוד בו תורה וחכמה, כתב ולשון עד כלות להם שש שנים. בכל כת ישבו בתחילה שתי שנים, כי המורים המוכשרים עוד היו יקרים בימים ההם וההשכלה עוד לא נפרצה, על כן הסתפקו במעט אשר מצאו. המנהיג הר“ר זיטנפלד לימד בכת השלישית את חכמת הטבע, ידיעת הארץ לגבוליה ודברי-ימות עולם לעם ועם. תחת עיני השגחתו נמנו למורים הראשים החכם ר' שמחה פינסקר, בן הרב הדרשן המחוכם מטיסמיניץ, לכל לימודי לשון עבר, הרבני מו”ה יצחק הורוויץ נכד הגאון, ר' איצק הורוויץ, אב בית-דין דק“ק האמבורג ללימודי לשון וספר אשכנז לשון לימודים (רעטהאריק) ומלאכת החשבון. אחריהם בא ר' אליהו פינקל, נכד הגאון ר' אליהו מווילנה, ללימודי לשון וספר רוסיה, התורני החריף והבקי מוהר”ר אבלי שליטא ללימוד התלמוד, תחתיו היה ר' זלמן באלין למתחילים, ואחריהם המורים לכת התחתונה, וכאשר לא מצאו מורה למלאכת הכתיבה התנדב החכם מו“ה צבי רוזנבלאט מיקירי העיר ללמד את יופי הכתיבה לתלמידים חינם אין כסף. התלמידים הראשונים היו מבני הברודיים ומבני דלת העם, אשר לא השיגה יד אבותם לשלם שכר לימוד למלמדים, נשלחו גם הם לבית-הספר הזה, ויהי להם חוסר האבות למלאך מושיע לגאול נפשם מחושך וצלמוות לאור באור החכמה. גם רבים מהבחורים מיושבי בית-המדרש או היושבים בטל בביתם נקעה נפשם מהבטלה הזאת, לא שמו לב לזעקת הכסילים וילכו בחשק נפש לדרוש ולקנות חכמה בבית-הספר החדש הזה. הגבירים המייסדים ארחו לחברה מיוחדה להיות משגיחים תמידים לבית-הספר, ויתאספו לעתים מזומנים לפקח על כל הנעשה בו. גם מצאו את לבבם לפתוח בית-הספר גם לבית אלוהים למורים ולתלמידים ולכל מבקש את ד' בכל שבתות השנה ומועדי ד‘. המשכילים ברינה יגילו, כי חפץ ד’ בידם הצליח, והחסידים הקנאים חרקו שן ונמסו מכעש. ויהי כי קצרה ידם להרע לנגידים הנאורים, וישפכו את חרון אפם על המורים והתלמידים בעברם ברחובות ובשווקים, ‘סורו, טמא’ קראו למו, קיללום קללה נמרצת וידו אבן בם ופרש על שמלותם ופניהם. אך על חמת-אפם ולמורת-רוחם פרח מקל השקד לברכה, כי התלמידים שקדו יום-יום על דלתות החכמה, ולאט-לאט פותחה אוזנם לשמוע בלימודים, ותבוא חכמה בלבם וכשמן בעצמותם, וישתו בצמא את דברי התורה מפורש ושום שכל וכל דברי החכמה ויספרום לאבותם. ויפתום בפיהם, כי יבוא לפעמים לשמוע איך נופת תיטופנה שפתי המורים, ומה ביניהם ובין המלמדים אשר לבם צפון משכל. ויפת לב האבות ויבואו וישמעו באוזניהם ויבינו מה רבה הטובה והתועלת אשר הצמיחו הישרים בבית הזה ולא עוולתה בו. לא הנחמו על מעשיהם ולא יראו חמת הקנאים להלל ולשבח את מעשה הצדקה לפני שכניהם וכל מכיריהם ויאמרו לכול, כי אך שקר בפי הדוברים עתק בגאווה ובוז, לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו. מה שמח לב האבות, כעשיר כדל, בראותם את מעשי בניהם בביתם, איך הם עמלים לשנה ולשלש את חוקי לימודם, יכתבו בספר ויחשבו חשבונות במצוות מוריהם לבלתי בלות זמנם לריק ולעלות בדרך ההשכלה מעלה-מעלה. גם ראשי הממשלה באו לעתים מזומנות לראות את דרכי הלימוד וכשרון מעשי המורים, וייטבו בעיניהם מאוד וישמחו על מטע להתפאר זה אשר עזרו לנטוע. ובהגיע תור התלמידים לעמוד למשפט המבחן בצאת השנה, אז נקראו בכבוד ראשי הממשלה וחכמי המורים בבית-מדרש הגבוה (ליצעע) גם כל חכם-לב מהתושבים הנוצרים באו בעגלות צב ובכירכרות גם אבות התלמידים לשמוע ולראות את מעשה בית-הספר ומה פריו. ויתמהו כל הבאים על רוחב לב התלמידים להבין ולהשכיל בכל ענייני הלימוד ולעשות פרי בזמן קצר. בטוב טעם ובנחת השיבו כהלכה לשואליהם ויספקו כף ויתנו כבוד למבין עם תלמיד. גם מכתבי-העתים היללו בשער בת רבים את מעשי בית-הספר, וישבחו גם את המייסדים גם המורים והמנהיג, ויגדל כבוד הבית לשם ולתפארת. אולם, אהה, לא כביר שמחו נפשות המייסדים בהמנהיג היקר והחכם זיטנפלד זה. כי אך שנה אחת וחצי עמד על משמרת פקודתו, כי נפל למשכב על ערש דווי ויחלה ויחלש האיש הצדיק הזה וימת בלא בנים ובלא עתו לדאבון נפש כל יודעיו. גם מתנגדי ההשכלה לא מצאו בו כל עוול, כי בתמים התהלך תמיד בדרך אמונה אשר בחר. עד היום זכרו ברוך בפי כל מכיריו ולא ישכחוהו. אחרי מותו הוקם לראש המורים הבחור מרדכי ארנשטיין מקישינוב, אך נפשו קצה ככלות איזה ירחים אומנות מורים למצוא בה מחייתו, ולבו נשאו ללמוד חכמת הרפואה ויעזוב משמרתו וילך לו. תחתיו הוקם השלם רוזנבלאט הנ”ל, וילמד לא על מנת לקבל פרס עד אשר ימצאו המייסדים איש כלבבם לכהונת ההנהגה.
אז נשאו הגבירים המייסדים את עיניהם אל החכם בצלאל שטרן, איש חמודות אשר מלאו אלוהים רוח חכמה ויתרון הכשר דעת, הוא היה אז מורה בית-הספר בטארנופול, אשר ממנו שאב ראשית לימודיו, כי היה מתלמידיו הראשונים. מנגידי עיר ברודי השיאו אביהו אשה בנעוריו וארוחתו ניתנה לו בבית חותנו איזה שנים. בהן היה עמל ויגע בתורה גם איזן וחקר ברב כוח שכלו וימצא הרבה חכמה ודעת לשונות, ושמו יצא לתהילה עד חכמי אשכנז הגדולים אנשי שם בעמנו. ידיו רב לו בכל חכמה, ורגלו רגל ישרה בדרך אמונה אשר היתה איזור מתניו. עם כל זה היה גם בעל נפש טובה, טהר-לב וישר-פעלים. גם מפאת גופו היה איש גבה-הקומה, נאדר בהדרת פנים כתואר בני המלך. כל שומעי אמריו פערו פיהם למלקוש, כי לשונו לשון לימודים ופיהו נחל נובע, מקור חכמה להתייצב לפני מלכים. באיש היקר הזה בחרו המייסדים אשר ידעוהו להושיבו לכיסא הנהגת בית-הספר ויקראו לו בכבוד. וישמע אליהם בצלאל בן אורי זה, ויואל לשבת אתם, ויעזב משמרתו ויבוא הוא וביתו בשנת 1828 היא שנת תקפ"ח לאודיסה. וישמחו בו כל מבקשיו ויקבלוהו באהבה וכבוד ויינחמו עמו תחת זיטנפלד. ומשמחתם ששמחו בו העמידוהו נגידי העדה, אשר להם מהלכים בבתי השרים, לפני הגראף וורונצוב ויתר השרים וראשי חכמי הליצעע, ויתמהו כולם על הוד תארו ועל כל מענה פיהו לוקחי לב וישא חן וחסד לפניהם. ויאשרו את המייסדים, כי בחרו באיש כזה, ויהיו לו לאוהבים נאמנים ויכבדוהו מהיום ההוא והלאה. הגראף וורונצוב שם עינו ולבו לטובה על בית-הספר הזה, ושר העיר לוושין היה לאב ולאדון לו תמיד. שני השרים האלה שמחו על נצר מטעם זה יבוננוהו, יצרוהו ויתפארו בו.
וביום הוקם בצלאל על משמרת פקודתו לכהן בתורת מנהיג בית-הספר לקח עמו דברים וידברם לפני קהל ועדה, בהתאסף ראשי הממשלה וראשי חכמי הליצעע וראשי המורים והתלמידים, בשפת אשכנז ברורה וצחה על דבר החינוך ותועלת בתי-הספר בכלל ועל בית-הספר הזה בפרט, ומה התכלית הנרצה בו מהממשלה הרוממה ומהנדיבים אשר קראוהו לשום את עול ההנהגה על שכמו. ויאמר: אמנם ידעתי מה המשא הזה, ולבבי יפחד בזכרי את החוב המוטל עלי בכהונתי זאת ולפני מי אני עתיד ליתן דין-וחשבון אם אגרע מחוקי, אולם זאת נחמתי, כי אם לא רב חילי, הן רצוני גדול וחזק לסבול ולזאת, לשמור ולעשות, ובאלוהים הנותן עוצמה לאין אונים אבטח, כי יהיה עמדי להצליח חפצי בידי להפיק רצון מהבוחרים בי ומישראל, אחר-כן נשא דעו לימים ראשונים ויזכור ימי עולם, המה ימי-הביניים, ימות החושך אשר חלפו ללא טובה לישראל ועוניו מרוד מאוד בהיותו מורדף בלי חשך ולא הרגיע בגויי אירופה. ובמקום אשר נתן מנוח לכף רגלו ישב ישראל בדד, נבדל ונפחד מיתר העמים, ובסתר הערפל אשר שם חתולתו השע את עיניו מראות כל אשר נעשה בארץ. כי בלע ד' את מסכת החושך הנסוכה על העמים ושחר החכמה עלה וילך הלוך והאיר עיני לאומים ומושליהם. ברוך אלוהים המשנה את העתים והגולל חושך מפני אור, ברוך הוא אשר הטה לב המלכים והשרים להיטיב מענו ולהצמיח לנו ישע וצדקה בחסדם הגדול כיום הזה, אשרינו, מה טוב חלקנו, שאנו חיים היום תחת ממשלת אדונינו הקיסר ירום הודו, מושל ביראת אלהים צדיק, וכמוהו משרתיו הישרים בלבותם יתאמצו להרים קרננו, אשר עוללו בעפר ימות החושך והצלמוות. ‘זכרו זאת אתם, אחי בני עמי, תמיד, התפללו בעד שלום הקיסר וביתו וברכו את השרים אשר הם עתה נוכח פנינו, הששים לעשות צדק, יתן ד’ להם כפעלם וכרוב חסדם ישיב להם‘. אחר כן שת פניו אל התלמידים הנאספים ויאמר: ‘אתם התלמידים’ אשר באתם הנה לקנות חכמה, לא תלמידי כי בני אתם וכאב את בן ארצכם מהיום הזה והלאה, עליכם עתה תיטוף מלתי, מי יתן תהיה נגד עיניכם תמיד. אמנם בטוח אני בכם, בחורי חמד, כי בכל מאודכם תרדפו לבקש בינה, כי תטו אוזן לשמוע בלימודים ולשמור גם בבואכם לביתכם לעשות ככל אשר יושם עליהם מפי מוריכם לצדקה; אולם לא די לי בזה למצוא כל חפץ לבבי. הנה בית-הספר הזה דבר חדש הוא, לא נעשה כמוהו עוד בעדתנו, וחתחתים בכל דרך חדש לבני עמנו החרדים על דבר ד’ ותורת קודשו פן יבולע להם. הבוערים בעם לא ידעו וכסילים טרם יבינו, כי ברבות החכמה כן תרבה הדעת את ד‘, כמאמר החכם מכל האדם: ‘אם לבינה תקרא, לתבונה תתן קולך; אם תבקשנה בכסף, וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ד’ ודעת אלוהים תמצא’. ‘אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד’, ענו אחריו חכמי המשנה ז"ל. על כן, בני, אם קטנים אתם בעיניהם, גדולים יהיו מעשיכם להיטיב או להרע, ודעו-נא, כי בידכם טובת הבית הזה, בידכם הוא להרים כבודו ותפארתו להיות לאור גדול, עיני כל העדה עליכם ועל דרככם ולפי מעשיכם, אם טובים ואם רעים, יהיה נשפט הבית הזה לתהילה או לתהלה; כי לפני פריו ייכבד העץ. זכרו זאת, בני, והתאוששו לאשר בדרך בינה ובמעגלי צדק, למען תעברו חלוצים לפני אחיכם הילדים אשר כגילכם להעיר גם לבותם לאהבה את החכמה והתושיה ולקרבם לתורת הבית הזה. לא יסכון משכיל המונע חכמתו בלבו, כי עליו החוב להפיצה בקרב אחיו ולהרבות הדעת כאשר עשו המשכילים הישרים מייסדי הבית הזה. ואם תשחיתו דרככם ללכת שובב ולפרוע מוסר בשרירות לבכם, תביאו עליכם ועל מוריכם המלמדכם להועיל קללה ולא ברכה, תשלמוני רעה תחת טובה, ושחתם ליתר בני העדה הצעירים למנוע מהם טובה רבה. אך עוד לי מלים לכם, בני. הנביא ישעיה, קדוש עליון, אמר בתורתו לישראל: ‘הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם’ להזהירם לבל ישכח מלבם לעולם ממי מי יצאו, וזאת היא אשר עליו עתה אעיר לבבכם. שנים הם העיקרים היקרים, אשר תשמרום בדרך חייכם ככלות לכם שנות הלימוד בבית הזה ותגדלו ותבואו באנשים, והם השכלה ורוח הלאומי (אויפקלערונג אונד פאלקסטהימליכקייט), בהם תצליחו דרככם למצוא חן בעיני עלוהים ואדם. מי יתן ויכולתי לחרות אותם על לוח לבכם ועל לב כל משכיל בבני עמנו לבל יליזו מרוחכם לעולם, כל השוכח את עמו ואת מולדתו מאבד לבו ומשחית נפשו. על כן שמרו בלבבכם את שני הדברים האלה וחיו בהם, היו ליהודים משכילים, אז תביאו עליכם ועל מוריכם לצדקה ברכות טוב, ויקויים בנו הכתוב: ויהי נועם ד' אלוהינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו אמן.
זה תוכן הדברים אשר דיבר בהרחבה בהראותו את רוב דעתו ובקיאותו. כל שומעיו התענגו על מתק דעיהו וחן שפתיו. אחרי כן ברכוהו בשלום וילכו לביתם. גם את התלמידים שלח בצלאל לביתם לשלושת ימים וישארו אך הוא והמורים. וישב לדרוש דעת את כל הנעשה בבית-הספר עד בואו, וימצא הכול מסודר ונעשה יפה בעתו, אך לא לפי מקומו, כי אמר בעיר רוכלת עמים זאת עוד לעשות לתושיה לטובת התלמידים להורותם ראשית לימודי חכמת המסחר והפנקס, ולכל הפחות את לשון צרפת הנהוגה אצל רוב הסוחרים. אך יען לא נמצאו אז עוד מורים יהודים לענייני הלימוד האלה, התנדב הוא ללמד לשון צרפת חינם אין כסף עד אשר יימצא מורה יהודי. בתחילת ימי החודש מרחשון החל הלימוד, ומן היום ההוא עמד בצלאל על משמרתו באמונה. מאז הבוקר שעה שמינית עד הצהרים ומן שעה שנייה עד השביעית אחר חצות היום לא מש מבית-הספר, ויהי עמל תמיד ללמד ולהשגיח על המורים והתלמידים לבל ייצא רגע אחד לבטלה. עם המורים התנהג כאח ועם התלמידים כאב, וכן היה בעיניהם ויאהבוהו ויכבדוהו ושמעו אמריו כי נעמו. גם על המורים גם על התלמידים שפך את רוחו, יעיר בבוקר בבוקר לרדוף לבקש חכמה ודעת, ללמוד וללמד. גם המורים הראשים עשו אז דבר גדול להגדיל תושיה ולהאדיר, כי נתן אלוהים בלבם לאסוף ולקבץ ספרים לחכמה וללשונות מאת כל מתנדב כיהודי כנוצרי, כל אוהבי בית-הספר נשאוהו בספרים רבים ומועילים, ומעת ההיא הוסיף עליהם בצלאל מהכנסת בית-הספר בכל שנה ושנה עד כי היו לאוצר ספרים יקרים חדשים גם ישנים בלשכה מיוחדת מחדרי בית-הספר. מבאר-מים חיים זה שאבו התלמידים שוקדי החכמה ודורשי דעת, אחרי אשר כלו שנות לימודם. גם רבים מהם הצליחו לעשות פרי בידיעות ולשונות לדבר ולכתוב בהן בשלמות. בשנת תקצ“א בא הבחור פאפיטש מברודי אחרי כלותו את שנות לימודי בבית-הספר למסחר (רעאלשולע) אשר שם, אותו שם בצלאל למורה שפת צרפת וחוץ לזה ללמד חכמת הפנקס, המשנה ויופי הכתיבה. בעת ההיא עזב ר' אבלי שליטא את משמרתו וילך לבקש לו דרך אחרת למחיית ביתו, ומעת ההיא פסק לימוד התלמוד מבית-הספר ואנשי המועצה מהמייסדים ובצלאל נמנו וגמרו ללמוד תחתיו להועיל את ספרי ‘אמרי שפר’, ‘תעודה בישראל’ ו’התורה והפילוסופיה' להרגיל את התלמידים ללשון חכמים ולהרחיב השכלת לבם. כאור בוקר יזרח שמש, יבקיע בקרניו בסבך החורש מצל והגאיות ונקיקי הסלעים, כן אור מעשה הצדקה הבקיע עד חדרי לבב ההמון הרב למחלקותיו לפקוח עיני העדה על תועלת בית-הספר ועל יצר לבב בצלאל וצדקתו לבני עמו. כי כאשר היה גדול ונכבד בבתי השרים, עמד למליץ אצלם על העדה לדרוש טוב ושלום לכל אישיה בכלל ובפרט, כל איש מציק פנה אליו לעזרה והוא החיש לו ברוחו הטובה. האבות החלו לשלוח למאות את צאן ילדיהם לרועה נאמן זה. גם מתנגדיו בתחילה השלימו לו לאט-לאט, ויגדל גם בעיני העדה ויהי רצוי לרוב אחיו. אז דיבר על לב ראשי העדה לשית נוספות ממכס הבשר על מתכונת כסף היסודי לא למענו עשה, כי היה שונא בצע ומתנות ויסתפק בשכרו אלף ושתי מאות רובל כסף לשנה לחיות בו בצמצום לפי היוקר באודיסה, אך לטובת המורים היה עמל, כי עגמה נפשו להם להיטיב מעמדם, כי לדאבון נפשו היה שכרם בתחילה מעט למלא ספקם ללחם ביתם. אשר על כן עזבו רוב המורים את משמרתם ויהיו נודדים למחיה אחרת. גם הבחור פאפיטש עזב את מקומו וילך ללמוד חכמת הרפואה בברלין, ויאותו אנשי העדה לשאלת בצלאל, ויהי הנקל בעיניהם להוסיף מן המכס על קרן היסודי, עוד יתרה עשו לתת בית גדול אשר לעדה במתנה לטובת צרכי בית הספר. שמוח שמח בצלאל, כי היה בידו להרחיב למורים בשכר טוב ולהוסיף עליהם עוד מורים חדשים, אשר יעמדו על משמרתם ימים רבים ולא יעזבוהו כאשר בראשונה. אז יכול לבצע מחשבתו הטובה לעשות כפלים לתושיה, ויחלק בשנת תקצ”ד את בית-הספר לשש כתות לשש השנים לחבר באוהל התורה הזה; את בית-הספר ליסודי הלימוד (נארמאלשולע) אשר בטארנופול ואת בית-הספר למסחר (רעאלשולע) אשר בברודי, ויבחר לו למורים מבחור תלמידיו אשר עשו פרי בחכמה ולשון, ואלה שמותם: ר' מרדכי המכונה מאקס אחי ר' יצחק הורוויץ, ר' אליעזר ישראל קניגשאץ, ר' בנימן חיות המכונה מורגנשטרן וה' קאנדל. וכל אשר בחר בו בצלאל הקים אותו משגיח הליצעע למורה בלי כל הבחנה כמשפט. בעת ההיא בא גם בן-דודו הר“ר זלמן דינס מטארנופול לאודיסה וגם הוא נספח על בית-הספר. וככה סידר ותיקן בצלאל את משטר הבית החדש: בכת הראשונה לימד ר' זלמן באלין את ספרי התורה בראשית, שמות ובמדבר (ספר תורת כהנים נשנה בכיתות העליונות) ה' שמריל קאנדל את הקריאה בלשון אשכנז ורוסיה וראשית לימודי החשבון, בכת השנייה, השלישית והרביעית הר”ד זלמן דינס את ספר דברים ונביאים ראשונים, ה' קניגשאץ את לשון רוסיה, ה' מאקס הורוויץ את לימוד לשון אשכנז ומלאכת החשבון וה' חיות, האמן השלם במלאכת הכתיבה, לימדה לתלמידי ארבע כיתות התחתונות. בכת החמישית והשישית לימד המנהיג בצלאל את ידיעת הארץ לגבולותיה ודברי-ימות-עולם. החכם פינסקר הורה את ספרי נביאים אחרונים וכתובים, דקדוק לשון עבר וחכמת הפנקס, המשנה ר' איצק הורוויץ את לשון אשכנז לשון לימודים (רעטהאריק) ומלאכת חשבון הסוחרים, ר' אליהו פינקל את לשון רוסיה וה' מאקס הורוויץ את לשון צרפת ור' זלמן דינס את ספר ‘תעודה בישראל’. מעת ההיא צמח מטע הצדק בבית החדש הזה לברכה ופריו לגאון ולתפארת. הגראף וורונצוב לא גרע עיניו מהבית הזה ויתפאר בו, לא בא אורח נכבד משרי הממשלה הגבוהים או מארצות אירופה האחרות אשר לא הובילהו הגראף, בחור מעם זה, להראות לו בין חדושי אודיסה גם את בית-הספר ליהודים הראשון ברוסיה. בין אלה הנכבדים היו גם הלורד דורהאם והבארון דה באראנא ודומיהם. וייטב הבית ומשטרו בעיני כל רואיו ויהללוהו, וכל אחד כתב את משפטו עליו לטובה ויחתום בחתימת ידו בספר הכבוד הנעשה לדבר. גם להממשלה הרוממה הילל הגראף את בית-הספר וישתדל אצלה לתת למורים הראשים אותות הכבוד של זהב, ולבצלאל בחירו ואהוב-נפשו את שם התפארת אזרח נכבד לגפו בשנת התקצ“ו. אולם תחת משאו הכבד רבץ בצלאל ויחלה את מחלת הכבד, וכמעט הגיע עד שערי מוות. אך עשירי ונגידי העדה אספו כסף נדבות וישלחוהו בעצת הרופאים לקארלסבאד להתרפא שם במימיה החמים. בימים ההם ובצלאל מתרפא בחמי קארלסבאד התאזרו גם ראשי המורים לתת עצה בלב המייסדים לייסד גם בית-ספר לנערות בשלש כיתות ללמדן בו את קריאת לשון עברית, אשכנזית ורוסית, הכתב והחשבון, התפירה והרקימה וכדומה. וידברו על לב ראשי העדה ויפתום בפיהם להוסיף עוד מקופת הקהל לצורכי הבית הזה. ובצלאל שב ורפא לו ממחלתו, וירא את הבית החדש הזה וימצא בו הכול על מכונו וסדרו וייטב בעיניו. גם הבית הזה ניתן תחת הנהגתו. בשנת תקצ”ז לבש גם בצלאל עוז וידבר באזני הגראף וורונצוב להרחיב מעשה הצדקה גם לפלך בסאראביה ולייסד גם בקישינוב בית-ספר לנערים. וישמע אליו השר הצדיק הזה, וישלחהו שמה באיגרת פתוחה אל הגוברנאטור פידרוב להיות בעזרו להטות לב ראשי העדה למלא את כל חפץ לב בצלאל בדבר הטוב הזה. ובמעט חודשים אשר ישב בקישינוב עלתה בידו לייסד שם בית-ספר לנערים בארבע כיתות לארבע שנים לפי צורך המקום. ויכתוב הספר את תכנית משטר וסדרי הבית, אשר יפתח בראשית ימי שנת תקצ“ח. וימן למורים את המשכיל מאלטשינר ואת פרידפרטיג ללשון אשכנז ועבר, וליתר ענייני הלימוד בחר מתלמידי בית-הספר באודיסה, ואת ר' משה לאנדא, נכד הגאון ר' יחזקאל מפראג, לראש ומשגיח עליהם. ואני הייתי אז במוהילוב אשר על-יד נהר דניסטר מורה בבית הנגיד מו”ה מנחם מנדיל לוונזון. ויהי כשמעי את אשר יעשה מורי ואלופי בקישינוב תקעתי יסודות תקוותי בו לספחני אל אחת הכהונות בבית הזה אשר יסד, ולבקש לי מנוח. ואמהר ואבוא אליו בבקשתי זאת. אולם תוחלתי זאת נכזבה, כי אמר אלי: אהה, למה זה איחרת לבוא, כי המשגיח והמורים כבר ממונים בהבטחת פי ולא אוכל לשוב. אולם אל יפול לבך, לך לך לאודיסה, שם תמצא בריווח מחייתך והוחל לי שם, כי משמרת אתה עמדי לתת לך מקום בין העומדים לפני. ואשמע בקולו ואבוא לאודיסה, ולא ארכו הימים שמוני הגבירים ר' חיים אפרתי ור' אברהם משה ראפאלוביטש למורה בניהם בביתם. גם ידידי המליץ היקר רק יעקב אייכנבוים ז“ל שמח לקראת בואי ואהי לו לחבר בבית-הספר המיוחד (פענסיאן) אשר עשה לו לבדו לחיות עליו. בשנה ההיא היא שנת תקצ”ז בא לאודיסה הוד קיסר רוסיה ניקולי האדיר עם בנו יורש-עצר. בין שאר מעשי העיר הגדולים לא איחר הגראף וורונצוב להראות לנגידי ריסיה הנישאים גם את שני בתי ישראל. וייטבו גם בעיניהם, ובצלאל נחל כבוד ויקר בהתייצבו לפניהם. גם השר משנה אובארוב, המופקד על השכלת עמי רוסיה, אהב את בצלאל ויכבדהו למשמע אוזן. אולם איש יקר ונכבד בלתי מקנאים מי ימצאהו. גם לבצלאל קינאו בעדה. יש אשר מצאו תנואות עליו לשום דופי ותהלה בבית-הספר לנערים, כי ישתמשו ברוב שעות היום רק לענייני חכמה ולשונות לועזיות וללשון עבר במעט. גם את ספרי התנ“ך לא יספיקו ללמדם עד תומם. ויש אשר התאוננו רב באוזני ראשי הקהל וילינו את אנשי העדה לצעוק חמס, כי רוב הכסף ממכס הבשר יובא לאוצר בית-הספר, ואוצר בית-החולים יחסר. ויאמרו להאביד את בית-הספר ולסגור חדריו כדבר אין חפץ בו. אוי לגבר הבוטח בהמון, אשר כגלי הים ינוע אל כל רוח. רגע ינוחו בדממה ורגע ישאון ברעש ויעלו קצף. גם אהבתם וגם קנאתם הבל. אך לשוא חרצו המחרפים לשונם, כי הממשלה בחרה בבית הזה ותהי לו למחזה ומעוז. רק לדברי המתאוננים בדבר לשון עבר שת בצלאל את לבו וישמע להם כי צדקו. אז בשנת תקצ”ט בחרו בי המייחסים בעצת בצלאל למורה לשון עבר בכת השנייה, השלישית והרביעית לנערים ובבית-הספר לנערות ללמד את יופי הכתיבה והחשבון. בשנת תר“ב נתנה הממשלה הרוממה לבצלאל בהשתדלותה גראף אשר חפץ ביקרו את השם אזרח נכבד למורשה, לו ולזרעו אחריו. בתחילת ימי הסתיו שנת תר”ג בא הדרשן מנחם ליליינטאל לאודיסה מטעם המשנה אובארוב לבשר לעדת היהודים, כי בלב הממשלה לייסד בתי-ספר לרבנים בווילנה וז’יטומיר ובשאר הערים בתי-ספר מחלקה ראשונה ושנייה להשכלת בני היהודים. ויבוא החכם ליליינטאל לראות את בית-הספר ויבחן גם את התלמידים וישתומם למשמע אוזניו ולמראה עיניו ויהלל ויפאר את בית-הספר במכתב ארוך בספר-הכבוד הנזכר. את המנהיג בצלאל אשר כלתה נפשו לראותו לא מצא אז, כי שלחו הגראף וורונצוב לחצי-האי קרים לחקור אחר מצבות ר' יצחק סנגורי ואשתו הסנגורית. ובשובו משם שלחו השר הזה לפטרסבורג לעמוד שם בסוד יועץ הממשלה ורבני ארץ רוסיה להיוועץ על דבר בתי-הספר אשר בלב הממשלה לייסד ליהודים. בשנה ההיא עשו המורים את יום החמישה-עשר לירח זיו ליום החג להתלמידים השוקדים בלימודם לתת להם את מכתבי התעודה בקהל. ראשי העדה ואציליה גם דיברו אז את דברי דרושיהם, איש איש כחכמתו, ועלי שמו לשיר בשירים על יום הכבוד הזה לזמרם במקהלה.
המנהיג בצלאל שב מפטרסבורג לפעלו ולעבודתו בבית-הספר אשר לא מש מעשות פרי. התלמידים נהרו למאות מארבע כנפות העיר הגדולה והמונם הלך הלוך ורב, עד כי קטן היה הבית מהכיל גם החצי מהנערים המובאים להסתפח בנחלת התורה והחכמה. כלבנון רעש פרי צמח הברכה, אך עוד יסף בעת ההיא שורש למטה, כי נפקד מקום שלשת המורים השניים ואחרים באו תחתם ומלאו מקומם לטובה; ה' מאקס הורוויץ עשה לו בית-ספר לנערות (פענסיאנאט) בביתו, ויעזוב בשנת תר"ו את משמרתו בכת השנייה, השלישית והרביעית, ותחתיו נבחר ללימודי לשון אשכנז והחשבון תלמיד בית-הספר המשכיל המנהדס ר' אבא גולדהארד המכונה לאנדא. המורים ר' זלמן דינס ור' זלמן באלין מתו זה אחר זה, ויבוחר החכם ר' אייזיק לאנדסברג לשרת בארבע כיתות התחתונות, ואני לימדתי בבית-הספר הזה את כל דקדוק לשון עבר זולת השמות וספר ‘אמרי שפר’ וספרי ‘אמת’ ודניאל עזרא נחמיה. אהה! המנהיג והמורים, אלופי חברי ומיודעי, גוועו ואינם להעיד על מעשי בבית הזה; אך שהדי במרומים הוא יודע וכל קהל אודיסה והמון תלמידי יודעים את כל עמלי לחתום תורה בלימודי ולפחת רוח לשון הקודש ורוח האמונה ויראת ד', רוח חיים בלב כל תלמידי בשלושים וחמש השנים אשר עמדתי לשרת בבית-הספר הזה, נפשי יודעת מאוד, כי אין מי יכזיבני. זכרה לי אלוה לטובה את כל אשר עשיתי לכבוד שמו.
הכנסות בית-הספר גם הן היו הולכות ומתרבות שנה-שנה מהנשאר מהוצאותיו, והבית הצליח לעשות חיל ורכוש במשך השנים, כי היה לו כסף שנים-עשר אלף רובל באוצר הממשלה (באנק) קרן קיימת ואוצר ספרים יקרים בחדריו, גם בית האבנים אשר נתנה לו העדה מלבד קרן היסודי (פאנד) אשר נתן לו מקופת הקהל. אז היה ביד המנהיג שטרן והמשגיחים להוסיף שכר המורים. המשנה אובארוב מת, והשר שכמאטוב אשר עמד תחתיו חשב מחשבות לקחת את בית-הספר מיד העדה ולשנותו לטוב לשני בתי-ספר. (א) את שתי כיתות התחתונות לבית-ספר מדרגה ראשונה; (ב) וארבע כיתות העליונות לבית ספר מדרגה שניה. בחודש דעצעמבר שנת 1852, היא שנת תרי“ג, ביצע המשנה את מחשבתו הטובה אשר חשב לעשות. אולם נוחלה אז תוחלת בצלאל, אשר קיווה להגדיל כבודו להיות המנהיג הראש לכל בתי-ספר ליהודים אשר יווסדו בארץ רוסיה על-ידי הממשלה, הורם המנהיג הזה ממצבו ופקודתו, אשר שמרה עשרים וארבע שנים. ותחתיו הוקמו שני משגיחים רוסים לשני הבתים אשר חילקם המשנה. וכל הרכוש, הקרן קיימת ואוצר הספרים ובית האבנים וכל כלי בית-הספר הנמצאים באו תחת יד הממשלה הרוממה, כנהוג בכל בתי-הספר המיוסדים על-פי פקודת הממשלה. בבית-הספר מדרגה שנייה נשארו למורים יהודים שלושת המורים הראשים וה' מאקס הורוויץ ואני הכותב זאת. בעת ההיא, לפני בוא שנת 1853, בא לאודיסה המשנה נורוב לראות, כי נעשתה עצת הממשלה הטובה, ויפקוד אז את בצלאל שטרן להיות היהודי המלומד בבית המשגיח העליון (קוראטור) על כל בתי-ספר בארץ רוסיה החדשה. אולם הפקודה הזאת היתה למורת-רוח בצלאל ויעזבה אחרי עמדו בה כשלושה ירחים וישב בטל בלי כל משמרת עבודה בביתו, ופקודתו ניתנה לר' אליהו פינקל בתנאי לעזוב עבודתו ללמד לשון רוסיה לאיש רוסי מלידה ומבטן. ובכן נשתנה בית-הספר הראשון אשר לעדה לטובה. כל זאת נגע עד לב בצלאל. גם פגעי הזמן רעים חברו יחדיו למרר חייו. מחלתו הנושנה, מחלת הכבד, עוררה אז כשחל ותהפוך את פניו וכל עור בשרו לירקון. כל ימי הקיץ בשנת תרי”ג חלה את חוליו זה ויחלש ויגווע למחלת לב כל יודעי שמו ולאבל כבד לכל העדה. זאת היתה אחרית החכם וישר באדם הזה. תולדות ימי חייו כתובים על ספרי ‘שפתי רננות’, חלק שני, ונשנו בספר ‘מכתבי עברית’, אשר הוציא לאור המליץ המהולל והמפואר מאיר הלוי לטריס ז"ל. ועל אחד הלוחות של אבן השיש, אשר הוצבה לציון על קברו, כתבתי הטורים האלה:
צִיּוּן בְּצַלְאֵל אֲנִי מַצָּבֶת קָבֶר
לֹא לְפַאֵר שְׁמוֹ, הַנּוֹדָע לְכָל גָּבֶר
רַק מְנוּחָתוֹ כָבוֹד הִנְּנִי מַזְכֶּרֶת
תִּפְאֶרֶת כּוֹכָב אוֹר יָקָר הוֹפִיעַ,
אֶבֶן אוֹפֶל דּוּמָם אֵיכָה יַבִּיעַ?
שְׁמוֹ עָלַי נִקְרָא וּכְדֵי לִי תִפְאֶרֶת
לָכֵן בָּזֶה דְמִּיָּה תְהִלָּה לפ"ק.
גם ר' אליהו פינקל לא האריך ימים, כי הוכה במחלה אנושה, אשר דכאה חייתו וימת בשנת 1860, היא שנת תר“ך, ויבוא תחתיו להיות היהודי המלומד ומורה לשון רוסיה המשכיל ה' גניקס, תלמיד בית-ספר הרבנים בווילנה. גם ר' יצחק הורוויץ חלה את חוליו אשר מת בה, ויבוא תחתיו מורה רוסי ללמד לשון אשכנז. ידידי ר' שמחה פינסקר עזב את משמרתו בבית-הספר וילך לעיר ווינה להדפיס שם את שני ספריו היקרים ‘לקוטי קדמוניות’ וספר ‘מבוא’ ויבוא תחתיו החכם אייזק לאנדסברג. גם ר' שמחה פינסקר נחלה אחרי הוציאו את ספריו ויפאר את שמו להיות נמנה בין גדולים וימת בשנת תרכ”ד. שלושה משגיחים רוסים חלפו בבית-הספר מיום אשר נשתנה. אחד מהם הוסר מפקודתו ושניים מתו. אחרי מות המשגיח השלישי הוקם בהשתדלות הגראף סטראגונוב איש יהודי למשגיח בית-הספר, הוא ה' מאקס הורוויץ, אשר היה היהודי המלומד אצל השר ההוא. אמנם הוא התאמץ להחיות בבית-הספר את רוחו הראשון אך לא עלתה בידו. עוד שש שנים עמד הבית על עמדו, כי בשנת 1874, היא שנת תרל"ד, עלה עליו הגורל, על-פי פקודת הממשלה הרוממה עם כל בתי-הספר לרבנים ובתי-ספר מדרגה שנייה אשר יסד המשנה ליהודים – להיסגר.
הנה כי כן נאסף בית-הספר ליהודים, אשר הצמיח בארבעים ושמונה השנים אשר עמד ישע וברכה רבה ליושבי היהודים ולזרעם אחריהם באודיסה. מי יגיד ויספר את כל הטובה אשר עשה? אין קץ למספר התלמידים אשר שאבו מבאר מים חיים הזאת, באר חפרוה נגידים כרוח נדיבי עם; מה רבו הבנים אשר פנו למסחר אחרי עזבם את הבית הזה, גדלו, הצליחו ויהיו לאנשים ישרים בעושר ובכבוד. רבים מהם באו אל בתי-ספר הגבוהים ויגדלו בכל חכמה לכבוד ולתפארת. וכמעט כולם השכילו והצליחו בכל מעשיהם. כמה נשתנה רוח כל יושבי אודיסה משנת 1826 עד היום הזה לטובה, כולם יזכרו לברכה את הבית ומייסדיוו, מוריו ומנהיגיו.
זה ספר תולדות בית-הספר ליהודים באודיסה, רשום בכתב אמת אחר חקירה ודרישה היטב כמשפט להיות לזכרון לדור; לא יחסר בו מכל קורות הבית ומלמדיו להועיל ומה פעלו ועשו.
מכבדך כערכך א.מ. וורביל
יודעי בינה לעתים, אשר ידעו את היהודים בעיר אודיסה וסביבותיה בטרם היווסד שם בית-הספר ואחרי-כן, המה הכירו וידעו את פעולת בית-הספר ההוא ורב הטוב הצפון בו לבית ישראל. בו התפתחו כשרונות התלמידים ויהיו לאנשים חכמים משכילים אנשי שם, ובכל אשר פנו, אם לבתי לימוד המדעים הגבוהים, או למסחר וקניין וחרושת המעשה, עשו חיל ומצאו חן וחסד בעיני אלוהים ואדם. אחד מהמצויינים שבתלמידי בית-הספר ההוא, אשר מצאתיו שמה בשנת תק“ץ בהיותו עוד נער בן שש-עשרה או שבע-עשרה שנה, הוא ידידי החכם המפואר, איש חיל ורב פעלים ה' יואַכים טארנופול, תושב אודיסה עד היום, סופר מהיר ובייחוד בשפת צרפת, ורוח נדיבה תתמכרו לכתוב פעם בפעם למטרת הרמת קרן עמו בשנת תרי”ט (1859) נדפס בלשון רוסיה במכתב עת ‘רוסקי אינוואליד’, נומער 47, מאמר גדול ונכבד מאת החכם ההוא, על דבר ‘השפעות הממלכות הנאורות ורוח הזמן על מהלך השתלמות העברים ומצבם המדיני’. את המאמר ההוא העתקתי אז תיכף כשיצא לאור בלשון רוסיה ללשוננו ונדפס במכתב-עת ‘המגיד’ שנה שלישית (תרי"ט) מן נומר 22 עד 29 בכלל. עוד קודם לזה בשנת 1855 יצאו לאור בלשון צרפת (דפוס אודיסה) ספר ' Notices ' וכו‘, ובעת ששלח החכם הנ“ל את מאמרו להרעדאקטור של מ”ע ‘רוסקי אינוואליד’ להדפיסו כתב אליו גם כן מכתב מיוחד (נדפס גם כן על-פי העתקתי במ"ע ‘המגיד’ שם), ושם הוא מזכיר גם את ספרו הנ"ל בלשון צרפת ואומר בזה הלשון: ‘ומצא חן כמעט בעיני כל שרי רוסיה, והרבה עניינים מספר הוא, נעתקו בספרי-זיכרון אנגליים, אשכנזים ועבריים’. ובשנת 1868 הדפיס (באודיסה) בלשון רוסיה את הספר הנכבד ОПЫТБ וכו’. הספר ההוא עשה שם גדול והעיר אוזני רבים מעמנו ומעם הרוסים. אחרי כן הוציא לאור (גם כן באודיסה) בשנת 1871 את ספרו בלשון צרפת ' Reflexions ' וכו'. גם הספר הזה מצא חן בעיני כל קוראיו. אשרי לבית-ספר המעמיד תלמידים כאלה, וזה פרי בית-הספר אשר יסדו היהודים המשכילים באודיסה על-פי התעוררות עצמם בטרם נתנה ידה הממשלה הרוממה לפועל טוב זה; אשרי העדה שככה לה!
מיום שבא דיקרטור שטרן לשכון כבוד באודיסה ולנהל את בית הספר, חשב מחשבות להיות להועיל ולעזר לבני עמו בארץ אשר בא להשתקע שם. וכאשר עזבתי העיר קישינוב ובאתי לברדיטשוב בחודש כסלו תרי“א כתבתי משם לאודיסה להרב הדירקטור ר”ב שטרן, והצעתי לפניו בעצת ידידי החכם הנכבד דוקטור רוטנברג שישתדל אצל הרשות לפתוח בית-ספר בהעיר הגדולה ברדיטשוב, אבל מאת ה' היתה נסיבה, כי לא על-ידי הרב החכם שטרן תיוושע העיר הזאת ותפקחנה שם עיני העיוורים, כי איש אחר בחר לו ה' לעשות על-ידו את התשועה הגדולה הזאת בישראל, כאשר עיני הקורא תחזינה מישרים במה שיבוא בהמשך מאמרי זה במקומו הראוי.
ו: אור חדש
מדי עמלו ויגעו חכמי יועצי אודיסה ברעש וסאון וקול המולה גדולה לבוא לעזרת החכמה והדעת בארצנו, להכין אותה ולסעדה ולתקוע אותה יתד במקום נאמן, ולהגיה חשכת בני עמנו בארץ רוסיה, ותהי מהומה ומבוכה בקרב עדתם כהמות גלי הים ביום סער, והמלחמה כבדה בין המימינים והמשמאילים, והנה מים חיים יוצאים ומפכים ממעיין קטן בירכתי עיר קטנה, כמי השילוח ההולכים לאט, ולא ישאו בחוץ קולם ובשאון דכים לא ירגיזו איש ממנוחתו, ובקרבם מזור ותרופה לכל מחלה אנושה וכל שותיהם יביאו חיים ומרפא לבשרם.
בין חגווי סלעי עיר קרמניץ, בקצה גבול ארץ רוסיה על-יד ארץ אוסטריה, עומד בית קטן ודל, הרחק מאדם העיר, הבית ההוא לא תואר ולא הדר לו, וכל רואיו יכירוהו כי בעליו לא יתענג על רוב טוב, ומי זה יעלה על לבו, כי מן הבית הזה יצא אור חדש להאיר ליהודי רוסיה לפקוח עיניים עיוורות, לא בחיל ולא בחוסן, לא ברעש ולא ביד חזקה, כי אם ברוחו הכביר, רוח דעת ויראת ה' טהורה, ובעט סופרים אשר בידו, עט סופר מהיר, מדבר אל עמו מקרב ולב עמוק במועצות ודעת, שולח אליהם דבריו על-ידי ספריו המחוכמים, ודבריו היוצאים מלב טהור ורוח נכון נכנסים לאוזני רבים מקוראיהם ועיניהם אורו.
הקורא המשכיל יבין, כי האיש ההוא, אשר ממנו יצא האור לכל יושבי ארצנו, הוא הרב החכם המפואר, יחיד בארצו ויקר בעמו, הר“ר יצחק בר לווינזון ז”ל, הוא ולא אחר.
הרב ריב“ל נולד בעיר קרמניץ ביום האחרון משנת ה' תקמ”ח, הוא ערב ראש השנה של שנת תקמ“ט, נפטר ביום כ”ד לחודש שבט בשנת תר“ך, אחר שנעשה בערב ראש השנה בן שבעים ואחת שנה, ויהיו ימי חייו שבעים ואחת שנה, ארבעה חודשים וארבעה ועשרים יום, וחיבר ספרים הרבה, הלא המה נזכרים בשמותם על ספר מכתב חודשי ‘הבוקר אור’, שנה שניה (תרל"ז), חוברת טבת-שבט, וזכרון ימי חייו בא ב’ספר הזכרונות', שכתב וחיבר המשכיל הנכבד הר”ר ברנהארד נתנזון מתוך ספריו וכתביו של הרב ז“ל שהגיעו לידו מאת בן-אחותו של הרב ריב”ל ז“ל הר”ר יעקב ישראל לווינזון נ“י לטוב ייזכר שם שניהם. ‘ספר הזכרונות’ יצא לאור בווארשה בשנת תרל”ו ביחד עם ספר ‘זרובבל’ שנדפס גם כן בהשתדלות הר“ר ב' נתנזון ובהוצאותיו בעמל ויגיעה רבה, אחר שנדפסו שני חלקים ממנו כבר באודיסה בשנת תרכ”ג ותרכ“ד. ובשנת תרל”ז הוסיף ה' נתנזון שנית ידו להוציא לאור ספר ‘תולדות שם’ מהרב ריב“ל ז”ל, ועוד ידיו אמונה להדפיס יתר ספריו הרבים שנשארו בכתב-יד, אשר כולם טובים ומועילים ומאירים עיניים, אם יהיו נדיבי עמנו בעזרו לסעדו ולתמכו לפועל טוב כזה.
הרב החכם הנעלה והדגול מרבבה ר' יצחק בר לווינזון ז“ל, איש גדול ורם בחכמה, אוהב עמו אהבת עולם, אהבה בלי מצרים, גיבור חיל כארי ללחום מלחמתה של תורה וחכמה ודרך ארץ, מלחמה בשלום בלא ריב ומצה, הוא האיש אשר בחר בו ה' להאיר אור חדש לאחיו בארץ מולדתו, אשר בהלו נרו על ראש המשכילים זרח אור לישרים והלכו רבים לאורו ולא שמעו קול נוגש, כי למן היום ההוא אשר החל החכם ההוא להפיץ קרני אורו בארץ וחכמתו האירה מלוא רוחב ארצנו, חמת האיוולת שככה מעט-מעט וחרבה שבה אל תערה ולא יספו עוד המקנאים ללכת את דורשי החכמה בחמת קרי כאשר עשו לפנים, כי נפל פחד האמת עליהם, האמת המדברת מתוך ספריו של הרב ז”ל, ורבים מישני האיוולת הקיצו ותבוא בם רוח להבין ולהשכיל, ויפנו עורף אל האיוולת ויהפכו לאנשים אחרים.
הן אמת בתחילת צמיחתו היה גם הוא מטרה לחיצי זעמם של המקנאים בוזי החכמה ומורדי האור, אבל אחר אשר הוציא לאור ספרו ‘תעודה בישראל’ (נדפס ראשונה בשנת תקפ"ח) ושמו נודע לתפארת לשרי המלכות ועד שהמלך במסיבו נרדו נתן ריחו, אויביו קפצו פיהם וכמעט נאלמו דומיה, כי ראה כי ה' עמו ונתן חינו בעיני מלך ושרים, וגם לא מצאו בו מאומה להתלונן עליו ובעל-כורחם שמו יד לפה.
בהיות הרב ריב"ל עוד צעיר לימים איווה למושב לו את העיר ברודי, עיר של חכמם ושל סופרים בימים ההם וגם אחרי-כן. בעיר ברודי ובערים סביב לה ארח לחברה עם ראשי חכמי הזמן ההוא, הלא המה ר' שלמה-ליב ראפאפורט, ר' נחמן קרוכמאל, ר' יוסף פרל (גם את החכם הזקן בעת ההיא ר' מנדיל לפין מסטאנוב ידע פנים אל פנים, ר' בריש בלומנפלד (מעתיק ס' איוב), ר' יעקב שמואל ביק, ר' ישראל בודק, דוקטור ארטר, ר' ליבוש מיזיס ועוד ועוד. בחברתם התעוררה רוחו לעשות דבר גם לטובת אחיו בארץ מולדתו למען הרם קרנם בכבוד ולנשאם מעפר השפלות, להוציאם מעבדות האיוולת והבלי השוא ולתת להם מהלכים בין המשכילים רואי-אור. ויהי בשובו לארצו ביצע אשר נדבו לבו, ואחר אשר לימד דעת איזה שנים בבתי הגבירים אשר ביקשו פניו להורות את בניהם בביתם (כנהוג בימים ההם אשר לא היה בית-ספר לישראל, וכל מבקש דעת, החפץ לחנך את בניו על ברכי החכמה, לקח מורה לביתו, אם היתה ידו משגת להוציא כסף הרבה) שב לעיר מולדתו קרמניץ, ויואל לשבת גלמוד וערירי, אחר שנתן ספר-כריתות לאשתו ובנים לא היו לו (כי הילד היחידי שהיה לו מת גם הוא בקטנותו), וישם אל עמו פניו ומחשבתו וכל מעינו בו להיטיב אחריתו, ומני אז לא סר מאוהל התורה והחכמה ולא סר שבט סופרים מבין אצבעותיו עד יום אחרון.
כאשר כבר אמרנו למעלה, יצא לאור הדפוס ס' ‘תעודה בישראל’ בשנת תקפ"ח, היא השנה הראשונה אשר החלה מלכות רוסיה לצבוא צבא מישראל. היהודים חרדו לקול הפקודה אשר באה עליהם כחתף לתת מבניהם לצבא. בניהם אשר נבדלו מבני עם הארץ בכל עיניהם [? [ודרכי חייהם, אשר גודלו על ברכי המלמדים בבתי החדרים מבלי דעת מלשון הארץ אף מילה אחת ומבטן אמם קוּראו להיות נענים וניגשים, יראים ופוחדים מכל איש אשר לא מבני ישראל הוא, איך יהפכו הבנים ההם פתאום להיות אנשי חיל נושאי רומח וחרב ולובשים בגדי אנשי הצבא? היולד גוי גיבור מלומד מלחמה פעם אחת? המן החלש יצא עז? – אין ספק כי כוונת הממשלה היתה בעת ההיא לטוב בית ישראל, להשוותם מעט-מעט לאזרחי הארץ ולתת להם חוקים ומשפטים טובים, יחיו בם כיתר עם הארץ, ולוּ חכמו השכילו ראשי אלפי ישראל לקבל את הפקודה הזאת בסר פנים יפות ולהגיש תודתם אל הממשלה, אשר קירבה אותם לעבודתה כיתר בניה העמים הרבים החוסים בצילה, כי אז שמה גם הממשלה עיניה עליהם לטובה: אולם הדבר הזה לא היה אפשר בימים ההם, בהיות היהודים במצב כזה, אשר לא היה אפשר להם להבין ולהשכיל, כי כוונת הממשלה לטובה, והיתה הפקודה הזאת בעיניהם רק כגזרה רעה וקשה, אשר לא יוכלו לעמוד בה, ויקראו צום וגזרו תענית וקול בכי וצעקה נשמע בחוצות בכל הערים אשר בני ישראל נחתים שם, לתמהון לב השרים והפקידים, אשר ראו עמל גדול ויגיעה רבה להקים את דברי הפקודה ביד חזקה, ויביאו השרים את דיבתם רעה באוזני הממשלה, כאילו היו היהודים עם סורר ומורה אשר לא יחפצו להביא צווארם בעול המלכות, והמלכות מצדה גם היא מלאה חמה על היהודים אשר נראו לה כבועטים בטובה, וזאת היא הרעה היותר גדולה אשר מצאה את היהודים, כי הם והממשלה לא הבינו איש את רעהו, ותהי שערורה בקרב הארץ.
כאשר נפל פחד הפקודה הזאת על היהודים, וכל חפצם ומגמתם היה להינצל ממנה, פנו אל הצדיקים – המה רבי החסידים – אשר היו בימים ההם, ואשר הסכן הסכינו היהודים להאמין בהם ובמופתיהם, כי בידם לעשות כחפצם בשמים ובארץ, ובידם לב מלכים ושרים כפלגי מים, ואפילו עם הקב“ה בעצמו גוזר גזירה, ביד הצדיק לבטלה, ויבואו ויצעקו ויבכו באוזני הצדיקים לאמור: הושיעו, אנשי קודש, כי לכם הישועה! אנשי קודש אלה לא ידעו מה לעשות, כי ראו כי רעה נגד פניהם, כי על-פי הרוב הצדיקים האלה השלווים ושקטים בבתיהם פרים ורבים הם ובנים רבים יולדו להם, ועל-פי הפקודה החובה על המשפחות בעלי בנים הרבה לתת מבניהם לצבא ראשונה, והנה חדלו הצדיקים לדאוג להעם כולו הצועק באוזניהם, וידאגו לבניהם ולבני-בניהם הרבים לבלתי יילקח מהם לעבוד בצבא. ויהי כאשר ניתנה הדת, כי הסוחרים המשלמים מס גדול בעבור המשפט אשר להם לסחור את הארץ, חופשים הם מתת בניהם לצבא, וילכו הצדיקים, עיני העדה, וייכתבו בספר הסוחרים הגדולים וישלמו המס הקצוב מן כסף התרומה, אשר הרימו מדלת העם הצובאים עליהם לקחת ברכתם, ויהיו הצדיקים חופשים משעבוד מלכות ובניהם יוצאים ביד רמה, ועדת ישראל נבוכה. בעת ההיא לבש קנאה אחד ממשכילי הזמן הוא, הר”ר שלמה ישעיה לאנדסברג מקרמניץ, תושב העיר קוריץ בגליל ווהלין, ויכתוב ‘מגילה עפה’ תוכחת מגולה אל ראשי הצדיקים מאשר העם הזה המתעים, וידבר אתם משפטים ודרכם על פניהם יוכיח. המגילה הזאת היא לפי ידיעתי הראשונה, אשר ערב איש יהודי בארצנו לכתוב בפומבי נגד המתעים האלה, וכפי הנראה נשאה חן בעיני רבים מבני עמנו, כי נעשו ממנה העתקות הרבה וקראו אותה בערים רבות בראש כל חוצות, אבל לא באה לדפוס וברוב ימים נאבדה מתוך הקהל, וקצת ממנה נמצא אצלי בכתב-יד.
בעת ההיא נתפרסם ספר ‘תעודה בישראל’, אשר מטרתו ללמד דעת את העם, כי נחוץ מאוד ללמוד מלבד לשון הקודש על-פי סדר נכון, גם לשונות העמים, ובפרט לשון המדינה אשר בלעדיה לא ירים איש מתושבי הארץ את ידיו ואת רגליו, והוא כאיש זר בקרב ארץ מולדתו. נקל לדעת כי העת הזאת היתה מוכשרת לקבל תוכחת מוסר השכל כזה, ועל כן עשה לו הספר הזה כנפיים וירבו קוראיו יום-יום..
אין מספר לצעירי בני עמנו, אשר פקחו עיניהם בעת ההיא ונתעוררו ללמוד לשון הקודש ולשון המדינה. שמו פניהם כחלמיש ולא זעו ולא חרדו מחמת הקנאים אשר עמדו להם לשטן, ויעשו אגודות-אגודות בכל עיר ועיר, והמשכילים המעטים אשר נמצאו כבר פה ושם עזרו על-ידיהם, ויסוגו אחור מעדת החסידים וישימו אל הדעת פניהם.
ועוד יתרה עשה הרב ריב"ל, כי לא הסתפק במה שהעיר את לב הצעירים מבני ישראל ללכת באור הדעת, כי שם גם אל הממשלה פניו והשתדל בכל עוז להעירה ולעוררה לייסד בתי-ספר לעברים ללמדם לשון המדינה ושאר הידיעות הנחוצות ולתת להם אדמה לעבדה ולשמרה. משפל מצבו בעירום ובחוסר כל הרים קולו אל הממשלה הכבודה ויכתוב בקשות, ואיגרות שלח לשרים גבוהים ורמים בעיר המלוכה, ואיש לא ידע את כל עבודתו אשר עבר בצר ובמצוק לטובת אחיו להיטיב אחריתם.
כתאנים במדבר נמצאו בימים ההם חכמים משכילים אחרים בערי המדינה, אשר מדעת עצמם הלכו בנתיבות דעת ורגליהם רגל ישרה בטרם יצא עוד הרב ריב"ל להאיר לארץ ולדרים עליה מבני אחינו.
בעיר ברדיטשוב הגדולה והמלאה לה יהודים מפה לפה, התנוסס לתפארת החכם השלם ר' יוסף הירש פוליטשינצקי נ“י (אשר שימש אחר-כך בכהונת אחד ראשי המורים בבית מדרש הרבנים בזיטומיר יותר מעשרים שנה, ואחר שנסגר הבית הזה בשנת תרל"ג (1873) שב למקומו לברדיטשוב), צעיר לימים היה אז, רך בשנים ואב בחכמה, כי קרא הרבה ושנה הרבה ולמד הרבה, ויותר שהיה חכם עוד לימד דעת לתלמידים הרבה וינהלם במעגלי צדק, ממנו יתד ופינה לאושר רבים מבני הנעורים אשר הקשיבו לקח מפיו ואחר-כך נעשו חכמים בכל דבר חכמה, ומהם אשר הלכו ללמוד בבתי החכמה הגבוהים ויהיו מאושרים ומאשרים, וזולתו היו שם עוד חכמים ונבונים, כמו ר' הירש ראבינוביץ, ר' אביגדור וולקנשטיין, אשר העמידו תלמידים הרבה ועזרו לטובה. בעיר רובנה היה בעת ההיא החכם המופלג ר' צבי סג”ל (שימש גם אחר-כך בכהונת מורה בבית-מדרש הרבנים בזיטומיר ונפטר שם) והיה שם רב מטעם הממשלה. בעיר קוריץ החכם שלמה ישעיה לאנדסברג (גם כן רב מטעם הממשלה). בעיר מזריטש בגליל רובנה החכם ר' ליבוש חארי נגיד ומצווה לעדתו. בעיר לוצקה ר' בריל ליב שטוקפיש, אחד מאצילי העדה. בעיר באר במחוז פודוליה החכם ר' מאיר רייך, מתלמידי ר' מנדיל לפין ז“ל. בעיר פרוסקורוב במחוז הנ”ל הגביר החכם ר' יהושע הורנשטיין אשר גידל את בניו על ברכי מורים חכמים מפוארים, ואחד מהם היה החכם ר' מאיר הורן הנזכר למעלה בדברי מעיר אומאן, בקאמניץ פודולסק הגביר הנכבד ר' מרדכי לווינזון מחותנו של הגביר הנ"ל ואשר גם הוא החזיק מורים חכמים לבניו, ועוד רבים כאלה מלבד אלה שנזכרו כבר. כל החכמים והנבונים אלה היו אחר כך לעמודי-התווך לבני הנעורים, כאשר החל רוח החכמה לפעמם, ויהיו עלימו סתרה מפני חמת מורדי האור, ויהי ספר ‘תעודה בישראל’ להם לעיניים ובאורו הלכו ונהרו.
ויהי מקץ שנת תקצ“ב, ואני אז בין אחת ועשרים שנה, הלכתי מעיר מולדתי קונסטאנטין-ישן למסעי בדרך עיר קרמניץ, ושם ראיתי פעם ראשונה את פני הרב החכם הגדול ר' יצחק בר לווינזון והוא היה אז בן מ”ד שנים, ויקח לבי בתואר פניו (ראה ‘ס’ הזכרונות' ריש פרק א' את התמונה המליצית אשר תיארתי שם לבקשת המחבר, ואגב אעיר פה, ששם בסוף הדף בהערה אחר השורה האחרונה חסרה שורה שלמה וכך צ"ל: ‘לצייר אותו על-פי זכרוני לבד, אבל מבלתי ידעי מלאכת הציור מוכרח אני’) ובנועם דבריו ודבקה נפשי אחריו וגם הוא אהבני אהבה עזה אהבת עולם. ובראשית שנת תקצ“ג באתי לעיר דובנה, וינהו אחרי צעירי העיר הזאת המשכילים וייאספו סביבי וישימוני למורה להם לנחותם בדרך ההשכלה, ואאות להם ואשב שם כל ימי החורף. שם מצאתי את החכם המופלג, חד השכל וזך הראות, הר”ר זאב וולף אדלזון ז“ל, אשר בא כשנה לפני מארץ ליטה לדובנה. הוא היה מתלמידי הרב הגאון ר' מנשה איליער, בעל ‘אלפי מנשה’, ובבואו לדובנה עשה לו שם גדול בחריפותו ובחכמתו ורבים השיב מדרך האיוולת לדרך החכמה והעמיד שם תלמידים הרבה, אחד מתלמידיו המובהקים הוא הרב החכם המדקדק ר' חיים צבי לרנר נ”י, שהיה אחר-כך מורה לשון עבר בבית-מדרש הרבנים בזיטומיר.
החכם ר' זאב אדלזון ז“ל היה אחד מן המצויינים אשר פעלו הרבה להפיץ חכמה בישראל, ויען כי לא האריך ימים ומת בעניין רע בעיר אודיסה (ביום ב' לחודש אלול תרכ“ו לפ”ק), אמרתי להעתיק פה הדברים המעטים אשר כתב אודותיו ידידי המנוח החכם הנכבד הר”ר ליבוש חארי ז“ל, באחת הערותיו לס' קהלת עם תרגום יהודית של הרה”ח ר' מנדיל לפין, שהוציא לאור הר“ר צבי הכהן רייך מבאר בשנת תרל”ג באודיסה בדפוס הר“ר מ. א. בילינסון: וזה לשון החכם ר”ל חארי (שם דף כ“א ע”א): ‘פה מקום אתי להזכיר את האיש הנפלא ה"ר זאב אדלזון, אשר כל יודעיו יעידון ויגידון את צדקתו, שהיה מאותם הנרדפים כל ימי חייו ומסתפק במועט וחי חיי צער והתבודדות, וקנאת איש מרעהו מעולם לא עברה על לבבו וטובת ומתנת העשירים לא חפץ ומאס בהם, גם משולחן אחרים לא נהנה, והיה די לו פת חרבה ומעט מלח ודג קטן ומים במשורה, ובכל זה היה תמיד, שמח וטוב לב בחלקו, והיה בעיניו כמתת אלוהים אשר יחונן לעשיר ומצליח, ואך לתורה ולמדע כלתה נפשו כל הימים, ושכלו היה צח ובהיר בלימודיות, גם בתלמוד ופוסקים ידיו רב לו. האיש המצוין הזה היה מילידי ליטה. בן מי הוא? מעולם לא שמענו ממנו, אך זכר כמה פעמים שהגאון ר’ מנשה מאיליה היה רבו. בהיותו עוד צעיר לימים הרחיק נדוד ממקום מגורי אביו, הסיבה אשר הסבה לו זאת לא הגיד, כי לא איש דברים היה לספר את כל אשר קרהו בימי חייו. ותהי ראשית מלאכתו בבריסק להיות מורה לבני החכם המשכיל הר“ר ליפא אטינגר ז”ל, אשר דר בעת ההיא בבריסק, ומשם בא לדובנה, ולא ארכו הימים ויתוודע בעיר הזאת לאיש תורני ומשכיל גם במושכלות וחקרי פילוסופיה, ועל כולם נתן אומר בטוב טעם ודעת. ובייחוד היה לו לב רחב ועין חודרת בכל דבר ביקורת, לקלוע אל השערה ולהבין כוונת המאמר במקומות סתומים ונעלמים. ואת כל אשר מצא וידע לא הכחיד תחת לשונו, ולא חש להגיד בפומבי ולתת מגרעת גם בהגדולים אנשי השם, שלא קלעו בכל מקום למטרת האמת. ובגלל זאת משך עליו את שנאת ורגנת המתחסדים בעם, וקידשו עליו מלחמת שטנה וקיפחו את פרנסתו ולא נתנוהו להיות מורה בבית נגידי העיר. ולאשר כי היה בטבעו חזק כצור ועשוי לבלי חת, לא שת לבו לזה ולא ירא מהם ומהמונם וחי במצוק ובמחסור, וקיבל תלמידים מבני העניים ולימד אותם מבלי קבלת פרס. וכה נתפשט לימודו הטוב והמועיל על ידו, עד שכמה וכמה תלמידים הגונים מלומדים ומוכשרים לדעת ולהשכיל יצאו ממנו, והיו לאנשים יודעי דעת בינה והשכל בכל דבר חכמה. ואחד מהם הוא ידידי החכם המשכיל ח“צ לרנר, מורה שפת עברית בבית מדרש הרבנים דזיטומיר, הנודע לשם ולתהילה על-ידי ספרו ‘מורה הלשון’. ואת יתר קורות ימי חייו ואיך נתגלגלו הדברים שהיה בביתי בעיר מזריטש גדול שתי שנים מורה לבני המנוח שמואל ז”ל ואיך אחר-כך בא לפה אודיסה ותהלוכותיו בפה, אם יחנני ה' ויזכני להיות בחיים ולראות בטובה בימי זיקנתי אז בלי נדר אוציא לאור מחברת מיוחדה, ביחד עם דברי הביקורת אשר כתב על מגילת אסתר נגד החכם הנודע יצחק שמואל ריגיו ז"ל, עם יתר מאמריו ומכתביו הנמצאים אצלי בכתב-יד מאתו!' – עד כאן דברי החכם ר' ליבוש חארי.
את כל הדברים האלה ככתבם וכלשונם העתקתי מהערותיו של ידידי המנוח ר' ליבוש חארי ז“ל, כאשר אמרתי למעלה, ולמען יידעו הקוראים המשכילים גורל איש נבון וחכם בעמנו, אשר לא ברכו אלוהים בעושר ונכסים. למען יבינו ויקחו מוסר, אעתיק הנה את המכתב אשר כתב לי ידידי ר”ל חארי הנ“ל ביום 9 נובמבר 1866, אחרי מות החכם אדלזון ז”ל, והיה לזיכרון. וזה תוכן מכתבו:
‘ידידי כו’ כו' הר“ר א. ב. גוטלובר נ”י! מכתבך קיבלתי כו‘, בדבר ידידנו המנוח אדלזון, אנוכי מצדי עשיתי בכל עת עמו חסד בעודנו חי, כנודע לך באר היטב, וגם במותו לא מנעתי לעשות עמו חסד ואמת אף יותר מכדי יכולתי. כי מלבד אשר בלעדי לא היה בא כמעט לקבר ישראל, כי הוא מת בחדרו המעופש והמעלה צחנה סגור ומסוגר, ואיש לא ידע לא ממחלתו ולא ממותו, עד שנקרא הקווארטאלני עם פאָניטעיס (עדים) [?] וציווה לשבור הדלת, ונמצא מת שוכב על הארץ, אשר אז נודע לי הדר, ותיכף הלכתי והשתדלתי בכל עוז, שיהיה נשלח מן החבורה קדישא דפה לקבלו לחצר מוות ולעשות לו תכריכין וטלית כמנהג ישראל ולקברו בו בלילה, כי יום שבת היה, וכן נעשה עמו. הנה מלבד זה הוצבה לו בשבוע העבר מצבה לציון ולזכר גם כן על-ידי השתדלותי אשר הלכתי בעצמי ולבדי, בלי שום עזר והתרועעות עם איש אחר, באשר לא רצו לטפל בזה, כנודע לך, כי כל איש לדרכו פונה וכל דרך איש ישר בעיניו ואין מי שיחוש לאומלל ואובד כמוהו. ובכן הוכרחתי בעצמי לעסוק ולטפל בזה יותר משני חודשים, עדי החזירה הפאליצייא את מעט עזבונו ומעט ספריו הישנים ומעט כתביו הנשארים, כי רבים מהם נפלו בידי זרים, ורבים מכתביו היו למאכולת איש, אשר הציתו במו את החדר אשר שכב שם, כי לא יכלו לעמוד בו מפני הצחנה ובאשה והקטירו את הבית במו. ובעמל ויגיעה רבה צלח לי לאסוף אחר שנמכרו המטלטלים וכלי בית שלו, אחר ההוצאות ומתנות יד ושכר דירה – נשארו לי שבעה רו“כ חוץ מהספרים הישנים, אשר כמעט עלה בהם ריקבון וצחנה ויאכלם עש, ואשר המה עדנה תחת ידי כי אין קונה אותם. ואת מעט כתביו מסרתי לידידנו פאלקוביטש, לזכותם ולנקותם מהסרחון ולהגות בם ולכתוב אותם מחדש שיהיו ראויים לקרות, והם עדנה אצלו והוא מתעסק בם מעט-מעט. וכן הלכתי לבדי מאיש לאיש מיודעי ומכירי, ואספתי ערך ארבעים רו”כ וציוויתי לעשות לו ציון ומזכרת כראוי לאיש יקר ונעלה כמוהו, אשר יעלה לסך ערך 55 רו"כ ויותר, ואת הנחסר נתתי מכיסי. וכן הייתי מוכרח לעשות לו בעצמי מכתב חרות על לוח המצבה לזכרונו, וזה יצא ראשונה מעטי ורק ה’ וורבל תיקן מעט את הנוסח, ואני שולח אותו אליך למען תחווה דעתך עליו. כל זאת אמרתי לספר למען תבין, כי לא עלי תלונתך, אשר אין איש שם אל לבו לקונן על החכם המנוח, ואדמה כי גם אתה תעיד עלי, כי יצאתי ידי חובתי עד בלי די. ובכל זאת גם מזה לא הנחתי ידי, וכבר יש אתי מאמר אשר החילותי לכתוב עליו, אולם יען אין רצוני להחשב בין הכותבים במכתבי-העתים, לכן אם תרצה אשלח אותו לך, ואתה כאשר לך יד ושם בכה"ע תראה לתקנו וליפותו ותשלח לכל אשר תרצה, ובזה הנני ידידך כו' ליבוש חארי'. –
את מאמרו לא שלח אלי ידידי חארי ז“ל, וכאשר ראיתיו אחר-כך באודיסה, התנצל כי לחולשת גופו בימים ההם לא הספיק לכלותו. ועתה הנני מבקש ממשכילי אודיסה חובבי ספרות ישראל, שידברו על לב ה' רפאל חארי, בנו יחידו של ר' ליבוש ז”ל, אשר נשארו בידו כתבי אביו ז"ל ובתוכם גם כתבי אדלזון, שיאבה למסרם לידי אחד המשכילים מבני שפת עבר למען הוציאם לאור באיזה מכתב-עת עברי, ואם לידי ימסרו אותם ואשתדל אני להוציאם לאור ולא ישכח שם אדלזון מקרב אחיו.
אחד מגדולי תלמידיו של אדלזון הוא החכם צה"ג (היום וולאדימיר פיודורוב הנודע לשם).
בשבתנו יחד, אני ורעי המנוח אדלזון, בדובנה, השתדלנו להפיץ אור הדעת בין צעירי עמנו, ואור חדש עליהם הארנו וצמחנו עשה קמח, כי רבתה שם הדעת בימים ההם, ורבים יצאו מאפלה לאורה ובאו לבתי מדרש החכמה והמדעים ויהיו לברכה בקרב הארץ. ויהי כשמע לעדת הקנאים בעיר, כי החכמה בנתה ביתה בקרבם, ויאספו אספה ויחשבו מחשבות להניא אותנו מעבודתנו, אבל שני אנשים חכמים היו שם אתנו אשר היתה ידם תקיפה ויהיו עלינו סתרה, הלא המה ר' יוסף אלכסנדרוביטש וגיסו ר' יואל בריש פאלקוביטש, המה הגיבורים אנשי השם, אשר היתה ידם אתנו ונעשה חיל. ר' י“ב פאלקוביטש היה גם כן סופר מהיר בשפת עבר והעתיק מלשון אשכנז את ספר ‘פילאטוס’ של לסינג ללשון-הקודש בשנת תק”פ (1820) והדפיסו בסוף ימיו בשם ‘אבינדב’ באודיסה בשנת תרכ"ח בלי זכרון שמו.
בעיר קרמניץ נחשבו בעת ההיא לראשי המשכילים האחים לבית לאנדסברג. הבכור שבהם, החכם ר' ליבוש, היה אוהב נאמן וריע אהוב להריב“ל ז”ל, והיה ביניהם גם קרבת משפחה. והריב“ל הדפיס בספרו ‘שרשי לבנון’ (ווילנא תר"א), צד 260, את מכתבו של ר”ל לאנדסברג, שכתב לאחיו ביום שנודע לו שמת אביו ז“ל. האיגרת הזאת היא אחת מהמובחרות שבספרותנו וראויה היא להיות שמורה לדורות, ונשאר עוד מכתבים רבים מר”ל הנ“ל, כי היה סופר מהיר בשפת עבר אף שהיה חסר לו דקדוק הלשון ויצאו מעטו שיבושים קטנים שנתקנו אחר-כך. ובס' הזכרונות לה' נתנזון, צד 123, נדפסה האיגרת שכתב ר”ל לאנדסברג מאודיסה, עיר מגורו בעת ההיא, בשנת תרי“ט, להריב”ל ליום מלאת לו שבעים שנה. האיגרת הזאת יקרה מאוד מפאת תוכנה, שבה נראה כל אורחות חייו של הריב“ל ז”ל באספקלריה מאירה. אחיו הצעיר ממנו היה ר' מנדיל לאנדסברג, אשר אסף ואצר בביתו ספרים הרבה, ומהם יקרי המציאות, והשלישי היה ר' שלמה ישעיה, אשר שם משכנו בעיר קוריץ, גם הוא היה חכם מופלג וסופר מהיר בשפת עבר. והעולה על כולם בידיעת לשוננו ושפות אשכנז, צרפת, רוסיה ופולניה וליטיין הוא ר' דוד אייזיק לאנדסברג, אשר שימש שנים הרבה בכהונת מורה בבית-הספר באודיסה, ובאו ממנו הרבה מאמרים בחקרי הלשון במ“ע ‘המליץ’, זכר כולם לברכה. גם בעיר ראדיוויל היה בימים ההם איש נבון וחכם וישר בכל דרכיו הר”ר דניאל הארטנשטיין ז“ל. אף הוא אסף ספרים יקרים הרבה, והיה אוהב וריע נאמן להרב החכם ריב”ל ז“ל. כל האנשים הנכבדים האלה אף שקדמו לריב”ל בחכמתם וידיעתם ולא ממקורו שאבו, בכל זאת אחר אשר יצא טבעו בעולם וספריו נפוצו בארץ נאספו תחת דגלו והיה להם לראש, כי כולם ידעו והבינו כי גדול ורם הוא מהם בחכמה ובכשרון המעשה וממנו תצמח תשועת ישראל בתיקון מצבם המוסרי והמדיני, וישימוהו אלוף לראשם ותהי להם עצתו כדבר אלוהים.
גם בארץ ליטה אשר כבר היו בעת ההיא חכמים גדולים, ובייחוד בעיר ווילנה המכונה ‘ירושלים דליטא’ כבר עשו חיל המליץ המפואר החכם הר“ר אד”ם לבנזון נ“י, החכם המנוח ר' מרדכי נתנזון ז”ל והרה“ח הגאון החכם הגדול ר' צבי קאצינלינבויגן ז”ל, וכבר צץ ופרח הרב החכם ר' שמואל יוסף פין (אף שהיה עוד צעיר לימים), והחכם הגדול ר' מרדכי פלונגיאן והסופר המפורסם ר' קלמן שולמאן ויתר רעיהם החכמים, על כל זה עשה לו שם ס' ‘תעודה בישראל’ שם גדול מאוד, כי הבינו והשכילו החכמים האלה את גודל ערכו ומטרתו הנכונה וכי עתיד הספר הזה לברוא חדשות בישראל אשר לא שיערום הראשונים, ועד כה היה יקר בעיניהם ערך הספר הזה עד שקראו את המחבר הריב"ל על שם ספרו ‘בעל התעודה’ או בשם ‘תעודה’ סתם, ומני אז נשבעו לו אהבת עולם ודברו היה יקר להם.
שונים היו היהודים בגלילות ליטה מאחיהם בגלילות ווהלין, פודוליה ואוקראינה וכל ארץ פולין בכל דרכיהם. גם לשון יהודי ליטה שונה היא מלשונם במבטא קצת התנועות ובהרבה ביטויים, עד שניכר היהודי מארץ ליטה בלשונו, ולפנים בטרם באה הפקודה (בשנת תר"ה 1845) ליהודי רוסיה להחליף בגדיהם בבגדי אזרחי הארץ, היו יהודי ליטה שונים מאחיהם גם בבגדיהם ובהכובע אשר על ראשם. ואולם ההבדל היותר גדול שביניהם לבין אחיהם יושבי ווהלין (כן נקראים בפי הליטיים כל יהודי ארצם זולתם) היא שיטתם הדתית והמוסרית.
יהודי ליטה הם מחזיקים בישנות (ארטאדאקסין) במלוא מובן השם הזה. בכל אשר עבר עליהם תחת שבט אדונים קשה, כעל כל המון בני ישראל בארצות פזוריהם, לא זזו ממקומם מד' אמות של הלכה, וכל הכוחות המנשבות לא הפריעו אותם מלימוד התלמוד עם כל מפרשיו, ומהחזיק בכל המנהגים שנהגו הקדמונים מחזיקי כן תורנו של התלמוד, עד שהיה להם ‘השולחן ערוך’ עם כל פרטיו קדוש ונורא כתורת משה ועשרת הדברים שנצטוו מפי הגבורה. ובהקדישם והעריצם את בוני מגדל התלמוד מדור דור וכל דרכיהם ועלילותיהם קודש הם להם, לא בזו ולא שיקצו גם את החכמות והידיעות שעסקו בם הראשונים, כמו הרמב“ם והרמב”ן ודומיהם, ובייחוד יקרה להם ידיעת לשון הקודש על בוריה על-פי דקדוק הלשון. גדולי גאוני ליטה עסקו גם בחכמת התשבורת וההנדסה הנוגעת לנחלת התלמוד, ומעולם לא ניצחה רוח הידיעות האלה את רוח אמונתם הישנה בכל דבר שהאמינו הקדמונים, ולא הלכו אפילו פסיעה קטנה מחוץ לגבול שגבלו הראשונים, וכולם עומדם כהר מוצק במקום שהעמידו אותם רבותיהם מני אז. וכאשר הגיעו קרני ההשכלה ארצה ליטה מארץ פרוסיה (כאשר אמרנו למעלה) ורבים מצעירי בני ליטה החלו ללכת לאורם. לא הביטו רבני הארץ אוון בזה, כל עוד לא הרחיקו ללכת ועוד עומדות היו רגליהם בשערי ציון המצוינים בהלכה, רגל אחת בתוך ים התלמוד ורגל אחת על הר ההשכלה. גם לא הביטו אחרי משה (הרמבמ"ן) למצוא עוונו לשנוא בעבור עסקו בחכמות, אחרי כי שמעו את שמעו, כי הוא שומר תורה ומצווה ולא זז מחבבם, ויהי זה משה האיש בעיניהם כשאר גדולי ישראל בימים הקדמונים, שעסקו בחכמות חיצוניות וכתבו ספריהם בלשון העם אשר ישבו בקרבו, עד שלבסוף נדפסו בווילנה גם כל ספרי התנ“ך עם תרגום האשכנזי וביאורו של הרמבמ”ן ותלמידיו ולא היה פוצה פה ומצפצף (אשר לא כן היה כאשר נדפסו ספרי התנ"ך האלה בווארשה, כי נזדעזעה הארץ והחסידים שבמדינה זו קראו מלא ותיהום כל הארץ), וכן הלכו בארץ ליטה התורה וההשכלה שלובות אחוזות יד ימים רבים, ולא ניכר משכיל בפני למדן.
ולעומת זה, כאשר פשטה שיטת החסידות בארצות פולין ובווהלין אחרי מות הבעש"ט ותלמידיו פרסמו את שיטתו, רגזו וחלו גאוני ליטה מכסאותם וישמיעו קול אדיר וחזק במחנה העברים לאמור, כי פרחה צרעת ממארת במצח החסידות, צרעת שבתי צבי וההולכים בדרכיו, ולא נחו ולא שקטו עד הציתם אש בספרי החסידים ושרפו ס' ‘תולדות יעקב יוסף’ בחצר בית-הכנסת אשר בווילנה, וירעישו את הארץ בכתבי פלסתר על החסידים ושיטתם, ויתנגדו להם בכל עוז ותוקף עד אשר למן היום ההוא ייקראו בשם ‘מתנגדים’.
במידה שמדדו המתנגדים אל החסידים מדדו החסידים אל קצת המשכילים, שהחלו אז לצמוח במקומות מושבותם. יען כי שיטת ההשכלה אשר בתחילת צמיחתה בארצות האלה לא נגעה אפילו כמלוא נימה בקודשי המתנגדים העוסקים בתלמוד, התנגדה מכל וכל לשיטת החסידות, אשר מראשית היווסדה הטבעו אדניה על יסוד תוהו ובוהו של הקבלה המרחפת על פני תהום הסודות וההזיות, וכל חכמה וידיעה שיסודתה בשעל האנושי ובחקירה הגיונית היתה לזרא באפס וכקוץ ממאיר בעיניהם ו’צא טמא' קראו לכל הנוגע בה. להם היה הרמבמ“ן לתועבה וספריו ספרי מינים, וכל ההוגה בם נקרא אפיקורוס. ולכן כאשר יצא ספר ‘תעודה בישראל’ לאור, קללוהו החסידים קללה נמרצת ורק מעט המשכילים השתדלו להפיצו בארץ מפני שראו בו תועלת גדולה; לא כן בארץ ליטה, אשר שם לא היה מערער עליו וכל יודעי ספר ידעו והכירו, כי ברכה בו ורק טוב הוא מבקש, כאשר כתב עליו הגאון המפורסם מוהר”ר אברהם אבלי ז"ל מווילנה בהסכמתו בתוך שאר דברי שבח ותהילה בזה הלשון: ‘וילמדו דעת סדר הלימוד ללמד לבני יהודה, לתורה ולתעודה כו’ כי העד העיד בעמו ויתן אומר אמרי שפר, ככל הכתוב פה בספר, לשובב נתיבות ולגדור פרץ, בלימוד התורה והחכמה וגם בדרך ארץ, ויישר לישורון הדרך הנכוחה, לדעת לשון וספר ולאחוז במלאכה, או במסחר הראוי לעשות ככה, ולדרוש שלום העיר המחוז והפלך, ולעשות הטוב והישר בעיני אלהים ומלך כו' '. דברים כאלה לא יצאו מפי אחד קדוש מצדיקי החסידים לעולם.
אפס כאשר החלה שיטת ההשכלה להתרחב מצאה לה יד יותר בארצות מגורי החסידים מאשר בגלילות המתנגדים. יען כי ההשכלה פילסה לה אורחות חיים, ובראותה כי מכשולים לה בדרך על-ידי אבני נגף וצורי מכשול החומרות היתרות ומנהגי שוא ותפל, שנספחו אל הדת בימי-הביניים, בהיות היהודים נידחים מחברת בני-אדם, ויחלו לסקל את האבנים האלה מדרכם, התקוממו המתנגדים תופשי התורה נגדם ביתר שאת ועוז, יען כי לפי דעתם היה להם התלמוד ומפרשיו למשען עוז, כי לא שמו לב על יסוד התלמוד ואבן פינתו, שהוא תיקון הדת לפי הזמן והמקום (כאשר כבר ביארנו בספרינו ‘ביקורת תולדות הקראים’ ו’תולדות הקבלה והחסידות'), ויהי כל מנהג תפל שנקדש מזוקן קדוש להם כדברי התורה. דעתם זאת, שהם הולכים בדרכי התורה, ומידת קרניים להם, נתנה להם תוקף ועוז להילחם נגד ההשכלה, ההורסת לפי דעתם גדרי הדת, ביד חזקה ובזרוע נטויה; לא כן החסידים, אשר אם אמנם שנאו את ההשכלה תכלית שנאה יותר מהמתנגדים, כי בעיניהם היתה טמאה בעיקרה, ולוּ היו המשכילים שומרים כל החומרות והמנהגים אפילו יותר מהחסידים עצמם היו בעיניהם כאפיקורסים רק בעבור לימוד החכמה והלשונות בלבד, עם כל זה לא יכלו עמוד בפני ההשכלה, בהיות משענתם אשר בידם משענת הקנה הרצוץ, לא בהררי התורה הישנה יסודתה, כי אם בהבלי סודות הקבלה והחסידות אשר חדשים מקרוב באו, וגם עליהם יצא הקצף מאת שומרי חומות הדת. המשכיל אשר הוכיחו מתנגד תלמודי על פניו על אשר יקל ראשו באחד המנהגים התפלים העומדים לשטן לו בדרכי החיים המדיניים, היה מוכרח לערוך מלחמה נגדו בכלי קרב לקוחים מבית נשק התורה עצמה, ולהראות לו טעותו בשיקול הדעת, שלא ירד לסוף דעת חכמי התלמוד דורשי שלום בני ישראל ותיקונם, או לשום יד לפה ולהאלם דומיה, אם לא הרגיש בנפשו כוח גדול ועצום להשיב לחורפו דבר אמת וצדק בנוי על יסודות הדת האמיתית. ומובן מאליו שלוויכוחים כאלה לאו כל משכיל זוכה, כי לא לכל איש משכיל ערוכים ושמורים כלי קרב כאלה להשתמש בהם בכל עת ובכל שעה. לא כן המשכיל אשר החסיד שפך עליו בוז וקלון, לא שם לבו אליו, כי ללעג ולקלס היה לו וירוק ירק בפנו, כי כל טענותיו נגדו בהבל יסודם ואין כדאי להשיב עליהם, ואין מתווכחים עם הפתאים שאין בדבריהם ממש, ויען כי כבר היו החסידים גם הם בעיני הלומדים כעוברי תורה וחולפי חוק וגבול שגבלו הראשונים, נקל היה לו להמשכיל לשלם לו במטבע שלו ולומר לו כדברי המשקל הקדמוני, איידי דתאמר לחברך: טול קיסם מבין עיניך טול קורה מבין עיניך. והיא שעמדה לה לשיטת ההשכלה להתפשט יותר במקומות אשר החסידים כבר פרצו פרץ רחב בחומה נשגבה של ‘השולחן ערוך’, מאשר במקומות אשר המתנגדים חזקו החומה ההיא ובנו עליה חומות גדולות ובצורות להכין אותה ולסעדה.
אמנם באמרנו שההשכלה נתפשטה יותר בווהלין מאשר בליטה אין כוונתי על התפשטותה בכמות, רוצה לומר שרבו המשכילים פה מאשר שם, שהדבר הזה נגד המציאות, והחוש מכחיש אותו; אבל כוונתי על התפשטותה באיכות, רוצה לומר שגבולה נתרחב ונתפשט והתירה לעצמה על-פי יסודותיה מה שלא היה בכוחה להרשות לה בארץ, אשר האורתודוקסיה של התלמודיים מושלת שם ביד חזקה. בארץ ליטה ההשכלה ההולכת לרוח הזמן לפלס נתיב לחיים מדיניים, היתה צריכה לפתח ולשדד את האדמה, לעקור ארזים אשר שרשו בארץ מימים רבים, ולנטוע במקום עץ הדעת, אשר פריו למאכל ועלהו לתרופה, תחת אשר בווהלין כבר פותחה האדמה אשר על גבה חרשו חורשים אחרים והאריכו למעניתם, ונקל היה לההשכלה לזרוע זרעה ולשאת אלומותיה. והסיבה אשר עצרה בעד ההשכלה לעשות חיל גם בכמות במחוזות החסידים היא הבטלה והעדר הלימוד בכלל אשר הביאה עמה החסידות, מאז החלה למשול בארץ ממשל רב. החסידים ביטלו את הלימוד העיוני ושמו להם עיקר שיחה בטלה וסיפורי מעשיות מצדיקים, ולימוד עראי של ספרי מוסר וחסידות, על-ידי זה פסקה ביקורת השכל שמקורה בלימוד עיוני, וגברה יד הבטלנות הרחוקה מרחק רב מכל התבוננות וחקירה שכלית. צעירי הימים מדור החדש שבליטה, אשר חונכו על ברכי הלימוד והשקידה, כאשר נפקחו עיניהם על-ידי איזה סיבה לראות באור ההשכלה הלכו בדרך החדשה ההיא שבחרו בה בכוח התמדתם שהורגלו בה לפנים. לא כן צעירי הימים בני החסידים שהורגלו ללכת בטל כל היום, לבלי דעת ולבלי הבן דבר, כי אם לשמוע שיחת כסילים, כמעט אי-אפשר היה להם לפקוח עיניהם לדעת אשר הזמן והחיים דורשים מהם, מבלי אשר נתעוררו על זה על-ידי אחרים או על-ידי מקרה רחוק, ורובם טמנו יד בצלחת, לא עשו מאומה, לא בתורה ולא בחכמה ולא בדרך ארץ ונשארו קרח מכאן ומכאן. ולכן רב טוב עשה הרב ריב"ל בארצו, בהעירו אוזן על-ידי ספריו ובייחוד ס' ‘תעודה בישראל’ שיצא ראשונה, לשמוע בלימודים וללכת אורחות חיים ולהיות לאנשים ככל בני-אדם ושלא לבלות כל ימיהם בחלומות שוא ובבטלה.
פקודת הממשלה אשר באה בימים ההם לקחת מבני ישראל לצבא, אף היא עמדה לימין הריב"ל להורות לצעירי בני ישראל, כי כל דבריו אמת וצדק, וכי רע ומר לנערי בני עמנו העוזבים אורחות חיים ומבלים ימיהם בחלומות אשר אין בם מועיל, והעיוורים הביטו לראות, כי הלכו בתוהו לא דרך, ולא עת עוד לחלום בהקיץ ולשבת בטל, כי הנוגשים אצים לאמור: היו לאנשים, למען לא יאטר עליהם האסון את פיהו ותאבדו באפס תקוה.
לא רבו הימים, והממשלה הדורשת שלום בניה פקחה עוד יותר את עיניה על מצב היהודים ותאמר לבצע את אשר החלה לעשות, כאשר נספר במה שיבוא.
וזאת לדעת, כי גם ארץ ליטה, בכל התנגדותה לשיטת החסידות ובכל השתדלותה לבערה מקרב הארץ, לא עצרה כוח לעצור בעדה לבלתי בוא גם בשעריה המצוינים בהלכה, כי החסידות עשתה לה כנפיים ותעף ביעף בכל מרחבי הארץ ותשלח פארותיה גם ארצה ליטה ותאחז בה עד היום הזה. וילך איש מארץ ליטה, איש גדול בתורה ובכל חכמת בני ישראל בימים ההם, הגאון ר' שניאור זלמן מלאדי, ארצה ווהלין העירה מזריטש גדול לתהות על קנקנו של הרב המגיד דשם ר' דוב בר תלמיד הבעש“ט, וירא את המגיד וישא חן בעיניו וישימהו אלוף לראשו וישב אתו ימים רבים ואוזנו קשבת לתורתו תורת החסידות, וישב אל ארצו וכל טוב אדוניו בידו, ומאז נוסדה בליטה כת חדשה של חסידים הנקראים בפי כל בשם חסידי הרב או כת חב”ד (חכמה, בינה, דעת). אולם שונים הם חסידי חב“ד מכל יתר המון החסידים הרבים, כן בדרך לימודם ועבודתם את ה‘, כן בדרך ארץ וחיי החברה. חכמת רבם גרמה להם לאחוז בזה ולבלי הניח ידם גם מזה, וכאשר הורה אותם לעבוד את ה’ על-פי דרכי החסידות, גם את העולם נתן בלבם להיות עוסקים ביישובו של עולם ודעתם מעורבת עם הבריות; אשר על כן לא קידשו מלחמה על ההשכלה בכלל כיתר כיתות החסידים יוצאי ירך תלמידי הבעש”ט אשר בווהלין, ואם לא ארחו לחברה את הנשבעים לדגל ההשכלה להתרועע עמם ולבקש קרבתם, לא התמרמרו עליהם בחרון אף לחרפם ולגדפם ולשנוא אותם תכלית שנאה, כי ידעו היטב שרבם, אשר מידו קרניים להם, היה אוהב ומחבב את החכמות, ובפרט ידיעת לשון עבר לכל פרטיה ודקדוקיה.
בהיותי כבן חמש-עשרה שנה, סמוך על שולחן חותני בעיר טשרניחוב הסמוכה לזיטומיר, התארח אצלנו החסיד הישיש ר' ישראל יפה, אחד ממקורביו של הרב ר' זלמן ז"ל, והיה מדפיס בעיר קאפוסט, ובדפוסו נדפס סידורו של הרב כשיצא ראשונה לאור, ושמעתי מפיו, שכאשר מסר לו הרב את סידורו להדפיסו ציווהו להגיהו מתוך סידורו של ר' וולף היידנהיים, מפני שהוא מוגה ביותר. דבר כזה לא עלה מעולם על לב אחד הצדיקים בווהלין, אשר בעיניהם גם סידורו של ר' וולף היידנהיים ספר פסול הוא ככל ספרי המשכילים.
גם חסידי חב"ד לא התלוננו על ס' ‘תעודה בישראל’, ויקבלוהו בסבר פנים יפות, ורבים מעשיריהם תמכו את יד המחבר להוציא לאור יתר ספריו.
ז: מגדל עוז ישועת מלך
Von der Stirne heiss
Rinnen muss der Schweiss
Soll das Werk den Meister loben
Doch der Segen kommt von Oben
F.v. Schiller
בעמל ויגיעה ובזיעת-אפיים עבד הריב"ל להרים קרן עמו בעירום ובחוסר כל, וברוב ימיו על ערש דווי כתב ספריו המחוכמים לפקוח עיניים עיוורות ולהעיר נרדמים מתרדמת איוולתם ומרפיון ידיהם, בעמל ויגיעה ובזיעת-אפיים עבדו יתר המשכילים המעטים בעת ההיא, איש-איש במקומו לבוא לעזרת עמם, אשר לא הכירו טובתם ושילמו להם רעה תחת טובה, עד שהמלך במסיבו נעור מכיסא כבודו, כי רוח ה' נוססה בו, מפיו יצא דבר ויהי כטל לישראל, ממרום שלח דברו ויהי לברכה בקרב עמנו.
עוד בשנת 1804 הדת ניתנה בארץ רוסיה, ועוד ביתר עוז בשנת 1835, לבלי הרחק את בני ישראל הרוצים ללמוד בביתי-ספר הכלליים, ולקבלם בסבר פנים יפות כבני יתר עמי הארץ. אבל רק מעטים היו האבות, אשר מצאו את לבבם לשלוח בניהם לבתי-ספר הרוסים, אשר לפי מחשבתם בימים ההם (ורבים עוד עתה) למכשול עוון הם לבניהם ולפה ולמוקש להחזירם אחור מתורת ה' ולהפר מצוותיו. הנערים ההולכים לבתי-ספר הכלליים, עליהם ללכת שמה גם בימי שבת ומועדי ה', ואולי גם לכתוב בימי קודש אלה, אשר לא כדת היהודים, על כן חדלו משלוח את בניהם שמה ויינזרו מהם.
מודעת זאת, שדרך המון בני עמנו להחזיק בדברים קטני הערך יותר מעיקרי הדת ולחשוב בלבבם, כי בזאת הם ממלאים חובתם ובהמה שמן חלקם באמונתם ודתם. על דרך משל: הלאו דלא תגנוב כתוב בעשרת הדברים שיצאו מפי הגבורה על הר סיני בקולות וברקים; לא כן נטילת אצבעות הידיים שחרית סמוך למיטתו, שלא נזדעזעו על זה שמים וארץ וה' לא ציווה. עם כל זה לא היה גנב בישראל בימי הדור העבר, שלא היה זהיר בנטילת אצבעותיו שחרית, ורק עכשיו שזכינו לדור דעה, משרבו המשכילים בישראל, קיבלו גם הגנבים כמה דברים מהם, כמו לזלזל בנטילת ידיים וכדומה, כי גם בדרך ההשכלה רוב העם עושיו הטפל עיקר והעיקר טפל כדרכם מאז בדיני התורה. לא ידעו ולא הבינו היהודים בארצנו בימים ההם, שאפשר לבניהם להיות יהודים כשרים ונאמנים לאלוהים ולעמם, אם גם חס ושלום, יקר מקריהם בלכתם לבתי-הספר לכתוב בשבת יותר משתי אותיות, ותרי"ג מצוות שניתנו לישראל אם יעבור היהודי לפעמים על אח מאחת מאלה לעת הצורך, איננו חס ושלום כופר בעיקר ולא יצא מכלל ישראל. יהיה איך שיהיה, על-פי דברים כאלה עמדו בני ישראל מרחוק ולא יכלו ליהנות מרוב הטובה שרצתה הממשלה להשפיע להם כמו ליתר בני ארצה. לא אשפוט, אם טוב עשו בני ישראל בזה שהבדילו בניהם מבני עם הארץ וסגרו בעדם השער להתפרנס אחר-כך בכבוד ובהיתר, ורבים מהם הוכרחו לשלוח בעוולתה ידיהם להביט טרף לביתם, כי אכף עליהם פיהם, ונפלו על-ידי זה במהמורות חטאים יותר גדולים והיו לבזיון ולשמצה בעיני העמים. הניסיון הורה לדעת, כי לא טוב עשו וימררו את חיי בניהם אחריהם ויכשילום בדרכיהם.
ויהי בשנת 1840 העיר ה' את רוח הקיסר האדיר ניקולאי הראשון נ"ע, לפקוח עיניו על מצב היהודים אשר בכל מדינות מלכותו, וירא כי ברע הוא, יען כי טחו עיניהם מראות ולבם מהשכיל ומהבין, כי בהיותם יושבים בארץ לא להם בין עם גדול ועצום כעם הרוסים, עליהם לדעת לשון המדינה וחוקי הארץ ולהתקרב אל האזרחים בכל דבר שאינו נוגע לדת ולאמונה, ולחנך בניהם באופן שיהיו מוכשרים לקבל זכות ומשפט אזרחי הארץ, וירא הקיסר ויתבונן כי לא טוב היות עם היהודים לבדו כזר וכנכרי בארץ מולדתו, ובקרבו אין איש שם על לב לתיקון המעוות זולתי המשכילים המעטים, אשר לא נשמע קולם ועוד היו למשל ולשנינה. וישם אל לבו לצאת לעזרת העם הזה, להיטיב אחריתו על-ידי פקודתו הרוממה, לעשות להם סדרים נכונים ומשפטים יחיו בם, לחנך בניהם בחינוך טוב ומועיל, למען הכינם לקבל טובותיו בימים הבאים, ויחשוב מחשבות להועיל להם על-פי דרכם, לכונן להם בתי-ספר מיוחדים, ויפקוד על המיניסטריום להשכלת העם לבקש עצות ותחבולות איך להרים את העם הזה משפל מצבו ולתת לו אחרית טובה ותקווה לדור יבוא.
מושל ביראת ה', אשר רחש לבבו דבר טוב, כל משרתיו עושי דברו ישרי לב המה, ופקודתו לטובת המין האנושי תבוא כשמן בעצמותם ושמחה להם עשות טוב. שר השכלת העם אשר היה בימים ההם, סרגיי סמיונוביץ אובארוב נ"ע היה איש טוב וישר, אוהב כל אדם בלי הבדל דת ולאום, ותבוא שמחה בלבו לפקודת הקיסר הזאת ולא איחר להוציאה אל הפועל בתשוקה נמרצה ובהשתדלות גדולה. לא רבו הימים והדת ניתנה לכל הגנראל-גוברנאטורים בכל הפלכים אשר היהודים נחתים שם, לקרוא עצרה ולעשות אסיפות (קאמיטעטען) אשר יוועדו שמה מלבד שרי המדינה גם אנשים חכמים מבני ישראל, להמתיק סוד יחד במה תיוושע יהודה וישראל ישכון לבטח בארץ רוסיה הברוכה, ולא יהיו כעם לבדד ישכון מרוחקים בזרוע מיתר העמים אשר בארץ מולדתם.
ויהי היום וילך המיניסטר אובארוב למסעיו (בשנת 1841) ויעבור בארצות קורלנדיה וליפלנדיה ויט עד עיר הבירה ריגה, ויהי בהיותו בריגה וילך לבקר את בתי-החסד ובתי-הספר אשר בעיר לראות את הנעשה שמה, וירא גם את בית-ספר העברים אשר כבר נוסד שם מעדת ישראל המשכילים, וירא את היכל ה' אשר יסדו שם לתפארת, ושם איש צעיר לימים מעיר מינכן, בירת ארץ באוואריה, ושמו הר“ר מנחם בהר”א יהודה דוקטור לילינטאל, והוא מטיף לבני ישראל בהיכלם ומורה לילדיהם בבית-ספרם. והאיש טוב-רואי ויפה-עיניים, מדברו נאוה וכולו אומר כבוד, ויהי כאשר דיבר עמו המיניסטר וישא חן וחסד לפניו ולבבו הבין, כי הוא האיש אשר בחר בו ה' להושיע את אחיו ולגלות למוסר אוזנם ללכת בעצת הקיסר האדיר להשכיל להיטיב. ידע המיניסטר את תכונת רוח הקיסר, תשוקתו להיטיב וחרון אפו על עוברי רצונו, גם לא נעלם ממנו קשי עורף עם בני ישראל בכל דבר הנוגע לנחלת אמונתם, אשר עליה הורגו ובאו באש ובמים, וידע היטב, כי אם לא יעמוד איש נבון וחכם מקרבם, איש אשר רוח ה' בו ומלתו על לשונו, לפקוח עיני העם ולהבינם את הטוב, אשר הקיסר חפץ לעשות עמם, וכי לא לבו הלך חלילה לנגוע באחת פינות הדת הקדושה מורשה קהילות יעקב, אם לא איש כזה ימצא לדבר על לבם לעשות רצון מלך ושריו לטובתם ולהיטיב אחריתם, ולא יהיו דור סורר למרות פי מלך, או אז רע ומר יהיה גורל העם הזה. המיניסטר הטוב והישר, אשר רצונו וחפצו היה באמת רק לעשות טוב וחסד לעם הזה, שמח מאוד במצאו איש כזה, אשר לבו ניבא לו, כי מושיע ורב יהיה לעמו, כי שפתיו ישמרו דעת ולשונות תמהר לדבר צחות ומישרים, וכל העם רואים את הקולות יוצאים ומפכים ממקור טהור ונתנו לו אוזן קשבת לטוב להם ולבניהם כל הימים. המיניסטר גילה אוזן ד“ר לילינטאל, ויספר לו את כל אשר פקד עליו הקיסר לעשות ליהודים למען הרימם משפל מצבם, וידבר המיניסטר על לב לילינטאל, כי באהבתו לעמו יטה לעול שכמו, ללכת אל כל הערים הגדולות אשר שם בני ישראל יושבים למשפחותם, ובלשון לימודים אשר נתן לו אלוהים יגל למוסר אוזנם, ויטה את לבם, כי ישלחו כתבי תורה להדר כבוד הקיסר מכל מקומות מושבותיהם, על כל הטוב אשר ברצונו לעשות להם, ויבקשו פניו לעשות להם בתי-ספר ולפקוח עיני כבודו עליהם לטובה ולרחמם כאב את פניו. כי ידע המיניסטר, כי כן רצון הקיסר שבני ישראל מעצמם יתעוררו לבקש חסדיו, ואז יביט עליהם ברחמים רבים לטוב להם כל הימים. ד”ר לילינטאל הטה אוזנו לדברי המיניסטר הישר באדם, ואם אמנם ידע בנפשו, כי כבד הדבר להפוך לב עם לא לומד להשכיל זה מאות שנים, ואשר מאשריו התעוהו מדרך החכמה להבלי שוא, ערלה אוזן עם כזה משמוע מוסר השכל ותוכחת חיים, ואף כי מאיש לבוש בגדי אירופה גדוע זקן, ידע היטב את העול הכבד אשר הוא נוטל עליו, ובכל זאת שם באלוהים כסלו, כי יהיה עם פיו ודבריו יהיו נשמעים בצאתם מלב מלא אהבה לעמו. המיניסטר נסע לדרכו, ויצו ללילינטאל להכין את עצמו ללכת לבוא לקרית מלך רב פטרסבורג בעת שיקראוהו שמה, בין כה וכה ישים עצות בנפשו כדת מה לעשות בקהילות היהודים אשר הוא הולך לבוא שמה.
למען דעת את כל התלאה אשר מצאה את דוקטור לילינטאל בראשית דברו אל בני ישראל לעשות רצון מלכם לטובתם ולאשרם, הנני נותן לפני הקוראים את דברי האיגרת אשר כתב דוקטור לילינטאל ביום השביעי לחודש תשרי שנת תר"ג, שנדפסה בווילנה בשנה ההיא, וזה לשונה:
אחי ועמי!
אליכם אישים אקרא וקולי אל בני עמי, כי גדולות אספר לכם, וישועות מקרוב באו אשר אבותינו לא ראו, וזקנינו לא שמעו; דמעותי על לחיי דמעות ששון ושמחה, לבי רועד בקרבי וברעדה אתן תודה לאל גמל עלינו לתת לנו שארית ופליטה בתוך עמי הארץ ולהטות לב מלכים ושרים לחמול עלינו.
כי הנה זה שנתיים ימים העיר ה' את רוח הקיסר ירום הודו לפקוד על השרים היושבים ראשונה במלכות להתייעץ ולהתחכם להיטיב מעמד בני יעקב בבחינת החכמה והמוסר, כי אמר: בל אוכל לראות בשפלות העם הזה. אב אני לכולם, בני ועבדי המה יחד; על כן התאמצו להמציא מזור לתחלואותיהם, ועלי למלאות את אשר אמצא לטוב על בני ישראל היושבים תחת ממשלתי.
כה דבר הקיסר יר"ה, לא סוד הממשלה (גאסודארסטוועני סאוויעט) ולא אסיפת המיניסטרים (קאמיטעט מיניסטראוו) הקדימוהו במועצות כאלה, לא אלה העירו את רוחו הנשאה, רק הוא לבדו הוא השליט בממלכה האדירה בתבל, הוא לבדו פנה בחסדו אל העם הדל הזה, פנה בלבבו הטוב כאב רחום אל ריבואות אלפים להרימם אל מרום חיי ההצלחה לתת להם בתי-ספר ולהבקיע בזה כשחר אורם והצלחתם כצהרים, ולהטיב ימי חייהם מן הימים הראשונים.
חיש ומהר פנו המשנים למלאות את הפקודה הרוממה, ובימים מעטים יצא דבר המלך אל כל הגנראל גוברנאטורים בכל מקום מגורות היהודים לכונן אסיפות (קאמיטעטען), ועל האסיפות היה לשאול גם פי אנשים מעמנו, על דבר משמרת הרבנים ועבדתם בפרט, ולהמתיק סוד למצוא עצה להכין את היהודים להיות אזרחים מאושרים ומועילים בכלל. אחרי הדברים האלה, מבלי דעת מאומה מכל אשר נעשה, נקראתי לבוא לפטרבורג לחוות דעתי גם אני על אודות ענייני היהודים לפני המשנה אובארוב, והמיניסטר הטוב וטהר-לב הזה הטיף דברי ניחומים ורחמים לפני אוהביו הגדולים המיניסטרים הנשארים ויוועץ אתם להמציא עזר ותרופה לתחלואיהם.
שישה שבועות נשארתי שמה ברצון המיניסטר, ובשובי לעיר מושבי לריגה היתה עלי יד הפקודה להשיב מענה על כל אשר ישאלוני מאת המיניסטרים בזה ותהי עלי העבודה עד חודש טבת, ואז צוּויתי לנסוע לווילנה העיר – לראות ולהראות את הממשלה, ואם נכון לב עמי למלאות רצונה ואם נרצה לבבם לייסד בתי-ספר מרצון חופשי – ולתת יד בזה להחזיק את מעוזי הצלחתם להטיב להם.
באהבה רבה קיבלוני ראשי עדת ווילנה, וגם אנוכי התמכרתי אליהם בלבב שלם ואל רוח חפצם ומגמתם, ויהיו שלמים עמדי עד עברי למינסק. אנשי העיר הזאת לא הבינו את דבר שליחותי, טחו עיניהם מראות ולהבין את רצון המיניסטר הדורש רק טוב לנו, המה פנו אלי עורף, ותחת כי היה להם לדעת, כי בהתנדבם למלאות את רצון הממשלה יקנו להם את חסדה, שפכו עלי כעס חרונם – מאסו עצת אמת, לא האמינו לדברי, כי ימלא הקיסר יר"ה ידו בפקודה אם ימאנו, לעגו על דברי וישטנוני וירדפוני עד כי כלימה וחרפה כיסו פני.
כה שבתי אחרי עבור שלושה שבועות לווילנה בפחי-נפש, ובלב נשבר בכיתי על אבדן דעת אחי ועמי ואשפוך תמרורים במסתרים ואתפלל לה' בעת ההיא ואומר: עד מתי אלוהים! עד מתי יגדילו עליהם פיהם והוותם, וידיחו עליהם הרעה, ובין כה וכה קמו גם תושבי עיר ווילנה ביום ב' דחוה"מ פסח, ויהרסו את הבניין אשר בנו לכבוד ולתפארת וירדפוני – ‘צא צא, טמא’ קראו לי, ‘צא, מדיח עמך, עד כס הממשלה נביא משפטך’.
במר לבי נפוגותי, והאלוהים הבוחן כליות ולב הוא ראה בעמלי, ידע הגיגי, כי רק לתהילת שמו הגדול לתהילת אש-דתו הקדושה; רק לטובת אחי ועמי העמסתי עלי את העבודה הגדולה הזאת, הרואה ללבב יראה, כי בלב תמים העירותי את אחי היושבים ברוסיה להקדים את הממשלה למען תיטיב גם היא לנו, ולמען תוסר החרפה הרובצת עלינו, ואל מטרת החפץ הזה לא נוכל להגיע כי אם נתחזק לשמור דתנו ואמונתנו בטהרתן ובתתנו חינוך טוב לבנינו – כי רק בזה תיעתר הממשלה הרוממה לפתוח לנו פתחי פרנסה חדשים, זאת ידע ה' יודע מחשבותי הנקיות! ואשר היו מוזרות אמנם לאחי ויתנוני מחרף נואץ ה', שונא ועוכר ישראל – וידמו כי ירצה לאלוהים לשנוא ולשטום אותי.
מורדף, שנוא ובזוי, פניתי לדרכי פטרבורג, כי שלח אותי הגנראל גרובר קוראטור, והמיניסטר גם הוא שמע כבר את כל אשר נעשה וישמור את בואי. בהפנותי שכמי ללכת מעיר ווילנה לא יצאו לשלחני, גם ברכת-הדרך גם נשיקות הפרידה ודברי ניחומים רחקו ממני, רחקו ממני אלה אשר בגללם עזבתי את בית אבי ואת מולדתי, ורק בנשאי עין אל אבי שבשמים השלכתי כל התלאות אחר גווי, ואשים נפשי בכפי לעשות לטובת עמי ולפעול בעד הצלחתם כיד ה' הטובה עלי.
ומי יכול היה לקצוף עלי לעת כזאת, אם בהיותי בעיר הממלכה לבשתי נקם לבקש משפט אויבי? מי היה יכול להתלונן עלי אם אמרתי אז בנפשי, למה תרדוף שלום רודפיך ומקלליך בעד כל מפעל טוב? או מי יצדק להאשימני אם בעודני צעיר לימים ונעזב מכל יועץ, אם במגינת לבבי רציתי לרפאות רק נגעי נפשי?
אבל יש אלוהים בקרב לבבי ואהבת דתי ועמי בוערת כשלהבת יה לא תכבה. – ‘מי אני ומה אני’, אמרתי בלבי, כי אקום נקמת כבודי, האם אינני הצעיר באלפי ישראל? והדל ברבבות בני אדם? האל הרועה אותי מעדי, ודברי נאמן ביתו יעמדו תמיד לנגד עיני, גם הוא חילה את פני אלוהים ‘מחני נא מספרך’ ועלינו ללכת בדרכיו הקדושים, ולצעוד במעגלותיו להסיר חרפת מחרפינו, ולשום מטרת טובת אחי נגד עיני סלה, ככה חיליתי את פני ה' לחזקני, ובמחשבות כאלה באתי לקרית המלוכה ועמדתי לפני המיניסטר.
ואספר לפניו ולפני שריו הסובבים אותו כל אשר קרני, ואתחנן בעת ההיא לבל יחרה אפו על אחי במאנם לשמוע את דברי. כי לא ממרי רוח נגד רצון הקיסר הקשיחו לבם לדברי, כי מי נאמן למלכו יותר מעמי? ומי מקשיבים לקול אדונם יותר מאחי? אבל רק לי לבדי לא האמינו, כי איש זר אנוכי להם ויליד ארץ נכריה אני, ודבר מלכם לא ראו בכתובים; ושנית, בשפל מדרגתם יפחדו מכל חדש, פן ירופף עמודי דתם, וכל שמועה חדשה תפיל עליהם אימה, כי אלה אשר האמונה לבדה כל משען חייתם, אלה אשר בעבודת אלוהים ימצאו כל מקור שמחתם ותקוותם, כמה ייראו ויפחדו לבל יאבדו אותן, ויתנחמו לאמור: טוב לנו אם בנינו יגדלו בלי חינוך ובלי לימודים, כי אז לא יבושו לאכול לחם מגואל אשר יביאו בזיעת אפם, בל יבושו לשאת נטל ערובתם על שכמם, לא ייכלמו לעבוד גם עבודת פאקטור, אמנם מה תהי אחריתם אם יאמנו וישכילו ולחם אחר לא יהיה להם, רק לחם ופרנסת הימים הראשונים, אשר יהיו להם פיגול ולחרפה לנגוע בו? או אז ישליכו אמונת אבותם אחרי גוום, ומי יקצוף על האבות אם יהגו כזאת, אם ייראו מזה? לא – לא – האמונה היא חבל נחלתם, התורה היא ירושתם, וגם חייהם והונם כאין נגדם, ולוא הבינו, כי הממשלה הרוממה גם אושרם והצלחתם תבקש ומבלי נגוע באמונתם, אז גם הם שכם אחד ירצו ללכת בדרך אשר תצווה ללכת, כי עם חכם ונבון הגוי הזה להבדיל בין טוב לרע ובעלי כשרונות טובות, ובמשך זמן לא כביר ולמדינת רוסיה עוד אלפים ריבואות אדם מועילים וטובים.
בשמחת לב שמע המיניסטר דברי אלה ויען: כן דיברת! עלינו לדאוג להמציא עזר למען ימלא רצון הקיסר הקדוש ולמען לא תגדל עוד רעת העם הזה על-ידי סירובם ומיאונם. דרך חייהם ומעשיהם יבחנו, ובפקודת שלטון יצא הנעשה לאור, אך מרה תהיה אחריתם אם ימאנו לקבל החסד השפוך ולשמוע לדברי הממשלה הטובים.
וכאשר כילה המיניסטר לדבר, נתן פתשגן הכתב אל אסיפת המיניסטריום (קאמיטעט מיניסטראָוו) שרי המדינה וגדוליה, היושבים לפקח על אודות בני ישראל. השעה הזאת היתה גדולה ונכבדה, קדוש היה היום הזה ונורא; לו פנו חלילה לסירובכם, מי הרהיב אז עוז לחלוק על דבריהם? מי לבש רוח למלל אף אומר אחד?
אך ה' העיר לחמלה את רוח השרים, כי באהבה נזכרתם ביום הזה ובחסד נקרא שמכם, ראו את מצבכם וידעו תומתכם אל מושל ויראתכם לשמור פקודותיו, ובפה אחד ענו כל גדולי הממשלה: כי רק מפחדם לבל יסירום מאמונתם לא ישמעו אל פה הדובר אליהם, ורק מיראתם לבל יחולל חלילה שם התורה הקדושה יאטימו אוזניהם מכל עצה, כי העם הזה יראים וחרדים לדבר ה' וכל חפצם וישעם רק תורתם, לא יערכו אליה כל הון, ויקרה היא להם מכל יקר, בוז יבוזו לכל חמודות תבל, רכושם ונחלתם תקוותם ומשענתם הוא, שם אלוהים היחיד והמיוחד. אבל עלינו להראות לעם הזה, כי אין רצוננו לגעת חלילה בדברי תורתם, בל נפרוץ גם גדר קטן, ונשמיע לעם הזה, כי חפצנו ומבטנו רק טובת כלל היהודים החוסים תחת כנפי המשרה, ואז יאמר העם הזה: הן חמל הקיסר על שארית יעקב. ושרי המדינה תקעו כף, נתנו יד להרים קרן ישראל, למען יברכו מלא שמחה את המלך ויתפללו על שלום הארץ ויטו אוזן לכל הפקודות אשר תצאנה מטעם המלך ושריו.
ככה דיברו השרים האלה, ובלב חמלה ובנפש רחמים הציעו שאלתם לרגלי אדונינו הקיסר לצוות לקרוא לעיר הממלכה אנשים מבחירי עם ישראל ויראי ה', אשר דבריהם יהיו קדושים בעיני אחיהם – ואלה ישבו בסוד השרים להגיד במה יזכו אורח הצלחת עמם, וגם להורות לנצור דת ודין, ולהביא תכלה לכל קלון ולכל משטמה ולבל יהיו עוד לבוז בעיני שכניהם.
ואדונינו הקיסר בשמעו את שאלת יועציו וחפץ שריו וייעתר להם ברוב חסדיו, ונתן הדת נכתב ונחתם בחותם המלך, וליהודים אשר היו בקרית הממלכה היה חג ושמחה. והמיניסטר אובארוב שלח אחרי ובפנים צוהלים אמר אלי: חמל ה' על עמו, ועל עבדיו התנחם, הנה עתה יבואו ימים טובים ליעקב ושנות הצלחה לישראל, העיר הסגורה עד הנה פתחה שעריה, והבתים אשר לא דרכה בם רגל יהודי פתחו דלתותיהם לקראת רבני ישראל, אשר יישבו בסוד השרים היושבים ראשונה במלכות, ויראו בני עמך וישמעו, כי רק טוב והצלחת העם הזה אנחנו מבקשים, ורצון אדונינו המושל להסיר חרפה מאחיך. האח! כמה יגילו אחיך לשמע הבשורה הזאת, ואיכה יברכו את שם הקיסר על אשר ריחם אותם בטובו הגדול ויזכרם באהבה. אקווה כי עתה יבינו אחיך את החסד השפוך עליהם ואת הכבוד הגדול הנעשה להם לעיני כל עמי הארץ, אקווה כי עתה ישכילו לבלי לעזוב את שעת הכושר הזאת, למען ייטב להם כל הימים, כי אם נרפים יהיו עתה וידם לא תתחזק לעשות חיל ולהעמיד להם ריווח והצלה תעבור שעת הרצון ולא במהרה ישובו ימים כאלה, ושונאיהם יצדקו כי יאמרו: אך עם סכל ואוויל העם הזה, בצדק באה עליהם מצוקתם ורעתם; כי המשרה ביקשה הצלחתם והמה בזדונם ומרים פנו עורף.
ויען עוד ויאמר: ולמען יישמרו אחיך ממוקשי הרעה הזאת, ולמען יינצלו מצלע נכון להם, לך בכל ערי משכנות אחיך, והגד להם לדעת את יקר העת הגדולה הזאת והבינם את האהבה ואת החסד אשר יופיעו עליהם מאת כיסא אדונינו הקיסר, אמור להם: איך המירה הממשלה קלונם בכבוד, להושיבם אצל סוד המיסניטריום, ותחת כי עד עתה היה להם רק לשמוע עתה יבואו בעצת גדולי המדינה, קרא באוזניהם לבל ייראו ולבל יחתו ויאמינו, כי מבתי-הספר ייצא להם מקור פרנסה חדשה, וזה ינהלם על שפעת לחם והצלחה רבה, מבלי סור מאת האמונה. דבר להם, כי לא אנוכי לבדי שלחתיך, רק בשם הקיסר האדיר הנך שלוח להביע להם רצונו הקדוש, כי ציווּני לשלחך להודיע בכל הארץ את רוח החמלה אשר נתן אלוהים בלבו ואת תשוקת הרחמים אשר שלח יושב שמים בנפש משיחו הקיסר הנעלה.
לא בשאלות ולא בבקשות בוא אבוא עתה, בל אחפוץ מכם דבר ובל אובה מכם מאמה, אין לכם חדשות לעשות ואין לכם לייסד כל חדש, לא לבנות בתי-ספר ולא לכונן בתי-מדרש, הנה באתי רק להשמיעכם את הדברים אשר שמה הממשלה בפי, למען תבינו את מבטה, כי רק טובתכם ורק הצלחתכם תבקש.
הנכם רואים, אחי, כי אין ערוך לשברנו, מיום ליום נרדה עשר מעלות אחורנית, העוני והחסר יגברו בין אחינו, האנשים אשר לא כביר בתיהם מלאו רכוש עתה דללו, ומי נחלה על שבר ישראל? ומי מאתנו ידאג לחבוש נגעי רוחנו אלה? ומי יתאמץ לתת מזור לפצעינו? אהה! אין אדם לעמוד בפרץ, נשתומם לראות כי אפס איש, אין עוזר ואין מושיע.
ולמה עוד תשתאו, אחי היקרים, אם יקראונו שכנינו עצלים ונרפים בראותם את אביונינו המרודים ההולכים המונים-המונים ברחובות קריה בלי כסות בקרה ובבלויי סחבות מדוכאי מחלה ומדווה, ובראותם את בתיהם מגואלים בטיט ורפש? ומדוע ייפלא בעיניכם כי בוז יבוזו לכם רואיכם וככלי אין חפץ ימאסו קרבתכם וירחקו אתכם מבלי תת לכם דת אזרחים בארץ?
ואם תענו לאמור, חפים אנחנו מאשם, כי מה עשו העמים לוא היתה נפשם תחת נפשנו? מה עשו, אם כמונו היו נדודים כל היום להביא לחם צר לבתיהם? אנחנו בכל עוניינו, הלא עוד נוחיל לאלוהים ובעקת מצבתנו נשמח בימי שבתותינו, נשיש ביראת קודש בימי מועדינו גם על לחם יבוש ונקוד, וגם אם תכבדנה עלינו התלאות, לא ימוש מזכרוננו שם ה' הגדול והנורא, לא נשכח את יום המשפט ואת חיי עולמי עד, נירא מאת אלוהינו הנורא, ונסיר מתוכנו כל חטא ועוון.
טוב אחי, כי אמת תדברו, אבל מי יודע זאת? מי ידבר בעדנו ומי יריב לנו? איפה האנשים אשר יסתמו פיות משטינינו? אם להוציא כאור משפטנו? כן, אמנם יש ויש בנו אהבה וענווה, יש בנו צדקה וחמלה, אך מי יתנה זאת לפני הגדולים? ומי יספר כאלה בסוד שרי המדינה? נמצאים בקרבנו בתי תלמוד-תורה ובתי ישיבות, ישנם בתוכנו אנשים חכמים בעלי תורה, אך מי מהם יטה לב השרים הגדולים לטוב לנו, כן הדבר גם העני וחסר הלחם ירוץ לשמוע דבר ה‘, לשמוע תורה מפי דורשיה וחכמה מהוגה בה, אך מי יעיד אם הולך הוא אל בית ה’ ולא אל בית החנויות להונות, מי יודיע להם כי ירוץ ללמוד דתו הקדושה ולא ירוץ ללכת אחר תאוות לבו?
אהה! אין איש, אין גם אחד לדבר בעד עמו, רק קול שטנה יישמע עלינו, כל קול מבזה כבודנו ומשפיל קרננו בעיני העמים יישמע תמיד, מכל עבר ומכל פינה רק הווה רק עוון יישמע, פה כיחש אחד מעמנו, פה גנב אחד מעדתנו, פה התגנב אחד לעבור את הגבול, שם עבר השני חוק המדינה, וכל טוב וכל צדקה נעדרת וכל מפעל וכל חסד נדמה, על כן בזויים אנחנו ושפלים, כרם ה' שמם ועלה עליו שמיר ושית.
ואיככה לא תגילו, כי תעמדו לפני המלך, כי תתייצבו לפני רוזנים לדבר בעד שלום עמכם. הבה, אחי, וניתן תודה לאל מעוזנו, שיר חדש לו נשירה, כי חמל עלינו לתת אותנו לחן וחסד בעיני אדונינו המרומם, לתת לנו מהלכים בחצר המלך, ולקרוא גדולי עמנו לשבת בסוד גדולי השרים ולחוות דעתם הרחבה, על כל דבר הנוגע להצלחת אחינו, ולכל עניין הנוגע לאמונתנו ולהיוועץ שמה, במה תיוושעו ומאין יבוא עזרכם.
והיה בשבתם שמה וידברו על אודות מצב היהודים בכלל, יבקשו המחלה ויחקרו על התרופה, ידעו הנגע וימצאו המזור, האם גם אז תהי רעה נגד פנינו? כי יאמרו העובד אדמתו יידע לדבר לשון רוסיה, האמן ילמד כתב וחשבון והסוחר יידע לשונות שונות, גם הרב היושב על כס הרבנות יהיה לאיש אשר יוכל לעמוד בחצר מלכים ולדבר לעדתו בשפה ברורה, לרעות את עמו על שדה המוסר ועל מעיני האמונה כרועה ושומר נאמן.
אל אחי – ידעתי כי טובה זאת לנו ותועלת כללי. כי לוא עמדו עלינו לשכח תורה מאתנו חלילה, ולסוג אחור מן התלמוד והפוסקים, אז יחד נרימה קול בכי ונבכה במסתרים על שבר בת ציון. אבל לא כן הדבר, תורתנו תפרח והתלמוד יכה שורש, ותחת אשר לפנים אמרו עלינו, אך שעו עיני העם מראות, ייאמר ליעקב: זאת חכמתם ובינתם לעיני העמים, היא תפארתם, להושיבם במרומי קרת ולהנחילם כבוד מאת חוסימו. שמעו מדברי ואל יוסף פנות-לבבכם להקשות עורף עוד, כי אם לא תחפצו לשמוע לדברי באשר הנני צעיר לימים, יליד ארץ נכריה עמכם, הלא תשמעו לקול הרבנים אשר יגידו לכם, שמעו לעמודי עולם, אשר יעמדו כצורים חזקים על כבוד התורה ועל כבוד הדת כי המה קרואים; ועל-פי דבריהם ועצתם יקום דבר, ואליהם כעת הנני נוסע להיוועץ עמהם בדבר הצלחת העם הזה, אז אם גם המה יתחזקו וכחומה בצורה נעמוד, ה' ייטיב לנו צאתנו ובואנו ושלום לנו ולכל ישראל.
אלה דברי אחיכם הצעיר מנחם ב"ר יהודה ליליענטהאל
ככל הכתוב באיגרת הזאת כן עשה ד"ר לילינטאל. נסע מעיר לעיר בכל ערי הארץ הגדולות אשר שם יהודים הרבה ודרש ברבים במתק לשונו ובדברים היוצאים מן הלב, צעק מנהמת לבו אל הנאספים לשמוע דבריו, ויבינם מה המוצאות אותם, אם, חלילה, יאטימו אוזנם זאת בפעם לקול פקודת הקיסר האדיר, ומה טוב יהיה חלקם ומנת כוסם, אם יעשו כדבר הזה; לבחור להם אנשים חכמים וידועים, יראי ה' ומכובדים בעיני כל העם, ללכת כרצון הקיסר ושריו להיוועד בפטרסבורג בשבת תחכמוני בסוד שרי המלך להיוועץ על דבר היהודים ומצבם. ומה לעשות למען הרם מכשול מדרך העם הזה, ומאת הוועד הזה תצא תשועה לישראל ועצת אמת להיטיב דרכם ומצבם לדורות עולם.
עוד בטרם באה האיגרת הזאת לערי ישראל הקול נשמע בין משכילי העם, כי בחר המיניסטר בדוקטור לילינטאל ויצווהו על עמו ללכת אליהם ולהעיר לבם ולהכינם ליום הגדול, יום האסף רבנים וחכמים לקרית מלך להושיבם עם נדיבים, נדיבי עם הרוסים ושריהם, לבקש עצה ותחבולה איך להיטיב מצב העם הזה חדל עצה ותושיה. המשכילים בעם ששו לקראת הבשורה הזאת ויחלו להעיר ולעורר את אחיהם, איש בעדתו, כיד החכמה הטובה עליהם, לעשות רצון מלך ושריו למען אושרם והצלחתם אשר תבוא לרגלי האסיפה הזאת. ויקומו ויכתבו איגרות שלום וברכה אל לילינטאל ויחזקו את לבו בתקוות טובות, ויודיעו אותו כי בכל מקום אשר יבוא שמה ימצא אוהבים ורעים אשר יעזרו על-ידו להוציא אל הפועל את מחשבתו הטובה. לטוב ייזכר שם המשכילים האלה, בייחוד בעיר הגדולה ברדיטשוב המלאה לה יהודים ונגידי עם, ואשר עליה עיני כל ישראל בערים סביב לה, נמצאו אנשים משכילים וחכמי-לב ואוהבי עמם, הלא המה דוקטור שפרלינג וחתנו דוקטור רוטנברג, והחכם השלם הר“ר אברהם ראטהויז, אשר היה בעת ההיא עוד צעיר לימים, אבל מלא כוח עלומים ובעל נפש משכלת ולב רגש, המה נועדו יחדיו ויכתבו לד”ר לילינטאל דברים טובים, דברים ניחומים לחזק ולאמץ את לבו, למען יידע כי בבואו לעיר ברדיטשוב ימצא אוזניים קשובות וידיים פרושות לחבקו באהבה עזה ולברכהו על כל הטוב אשר הוא עושה לבית ישראל.
בימים ההם כתבתי גם אני לד"ר לילינטאל מקריית מוהילוב אשר על נהר דניסטר את דברי האיגרת הזאת:
יום ה, ד תשרי, תר“ג לפ”ק
אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו! נשיא הדור ודורשיו! איש מהיר במלאכת ה' לפני מלכים יתייצב, שר וגדול ליהודים ורצוי לכל אחיו, דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל בית ישראל, ה“ה הרב החכם הנודע בשערים לשם ולתהילה, כבדו מלא ארצנו מוהר”ר מנחם נ"י לילינטאל!
הנה אנוכי עומד על המשמר ימים רבים, צופה ומביט, מתי אוכל לבוא להשתחוות לפניך ולהודות לך על כל הטוב אשר אתה עושה לעמי, ותשנס מותניך לעמוד בפרץ ולחזק בדקי בית יהודה וישראל. אם אמרתי אשלח דברי אליך ריגאה, ואשמע קול מבשר ואומר, כי בווילנה הנך ניצב על במתי בתי-התפילה, על גפי מרומי קרת, ונפשך תדרוך עוז, לקרוא בשם ה' באוזני שארית יהודה לעשות הטוב והישר, להכין לבבם לקראת חסדי ה‘, אשר יצווה עליהם על-יד עבדיו המלכים והשרים. ואפן כה לבקשך שמה, והנה הרוח הדובר בך, רוח דעת ויראת ה’, נשאך מינסקה, לפקוח עיני העברים שמה ללכת באור ה', להסיר כבלי הברזל, חבלי הבלי שוא, עבותות עגלות בית אוון מעל רגלי העם ההולכים בחושך, לנחותם בדרך המלך (כי בעוונינו עוד רבו כארבה הרועים המתעים, האוכלים שה פזורה ישראל בכל פה, עוד רחוק מישועתם דברי שאגתך, ובבכי ואנחה ומר נפש לא נוכל להכחיד תחת לשוננו, כי עוד לא נרפאה משובתם בארצנו זאת, עודם רובצים תחת עול האיוולת הרודה בהם בפרך!). ופניתי לקרוא אליך שמה, והנה מכנף הארץ שמענו כי הובילוכך רגליך אל קרית מלך רב, משוש כל ארצנו, העיר פטרסבורג (אלוהים יכוננה עד עולם!), ומשם בוא תבוא ברינה לשאת משך זרע אמת, לזרוע צדקה גם בערינו אלה. שמעה אוזני ותגל נפשי, וחיכיתי לך עד כה.
ויהי בימים ההם עזבתי גם אני עיר מגורי (היא העיר קרמניץ) ללכת לבקש באשר אמצא טרף לביתי, כי קטן ודל אנוכי באלפי ישראל, אין לי בתוכם נחלת שדה וכרם, וחלקי כחלק כל היושבים על כלי בית ה‘, אשר מיאנה נפשם להתגאל בפת-בג המתחסדים, כי הייתי שחוק לעמי תחת רודפי טוב, בלתי ה’ הוא נחלתי, אשר בשמו אתהלל ותורתו שעשועי. העט הזה אשר בו אנוכי כותב אליך אדוני, הוא לבדו חלקי מכל עמלי תחת השמש. בו עברתי את הים הגדול ורחב ידיים הוא ים התלמוד והפוסקים, בו בקעתי מעין ונחל ממעייני החכמה לשאוב מים בששון, לרוות צמאון נפשי השוקקה, בו בקעתי צורי מכשול ואבני נגף, שיני סלעים שברתי, אשר עמדו לשטן לי, ויצאו משם מים חיים, פלגי שירה להסך נסך קודש לפני ה' ולהודות לו חסדו, בהתעטף נפשי. מני שם אלוהים בלבי לשאת אשה לבלתי הלוך אלך ערירי על פני האדמה (זה כשמונה שנים), מן אז היה לי היום למלאכה, להורות ילדי בני ישראל בכל מקום אשר יימצאו לי (כי מעט המה מבקשי הדעת בערים האלה) דרכי הלשונות והמוסר, למען הטרף לחם חוק לאשתי ולילדי אשר חנני אלוהים; והנה אנוכי הולך נע ונד בארץ לבקש מרעה. על מסעי אלה הלכתי גם עתה, ואט עד מוהילוב אשר על שפת נהר דניסטר, והנה הקרה ה' לפני בעיר הזאת את דרושיך הנעימים והנאהבים, אשר דיברת באוזני בני ישראל בקרית ריגה. שמתי עיני עליהם וארא כי טובים המה להורות נבוכים בדרך, וניכרים דברי אמת היוצאים ממעמקי הלב, נאה אתה דורש ונאה את המקיים, וברוך אתה לאלוהים, אשר נתן לך לשון לימודים ולב מבין. לפניך נגלו כל תעלומות לב ולב מלבות אחינו בארץ הזאת, מיששת את כל כליהם וידעת איככה ובמה תתרצה לפניהם להשיבם אל ה‘, על כן יחילו דרכיך בכל עת, ואת אשר ביקשו רבים לפניך ולא עלתה בידם, הנה הצליח ה’ על ידך היום. הה! מי יתנך חבצלת ישורון, בגן ארצנו עד עולם! מי יתנך, שושן נחמד, פורח עד בלי ירח! מי יתנך כאב לבני ישראל עד יגדלו והיו לאנשים, יודעי טוב ורע, ולא יהיו כעוורים, אשר לא ידעו במה יכשלו! כי אם עזוב תעזוב את צאת מרעיתך זאת, מי יודע מה ילד יום? מי ירעה את צאן עמי אחריך? אולי יעזבו ללכת שובב באוות נפשם, כי אין רועה לצאן. ואולי – הוי, עוד רעה גדולה ועצומה מזאת! – הרועה אשר יבוא אחריך את האובדות לא יבקש והנידחות לא ישיב, כי אל בשרם ישא נפשו, וחלבם ושמנם ייטב בעיניו, ונשך בשיניו ואמר שלום, וכשל ישראל ביום ההוא, וזכר רב טובך לא יביעו, כי יישכח מפיהם! אל-נא ה'! אל-נא תקח מעל ראשנו את עטרת תפארתנו! עוד ינוב בשיבה מנחם משיב נפשנו, זה ינחמנו! באורו נלך בטח ולא נכשל, הוא ינהגנו אל-מות.
על שדה חמד כרם דרשותיך עברתי, ואומר אל לבי, אסורה-נא ואראה אם תושיע ידי לי להפשיט מדבריך בגדי רקמתם, אשר רקמת במועצות ודעת, בלשון הצחה האשכנזית, ואשים עליהם בגדי קודש פאר לשוננו. חשבתי ולא התמהמהתי לגשת אל המלאכה, ואבחר מן הבא בידי, את הדרוש הראשון ואעתיק אותו, החל וכלה ביום אחד. ותהי עצתי לבלתי קרב אל המלאכה שנית עד הגישי את הדרשה הזאת לפני כיסא משפטך, לראות התיטיב בעיניך בצעיף אשר שמתי עליה. ואם לא תיטיב לפתח האח היא רובצת, הוציאה ותישרף. אולם אם תמצא חן בעיניך ופרשת כנפיך עליה, כי לך אדוני היא, ואתה תצווה והעתקתי גם יתר דרושיך, והיה זה שכרי ביום קראך בם וזכרתני. הנני עבד נאמן לכל בית ישראל, משתוקק לראות באור פניך.
א. ב. גאטטלאבער
בעצם השנה ההיא באמצע חודש כסליו בא ד“ר לילינטאל מוהילובה על-נהר דניסטר ותהום כל העיר, קציני עדת ישראל שם, האחים ר' מנדל ור' שמואל לוונזון, אשר כבר בימים ההם לבשו הם ובניהם בגדי אירופה ובניהם חצי מדבר אשכנזית, חרדו לקראת לילינטאל ויעמדו לפניו כסרים למשמעתו, וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק כי יראו לגשת. ולילינטאל בנועם שפתיו ובמדברותיו הנאווים קיבצם יחד וידבר עמהם דברי אהבה ורצון ויקח את לבם. בימים ההם כתבתי בשמו איגרות הרבה לקהילות ישראל, ושלושת הימים אשר התארח ד”ר לילינטאל במוהילוב הייתי עוסק בכתיבת מכתביו, ושני לילות רצופים כמעט לא נתתי שינה לעיני, ואחרי עבור ל“ט משם כתבתי לידידי המנוח הרב החכם המפורסם מהי”ב לוונזון ז“ל את כל אשר ראו עיני, ועל מכתבי זה ענני במכתבו, אשר קרא הקורא את מ”ע ‘הבוקר אור’ בחוברת תמוז תרל“ו, צד 278, ונדפס גם כן ב’ספר הזכרונות' צד 71, ועיין שם, לאמור: 'מה שכתבת לי באיגרתך הראשונה, שזכית לשמש את האדם הגדול, הרב הכולל, אוהב עמו, החכם השלם לילינטאל נ”י, וכתבת עבורו לעיירות כמה איגרת, חי נפשי, כי זכית לדבר גדול ונכבד, כי האיש הזה הוא באמת מסגולת החכמים, וה' בחר בו להיות מושיע ורב לבני ישראל, כי אליו יאות הדבר הגדול הזה, ולו גם הכנה טבעית ביצירה, כמו שכתב הרמב“ם ב’מורה' על עניין הנביא וכמבואר ברד”ק בפירושו לירמיה בפסוק (הושע א): ‘בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מחם הקדשתיך’ וגו'. עד כאן לשון הריב"ל שם.
במשך ימי שבתי במוהילוב, התבודד עמי פעם אחת בחדרו כשעות שתיים. וייסגר עמי לדבר עמי ביחוד על דבר מלאכותו. בהמשך דבריו הגיד לי, כי כן היה רצון המיניסטר אובארוב, ויפקדהו לדרוש בכל המקום אשר יבוא שמה בשלום המשכילים, אשר תמצא ידו, ולחזק לבם בתשועת המלך ושריו, ויצווהו לחקור ולתור אחרי כל משכיל בישראל, אם אמנם הם מעטים, ומבלתי ידעו אותם דרש ממני להגיד לו את מי ידעתי בכל הערים אשר הוא הולך שמה, למען יקראם אליו וידבר אתם טובות וגם יועץ עמהם כדת מה לעשות למטרה הדרושה. כתבתי לו רשימה מכל המשכילים דורשי טובת עמם, אשר ידעתי למקומותיהם, וגם גיליתי את אוזנו, כי יש לאל-ידי לכתוב על ספר תולדות החכמים משכילי עמנו בארצנו, אשר חיו לפנים וגם אשר עודם בחיים, ויען כי קצרה העת במוהילוב, הבטחתיו לכתוב אליו איגרת לפטרבורג על דבר ספר התולדות הזה.
ואלה דברי האיגרת
אדוני שאל מאת עבדו להגיד לו, מה יהיה משפט ספר התולדות אשר עם לבי לכתוב, אם עצתו תיכון עמדי וידו תתמכני! הנני אדוני למשמעתך ואחכה עד בוא דברך לקרב אל המלאכה.
גלוי לכל העמים, כי גם אחר אשר זרחה שמש ההשכלה לישראל ברוב ארצות אירופה, ויקנאו באחיהם בעלי ברית אחרת וכמתוקנים שבהם עשו ללמוד לשון וספר לתפוש עט ולכתוב ספרים להגדיל החכמה ולהאדירה ועשו לה מקדש ושכנה בתוכם, לא כל עדת ישראל בכל מקומות מושבותיהם רחצו היזכו, הסירו בגדי אלמנותם מעליהם, עוד רבים ימששו כעיוורים בצוהרים, עיניים להם ולא יראו אור בהיר הוא בשחקים, ודתי לימודיהם שונות מכל עם חכם ונבון. בתוך העברים העיוורים האלה ימנו אותנו, יושבי הארץ הזאת, ארץ מבורכת על-פי ה' ביד מושל חכם. ויותר שיהיה המלך ירום הודו חפץ חסד ומבקש אך טוב לישראל כמו ליתר העמים העוברים תחת שבטו, כן יהיה, הם אומרים, חטא העם הזה חטאה גדולה, לבלתי שמוע עצת מושל צדיק ולאהוב אורחות עקלקלות מאורחות יושב, על כן היינו למשל בפיהם אשר נואלנו ואשר חטאנו.
והנה אם אמנם לא נוכל להכחיש, כי אמת יהגה חכם וכי סר ישראל בארץ מושבותינו מדרכי החכמה, אשר מאז היו לגוי היתה להם לעינים, עם כל זה לא אלמן ישראל גם מחכמי לב מדור דור גם בארצנו זאת, וגם הנה בינת נבוניו לא נסתרה ובמות חכם לב לא מתה עמו חכמתו, כי עוד חיה חכמתם על פני האדמה בהיגלות נגלות ספריהם, אשר יכתבו במועצות ודעת, והם בכל דור ודור עומדים להילחם מלחמת האור עם החושך וגם יכלו לו, כי עינינו הרואות אשר מדי יום ירבו ויעצמו מבקשי הדעת, ועוד נחכה ליום תימלא ארצנו דעת כמים לים מכסים.
למען הראות זאת לעיני העמים המונים אותנו, גמרתי אומר כי טוב לחבר ספר יכלול תולדות האנשים החכמים האלה אשר היו בארצנו והקדישו עתותיהם (מבלי תקווה לתשלום גמול, כי הנה היה גמולם חרפה ובושנה לקחו שכרם) לחבר ספרים מועילים לפי המקום והזמן, אלה בדקדוק הלשון (ויש מהם אשר הפליאו לעשות יותר מהמדקדקים שבארצות אחרת אשר בדרכיהם נלך היום, כמו המדקדק הגדול ר“ט פדר אשר חי בדורנו זה, והמדקדק ר' ריה בעל ס' ‘דקדוק קטן’ ובעל ההערות לס' תל”א, אשר בחיים עודנו ואלה בצחות המליצה, ומהם בחכמות ומדעים כר' יצחק מסאטאנוב ור' מנדל לפין מסאטאנוב, שהיו שניהם בדור החכם מאור הגולה הרמבמ“ן ז”ל, והאחרון היה תלמידו והאיר עיני ארצנו בשובו מהתם להכא, ועוד רבים היו ההולכים בדרכיהם, שטו העם ללקוט ממגד תבואות החכמה לכל פרטיו והביאו אשר ליקטו לתת לפני אחיהם לאכול מפרים ולשבוע מטובם.
ובכן יראו ויתמהו חכמי העמים בסיפור תולדות האנשים החכמים האלה, איך אהבו את החכמה רק למענה לבד, לא למען העושר השמור לבעליה ולא למען הנחל כבוד, כי לא עושר בימינה וכבוד בשמאלה למשחריה אם מזרע היהודים הוא, לאיש אשר יגש אליה מכל בית ישראל לא תושיט את שרביט חסדה, ותהי להיפך, כי באהבתם אותה היו תמיד נאנחים ונאנקים ויחסרו לחם חוקם. יראו ויתמהו איך האנשים האלה אהבו את עמם אהבת אמת וישליכו מנגד את אהבת עצמם רק למען הועיל לעם בזוז ושסוי זה, בזוז מחכמה ושסוי ברגלי האיוולת והבלי שוא, מבלי קוות אף למעט שבשכר עמלם – לתודת אחיהם. כי לא ידע ישראל, עמי לא התבונן את הטוב אשר הם עושים להם, וישנאו את אוהביהם וישטמו מבקשי טובם והצלחתם, ומחברי ספרים יקרים עוד נשאו עליהם חרפה. יראו ויתבוננו חסדי ה‘, כי עצת צדיקים לא שבה ריקם, באה הצפירה על בני עמנו יושבי הארץ הזאת, ותיפקחנה עיניהם ולא היה עמל החכמים ההם לשוא ויגיעם בדי ריק, כי משמים הביט ה’, ראה בעני עמו (אין עניות אלא מדעת) ומלאך פניו הושיעם, באהבתו ובחמלתו, מנחם שמו והוא ינחמנו, בלכתו הלוך וקרוא באוזני העם הזה לאמור: לימדו היטב, דרשו משפט, אנשים חכמים, התקוששו וקושו, כי בא אורכם וברכת ה' היא תאשרכם, ובנינו ובני בנינו עד העולם יאמרו לצדיקים כי טוב ופרי מעלליהם יאכלו, לא יסוף שמם וזכרם מפי צאצאינו לעד, ותחת כי נשאו חרפה כל ימי חייהם, הנה ינחלו כבוד היום ויהיו למופת לילדי בני ישאל לאהוב חכמה ומוסר, ולבלתי פנות אל רהבים ושטי כזה, מהם יראון וכן יעשו להבזות בעיניהם הכבוד המדומה כצד יעבור, ולהילחם ביד חזקה נגד איוולת והבלי שוא, ולבלתי שמוע בקול חסרי לב ומשאונם לא יחתו וסוף הכבוד לבוא, כבוד אמת ויציב וקיים לעד, ככבוד אשר יעשה היום לאלה גיבורי חייל עושי דבר ה'. – זאת תורת הספר אשר יש את לבבי לכתוב היום לחלקו ביעקב ולהפיצו בישראל, ואולי היה יהיה בימים הבאים עת בתי-הספר יוסדו – אם ימצא חן בעיני החכמים יודעי לשון – לספר חינוך לנערי בני עמנו, כי הנה לא נכחד מאדוני, כי חסרי ספרי חינוך אנחנו בלשוננו, ומה טוב ומה נעים חבר גם יחד החינוך בלשון לחינוך המידות והמוסר על-ידי משלים מאנשים חכמים וידועים, אשר היו לנו למופת ולעיניים, ולמה נבקש לנו כאלה מארץ רחוקה ומעם אחר, אם גם בקרבנו בארצנו ומולדתנו נמצאו אנשים כאלה.
והנה לא נעלם מאת אדוני, כי לא נקל הדבר לכתוב תולדות אנשים חכמים, ואף כי כאלה אשר בהיותם חיים על פני האדמה לא שם איש לבו עליהם, ולא נודע מהם דבר זולתי הנזכר בספריהם הנמצאים אחד בעיר ושנים במשפחה, והמסופר מהם בעל-פה מאת האנשים אשר היו שלמים אתם ומעט המה. ואף גם זאת, בהיות עמנו בארצנו נחלק בדרך כלל לשני כיתות, רובם שונאי החכמה ומבזים לומדיה, וקצתם אשר נתן אלוהים חכמה בלבם ויבקשו ולא מצאו להם מרעה בארשת שפתם, ויעזבו את שפת אבותם וגם ארצם ומולדתם ללכת לבקש באשר ימצאו מחכמת העמים עונג לנפשם ומחיית ביתם. ומעתה מי מאלה יספר תהילות מחברי בני ישראל לתולדותם? אם הראשונים יחרפום ויגדפום, האחרונים גם הם לא ידעו לכבדם, על-כן כמעט נשכח זכר שמותם מבני ישראל, ועם צדיקים דורשי טובת אחיהם לא יכתבו. ראה, גם החכם הנוצאי דליצש, המאסף הגדול לכל שמות חכמי ישראל, לעשות להם שם וזכר עולם, אשר מלבד בקיאותו בהם ובספריהם הנה עוד יד רבו תתמכהו, חכם גדול מחכמי ישאל ה"ה ה' יוסף אלזרי המכונה יוליוס פירסט, הנה גם הוא לא זכר את שמות רבים ממחברי בני עמנו בארצנו, אם אמנם משבח הוא את המליצים הסלאווען יותר מכל מליצי אחי בארצות אחרות, ולא ידע סבר לא מהם ולא מספריהם, ובלי ספק כי מעיני רבו נעלמו.
לא כן אנוכי הצעיר והדל באלפי בית יהודה וישראל, בתוך עמי אנוכי יושב מנעורי, בטרם ידעתי לשון וספר עם נכר, עד לא נשתנו עלי סדרי עתותי להמציא לי ספר מעם אחר, למן היום שאבתי מים בששון ממעייני התלמוד והפוסקים, לרגל המלאכה שתיתי בצמא את דברי חכמי עמי, ששתי כעל כל הון בשיחי בחוקי הדקדוק על-פי שיטות שונות, התענגתי על רב טוב שירי טוביה פדר, שמחתי בקראי נעים דברי ר"מ לפין בספריו היקרים המלאים דעת חכמה ומוסר ובספרי כיוצא בו, ומדי קוראי דבריהם ששתי לשמוע סיפור תולדותיהם, כי קרובים היו אל עיר מושבי. והנה רוב הדברים קבועים בזכרוני מנעורי, ויתר העניינים ידעתי איה אפוא ימצאו לי בספריהם כי אבקשם וכו' וכו'.
בהיות אדוני באומאן היה מחסדו להשיב דבר את ידידי החכם שטאטראט דוקטור אבראמזון, על מכתבי אשר הושיט לו לאמור: כי זכור יזכרני לספחני אל עבודת הקודש באחד בתי-הספר עת יווסדו, ולא אחר הדוקטור החכם הנ"ל להודיעני את כל זאת מטעם אדוני. והנני נותן את תודתי לך, אדון נכבד, יהי נועם ה' עליך ומעשה ידיך יכונן, יגל יעקב, ישמח ישראל!
ואולם בדבר אשר שאלתי מאת פני כבודו: אם תעלה מנחתי לריח ניחוח לפניו, כי אקריב לשמו את ספרי ‘הניצנים’ אשר אני נותן היום לפני בני ישראל, הוא הספר אשר ראו עיניו וסמך את ידו עליו, על שאלתי זאת לא שכיתי לשמוע מענה; אשר על כן עוד הפעם ערב לבי לגשת לפני כיסא כבודו בשאלתי ובקשתי, יכבדני-נא בתשובתו הנכבדה, על-כל-פנים באחת איגרותיו אל הדוקטור היקר החכם ב' לוונזון, למען דעת אם אשים את שמו המהולל בראש ספרי לגאון ולתפארת.
ברביעי לחודש שבט תר"ג מוהליב, על נהר דניסטר
וזאת שנית אמרתי לשאול מלפני כבודו. הנה ידי שלוחה, בעצת הדוקטור היקר החכם לוונזון, לכתוב את תולדות אנשים חכמים וידועים ומחברי ספרים, שכבר מתו ואשר עודם בחיים בארץ מולדתנו, למען תהיה תפארתם עלינו בעיני הממשלה הכבודה, וידעו כי לא אלמן ישראל, מדור דור, גם בארץ רוסיה, מאנשים חכמים וידועים, אשר מילא אותם אלוהים חכמה ועדת, ואהבת אחיהם נגעה בלבבם לכתוב ולחבר ספרים מועילים למענם. ועתה בטרם אשלח ידי לגשת אל המלאכה, הנני לשאול את פי אדוני כתלמיד השואל לפני רבו, אם ישר וכשר הדבר בעיניו, אם יגיע תועלת-מה מחיבור כזה, אז אמהר אחישה למשוך בעט סופר ויחוקו שמות האנשים הנכבדים ההמה בספר, הם וספריהם וקורות ימי חייהם – הכל כאשר לכל באר היטב כפי הידיעות אשר אספתי מהם ואשר אאסוף עוד כיד ה' עלי השכיל. וגם הנה אדוני, אשר ידעתי כי רוח אלוהים בו, ויאסוף בחופניו כל הידיעות השייכות לעם בני ישראל אשר ישא משאם וטרחם על שכמו, יהי-נא לי לעיניים גם בדבר הזה, וילמדני איך לסדר התולדות האלה ומה אשים מטרת כוונתי ואיזה הדרך שאבור לי. על כל אלה אבקש תשובה נכונה ועצת אמת. אם אמנם קטונתי מכל החסדים האלה לייחל מענה מאיש נבון וחכם כמוהו, אשר אליו תלויות עיני כל העדה, עם כל זה אשיב אל לבי, כי בדבר הנוגע לכלל האומה ימחול, אדוני הנכבד, על כבודו הרם וישיב דבר לעבדו נאמנו, עבד החכמים כולם המשתחווה מרחוק מול הדר כבודו.
אב"ג
אחר אשר שלחתי את מכתבי זה לפטרסבורג אל הדוקטור לילינטאל, החילותי לעסוק במלאכתי לכתוב תולדות אנשי השם בארץ מולדתי, אשר פקחו כמעט קט עיני העיוורים והעירו אוזנם לשמוע בלימודים אחד בעיר ושניים בפלך. כל תופש עט סופרים ידע והבין כמה תכבד עבודה כזאת על איש צעיר לימים, הכותב רק על-פי השמועה וכוח זכרונו, מבלי מקור נאמן כתוב בספר דברי-הימים או באחד כתבי-העתים, אשר לא היו עוד כאלה בקרב ישאל בארצנו בימים ההם ולא עלה עוד על לב איש, כי ימים יבואו ותקרינה כאלה, כי עיני איש יהודי בארץ רוסיה ספר ביופיו תחזינה עיניו וכתוב בו קורות עמו, וכתבי העתים יאירו לו הדרך ויגרשו מפניהם חושך. מי האמין לשמועה כזאת בימים ההם? וזרוע ה' על מי נגלתה להגיד מראשית אחרית, כאשר עינינו רואות היום? – ובכל זאת הלכתי לבטח דרכי ורגלי לא כשלו; כי היה ה' עמי ובשחר טל ילדותי, בעודי כמעט ילד כבן תשע או עשר שנים, הקרה ה' לפני בעיר מולדתי קונסטאנטין-הישנה איש חכם ונבון כפרח שושן בארץ תלאובות, אשר אהבני כאב את בנו יחידו, ובלכתו עמי לשוח בשדה לפנות ערב, אחר אשר עסקתי כל היום בלימודי גמרא והלכה ותוספות, השיב נפשי ורוחי בסיפורי קורות עמנו וחכמיו, על-פיו נודע לי, כי היה בישראל איש גדול ורם אשר חכמי העמים קראו לפניו אברך, הוא הרמבמ“ן ז”ל, ובטרם ידעתי קרוא ספר אשכנז סיפר לי אלוף נעורי זה את כל הכתוב בספר ‘ירושלים’ והרבה ספרי הרמבמ“ן ובס' ‘נאטהאן דער ווייזע’ של לסינג רעהו. עוד לא ראו עיני במת הצחוק (טהעאטער), ולא היה לי שום מושג מוחשי מבית כזה ומהדוכים על במותיו לענג עיני הסרים לראות, וכבר צייר לפני ידידי זה את כל מחזה נתן, כאילו הוא עומד למראה עיני ואוזני תקשבנה דבר מאת המדברים: נתן, סאלאדין, דאיה, ריכה, טמפלהר וכו'. האיש הנעלה ההוא סיפר לי גם כן פעם בפעם קורות הרבה מחכמי עמנו תלמידי הרמבמ”ן ז"ל והמתייחשים אליו, כמו ר' יצחק סאטאנוב, ר' מנדיל סאטאנוב, ר' יוסף פריל ודומיהם, מהם אשר היו אז עוד בחיים ומהם שכבר מתו, ויהי לי החכם ההוא למקור נאמן, וממנו שאבתי מים בששון להשקות את הפרחים אשר אמרתי לטעת בכרם בית ישראל.
בספר הזכרונות ההוא בא גם זכרון החכם אשר היה לי לעיניים, והוא הר"ר יוסף ווייזנר בן עיר מולדתי. האיש ההוא היה כבד-פה וערל-שפתיים, ועם כל זה הוצק חן בשפתותיו הערלות, והיו נוטפות מור ומפיו הכבד כידודי אש התמלטו בדברו את מקשיבי דבריו, ילדי שעשועיו, (כי אהב מאוד את בני הנעורים וגם הילדים אשר ראה בם כשרונות טובים, ויגל אוזנם למוסר השכל). החכם הנכבד הזה, אשר לא היה לו זיכרון עד היום בשום ספר או מכתב-עת לבני ישראל, היה סופר מהיר בשפת קודשנו, וידיעתו בלשונות החיות היתה גדולה, כי מלבד שפות רוסיה ופולניה, שתי השפות אשר התהלכו אז בארץ והשתמשו בעירבוביה, ידע על נכון שפת אשכנז וצרפת, וגם שפת רומי לא היתה זרה לו. גם לעט סופרים שלח ידו, מבלי תקווה שיפוצו דבריו בין אחיו, כי מי ממשכילי בני ישראל המעטים בארצנו אז ערב לבו לגשת אל בית-הדפוס לתת לספרו מהלכים? ויהי כאשר החלו בשנת 1828 (תקפ"ח) לצבוא צבא מישראל בארצנו, ויהיו הימים האלה ימי יגון ואבל גדול לכל היהודים יושבי הארץ, אשר לא הסכינו עוד לצאת לצבא, ומי שלא ראה בעיניו את המספד מר והאבל אשר היה אז בישראל, לא ראה צרה ויגון מימיו, ויכתוב יוסף אז מחזה-אבל, אשר קרא בשם ‘קול בוכים’. הספר הקטן הזה היה יכול להיות גם היום למופת לכותבים בשפת עברי, אבל הזמן הבולע הכול בלע גם בכורה זאת בעודה בכף, אבד זכר הספר ההוא ואיננו!
הרבה עמלתי ויגעתי בימים ההם בכתיבת זכרונות כאלה וכאלה מהרבה משכילי עמנו, אשר לא נודעו גם בשמם, ובציפייתי ציפיתי לתשובת ד“ר לילינטאל לדעה מה יעשה בספר ההוא. אבל שוא היתה תקוותי! כי רוח אחרת היתה את ד”ר ל"ט, ולפתע פתאום פנה עורף אל מלאכותו ואל תעודתו מטעם הממשלה ויעזוב את ארצו וילך לאמריקה וישב שם עד היום הזה.
והיה אם יבואו דברי אלה הכתובים פה לעיני החכם הזה באשר הוא שם, מי יודע אם זכור יזכרני עוד, אחד אחוז ממאות צעירי בני ישראל אשר סביב שתו עליו אז בכל מקום בואו שמה זה שלושים וחמש שנים, והוא זקן ושבע ימים כמוני היום, מי יודע אם לא כבר נשכח מלבו כל הנעשה בימים ההם וזיכרון אין למו עוד בקרב לבו. ויהי מה! אנוכי זוכרם וחקותי אותם בספר לזכרון עולם.
כאשר פנה לנו ד“ר ל”ט עורף וילך מאתנו, לא חדלה בכל זאת ממשלתנו הרוממה לעשות את שלה, ותבחר לה איש אחר מקרב עמנו הוא החכם המפואר קאנדידאט הר“ר אריה ליב (ליאון) מאנדלשטאם, ותשלחהו במלאכותה לכלות את אשר החל ל”ט לעשות. נוסדו בתי-ספר, ובראשם שני בתי-מדרש לרבנים בווילנא ובזיטומיר, וינהרו אליהם תלמידים מכל קצות הארץ וילמדו לשון וספר, תורה עם דרך ארץ, ויהיו למופת עד היום הזה. מהם יתד ופינה לזמן חדש בקורות עמנו בארצנו הברוכה, הוא זמן החי אתנו היום.
רוב היהודים בארצנו, אשר טחו עיניהם מראות ולבם מהשכיל בימים ההם, חרדו מאוד לפקודת הממשלה ואימה גדולה וחשכה נפלה עליהם ויקראו לה גזירה, אבל מאת הגזירה הזאת היתה נסיבה לבניה, הוא בניין ההשכלה בקרב ישראל להצליחם ולהיטיב אחריתם.
אולי ימים יבואו ונשובה עוד לדבר דבר בעיתו מהבניין החדש הזה, אשר כעת כבר נבנה מן המסד עד הטפחות, ותקווה טובה נשקפה ממנו לכל בני ישראל בארצנו. אכן כיום נחדול מזה מטעם הכמוס אתנו, ובכן נשלם ספר הגיזרה והביניה.
מסעות
מאתאברהם בר גוטלובר
מסע ברוסיה החדשה [1864]
הנער זיו, נער טוב־רואי ויפה־עיניים, ניעור משנתו אשר נרדם שנה תמימה בירכתי השמים קדימה, ויפתח את עיניו היושבות על מלאת כשני אבני חפץ משובצות זהב, ויהי אור בהיר על פני כל הארץ. [בלשון מליצית כזאת (עם מובאות משיריו) מתאר המחבר את ההתעוררות לחיים חדשים עם בוא האביב. ואם כי שמי היהודים לובשים קדרות בימים שבין חג המצות לחג השבועות, הרי לאור הליבראליות של המלך והשרים מתעוררת גם בליבו של היהודי] רוח אהבה וחיבה לכל באי עולם, רוח סליחה ומחילה לכל נוגשיו ומעניו בימים עברו. – רוח כזאת עברה גם עלי ותטהרני מעצבוני ויגוני, ותלבישני ששון בקומי בבוקר השכם ללכת למסעי מעיר מולדתי ומושבי, קונסטאנטין־ישנה, ארצה רוסיה החדשה ברשיון שר החכמה אשר עבודת משרתו אנכי עובד, לשאוב רוח צח ולרחוץ בשרי במי הים, למען אחליף כוח וארפא מחוליי (צימוק האצטומכא), וחופשה ניתנה לי על שלושה חדשים.
[והימים ימי מרד הפולנים. הדרכים היו בחזקת סכנה, אפס בפלך פודוליה עוד לא הניפו יד, כי חיכו להוראות מווארשה, והמחבר בא בשלום לבית בתו רוזאליה רוזנפלד שבקאמניץ.]
קאמניץ פודולסקי
[העיר קאמניץ מצודת סלעים משגבה, ולב אנשיה חזק כאדמת החלמיש, אשר עליה תדרוך כף רגלם. כי סביבתו, עיסוקו ומוצאו של האדם מעצבים את אופיו ומשפיעים על התנהגותו.] ואתה הקורא, כי תשאל איש יהודי מאנשי קאמניץ לאמור: מה מלאכתך? ישמור לפיו מחסום ולא יענה דבר, כי ירשת פליטה היא לעמנו מימי החושך, אשר על צוואריהם נרדפו, לבלתי עשות כל מלאכת עבודה. – – והיה להם המסחר למלאכה. – – והנה זאת תורת מסחרו: את עמיתו יונה, לאחיו ישיך, כל אח עקב יעקוב ובידו מאזני מרמה. – – זה חלק רוב יושבי העיר הזאת וזה גורלם. וכי תשאל אותו: מאין תבוא? הנה האנשים האלה שונים בבואם. יש אשר יבוא מגאליציה ויש ממוֹלדאביה, כי לגבול שתי הארצות האלה תשכון העיר ושיח־ושיג לה עם שתיהן. הבאים מגאליציה יביאו בידם זמורת זר מזמרת הארץ ההיא. – – הלא בלכתם למבּרגה לא שמו ליבם אל חכמת חכמיה, כי אם על בגדי תפארתם וגאון צבי עדיים, וישימו גם הם את עדיים עליהם וישובו קאמניצה. והבאים ושורש מולדאביה יציץ ויפרח כרוש הבל ורעות־רוח על תלמי ליבם להאמין בכל מחזה־שוא ובמקסם־כזב, וקנאת אש דת אשר לא ציווה ה' תבער בקרבם כאשר יבער הגלל. – – כולם נאלחו, אין אוהב מדע, אין דורש דעת, אין גם אחד!
זה שתים־עשרה שנה (שנת תרי"ב) אשר נקרוא נקראתי מאת הממשלה הרוממה ללכת שמה לכהן פאר בתור מורה שפת עבר בבית־הספר הראשי, אשר נוסד שם אז מטעם הממשלה מלבד בית־ספר ממדרגה הראשונה. שלוש שנים כשני שכיר עבדתי שם עבודתי באמונה, ראש המורים היה איש נוצרי נבון וחכם, השר ניקולאי איוואנוביץ גרילסקי (כעת הוא המשגיח הראש בבית־מדרש הרבנים בז’יטומיר), איש אשר מרוב חפצו להיות לעזר ולהועיל אל בית־הספר העומד תחת השגחתו למד אצלי שפת עבר, למען יוכל לפקוח עיניו גם על הלימודים העבריים. האיש הנכבד הוא יודע ועד, כמה יגיעות יגעתי ללמד לנערים דעת יותר מאשר הוטל עלי על־פי חובת משרתי. ומה היה חלקי מכל עמלי? מרבית העם שטנוני, כאילו באתי שמה להעביר את בניהם למולך: הרב העומד בראשם, המנהלם בחושך, שפך עלי בוז. טובי העיר, שהם שתיים או שלוש משפחות, אשר לא כרעו לבעל (הגבירים האחים קרייז, בית בּרודצקי והר“ר מרדכי לווינזון די להם במה ששמו יד לפה, לא הרעו ולא השחיתו לי, והצל לא הצילו. ולולא בית השוע המפורסם הר”ר יוזיל גינצבורג, אשר היה בעת ההיא בקאמניץ, והאנשים אשר אתו לעבוד עבודתו, כמעט נאלמתי דומם, מאין איש בכל העיר לדבר עמו דבר. אל תדמה בנפשך, הקורא הנעים, כי הרבו עשירי העיר להביא בניהם לבתי־הספר, אשר פתחה להם הממשלה הטובה בחסד וברחמים, חלילה! מכל בתי העשירים הרבים בעיר הזאת, הנערים אשר ביקרו את בתי־הספר היו שניים לבית קרייז ושניים לבית לווינזון. ורוב התלמידים בני עניים ודלת העם היו. אפס אנוכי, אשר ברק הכסף לא עיוור את עיני מעודי ובתומי אנוכי הולך לאהוב את האדם על־פי מידותיו לא לפי עושרו, בשמחה ובטוב לבב ערכתי לימודי לפני בני העניים האלה ועמם אכבדה. – – –
ויהי כי ארכו לי שם הימים והתלאות, ולמורת־רוחי ראה ראיתי כי תקוותי לעשות חיל בקאמניץ בשם ההשכלה, לפקוח עיניים עיוורות, מעטה מאוד, ויהי בקראי בכתבי העתים, כי נדיבי עיר מולדתי קונסטאנטין־הישנה ביקשו מאת הממשלה לתת גם להם שני בתי־ספר כאלה אשר בקאמניץ (מדרגה ראשונה הקטנה מן ב קלאססען, מדרגה שנייה, הוא בית־ספר הראשי בעל ג קלאססען) ותעתר להם הממשלה הטובה למלאות רצונם, קמתי וכתבתי בקשה לאשר נכון לי, להעבירני מן המקום הזה לעיר מולדתי, לעשות שמה את מלאכתי מלאכת הקודש, כי טוב תתי את עבודתי לעירי מתתי לעיר אחרת, עיר אשר רחק ממנה כל חפץ צדק וכל רצון טוב. ותודה לאל הטבתי לעשות. כי זה תשע שנים אשר אנכי עושה פה, ראיתי ברכה במעשה ידי ושכר טוב לעמלי. מבית ספרנו הראשי כבר יצאו תלמידים הגונים לבית מדרש הרבנים. ואחד מהם, התלמיד המבין המעולה ר' אברהם גולדפאדן, הנודע כבר לקוראי כתבי העתים העבריים בשיריו היפים. וכבר היה כותב בעודו בבית־ספרנו, ולא היה ספק אצלי כי יצליח ויעשה פרי הדר, וגם אחיו הצעיר יוסף נ"י תלמיד הגון וזולתם. – – ומה נעשה בבית־הספר הראשי שבקאמניץ? לא רבו הימים ותרא הממשלה, כי אין לקם־מן־עץ יבש תקווה, ותסגור שערי בתי־הספר מבוא, לשמחת העם ההולכים בחושך ולגילת ורנן הרב אשר בראשם. וכפי הנשמע כעת גם בית הספר הקטן בעל ב קלאססען, אשר עודנו פתוח שם, עומד להיסגר, כי מעטו התלמידים ואין איש שם על לב להרים קרן הבית הזה ושאיה יוכת שעריו.
– – הנה זה תשע שנים אשר עזבתי את העיר הזאת לשבת בעיר מולדתי, ומאז ועד עתה רבות ערים עשו חייל וילכו הלוך ונסוע הלאה ויסעו ממרה ויחנו במתקנ. אולם דור הולך ודור בא וקאמניץ לעולם עומדת במקומה, ואם הימצא יימצא איש אחד או שניים, אשר נגעו בקצה המטה ביערת דבש החכמה גם זו הבל, כי כל חכמתם היא דעת שפת ארץ נכריה ובלשון צרפת יתיימרו, ובשנותם את לשונם לא שינו את טעמם לשבח. – – לשוא דרשתי בקאמניץ אחר ‘המגיד’, בבתי הגבירים המתהללים בלכתם לאור ההשכלה לא מצאתיו, לא אותו ולא יתר כתבי־העת לישראל, מ“ע ‘המליץ’ מצאתי אצל אחד ממיודעי, אשר לא מילידי קאמניץ הוא וגר ותושב הוא עמהם. עשרים וורסט מקאמניץ, מעבר לנהר דניסטר, העיר חוטין, עיר מצור מערי בסאראביה, שם מצאתי איש צעיר לימים אשר נפשו חשקה בספרים ובסופרים, – – ה”ה האברך המשכיל הר“ר חיים בן להגביר הר”ר לבא קאלפאקטשי. ראיתי ואשמח, כי הגיעו קרני האור גם ארצה בסאראביה.
ביום השישי אכלתי לחם בעיר בריטשאן, עיר אשר שם בית־ספר ליהודים מטעם הממשלה כמשפט כל עיר אשר שם כסאות למשפט (אויעזד). ויבואו אלי המורים, שני אנשים צעירים לימים, שם האחד אש ושם השני שאפיר, שניהם כילו חוק לימודם בבית־מדרש הרבנים אשר בווילנה ונשלחו שמה להורות בבית־הספר. מה רע ומר גורל האנשים האלה לעזוב עיר החכמה קריה נאמנה ווילנה המפוארה ולשבת בעיר מצער אשר אין בה לא תורה ולא חכמה, ואנשיה רובם ככולם הולכים אחרי ההבל, וההשכלה כקוץ ממאיר בעיניהם, והביטו אחרי אמורים כאילו באו בפקודת הממשלה להעביר את בניהם על הדת. – – הלכתי משם הלאה עד בואי אל עיר מצער ידיניץ, הרחוקה שישים וורסט מעיר בלז, ואסור אל בית ר' שלמה הרצאן, כי כן צוּויתי מאת אוהבי ומכירי בקאמניץ לסור לביתו, כי איש משכיל הוא, – – איש אשר ידע את שמי, ולשמע שמי יוצא משפתי שמח שמחה גדולה. – – האיש היקר הזה הוא קרוב לבן שישים שנה, הרבה הרפתקאי עברו עליו בנעוריו, גם ברזל באה נפשו לרגל מצודות וחרמים אשר פרשו עליו אויביו בנפש, ועתה הוא יושב שקט שלאנן בחיק בני ביתו בקצה העיר הקטנה הזאת ודבר אין לו עם אנשי המקום.
– – בעת אשר יתר ערי ארצנו הגדולה והרחבה מקולעות בכף הקלע בין אור לחושך, המריבים זה עם זה למי תהיינה לנחלה, – – הנה בכל העת ההיא ערי בסאראביה תנחנה על משכבותן בשלום לישון שנת עולם, ושנתן ערבה להנה כי אין מפריע. מרבית אחינו עודם כקדם מוכים בסנוורים שם ולא זרחה עליהם שמש החכמה. – – ומה מאוד רבה שמחתי בעיר בּלז, כאשר באו לבקרני [שני המורים הצעירים, אף הם מבוגרי בית־המדרש לרבנים בווילנה, המשגיח על בית־הספר ועוד שני משכילים]. ויקחו ממני במחיר חמישה אקסמפּלארים מספרי ‘ממצרים’, שנדפס זה לא כבר בווינה (תרכ"ב), בכסף מלא.
המה הלכו לבתיהם ואנוכי נשארתי בדד בבית מלוני בחדר משכבי. אפס בבלי דעת הובילוני רגלי אל בית המשתה. כי בלילה ההוא רעשו אמות הסיפים בבית מלוני מקול כינורות ותופים, כי בעל־הבית עשה משתה חתונת בנו או בתו ויהום כל הבית, ויהי קול המולה גדולה ותידוד שנתי מעיני. – – שיוויתי נגד עיני החתונות שר היו בערי ארצנו בנעורי (אשר רובם שינו פניהם כעת לטובה והנם מתנועעות והולכות לרוח הזמן) ואשתומם למראה עיני לראות פה בסאראביה מחזה ימי נעורי, כי פה החתונה עודה כקדם לא נפל דבר, ואקח בידי את ספר קורות ימי חיי אשר אנוכי כותב זה ימים רבים לזכרון בין עיני ואמצא שמה שיר בשם ‘משתה ויום־טוב ליהודים’, אשר כתבתי זה כשלושים שנה בעיר דובּנה רבתי. אמרתי אוציאהו היום לעיני הקוראים, ויהי מה! המה יראו יביטו בו את ימי הזמן העבר, יכירו וידעו את אשר עשתה יד הזמן החדש, ושפטו העדה את העבר ואת ההווה, ואולי גם את העתיד תראינה עיניהם ויבחרו ביניהם מה טוב.
[בדרכי בּסאראביה המלאות טיט ושודדים בא לעיר ארגיף, המרוחקת שמונים וורסט מבלז, ומשם עוד ארבעים וורסט – לקישינוב, העיר ההומיה].
קישינוב
זה לי יותר משלושים שנה אשר ראיתי העיר הזאת פעם ראשונה. מקצה חודש שבט שנת תקצ"א באתי שמה ואחר עד אחר חג המצות. בן עשרים שנה הייתי בעת ההיא, ותיפקחנה עיני לדעת חכמה ומוסר אשר להם צמאה נפשי, – – ואשוטט לבקשה בערים הגדולות, וכאשר לשמע אוזן שמעתי כי העיר קישינוב גדולה לאלהים ויהודים בה הרבה מכל קצות הארץ, ואבוא שמה גם אנוכי בתוך הבאים. ואם יכול להיות כי מצא בה איש איש אשר ביקש, – – אנוכי למורת רוחי וליגון נפשי, לא מצאתי בה את אשר ביקשתי! לא היתה בזה חכמה ולא ידעו ממנה דבר. והכנעני אז בארץ, אשר בידו מאזני מרמה וחסידים ברינה יגילו. כי החסידים אשר שם בימים ההם (ועוד היום) לא כחסידי ארצנו הם, אשר בלכתם אורחות עקלקלות לא פנו על כל פנים עורף ללימודי התלמוד ונושאי כליו, ובאורו יראו אור לבלתי סור ממצות ה'; לא כן המכוּנים חסידים בערבות בסאראביה, כי לא ידעו בין ימינם לשמאלם, ותהי להם חזות הכל כדברי הספר החתום ורק בצדיקיהם יאמינו לעולם, ואחרי דברם לא ישנו. ראיתי העיר והניה שממה, אין דורש דעת אין גם אחד, פניתי לה עורף ואצא בחרי־אף.
לא רבו הימים והחכם הנכבד הנודע לשם המנוח מו“ה בצלאל שטרן, דירקטור בית־הספר באודיסה, פקח עיניו על העיר קישינוב הקרובה אליו, וירא ויתבונן לה, כי היא מקווה ישראל בכל ארץ בּסאראביה, וממנה משפטה יצא אם לאור באור החיים וללכת באור ה' או לשית חושך סתרה וללכת בגיא צלמוות עוד כל ימי עולם, ותהי עליו יד ה' וצדקתו היא סמכתהו לייסד שם בית־ספר לנערי בני ישראל. בימים ההם התגורר באודיסה זקן, שקנה חכמה ודעת הרבה וידו רב לה בתורת ה', ה”ה החכם המפואר הר“ר משה לאנדא ז”ל, נין ונכד להרב הג' ה’נודע ביהודה', ויבחר בו הדירקטור לתתו למשגיח על בית־הספר בקישינוב. מה השתוממתי, כבואי תשע שנים אחרי־כן, בחודש שבט שנת ת“ר, לקישינוב לראות בית נכון ונישא לתת לנערים דעת, ובראשו איש נבון וחכם מגדולי החכמים, ועל־ידו מורים ממורים שונים, לתורה ולתעודה ולחכמה ולשון. אולם לא כל הנוצץ הוא זהב, יאמר משל ההמוני. מרחוק נראה לי הבית הזה לבית נכון ונישא, לבית מצודות, וכמעט קרבתי אליו לראותו מקרוב והנה כנגע נראה לי בבית, נגע וקלון מצאתי בו, שמה שערורה. מארבע כנפות הארץ נקבצו שמה המורים, זה מירכתי גאליציה וזה מגבולות פולין, אלה מצפון ואלה מים, וריב להם זה עם זה כמו האיתנים מוסדי ארץ, אש ומים רוח ועפר, ויהי בית־הספר כמרכבת קרילוב, אשר רתמוה בציפור שמים ודג וסרטן, זה מושך למעלה וזה לפנים וזה לאחור, עד כי לא משה המרכבה ממקומה. ולא זה בלבד, כי גם נמצא קשר בקצות המורים נגד המשגיח החכם הנכבד ר”מ לאנדא וימררו את חייו. – –
ויהי מקץ שנת ת"ר וירא החכם לאנדא, כי אויביו אמצו ממנו וכבודו לעפר ישכון, ויסר מסבל שכמו ויתפטר ממשרת כהונתו והדוקטור ה' פנחס הורוויץ קיבל מקומו. – –
ואני אשובה לי העירה קישינוב לראות את הנעשה שם, ומה משפט בית־הספר אחר אשר עזב אותו לאנדא ובא הורוויץ תחתיו. בראשית שנת תר“א (תיכף אחר חג הסוכות) באתי לקישינוב מאודיסה, כי חפץ הדירקטור ה' שטן וידרוש ממני, כי אקח שם עמדתי בתור מורה, ויראני מכתבי הורוויץ, כי מבקש גם הוא ממני להטות את לבי לקחת מקום בביה”ס. אפס עיני ראו, כי לא אוכל לשבת בתוך המורים האלה אשר השאיר הורוויץ. – – עזבתי את העיר קישינוב ולא שבתי שמה עד היום הזה.
שלום, שלום לך! יפה נוף משוש כל ארץ בּסאראביה! – – שלום לבית־ספרך, אשר עברו עליו שנים הרבה ויעבור תחת שבט מישור, שבט איש נבון וחכם המליץ המפואר והחכם הנודע המנוח הר“י אייכנבוים ז”ל, אשר ידיו היתה רב לו להועיל ולתקן ולעשות סדרים ברוב חכמתו ובינתו. שלום להמורים היקרים והנכבדים, הישנים והחדשים, שפרה נחלתכם היום, כי יפרוש כנפיו עליכם הנשר הגדול, נשר מלכות רוסיה, ובית־ספרכם ככל בתי־ספר בארצנו עומד תחת השגחת הממשלה הכבודה, אשר פקחה עיניה גם לטוב בית ישראל…
הנני יושב פה קישינוב זה ארבעה־עשר יום, ואברך בקול רם: ברוך משנה עיתים! גם על שמי קישינוב רוח עברה ותטהרם, ניצחה רוח הזמן את עמוד העשן העולה מארובות שאול ואבדון. – – הן אמנם רוב אחינו שמה הולכים עוד בחושך ואור החכמה לא ראו, אולם מצאתי שם גם משכילים ונאורים האומרים לחכמה אחותנו את. וכמוצא שלל רב הייתי בעיני במצאי שם את אוהבי מכבר, איש הלבב המשכיל ר' יוסף הורוויץ, אשר בא שמה כאיש מחסור, ויברכהו ה' בעושר ויתן חינו בעיני השרים והעם, ועתה הוא משגיח נכבד על שני בתי־הספר (ממדרגה הראשונה והשנייה) מטעם הממשלה, ועיניו פקוחות עליהם לטוב. וגם את שני בני ידידי המנוח המשכיל השלם ר' צבי ראבינוביץ מצאתי שם, ושניהם נחמדים להשכיל להיטיב, יודעים לשון וספר בעברית כלשונות העמים, הלא המה ר' אהרן ור' ליפא; האחרון סופר עברי בעל לשון צח כאחד המליצים ומדברו נאווה. – – וגם שני דוקטורן ראיתי שם, מבני הדור החדש אשר לא ידעתים עד הנה, הלא המה דוקטור לווינטון ודוקטור קאנר, חכמים מחוכמים ודורשי טובת עמם, הראשון הוא גם כן מורה שפת אשכנז בבית־הספר הראשי. שני החכמים האלה משתדלים ומתאמצים להרים קרן אחיהם ולהסיר חרפה מבית ישראל. ואיש נבון וחכם בכל חכמת מדע ויד ושם לו בלשונות שונות הר“ר יוסף בלומנפלד, אשר היה לפנים מורה בבית־הספר, מכהן פאר כעת בתור רב העיר מטעם הממשלה, זקן ורגיל ודעתו מעורבת עם הבריות ורוח כל העם נוחה הימנו. והמשכיל הנכבד המפואר בחכמתו ובתום ליבו ה' ליאן (חתן החכם המנוח המליץ המפואר ר"י אייכנבוים), אשר היה לפנים גם כן אחד ממורי ביה”ס תחת השגחת חותנו המנוח, עשה לו בית־מסחר לספרי העמים ללשונותם, וביתו בית ועד למשכילים שוקדים על עבודתם המשכיל היקר ר' פייבל הובין והמשכיל היקר ה' מוּטרמילך, ומשגיח נוצרי עליהם. ובביה“ס ממדרגה הראשונה מורה לשפת עברית איש דובר צחות ועטו עט סופר מהיר, המשכיל הנכבד ה' מאיר קאנלסקי. הוא העתיק לעברית משפת רוסיה את שתי מחברות החכם המליץ המפורסם הר”ר יוסף ראבינוביץ, אשר שם האחת ‘בן העונש’ ( Strafnoi ) שהעתיק החכם המפואר המנוח יוסט ללשון אשכנז ונדפס בין ספרי האינסטיטוט של ד“ר פיליפּזון, ושם השנית: ‘המנורה המורשה’. גם את ספר ‘נתן החכם’ של לסינג ראיתי בידו מועתק ללשון עברית, אפס לא מצאה העתקתו זאת חן בעיני, אם אמנם שפתיו ברור מיללו, דבריו מבוארים ומובנים וירוץ הקורא בם, אבל בשתיים חטא: הא' כי לא העתיק מגוף הספר האשכנזי, כי אם מאיזה העתקה צרפתית, אשר, כפי הנראה, לא שמע המעתיק את שפת אשכנז אשר העתיק ממנה. והשנית, כי לא שמר דרכי המליצה ואין להעתקתו שום משקל השיר, והיו בעיני דברי המשורר הגדול לסינג כאילו נמסו במים. הראיתי לו את העתקתי אשר עשיתי בימים ההם לספר הנ”ל, ובאהבתו את האמת לא הכחיד תחת לשונו כי מצאה חן בעיניו עד מאוד. ובהעתקתי זאת הלכתי בדרך המחבר והתרתי לחקות גם את דרך קישור מליצתו כפי האפשר, ועשיתי כל טור י"א תנועות ומלעיל, ואם ימעט מזה בפי מדבר אחד וישלימהו השני, הכול כאשר הכול כמו בספר האשכנזי של לסינג, גם בלי חרוזים כי אם לפעמים. – –
מתי מעט המה תלמידי בתי־הספר, ובפרט בבית־הספר הראשי. יען לא הבינו עוד אחינו יושבי הארץ הזאת אל פעולות ההשכלה ולא שמו לבם לקול הקורא את בניהם לכת לרשת זכויות לא מעט, אם בחוקות החכמה ילכו והיתה ההשכלה נר לרגלם והמדע אור לנתיבתם. הן אמת, גם בתי־הספר מצידם עוד לא ניקו מפשע רב, עוד לא פונה הדרך ולא סוקלה המסילה העולה בית מצודות החכמה, ועוד מכשולים הרבה בדרך, ועבודה רבה בטרם יהיו המעקשים למישור והרכסים לבקעה; אבל עינינו הרואות, שהממשלה הכבוּדה דורשת עד מאוד תיקון המעוּות ועיניה פקוחות על בתי־החינוך האלה אשר רק בהם ארוכת ישראל תצמיח, וזה לא כבר הדת ניתנה שיוכלו משכילי בני ישראל לכהן פאר בתור משגיחים בבתי־הספר משתי המדרגות אשר לא היה עד הנה, וזה תיקון גדול לכל בקי ויודע מהות בתי־ספרינו ומצבם תחת ידי משגיחים, אשר לא מבני ישראל ואשר לא ידעו את נפש העם, את מחלתם ובמה ירפא להם. – –
המחסור הגדול, אשר לא ישימו בני עמנו לב עליו בימינו אלה, הוא חינוך הבנות, כפי שנאה להן ונאה לעולם. הן תמצאו עשירי עם בערים הגדולות, ולפעמים גם הקטנות, מלמדים את בנותיהם לשון וספר אשכנז וצרפת, והמתהללים ברוב עושר ונכסים ילמדון גם לפרוט על־פני מינים ועוגב. אבל מחנך את בתו ומראה לה את הדרך הטובה, שנאה לה ונאה לעולם, אין גם אחד. ואף כי דלות העם, אם גם נמצאו בהם אנשים אשר לא טחו עיניהם מראות ומהשכיל לבותם, כי דבר נחוץ הוא עד מאוד לתת לנערות דעת וחכמה, לבלתי תהיינה כפראים במדבר, אחר כי בידיהן נתונים הילדים בעודם רכים וזכים. אבל מה יעשו אלה חסרי עצה ותחבולה, במה יחנכו את בנותיהם? הן לא רבים יחכמו במלאכת החינוך, וגם אלה אשר חנן אותם אלוהים דעת הדרך הטוב והישר לפני בנותיהם, הנה לא בידם עיתותיהם והם עמלים לתת טרף לביתם. לכן החובה מוטלת על כל תופש עט סופרים להרים כשופר קולו ולקרוא בקול רם: ‘שמעו, אחי, והטו אוזניכם! שימו לכם בתי־ספר לבנותיכם! – –’ לפנים בישראל אמותינו היקרות מלומדות היו, כפי מצב זמנם וצורך עיתם. אם לא הבינו לשונות העמים ודרכי הגוים אשר סביבותיהם, הנה ידעו את דרכי ה' והאמינו בו בכל לבבם ודת אבותם יקרה להם מכל מחמדי תבל, ונטעי נעמנים אלה נטעו בלבות בניהן ובנותיהן. והאות היותר גדול על יתרון דעת אבותינו בדורות שעברו על הנשים שבימינו אלה, הוא עושר הספרות אשר היה בימיהן ושר חדל להיות לו אורח בימי דורנו. צאו וראו כמה ספרים יקרים ונכבדים מחכמים גדולים נעתקו בימים הראשונים לשפת העם למען תקראנה אותן הנשים המלומדות ההנה. ואלמלא לא היה להן רק ספר ‘חובת הלבבות’ לבד, הנה די להן להתפאר נגד כל נשי האומות שבעולם. אבל כולנו ידענו, כי עוד רבו מאוד ספרי חכמה ומוסר, ותוצאות מספרי הלימוד והמדרש שנעתקו ללשון העם והיו מצויים ביד כל אשה. ובכל שבת ומועד נאספו סביב האם, או האם הזקנה, בנותיה ובנות בניה, ותקרא באוזניהן מענינא דיומא, ותספר להן את מעשי ה' הנוראים והנפלאים ויאמינו בה' ובמשה עבדו. – הימים הטובים והמאושרים האלה עברו ונגוזו! המשנה עיתים ומחליף את הזמנים מצא לטוב לפניו לחדש פני האדמה במנהגים אחרים ובדרכים חדשים. – – חינוך הבנות על־פי מצב הזמן ורוח העת הוא חוב גדול וקדוש עלינו, ועוצם עיניו מזה עתיד ליתן את הדין.
גם לדבר הטוב הזה שמו לב משכילי העיר קישינוב ויסדו בית־ספר לנערות תחת יד המנהל המשכיל ר' יעקב שנפלד. כשבעים נערות באות שמה ללמוד קריאת לשון עברית ותרגום התפילות בלשון אשכנז, ולשונות רוסית, אשכנזית וצרפתית, מלאכת החשבון, גיאוגראפיה ויתר העניינים הנלמדים בבתי־הספר הכלליים, מלבד מלאכות הנשים ולצאת במחול ונגן במינים ועוגב. – –
רק את זאת לא אכחיד תחת לשוני, לא טוב עשה לבחור גם את יום השבת בתוך שלושת הימים המועדים למחול. יותר טוב היה, לפי דעתי, לקדש את היום הקדוש הזה למוסר השכל ולדעת ה‘, לקרוא באוזני הנערות ספר תורת ה’ מתורגם אשכנזית, או על־כל־פנים קיצור הסיפורים שבכתבי־הקודש והמוסר היוצא מהם, כמו ‘ביבלישע געשיכטע’ של החכם המנוח ר' אברהם כהן (שהיה דרשן בלבוב) וס' יסודי הדת שלו או של חכמים אחרים. – – שמעתי כי יש בקישינוב עוד בית־ספר אחר לנערות, אבל לא ראיתיו ולא ידעתי את מנהלו.
אוהבי ספרות־ישראל מעטו בעיר הזאת. רוב אחינו בני־ישראל שם לא ידעו ספר, ובהשכלה ישימו תהלה. ומעט המשכילים יפנו אל דרך הגויים וממעיני ספריהם ישאבו ובילדי נכרים ישפיקו, והמעט מן המעט אשר לא יבוזו ליקהת אמם ולא יגרעו נחלתה. – – יתר דברי קישינוב, את אשר לא יקפחו עיניהם על המצב הרע של בית התלמוד־תורה, ואשר יקלו בכבוד המכובדים העוסקים בצרכי בית החולים באמונה וכדומה, הלא הם כתובים על ספר מ“ע ‘המליץ’ שנה שלישית [תרכ”ג], נו' 25, והחפץ לדעת יבקשם שם.
ביום ב', כ"ה אייר (3 יוני) יצאתי מקישינוב ללכת לאודיסה – – הלכתי ממש. כי הוכרחנו אנו, כל הנוסעים, אף מקלאססע הראשונה, אשר שילמנו די כסף, ללכת ברגלינו פעמים הרבה כברת ארץ רבה למען הקל על הסוסים העמוסים, אשר לא יכלו מלט משא.
אודיסה
האיש הבא מערבות בּסארביה, אשר בכל מקום מדרך כף רגליו מכשולים לו בדרך, את כל אשר תאווה נפשו יחסר לו, אין מלון אורחים צח ונקי, אין מכל מאכל אשר יאכל איש, אין חכו ממתקים יבין, ובדרך המקולקל והמשחת יתנהל לאיטו, ודבר אין בכל הדרך אשר תתענג בו עין רואי – הנה בראותו פתאום מרחוק העיר אודיסה הנווה והמעונגה יהיה בעיניו כחולם, או כבא פתאום בארמון מקסם, ולא יאמין למראה עיניו, כי כרגע נהפך עמק עכור לגן־עדן! כי באמת גן־עדן העיר המפוארה הזאת לפני כל עובר אורח. – –
ואם בעיני כל איש, מאיזה עם שיהיה, תמצא חן ושכל טוב העיר הכבודה הזאת, מה יקר שמה וזכרה אל איש משכיל מקרב ישראל, בשומו על לבו, כי ממנה יצאו קרני אור לכל פינות ארצנו הגדולה והרחבה, וממנה ליהודים היתה אורה, העיר הזאת אשר לחוף ים השחור תשכון ומיום היווסדה היתה סחר גויים, ומקצות ארצות ואיים רחוקים נהרו אליה עמים רבים ושונים, היתה כאוניית סוחר גם לבני ישראל הנשבעים לדגל המסחר וידיהם תעשינה תושיה בכל מערב ועזבון, ויבואו גם המה הנה מארבע כנפות הארץ. בתוך הבאים באו גם יהודי ברודי, העיר שחוברה לה יחדיו תורה וחכמה ומוסר ודרך ארץ, היא העיר אשר בפרטות גורלה כגורל כל עם בני ישראל בכלל, כי כמוהם גם אנשי ברודי מפוזרים ומפורדים בכל ערי הארצות (ובייחוד בארצנו), וכמוהם גם המה הדליקו נר ההשכלה בכל העולם. אין לך עיר בכל ארץ רוסיה אשר לא בא שם איש ברודי לשבת או לגור שמה (על כן רבו מאוד בארצנו שמות המשפחות ברודסקי, ברודר, ומכל המשפחות הרבות האלה, כמעט אין גם אחת אשר לא תלך בדרך ההשכלה ולא טעמה מצוף דבש החכמה), ובכל מקום אשר תדרוך בו כף רגל יהודי מברודי, עקבותיו נודעו, כי האיר אחריו נתיב, אם מעט ואם הרבה, המוליך קדימה. קיצור הדברים, העיר ברודי האירה לארצנו ולדרים עליה, וממנה תוצאות לכל השכלתנו בימים האלה. ואם רק איש אחד או שניים היה לאל־ידם לעשות נפלאות גדולות לבדם בכל מקום בואם שמה להפוך חושך לאור – אנשים רבים גדולים וטובים, בחירי ברודי אשר באו לאודיסה ויאחזו בה – על אחת כמה וכמה! יאמרו קצת אנשי אודיסה, אשר ריב להם כיום את אזרחי העיר המכונים עד היום אנשי ברודי, מה שיאמרו; יאבו או לא יאבו, בעל־כרוחם מוכרחים הם להודות, כי מאנשי ברודי אלה, יתר ופינה להשכלת העיר הזאת ולהצלחתה ואושרה לרגל ההשכלה, אשר נטעו בה המה לבדם. – – וממנה זרחה שמש צדקה לכל הארץ.
את אשר לקח לבי ביותר בקריה העליזה הזאת, הוא חיי החברה אשר לאחינו בני ישראל שם. כי זה ימים רבים, כאשר נתתי אל לבי לתור ולדרוש לדעת במה נכשלו מתי סודנו הנאורים, ומה המחסור אשר יחסר להם, אשר בעבור זה קצרה ידם מהושיע את עמם לפדותם מכור הברזל מתחת סבלות האיוולת והבלי שוא הרודים בהם בפרך; שבתי וראיתי, כי רק הפירוד אשר בין איש לרעהו הוא בעוכרם לבלתי הוציא לפעולת אדם את מחשבתם הטובה, אשר כל אחד חושב בחדר משכבו על יצועו בלילות. כי נשים עינינו על כל הכיתות אשר בעמנו, כי כולן אוהבות חברה הנה. החסידים ברינה יגילו במוצאי שבתות בהתאספם יחד בבתי ועדם הנקראים על שם אחד קדוש, אשר בו יתברכו אנשי הוועד ההוא, מלבד יומי דפגרא וימי חתונה ושמחה וכדומה. שם ישיחו מכל הנוגע לחברתם ואיש את אחיו יעזורו בעצה ובפועל, ואיש אל רעהו יאמר חזק, יתלכדו ולא יתפרדו להוציא דבר למענהו, כאשר תאווה נפשם. הלומדים, תופשי התורה (בכל מקום אשר הם נמצאים שם, כי בערינו אלה גם הם ספו תמו, ובתי־המדרש מלאו נערים פראים, או יסגרו על מסגר ולא יפתחו כי אם בעת התפילה) נאספים בבית־המדרש לעסוק בתורה. והיה בנוחם מעט מעבודתם אשר הם עובדים את ה' להגות בתורתו יומם ולילה, יפתחו פיהם במילי דעלמא, יספרו הקורות ויקראו הדורות ויחליפו רעיונים וישפטו על עניינים איש כמתת שכלו אשר חננו ה', והקהל חוקה אחת להם להתאסף בבית הקהל פעם או פעמיים בשבוע לפקח על עסקי ציבורם, והם שואלים ומשיבים ומתווכחים בקול שאון והמולה גדולה, יהיה איך שיהיה, על כל פנים הם מדברים ושחים ומתערבים זה בזה. גם המון העם מתאספים בערב שבת בבתי המרחצאות ולא ישובו ריקם, כי שיח וכי שיג להם מכל הנעשה בארץ ומכל אשר לא נעשה. רק המשכילים הם עם לבדם ישכון, וכל איש דבר אין לו עם רעהו. – – ואם יקרה כי יוועדו קצתם יחדיו, הנה ישחקו או יקראו בספר והדיבור אין בם! על כן לא יוציאו דבר לפעולת אדם והעולם כמנהגו נוהג, ואין איש שם על לב. לא כן העיר אודיסה. שם כל העם מקצה חברים הם, בחברה יבואו, ידברו וישיחו ויתרועעו, כל איש יגלה רעיוניו לחברו, זה שואל וזה משיב, זה בונה וזה סותר, עד יצא לאור משפט צדק, ואיש מרעהו ילמוד, מכל מלמדיו ישכיל, ותשועה ברוב יועץ.
בבואי לאודיסה הלכתי תיכף לראות שלום ידיד נפשי החכם השלם הר“ר אלכסנדר צדרבוים, המוציא־לאור מ”ע ‘המליץ’. קיוויתי למצוא אצלו איגרות מביתי ומאוהבי במקומות שונים אשר הודעתים לכתוב לי לאודיסה על שמו. וכן היה. בתוך איגרות הרבה, אשר מסר לי ידידי הנ“ל, היתה גם אחת מעיר המלוכה פּטרסבורג, מידי הנכבד הנעלה החכם הח' פאלקוביץ, אשר הודיע לי כי הדת ניתנה מאת המיניסטר שר החכמה לתת לי שלוש מאות רו”כ להדפסת ספרי ‘ביקורת לתולדות הקראים’. ממחרת היום ההוא הלכתי לבקר את הדרשן המפואר, הרב החכם הנודע הר“ר שמעון אריה שוואבאכר, רב ואב־בית־דין באודיסה, אשר ידעתיו וראיתיו פעם ראשונה בלבוב בראשית שנת תרכ”א. למורת־רוחי נודע לי, כי ריב להרב הנכבד הזה עם ידידי היקר החכם צדרבוים. – – בעצם היום ההוא אכלתי לחם על שולחן המיטיב נגן הנודע לשם הר“ר יהושע אבראס. את האיש הזה ידעתי מילדותו זה שלושים ושלוש שנה, כאשר בא לאודיסה לרגלי הש”ץ המפורסם לתהילה בארץ הר“ר בצלאל שולזינגר, והיה אז כבן עשר שנים, ומקטנותו (כי היה קטן גם לפי מעט שניו) הסבו שמו ‘פיציע’, לאמור ‘קטן’. עודו באיבו נראו בו אותות מיטיב נגן, והכירו בו כי יגדל שמו בימים הבאים. כרוב לשניו הרבה להשתלם ולנצח בנגינות, עד אשר בא לטארנופול ויקחהו החכם הנודע אפאטהעקער הח' מיכל פּרל (בן לאותו חכם ר' יוסף פּרל ז"ל), וישם עיניו עליו לטובה וילמדהו דעת חכמת המוסיקה וישימהו לראש המקהלה ולש”ץ בבית־תפילתו. מני אז הלך הלוך וגדול עד כי גדל מאוד, ויהי לש"ץ ראשון בהיכל ה' אשר בלבוב, ומשם נלקח לאודיסה לכהן פאר בבית־הכנסת הגדול אשר ברחוב רישליה, הבנוי לגאון ולתפארת. – –
ביום ו' הלכתי לבקר את ידידי החכם ר' שלמה ביים, חכם עדת הקראים, אשר ידעתיו מכבר בעודו עלם על ברכי אביו התם והישר, הצדיק בכל דרכיו, הר“ר אברהם ז”ל. – – ודיברתי ממנו בספרי ‘ביקורת לתולדות הקראים’, אשר יצא, אם־ירצה ה', מהרה לאור הדפוס בווילנה.
לעת מנחת הערב ביקשני החכם הנ“ל ללכת עמו אל בית־תפילתם הנמצא בחצר ההוא, ולראות את בית־התפילה החדש אשר בנה במקום הישן בטוב טעם. הבית הזה נחמד ויפה מבית ומחוץ, ונחלק לעזרה ולהיכל. בהיכל הבית פנימה לא יבואו רק אלה אשר טוהרו מטומאתם, כי נזהרים הקראים בדיני טומאה וטהרה גם בזמן הזה וחוץ לארץ, כנודע, וכל העם אשר לא טוהרו עומדים בעזרה. והמה משתחווים וכורעים ונופלים על פניהם ואת עפר המקדש יחוננו. החכם ביים כרע על ברכיו לפני ארון ברית ה‘, ויתפלל בנעימה, והעם עונים אחריו בסדור וערך, לא יצעקו ולא ישאו קולם. מיבטא הקראים בדברם עברית הוא קרוב למבטא הספרדים בהבדל זה לבד, שהם הוגים הצ’ כמו בלשון איטלקי היינו כמו ט”ש, והח' דומה לה' ואת הק' כמו ק“ח, עד שישמע מפיהם השם יצחק, על דרך משל כמו יטשקח, הם שומרים מקום הנחת הטעמים במלעיל ומלרע. אחר התפילה ביקשני החכם אל ההיכל פנימה לראות את הבית ואת הארון והתיבה, ולבלתי אשול את נעלי מעל רגלי (כמנהגם לבלתי בוא בהיכל ה' בנעליים) פרשו יריעה על הרצפה. התפילה בערבי שבתות יתפללו בעוד יום, בעבור אשר לא ידליקו נרות בבית ה' בלילות השבת. איזה ימים אחרי כן נתבקשתי למועד בחינת תלמידי בית־הספר אשר לקראים בחצר ההוא. והיה שם גם מורה נוצרי מבית הגימנאזיום, אשר בא שמה מטעם הממשלה לבחון התלמידים בלשון רוסיה וביתר העניינים הנלמדים בבתי־הספר הכלליים. קראים רבים נאספו שמה והחכם בראשם, והוא גם כן המורה לילדיהם. הלימודים העבריים הם תנ”ך, דקדוק וס' ‘אדרת אליהו’ של ר' אליהו בישייצי, הכולל דינים ומנהגים. בזמן מאוחר עוד נקראתי לבוא אל הבחינה אשר עשה המשכיל הנכבד ר' אליהו קזאז, קראי מלומד אשר כילה חוק לימודיו בפטרסבורג ויצא בתואר קאנדידאט, ויש לו בית־ספר (פאנסיאָן) מיוחד לקראים חוץ לבית־ספר הכללי שלהם. גם שם ילמדו התלמידים כל הלימודים הנזכרים ומורה הגימנאזיום בה גם שמה לבחון כנ“ל. אף־על־פי שלא הבנתי התרגום שמתרגמים ללשון קדר שהוא לשונם, ראיתי כי יודעים התלמידים היטב את כל העניינים הנלמדים, וקצת דברים שאלתי אותם והשיבו בלשון הקודש או בלשון רוסיה. בבחינה הזאת השנית היה גם ידידי החכם המפורסם, הנודע לשם, הר”ר שמחה פינסקר, שבא בעת ההיא מווינה לראות את בניו הנכבדים. עוד חכם אחר קראי מצאתי באודיסה ושמו ר' אברהם מצרי, חכם גדול בתורה ובקי בספרי הקראים, יודע לשונות מערביות ומזרחיות ויש לו בית עקד ספרים הרבה, ונהנה מיגיע כפו, וזה לא כבר למד מלאכת הפוטוגראפיה ועוסק בה בחריצות. – –
אחרי ככלות התפילה בבית תפילת הקראים, בעוד היום גדול, הלכתי לבית־הכנסת הגדול של עדתנו הרבנים, הבנוי לגאון ולתפארת ברחוב רישליה להתפלל שם עם אחי בני דתי ואמונתי. מי ימלל את כל הדרת הבית הגדול והקדוש הזה! ילאה כל עט לתאר תפארתו ורב הודו. זכרתי את הבית הצר והקטן מהכיל את הבאים בתוכו להתפלל, הוא הבית אשר ראיתי זה שלושים שנה ושלוש שנים בסורי שמה לשמוע אל הרינה ואל התפילה, אשר התפלל הש“ץ המפואר ומפורסם הר”ר בצלאל שולזינגר פעם ראשונה באודיסה, בעת שנתקבל שם לש"ץ, ויימלא הבית המון אדם רב מפה לפה ואיש את אחיו דחקו, ויעלו העם על השולחנות, ותהי צעקה וקול המולה גדולה. – – כיום לבוש שרד עומד [אבראס] בתוך המקהלה אשר סביבו ובזמירות יריע בערך וסדר נאה, וכל העם עומדים איש על מקומו בהדרת קודש ופניהם קדימה, לא יריעו ולא יצרחו, ואיש את רעהו לא ידחקון ולא יאמר איש צר לי המקום. – – ראיתי את כל אלה, ולבי נמלא תודה לה' וברכתי: ברוך משנה עיתים!
ביום השבת בבוקר הלכתי להתפלל בבית־הכנסת המכוּנה ביהכנ“ס של אנשי ברודי. שם ינצח בנגינות המשכיל המפואר הנודע לתהילה הר”ר ניסן בלומנטאל, הוא הגבר הוקם על זה עשרים ושלוש שנה לעבוד עבודת הקודש בבית ה' החדש, ככוחו אז כוחו עתה להפליא את כל שומעיו ולקחת לב כל יודע ומבין, קולו בנחת יישמע ומדברו נאוה, ולא רבים יחכמו כמוהו לנהל את המקהלה במועצות ודעת. העדה הכבודה הזאת עדת ברודי אשר מהם תוצאות כל דבר טוב ומועיל ועיניהם פקוחות להשכיל להטיב, למרות רוחם לא יוכלו להשלים את עדת בית־הכנסת הגדול ולהתחבר עמה יחד בבית אחד להתפלל, ואין פה המקום להעריך הסיבות המונעות משני הצדדים, וישימו עצות בנפשם ויתנדבו לבנות בית חדש לתהילה ולתפארת ולעבוד את ה' (תחת אשר עד הנה יתפללו בבית שכור), וזה החילם לעשות. ראיתי את תכנית הבית הזה משוח בששר כאשר יהיה בהיבנותו מבית ומחוץ והנה טוב מאוד, ייף בגודלו ובהדרו, ויהי נועם ה' עליהם ומעשה ידיהם יכונן, כי טובים השניים ושלווה בם מבית אחד מלא זבחי ריב! הינם נכונים בעוד ימים אחדים להחל הגדרה והבנייה ולהניח בהדרת קודש את אבן הראשה, ברחוב איטלקי, במקום אשר בחרו וקנוהו לאחוזת עולם.
– – זה כמה רחש לבם דבר טוב להרחיב גבול בית־החולים, אשר קטן מהכיל את האומללים הרבים, אשר נגעה בם יד ה‘, כי גדולה העיר לאלהים ויהודים בה הרבה, ומקצות ארץ ינהרו אליה. ויחשבו ראשי אלופי העדה מחשבות ויוועצו לתת לכסף מוצא לבנות בית חדש גדול ורחב ידיים כיד ה’ הטובה עליהם. – – ושני אנשי אמונה רודפי־צדק עומדים בימים ההם בראש בית־החולים ועיניהם פקוחות על כל דרכיו, הלא המה הגביר הנכבד, איש הלבב, ר' שלום ברמס, ורעהו הגביר הנכבד, פועל צדקות, ר' שלמה שפירא (אף הוא היה מתכוון לחפור בור־ציסטערנע בחצר בית־הכנסת הגדול בכסף מלא, לרוות צמאון עניי העם – כי למטר השמים ישתו מים באודיסה – זכרה לו אלווה לטובה!). וילכו האנשים הנישאים האלה ויציעו את מחשבתם הטובה לפני הנציב השר המרומם האדון קוצ’וביי, אשר הוקם על בימים ההם על כל ארץ רוסיה החדשה, ואשר מצאו חן בעיניו סדרי בית־החולים הישן בבואו לראות את הבית. – – וייעתר להם הנציב הרחמן והטוב ולא איחר להציע בקשתם לפני המיניסטר, ויצא כברק חץ תשועתו על קווי התלי־קרב, וישמע המיניסטר ויקשב ויתן הרשיון לבנות הבית.
[בשבעה לחודש תמוז, תרכ"ג (22 ליוני, 1863) נתקיים ברוב פאר טכס הנחת אבן הפינה לבית־החולים בהשתתפותם של ראשי העדה וראשי השלטון. שוואבאכר דרש דרשה על אהבת האדם, והמקהלה בניצוחו של החזן אבראס שרה פרקי תהילים, כשכולם מקיפים את המקום וכו‘. – אחר הטכס הוזמן המחבר לאכול על שולחנו של ר’ ליבוש ראבינוביץ, בחברתו של המשורר מרדכי אליהו וורבל].
מי אשר ראה רק את ספר ‘עדים נאמנים’ של החכם המליץ הזה וחיכו יבין מליצה, הנה ידע כבר את חן ערך המשורר הנפלא, ודרכי שיריו הרמים והנישאים, וצחות לשונות, ומשקל השיר אשר לא רבים יחכמו לעשות כמוהו. עניין הספר הנ“ל הוא סיפור ישן נושן, נזכר ברמיזה בגמרא (תענית פ"ק) ממעשה ‘חולדה ובור’ ונתפרש ב’ערוך' לרבנו נתן ז”ל. וכבר זה כעשרים וחמש שנה שר על הסיפור הזה הר“ר משה לאסקי בספרו הנקרא ‘נאמני ארץ’. (אשר לא ראה המליץ וורבל עד אחר שהשלים ספרו הנ“ל, ע”י הקדמתו לס' ‘עדים נאמנים’), אולם כגבוה השמים מעל הארץ כן גבהו דרכי וורבל בשירו מדרכי לאסקי. הקורא יתענג בקראו את דבריו וימצא נועם ועדן בכל חרוז וחרוז. – – זה לא כבר ניסה את כוחו מליץ נכבד בשפת אשכנז לעשות כמעשה וורבל לשום עדי המליצה על מעשה ‘חולדה ובור’, איש אשר לשונו בשפת אשכנז עט סופר מהיר, ועטו לשון זהב ולא ייבצר ממנו כל אשר יזם לעשות, הוא ידידי המשכיל היקר הר”ר ליאון מנדלסבורג בספרו המכוּנה Dichtung und Warheit (יצא לאור באודיסה 1862). ושם הסיפור הזה אשר כתב במליצה פשוטה ולא בחרוזים קרא בשם Die Zeugen der Liebe, Eine Erzählung nach dem Talmud. ורק באחת שגה האיש הנכבד הזה, כי לא הגיד בפה מלא שס' ‘עדים נאמנים’ היה לו לעיניים, ולא מליבו הוציא מלים ורעיונים, כי אם הלביש את רעיוני החכם וורבל מחלצות לשון אשכנז. הן אמת, הוד והדר ישווה עליו מעשה ידיו זה להתפאר, אפס לא תהיה תפארתו תפארת אדם אשר הוליד בן חכם ונבון מאיר עיני הארץ, כי אם תפארת תופר בגדים אשר ראה את בן משכיל זה נושא בגדים ישנים כמנהג ארצו, וקם והחליף את שמלותיו ועשה לו כתונת פסים.
ואולם לא זה הספר לבד פרי עמלו של המליץ החכם הזה, כי עוד הרבה שירים ראיתי תחת ידו קראתים והיו בפי כדבש למתוק, וזה לא כביר, מדי היותי באודיסה, העתיק מלשון רוסיה את השיר הנפלא של המליץ הרוסי המפואר מאד דרז’אווין הוא השיר הנודע בשם: Ode Bog ובלשון עברי ‘חסין־יה’. השיר האחר הזה, מולדת חוץ, עשרה שירים מולדת בית משקלו יוצאי ירך משורר צולע על ירכו. אם יקום דרז’אווין משנת עולם אשר הוא ישן, ויקרא את השיר היקר ההוא אשר חוללה רוחו, בלשון קדומים שפת עבר הקדושה, יאמר: עברי הוא! אתה וורבל בראתהו! אתה נפחת בו בשמת רוח חיים והיה קודש! ראוי היה השיר הזה לתת לו מקום בזה לעיני קוראי המגיד אשר מלא כל הארצות כבודו, לולא יראתי פן ירע הדבר בעיני מחברו, אשר הודיע לי במכתבו זה לא כביר, כי עתיד הוא בקרב הימים להוציאו לאור הדפוס בין יתר שיריו ומליצותיו היקרים. – –
אלמלא לא באתי לאודיסה אלא לראות את אוהבי מרוב ימים החכם המופלא, התם ויהשר, הרע האהוב הר“ר ליבוש חארי, דייני! – – אם כי נשאנו הזמן את שנינו על כנפיו וינטלנו אחד הנה ואחד הנה, הארי עזב את איתן מושבו בעיר מזריטש אשר אצל רובנה בווהלין וילך לשבת באודיסה, ואני הלכתי באשר הלכתי, בכל זאת נשארו נפשותינו צמודות ולא הפרידו הזמן והמקום בינינו. האיש המעולה ההוא העוסק בפרקמטיה ונהנה כל ימיו מיגיע כפו באמונה וה' ברך את מעשה ידיו ולא יחסר כל, הנה אם היה לו היום למלאכת עבודתו להטריף את ביתו בכבוד, היה לו הלילה למשמרת הקודש ללמוד ולהגות בתורה ובחכמה. וכבר בישרתי בקהל רב במ”ע ‘המגיד’ הזה (בשנה השלישית נומ' 32) את הספר כתב־יד אשר ראיתי תחת ידו להשיב אל המונים את תורתנו שבעל־פה, ובייחוד תשובה ניצחת על ספר ‘נתיבות עולם’ הידוע וזאת הפעם ראיתי תחת ידו עוד חבורים יקרים כתבי־יד, אשר ברא בחכמתו ובטהר לבו. כפי שהודיעני זה לא כבר על ידי מכתבו (וכפי שאנוכי רואה גם ממכתב שכתב לי ידידי החכם המפורסם מהר“ש פינסקר נ”י מווינה) הנה ספר אחד מספריו (לא ידעתי איזהו) הוא כעת תחת מכבש הדפוס בווינה תחת השגחת החכם פינסקר נ"י.
גם את פני הח' הישיש המלא תורה כרימון הר“ר משה אביגדור ליכטנשטאט ראיתי. הוא הגבר אשר דיברתי ממנו במ”ע ‘המגיד’ נו' הנ“ל וגיליתי אל הקוראים כי ראיתי תחת ידו קונטרוס מכונה ‘ממחרת השבת’ והוא תשובה לקראים בעניין חג השבועות, ואמרתי שם, שמהראוי וחוב מוטל על חכמי ישראל לדרוש המאמר ההוא מידי המחבר החכם נ”י, לפרסמו בעולם על־ידי הדפוס וכו‘. ויהי בשנת תר"ך ויוציא הח’ הנ“ל את ספרו הנכבד הזה לאור הדפוס בווינה על־ידי השתדלות החכם המפורסם מהר”ש פינסקר הנ"ל וישלחו אלי לעיר מושבי. – – גם החכם הזה לא עשה את תורתו קרדום לחתוך בה, כי גם את העולם נתן ה' בלבו ועל עסקיו יחיה חיי כבוד והרווחה, ומזמנו היקר יאצל עוד עיתים לעשות צדקה וחסד להושיע נדכאים, לאסוף נדבות נדיבי לב להשביע נפש רעבה, ואליו עניים משכילים ידרשו ולא ישובו ריקם, כי לא יבושו כל החוסים בו.
הרבה פעמים ביקרתי את ידידי החכם הישיש הנכבד הר“ר ישראל אקסנפלד ני”ו. הוא האיש אשר נוסף על חכמת לבו ותבונתו אשר חננו אלוהים עוד התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה, ושיח־ושיג היה לו עם כל הכיתות, וידע ובחן וניסה את כל דרכי בני־העם ועלילותם, לא נכחד דבר ממנו, ובספריו הרבים שחיבר בלשון־העם (ז’ארגון) יתאר את כולם ויתווה אותם בתוויהם למיניהם, עם חסיד יתחסד בסימניו, ואת איש תככים יגלה לעין השמש, יצדיק צדיק וירשיע רשע ולא יפריז על המידה, כי קנה־המידה בידו ופסל ומאזני משקל לשקול לאיש כדרכיו, איש לא נעדר. ומה טוב היה שיצאו ספריו כולם לאור עולם, כי הם־הם הספרים הנצרכחים בארצותינו אלה, למען יהגה בם המון העם אשר לא ידעו קרוא ספר עברי אף כי בלשונות העמים. צאו וראו מה רב טוב הגיע להמוננו על ידי מכתב העתי ‘קול מבשר’ בלשון העם, היוצא מתחת ידי המו“ל מ”ע ‘המליץ’, כי כמעט נפקחו עיני עיוורים, אשר לא ראו מאורות הספרות מימיהם. ומי יתן והיה להם ספרים בלשונם, ונפקחו עיניהם לדעת טוב ורע ולבחור בטוב ולמאוס ברע. אחד מספריו הרבים (דער ערסטע יידישע רעקרוט אין רוסלאנד) יצא לאור זה שנתיים בלייפציג אבל הספר הזה הוא כטיפה מן הים נגד כל ספריו. וכשם שהאיש הזה מצוין בחכמתו ובידיעתו הרחבה את חיי העם, חוליו ורפואתו; כך הוא מצוין בחיי ביתו, בטוב טעמו, בדיבורו והנהגותיו. הוא ואשתו הכבודה החכמה והמלומדת באמת מרת רחל’ה (בתו של אותו חכם הנודע ומפורסם הר“ר אבלי הורוויץ ז”ל), ראוים להיות למופת לבני ישראל בכל מקום שהם. – –
גם את החכם הנכבד ר' יוסף ראבינוביץ ביקרתי, הוא ראבינוביץ אשר הוציא לאור שנה אחת את מ“ע ‘השחר’ בלשון רוסיה. על המ”ע הזה קמו מערערים הרבה מזה ומזה. ורבים מנכבדי בית ישראל אהבו אותו אהבה בלי מצרים, ועוד היום יחכו על תחייתו. ושתי הרעות צדקו יחדיו מצד מה. 'מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. הצד השווה שבהם, שאם היה מכתב־עתי זה חי ימים רבים, והיה עובר בין הגלים והמשברים והסערות וכפי הסלעים העומדים לשטן לכל מ“ע חדש בקרב העם אשר לא הסכין עוד לקרות מ”ע בקרב אחיו, אין ספק שהיה אחד מכתבי־העתים המצוינים, בייחוד מפני היד החזקה והכוח והגבורה אשר בימין ראבינוביץ, ורוחו העשוי לבלי חת. ובצדק נוכל לומר, שבזמן הקצר ההוא אשר חי על פני האדמה עשה גדולות ונצורות, וזה הדבר אשר בעבורו ינהו אחריו רבים ממשכילי ארצנו, וגם המערערים יראו כעת את כל הטוב אשר עשה המ"ע הזה בזמנו, כי אין קנאה למתים.
גם את החכמים הנכבדים, הדוקטורן פינסקר וסולובייצ’יק ראיתי (הראשון הוא בנו של החכם המפורסם מהר"ש פינסקר), אשר האריכו ימים (ולא שנה תמימה) אחרי ראבינוביץ במכתב־עתי בלשון רוסיה, ששמו היה ‘ציון’. גם המכתב־עתי הזה רב טוב עשה לבית ישראל, אם כי שונה היה דרכו מדרך ‘השחר’ והיה נוטה יותר לדרך הספרות. מי יתן והיה גם היום בקרבנו! ויש תקווה שחברת מפיצי ההשכלה בישראל אשר בפטרסבורג, ובראשם השוע הנודע ר' יוזיל גינצבורג, ישימו לב לחדש כנשר נעורי מ"ע בלשון רוסיה הנחוץ לנו מאד בארצנו.
זה יותר מעשרים שנה, בהתגוררי בקריית מוהילוב על־נהר דניסטר אשר בגליל פּודוליה, זכיתי לדעת את החכם הנכבד דוקטור סאלומון לוונזון נ“י. והיה האיש ההוא, עודנו צעיר לימים, גדול בחכמה ובפרט בחכמת הרפואה, ויודע לשונות והוגה בספרים הרבה. רק ללשון אבותינו הקדושה פנה עורף, כי לא הספיק לו זמנו לשקוד עליה. מתחילה, כשלמיד בהליצאוּם המפואר אשר היה אז בקמניץ, היה בן־ביתו של אלופי ומיודעי הרב הח' המפורסם הר”ר יצחק־בר לווינזון זצ“ל, כי שמוהו אבותיו הגבירים תחת השגחת החכם ההוא. אין ספק שאהבת החכם הנ”ל לספרות ישראל עשתה רושם בלב התלמיד הרך והצעיר, והרושם הזה לא נמחה מלבו ולא נדעך שביב אישו, עד שברבות הימים התלהב והיה לאש מתלקחת. כראותי את הדוקטור החכם הזה הפעם באודיסה השתוממתי למראה עיני, כי חכם גדול הוא גם בלשוננו והוגה בספרים עבריים הרבה, והנהו כותב בלשון אשכנז את תולדות מורנו הרמב“ם ז”ל ומפליא לעשות. ובהיותו אומן גדול בלשון אשכנז ומליץ נפלא העתיק שני מכתבים מספר ‘חמדה גנוזה’ הנוגעים לתולדות הרב במליצה מסודרת (געריימטע פראזא), אשר ישתוממו עליהם כל אבירי המעתיקים. כפי הנראה, ימהר החכם הנ“ל להוציא את ספרו 'תולדות הרמב”ם' – – וכבר בא קצת ממנו מועתק ללשון רוסיה במ“ע ‘ציון’ הנ”ל.
אם אוהב עמך ישראל אתה, קורא נעים, ויהי כבואך לאודיסה והלכת – – גם אל הבית אשר תראה כתוב עליו מבחוץ באותיות עבריות גדולות ‘תלמוד תורה’, ושמת עיניך ולבך אל הבית הזה, ושבת וראית מה גדול כוח בן־אדם אחד, מה רב אונים הוא האיש, אם רק רצון טוב כצינה יעטרהו. – – ואם תשאל לשם האיש היקר אשר הרים מעפר קרן התלמוד תורה באודיסה וידיו עשו חיל לפחת רוח חדש וסדרים חדשים בבית הישן נושן הזה, אשר כמעט שתותיו נהרסו וקירותיו חשבו לנפול, הנה כל איש אשר תפגוש יענך, כי הוא איש יהודי מארץ פרוסיה, דוקטור פילוסופיה, החכם א.י. גולדנבלום נ"י. ממילא מובן כי קהל עדת ישראל הנכבדה בכלל, ובייחוד המשגיחים המשכילים עזרו לטובה, אבל רוחו הוא קיבצם וימינו הרימה הנס, ולו הגדולה והתפארת! רב מאשר די דיבר בעניין זה השר המרומם החכם הנודע בכל העולם האדון ניקולאי פירוגוב, אשר היה ראש בתי־הספר (קוּראטור) בארץ רוסיה החדשה ובסאראביה ואחר־כך בגליל קיוב, במכתב־עתי רוסי הנקרא ‘אודסקי ווסטניק’ משנת 1858 נומ' 26 (נעתק כבר בשנה הנ“ל מאת ידידי החכם המפואר הר”ר אלכסנדר צדרבוים ונדפסו באודיסה בדפוס ליטוגראפיה). – – אף הוא היה מתכוון לפתוח בית־ספר לבאי שבת ועלתה בידו, והממשלה הרוממה הסכימה לפתוח בית־ספר זה גם אחר אשר מטעמה ונימוקה סגרה בתי־ספר כאלה, שעשו יתר עמי הארץ ליום א בשבוע. אות הוא כי בית־ספרו כולו טוב ואין בו עוולתה! – –
את החכם הזה ראיתי פעם ראשונה בקיץ שנת תרי“ט בהיותי באודיסה, ומני אז אהבת עולם אהבתיו בעבור צדקתו ותום דרכו והצנע לכתו עם אלוהים ואדם. בשנה ההיא חגותי את חג נישואי הכסף וישלח לי החכם הנ”ל שיר יקר בלשון אשכנז, מודפס באודיסה בדפוס מהודר ונחמד למראה. ועשיתי לו זר מוזהב סביב, ושמתיו עדי לקירות ביתי לזיכרון בין עיני.
כבר ידעת, הקורא הנעים, כי הח' הזה ביחד עם חותנו החכם המופלג נ“י הם המוציאים לאור זה שנה רביעית את מכתב־עתי ‘המליץ’, וזה שנה שנית אשר החלו לתת לפני ההמון את מכ”ע ‘קול מבשר’ בלשון העם (ז’ארגוֹן) המדובר בין היהודים במדינתנו. מה רב טוב עשו שני מ“ע אלו לבית ישראל! המה ומ”ע ‘הכרמל’ היוצא בווילנה על־ידי החכם המפורסם מהרש“י פין נ”י החלו לקרוא בשם ההשכלה בקול רם. – – ועל הכול יתברך ויתפאר שם מ“ע ‘המגיד’ אשר יצא ראשונה. – – אולם מי יתן והיה גורל ‘המליץ’ ו’הכרמל' כגורל ‘המגיד’! כי הוא מרומים ישכון ומצודות סלעים משגבו הן יפרוש כנפיו צפונה ונגבה, הן קדם יהלוך ויעבור אורחות ימים ואיים רחוקים, ממרחק יביא לחמו ויונקתו לא תחדל. לא כן ‘המליץ’ ו’הכרמל', כמעט לא יעברו גבול ארצנו – וארצנו, הה, לא תתן את יבולה לזורעי אור! ידידי החכם פין כתב לי עוד ערב ראש־השנה משנה שאנחנו בו (תרכ"ד) בזה הלשון: 'וכבר הפסדתי עליו (על ‘הכרמל’) יותר מאלף רו”כ‘. וידידו הח’ צדרבוים כתב לי י“ב כסלו שנה זו איגרת מלאה קינים והגה והי, אשר לא אוכל תת אותה לפני הקוראים, לבלתי גלות סוד אחר… אבל מבלתי אוכל עצור במלים אתן לפני הקורא איגרת תשובתי אליו לנחמהו מיגונו הקשה: [ואב”ג אמנם קובל מרה על יחס העם למשכיליו ולסופריו, מנחם את צדרבוים ומעודד אותו להמשיך במפעלו ההשכלתי המבורך].
כבואי לאודיסה כבר נגמר בבית־הדפוס של ניטשיה וצדרבוים ספר ‘תער הסופר’ של אלופי ומיודעי המנוח הרב החכם המפורסם הר“ר יצחק בר לווינזון זצ”ל, במצוות ובהוצאות הגביר המשכיל הנכבד היקר והנעלה, הר“ר שמחה ליפשיץ ני”ו, אשר בטוב לבבו ובדרשו תועלת עמו, העמיס עליו הוצאת ספרי הרב הנ“ל לאור על הוצאותיו ולתת את מותר הריווח אחר נכיון הוצאותיו לבן־אחותו של המחבר, הוא יורשו היחידי, המשכיל הר”ר יעקב ישראל לווינזון (כעת נודע לי על־ידי כתבי העתים, כי כבר הוציא לאור בלייפציג את ספר ‘אחיה השילני’ ובאודיסה ח“א מספר ‘זרובבל’ ויהי־נא ה' עמו להוציא לאור כל ספרי הרב ז”ל ולחלקם ביעקב ולהפיצם בישראל!). ורוח לבשה את החכם הסופר הנכבד ידידי ר' פייביל ברזקין, אשר ידו רב לו בשפת רוסיה, לתרגם את הספר ההוא ללשון ארצנו, לראות העמים והשרים, שטענות מתנגדינו יסודם אפס ותוהו, ואין בנו מצד דתנו דבר שישפילנו בעיניהם יותר מכת מתנגדי התלמוד, כמו שאין גם כן למתנגדינו אלה מצד פנות דתם מה שירימם עלינו בעיניהם. ודבר גדול עשה החכם ברזקין בזה, לפי שכל השתדלות מצד אחד ראוי שתעורר השתדלות גם מצד השני, אם אין ניחא לזה הצד השני שיאמרו עליו, שתיקה כהודיה דמיא. והנה נודע ומפורסם איך הקראים משתדלים להראות להממשלה, שרק הם שארית ישראל אשר בחר בם ה' לסגולה, וכבר היה זה למלה בפי הרוסים ונתפרסם לאמת וצדק, וזה רק בעבור שאנחנו מחשים, אף־על־פי שתודה לאל יש לנו מה לטעון, טענות צודקות ונשענות על קורות דברי־הימים, אבל נרפים משכילנו! לכן בואו ונחזיק טובה להחכם היקר ה' ברזקין, איש אשר זמנו יקר לו, כי לחמו הוא, ועל עבודתו יחיה וכל רגעיו ספורים, כי מהם תוצאות פרנסתו, ויקם ויקריב רגעים יקרים ולילות עמל לתרגם הספר הנ“ל ולשום עליו נוספות בהערותיו. – – מדי דברי מספרי הרב לווינזון ז”ל אודיע את הקוראים, כי מוכן אנוכי, אם יגזור ה' בחיים, לכתוב את תולדות החכם המנוח הזה בדרך ארוכה, וכבר עשיתי חוזה עם בן־אחותו ני“ו, שיתן לי לתכלית זה את האיגרות הרבות הכתובות מידי דודו ז”ל לאוהביו ואיגרות אוהביו החכמים אליו, והנני מבקש הפעם מאת הגביר המו“ל את ספריו שישלח לי את הספרים ההם הנחוצים לי למלאכתי זאת, וכן הנני מבקש מאת כל איש אשר נמצאו תחת ידו כתבי הרב או איגרותיו, ובייחוד ספרו בלשון העם, אשר קרא בשם ‘עולם הפקר’ (הפקר־וועלט) וקונטרס ‘עמק רפאים’ (אלה השניים לא נמצאו בידי בן־אחותו הנ"ל) שישלחם אלי ועלי להשיבם לשולחיהם אחר שאשים עיני בם ואעתיק לי את הנחוץ למלאכתי. ולולא עבודתי הרבה בימים ההם בהעתקת ספרי ‘בקורת לתולדות הקראים’ לדפוס ובשאר עניינים נחוצים לשעתם, כי עתה כבר החילותי במלאכה, יען שהבטחתי להרב ז”ל בחייו לכתוב תולדותיו ככתוב באגרתי הנמצאת ביד בן־אחותו בין הכתבים שנשארו מהרב. ועל טוב ייזכר שם המשכיל הנכבד הר“ר ק. הויזנר, שכתב בלשון רוסיה את תולדות הרב בקצרה (נדפסו באודיסה בדפוס ניטשה, שנת 1862) וכבר נעתקו ללשוננו במ”ע ‘המגיד’ מאת ישפ"ה.
[לבקשת הגבאים מחברת ביקור חולים הלך בשבת (טו"ב תמוז) להתפלל בבית־הכנסת של החברה. אחד הגבאים סיפר לו את כל הטוב אשר עשתה החברה מאז נוסדה, וביקש ממנו לכתוב על כך בעיתונים. גוטלובר מילא את בקשתו, ברם לא שינה מנוסחו של הגבאי, שתוך כדי העלאת מעלותיה של חברתו נתן דופי בבית־החולים הגדול שבאודיסה. ידידו ליבוש חארי כתב לו, ‘כי רבים השתוממו עליו על הדבר הזה’, והוא נאלץ להצטדק, כי כתב את הדברים מפי הגבאי].
בבית־הכנסת הגדול ובבית־הכנסת של אנשי ברודי התפללתי פעמיים ושלוש וכבר דיברתי מנגינת ה' אבראס ומקהלתו. אבל מה דמות אערוך לתפילת המנצח החכם ר' נתן בלומנטאל? ומה אצל המקהלה אשר תחת ידו? אין די מלים לתאר הדר כבוד שירו וזמרתו, נעים קולו ומתק מדברו. עוד כל ימי חיי לא אשכח את הרושם אשר עשה בלבי ובנפשי המספד והאבל אשר עשה בלומנטהל ביום צום א' באב על שממת בית קדשנו ותפארתנו. היום הלאומי הזה מדי שובו שנה בשנה יכס אותי בצלמוות, ישית חושך סתרי וחתולתי ערפל. אין פי יכול לדבר את רגשות נפשי ואת אשר הומה לי לבי ביום ההוא מדי שנה בשנה. אולם אבל לבי וכאבו האנוש שונה מאוד מאבל העם אשר אנוכי יושב בקרבו על עפר הארץ בבית ה' ושק ואפר יוצע לנו יחד. הלא ידעת, הקורא הנעים, כי איש ווהליני אנכי, ובתוך עם קדוש וטהור אנוכי יושב מנעורי, המתקדשים והמטהרים בכנפות בגדיהם וסרוחי טבולים בראשיהם, מראה צדיקים כולם דמות בני אלים נאדרים בקודש. העם הזה, בבואם אל הקודש ביום צום תשעה באב, ליבם יהגה קינה ונפשם תשתוחח על כי גלה כבוד מישראל ולא ינבאו כולם מקטנם ועד גדלם, ואין רוח הקודש שורה כי אם על אחד קדוש בעיר ושניים במשפחה, ולא יישמע עוד בערי יהודה ובחוצות ירושלים בת־קול מנהבת כיונה וכו' וכו‘. ולבלתי תישפך לארץ מררתם מנהמת לבם, לבלתי ישטפו ארץ בדמעתם ומוסדות שמים ירגזו מועקתם יקומו הנערים – ולפעמים גם זקנים וישישים – וישחקו, יעשו למו צחוק וקלות־ראש, ישליכו ברקנים לפאת ראש איש יושב ומקונן לתומו בירכתי הבית, ושק ואפר לראש החזן וימלאו פיהו אבק, ויפריעו פרעות בבית־המדרש והיה זה קודש ואבל כבד!! – לא כן אנוכי עמדי, האבל אשר בלבי אם גם הוא על חוג שמים יתהלך, ונפשי תלבש קדרות על כי נפל משמים ארץ הילל בן שחר אשר האיר לכל בני תבל; הנה גם בארץ יסודתו בהררי קודש, כי ביום ההוא תחלופנה על פני תמונות רבות מכל אשר נעשה לעם הזה, לא על עשותו חמס, על בגדו במלך ושרים, כי אם על החזיקו במעוז דתו, ואמונתו! לבי ימס בקרבי ויהי למים בשומי לנגד עיני, כי עוד היום בזמננו, בשנת חמשת אלפים ושש מאות ועשרים וארבע למספר בני ישראל, היא המאה התשע־עשרה המהוללה בפי עמי אירופה, אשר כבר עברו ממנה שישים וארבע שנים, עוד היום ישחוט קונסול ספרדי יהודים במארוקו (בטאנגר) כאשר ישחוט איש את ציפרו, ולולא שלח לנו ה’ מושיע ורב את האיש משה מעין־תפארה, זה האיש אשר ילאה כל פה לספר בשבחו ולו באמת דומיה תהילה, כי עתה מי יודע כמה נפשות מישראל עוד הכרעו שם לטבח על בלי דבר – – עמוס ומסורבל ברעיונות נוגות כאלה, אשר כעננים יבואו וכעבים יחד יתקבצו ויכסו פני שמי, אבוא להשתחוות לפני ה' ולבקר בהיכל ה' אחרי מעשה ה‘, כי נורא הוא לבית ישראל הנאמנים בבריתו, ובגלים ומשברים בים זועף פור יתפוררו ופוץ יתפוצצו בקרבי שאלות משאלות שונות אשר תסעורנה להפיצני, ומי ישביח שאון רוחי והמון ים לבבי ביום ההוא? העדה אשר בקרבה אנוכי יושב על הארץ, אשר לא מחשבותי מחשבותיה? הנערים (והזקנים) המעפרים בעפר והמשליכים אבנים וברקנים בבית ה’?… זאת הפעם הראשונה בכל ימי חיי, הייתי ביום הצום ההוא בקרב עדה קדושה אשר מחשבות ליבה לא רחוקות הנה בלי ספק מן המטרה אשר למחשבותי, זאת הפעם הראשונה ראיתי אבל ויגון בעיני כאשר הוא בקרב לבי. מי אשר אוזניים לו וישמע שיר ‘על נהרות בבל’ וגו' מפי המקהלה ונפשו לא תאבל? מי ישמע את בלומנטאל יהגה כיונה ולבו לא יהיה לנחל הגה והי? ועל על אלה מי ישמע שוואבאכר מדבר, מי יראה בעיניו את הרב הדרשן הזה עוטה כמעיל קינה ואבל וכידודי אש אהבת עמו ואמונתו מפיו יתמלטו, מקונן על העבר, מתבונן על ההווה ומנחם על העתיד בטוב טעם ובדעת וביראת ה' טהורה העומדת לעד, ונפשו בקרבו לא תריע: הנה זאת עדתי, זו קוויתי לה! זה עמי בחרתי בו! עם זו תהילתו אספרה! בואי בזרועותי, אודיסה, עיר ההוללה! בואי בזרועותי, קהל עדת ברודי! בואו בזרועותי שוואבאכר, בלומנטאל, שולזינגר! אחבקכם ולא ארפכם, ואבכה עמכם יחד על שבר בת עמי! – –.
כבר אמרתי, כי בימי התגוררי באודיסה שמחתי לראות שמה את פני ידידי החכם המפואר הר“ר שמחה פינסקר ני”ר, אשר עשה לו שם גדול וקיים לעד על־ידי שני חיבוריו המסולאים ‘ליקוטי קדמוניות’ וספר ‘מבוא אל הניקוד הבבלי’. כי בא שמה מקרית ווינה על ימים אחדים להשתעשע עם בניו היקרים. למען הראות לו אהבתו לו ולספריו הגשתי לו לתשורת שי הטורים האלה (על משקל יתד וב' תנועות) שלוש פעמים ויתד ותנועה ושמי מהללאל בראשי החרוזים):
משוש לבי, חכם לבב, ואלכה לי לאורו.
הכי קרא שמו שמחה וגיל אזור חגורו,
לגן נעול שביל מצא ופתח את סגורו,
לבדו הוא נתיב האיר וגלה את מקורו,
אשוהו לקנמון, צרור המור צרורו,
לכל חכם יהי שני, והוא יחיד בדורו.
החכם הנכבד ההוא אוהב את השיר השקול, ושירי זה, מצא חן בעיניו, ובייחוד הטור האחרון, אשר המליץ עליו ברוב ענוותנותו את המאמר הידוע: ‘מיטב השיר כזבו’. ואולם אני באמת ובתמים כתבתי את הטור הזה, כי לדעתי שני ספריו אלה יחידים המה הספרות ישראל ולא בא עוד כבושם הזה בספרינו. לשם החכם הזה הקדשתי את ספרי ‘ביקורת לתולדות הקראים’ אשר אקווה כי ייצא אם ירצה השם מהרה לאור הדפוס, יען נדב המיניסטר שר החכמה במדינתנו לתת לכסף ההוצאה מוצא, וגם השיר הזה ימצא שם מקום בראש הספר לזכר עולם.
הנה־נא ידעת, ידידי הקורא, את החכם המופלג בתורה הסופר הנעים הר“ר יעקב שמואל הלוי טראכטמאן ממאמריו הרבים והנכבדים אשר קראת בכתבי־העתים: ‘המגיד’, ‘המליץ’ ו’הכרמל'. ואולי כמוני חשבת גם אתה, כי זה האיש אשר חכמתו בחוץ תרונה ודבריו בנחת נשמעים, הוא זקן בא בימים, גם שיבה זרקה בו ועל משענתו ילך וזקנו נחפה בכסף השיבה יורד על־פי מידותיו… לכן אודיעך היום, כי אם אמנם לשונו לשון זהב כלשון זקן ורגיל, הנה צעיר לימים הוא, יפה־עיניים וטוב־רואי, נחמד למראה ונעים להשכיל. – – גם לידידי החכם וסופר מהיר הר”ר צבי אנאפולסקי (אשר העתיק לעברית ס' ‘טעאפראן’ וכתב הקדמה יקרה בשם ‘שיח ערב’, עיין מ"ע ‘המליץ’, שנה שניה, נו' 39, 40), הבטחתי להחליף מכתבים עמו, ומרוב עבודה לא הקימותי את בריתי אתו עד היום, וקורא אני אליו בזה לשלום. ושלום אקרא לידידי החכם היקר ר' יצחק ווארשאבסקי, הוא האיש מלחמה הלוחם מלחמת אגג (מעדנות) עם האד“ם הגדול בענקים במ”ע ‘הכרמל’. – –
אחד וארבעים יום ישבתי באודיסה, לחם חמודות אכלתי ומי מנוחות שתיתי, אם כי בעמל ויגיעה רבה מכבתי שם כמאתיים אקסמפלארים מספרי ‘ממצרים’, הנה בצל אוהבי היקרים חמדתי וישבתי ברגעי המנוחה ואתם השתעשתי פעם בפעם ותהי לי חזות הכול למשיבת נפש. כי מי יספור את כל המשכילים יקרי־הערך הנמצאים שם מבית ישראל? ואם אמרתי אזכרם בשמותם כולם, הנייר יכלה והם לא יכלו, כי עצמו מספור. –
[מעל סיפון האוניה המפליגה לחרסון נפרד המחבר בהתרגשות מאודיסה, ‘ירושלים של ארץ רוסיה החדשה’ בהבטחה: ‘תישכח ימיני אם אשכחך, אודיסה’, ובברכה: ‘יהי שלום בחילך, שלווה בארמנותיך!’ עם צאת האוניה לים הפתוח כתב שיר בן 44 טורים על הים ועל גליו ההומים והמאיימים. בחרסון חלה במחלת צימוק האצטומכא, ורק יומיים עסק בהפצת ספרו ‘ממצרים’, עוד שלושה ימים התהפך בחוליו וחזר לאודיסה בלי שהספיק לגבות את תמורת הספרים שחילק. הוא מזהיר את החותמים־הקונים, שאם לא ישלמו את המגיע לו יפרסם את שמותיהם. עוד ימים אחדים נשאר באודיסה בטיפולו של ידידו ד"ר סאלומון לווינזון ושב לביתו ביום ב' דראש־חודש אלול (4 באוגוסט).]
קונסטאנטין ישן, ט' אדר שני, תרכ“ד לפ”ק
[מסע ב] רוסיה [1873]
[ברדיטשוב – קיוב – חארקוב]
– – ביום א ז אייר יצאתי מביתי [בז’יטומיר] לברדיטשוב ללכת משם במסילת־הברזל לקיוב, לקחת רשות מהקוּראטור אשר על בתי־הספר לנסוע פּטרסבורגה על משך שני חודשים לשאול שם ברופאי־עיניים מובהקים, אולי יגהו ממני מזור. בברדיטשוב התמהמתי שני ימים ואתענג על רב טוב מנגינותיו של הש"ץ המנעים זמירות ה' באכמאן. – – יצאתי מברדיטשוב ברכב ברזל ובאתי בסערה קיובה. שבתה מנגינה, שבת משוש מלבי, כי שם ציווה אלוהים את הקללה, אין שלום על ישראל, בכל חוצות אנקת אומללים מגורשים מן גו, והשוטרים אצים לסחבם לבתי־הכלאים על כי עברו חוק לשבת בקיוב אשר לא כדת, כי מלחמה לישראל בקיוב מדור דור, מאז באו היהודים ארצה רוסיה ופולניה סוגרו שערי קיוב לפניהם פעם בפעם. ואם לפעמים, במלוך נסיך ישר באדם פתח שעריה לגוי שומר אמונים לה' ולמלך, הנה אחרי עברו מספר שנים, ויגווע וימת וימלוך אחר תחתיו [… משם את כל אשר לא אכל בשר החזיר…] בהיות הנסיך וואסילטשיקוב גנראל גוברנאטר בקיוב ויציע לפני הוד הקיסר ירום הודו לתת רשות ליהודים לשבת בקיוב, למען הרב את המסחר אשר ירד עשר מעלות אחורנית, ויקרא דרור לסוחרים מגילדה ראשונה ולמשרתיהם לשבת בטח בכל חוצות העיר ככל יתר תושביה, ולאומנים ובעלי־מלאכות שונות וגם לאלה אשר הביאו שמה את בניהם ללמוד בבתי־הספר הכלליים או לבקש מזור ותרופה ניתנה הרשות לגור ברחובות מיוחדות בקצות העיר מזה ומזה ולאיש יהודי אשר לא חלק לו בסוחרים מגילדה הראשונה ולא שיח־ושיג לו עם אומנים ומבקשי רפואה, לא ניתנה הרשות כי אם לגור שם ימים אחדים מדי עברו שם. אפס מושלי העיר ושוטריה ידעו, כי לב הנסיך טוב על העם הזה ולא פקחו גם הם עיניהם על העוברים ושבים ורבים מעם היהודים אשר לא הירשו לשבת שם נאחזו בה וישבו לבטח ואין מכלים דבר. ומאז גוע הנסיך וואסילטשיקוב הצדיק והישר, קמו שרים אחרים תחתיו וגם הם לא שמו לבם ליהודים היושבים בקיוב, כי לא רעה עינם בם. עד כי לפני איזה שנים קם נסיך חדש, ואזרחי קיוב, אויבי ישראל בנפש, הביאו דיבתם רעה באוזניו ויפתוהו בלשון אפעה לגרש משם כל איש יהודי אשר אין לו זכות ומשפט להאחז שם, והנה מתלאה! – נשבר לבי בקרבי בראותי השערורית הנעשה שמה, – – שפכתי שיחי בשיר גדול ורחב־ידיים שקראתי בשם ‘סמל הקנאה והמקנה’ ואציגה פה ממנו רק שתיים ושלוש דלתות.
עזבתי את העיר קיוב בלב מלא יגון על שבר בת עמי ובאתי לחארקוב. – – העיר חארקוב היתה מאז מעולם סגורה ומסוגרת לפני בני אמונתנו, ורק כאשר החלו מלכי ארצנו לצבוא צבא מישראל, ניתנה הרשות לאנשי החיל אשר מלאו ימי צבאם להאחז שם, ובמשך הימים נאחזו שם אנשי חיל הרבה ובבינה יתרה שחנן ה' לעם זו עשו עושר במשפט ויעלו מעלה בכל מסחר וקניין, ועל־ידי רגש קודש אשר לכל איש ישראל התאספו יחד ויעשו להם בית־תפילה ובחרו רב מקרב עדתם ושוחט ובודק ושליח־ציבור ויתר משמשי הקהילה. לאט־לאט נלוו אליהם עוד יהודים אשר באו לגור שם ברשות ושלא ברשות, ויהיו אנשי החיל האזרחים התושבים ויתר ההמון כאורחים חוסים בצלם. כה היה מצב הקהילה ימים רבים, עד כי היתה את לב הממשלה לפתוח שערי העיר לפני הסוחרים מגילדה הראשונה ובעלי־מלאכות. אז נאחזו שמה קצת עשירי עם ויעשו להם בתים, בתי חילוף־שטרות ובתי־מסחר, ויחיו חיי עונג כאזרחי הנוצרים ויארחו אתם לחברה. אפס בהנוגע לענייני עדת ישראל לא עשו דבר, כי אם השאירו הדבר כמו שהיה בתחילה בידי אנשי החיל וגם התפללו לעתים מיוחדים בבית־תפילתם, וביד אנשי החיל היה מתג ורסן כל ההנהגה. ממילא מובן, כי האנשים האלה אשר גדלו על ברכי עבודת הצבא ובהשכלה לא שלחו ידם, הנהיגו את העדה על־פי דרכם, כאשר נשאר בזכרונם מימי ילדותם בהיותם בבית אחיהם, וברצותם לצאת ידי חובתם על צד היותר טוב הרימו קול גדול בתפילתם, ותהי צעקה וקול המולה גדולה בבית־התפילה כיד הכוח והגבורה הטובה עליהם, כי אנשי חיל המה וקול ענות מלחמה הקשיבה אוזנם, ויהי בית תפילת היהודים למשל ולשנינה בפי הרוסים, ושם היהודי מנואץ. וילך איש מעיר מולדתי קונסטאנטין־ישן, הוא הגביר הנדיב המפורסם הר“ר ראובן רובינשטיין וישב בחארקוב הוא וביתו, וגם מאודיסה בא שמה איש משכיל בן משכיל הר”ר מאיר ראטהויז, ויראו כי רבה רעת האי־סדרים אשר בעדה, ויבינו כי לב עם הארץ הזו והעיר הזאת אך טוב לישראל לברי־לב, ורק היהודים בעצמם מקלקלים השורה, ויתנו לב לתקן המעוות ולעשות סדרים חדשים לקחת לב העם לאהבה אותם ולכבדם. הגביר רובינשטיין, בעודו בעיר מולדתו, השתדל תמיד להרים כבוד ישראל בעיני שרי העדה ומורי בית־הספר לאכול ולשתות עמו, וגם את שרי העיר קרא לקרב הלבבות ולהראות לעיני השרים, כי היהודים אינם פראים כאשר הורגלו לחשוב עליהם, ובאמת הועילה השתדלותו הרבה. בדרך זו הולך גם בעיר חארקוב ביתר שאת וביתר עוז ופיזר כסף הרבה מכיסו. קנה בית גדול ועשהו בית־הכנסת מפואר, וכאשר החלו אנשי החיל לנהוג מנהגיהם גם בבית הזה, השתדל הוא והג' ראטהויז, אשר נבחר אז לגבאי, לגרשם משם ביד חזקה ובגבורת ישע ימינו של הגוברנאטור, וישים שמה ש“ץ הגון עם מקהלה, ושרי הממשלה באים שמה פעם בפעם ועיניהם רואות, כי לא נופל ישראל מכל העמים בהרגשת היופי והסדר, ונותנים כבוד ליהודים ולרב העדה אשר בחרו, המשכיל היקר ה”ר סגאל מחניכי בית־מדרש הרבנים בז’יטומיר. – –
[מוסקבה]
עזבתי את חארקוב ובאתי למוסקבה. השתוממתי למראה עיני, כי גדולה העיר עד מאוד ואנשים בה הרבה כחול אשר על שפת הים, ורק אנחנו המעט מכל העמים. ובכל זאת גם יהודים הרבה נמצאים שם בערך אל הימים שעברו, כי מאז מעולם סגרו שערי מוסקבה לבני ישראל, וזה שנים לא כבר אשר נפתחו לסוחרים מגילדה ראשונה ולבעלי־מלאכות, ולרגלם באו גם המון רב מהנספחים והנלווים אליהם, ויהיו לקהל גדול ניצים ומריבים ביניהם על־דבר השוחט, והרב המורה־צדק, כמנהג אחינו בכל מקומות מושבותיהם, ובעזרת השם זכינו במוסקבה לרב של מנתגדים ולרב של חסידים, מלבד הרב שנמנה מטעם הממשלה ה“ה המשכיל הנכבד הח' מינור נ”י, הדורש בלשון המדינה ולו נאוה תהילה. כפי ידיעתי, הוא הראשון אשר החל לדרוש ברבים בלשון רוסיה, ודרשותיו מלאים זיו השכל ומפיקים נוגה מוסר השכל. [בחג השבועות דרש בבית־הכנסת ברוסית על עשרת הדיברות, שניתנו לעם ישראל במדבר, בטרם היה לעם ובטרם נאחז בארץ, ולפיכך הם קניין כל העמים, ואילו תורות של עמים אחרים, שקיבלון בהתאם לתנאי חייהם ותכונות ארצותיהם, הן קניין העם ההוא לבדו].
גם הרב הגאון מוהר“ר חיים ברלין, מורה־צדק של המתנגדים, דרש ביום ההוא בבית־תפילתו. את דרשתו לא שמעתי, אבל בהיותי אצלו אחר החג סיפר לי בתוך דבריו איזה דברים מדרשתו, שאמר נגד המחדשים והמשנים ממטבע שטבעו הקדמונים, וכוונתם לשאת חן בעיני העמים, אשר על כן הם עוזבים קצת דברים ממנהגי ישראל, ולעומת זה מתייפים לבקש אהבה ומקבלים קצת דברים ממנהגיהם, וזה לפי דבריו כוונת המדרש על פסוק (רות ב"ח): ‘אל תלכי ללקוט בשדה אחר וגם אל תערובי מזה’. [כאן באים דברי המדרש ופירושו היפה של הרב חיים ברלין, המכוּונים נגד אלה המוכנים לקבל קצת ממנהגי הגויים.] – – זה הרב ר' חיים ברלין, איש מלא תורה וחכמה ויראת ה' ועוולה לא נמצא בו כל ימיו, חוטר מגזע גאוני עולם, לא ישר בעיני החסידים, יען הוא דורש שלום המשכילים ומתנהג בחכמה למשוך לבם אליו ולהעמיד השלום על תילו, ובדבר הזה התקוממו עליו וישימו כבודו לקלון, ויבחרו להם מורה־צדק אחר מאנשי שלומיהם ושוחטים אחרים והיו למחנה אחרת, וכבר הגיע הדבר לאוזני שרי המלכות, והיהודים מתבזים על־ידי זה עוד יותר. – – גם במוסקבה עשו להם עדת ישראל בית לעבוד את ה' בתודה וקול זימרה ובמקהלות יברכו את ה'. הש”ץ הר“י דוד באדה, שהיה לפנים ש”ץ בבית־התפילה של המשכילים בעיר קובנה, הוא איש משכיל יודע נגן וקולו חזק ונעים. – – גם בית תלמוד תורה לעדת מוסקבה, אבל לא ראיתיו.
[פטרבּורג]
ביום ט“ז סיוון באתי לקרית מלך רב ס”ט פטרסבורג. [כלכל הערים הגדולות נוהרים גם לקריה הומיה זו המונים מכל אפסי ארץ. אלה יבואו ללמוד בבתי־חכמה ואלה לסחור ולעשות בכל מלאכה, וביניהם גם אנשי מזימות הבאים ‘להונות ולרמות את הבריות, לעשות עושר ולא במשפט’. אמנם] גם בפּטרבורג נמצאים הרבה ישרי־לב ותמימי־דרך – – אולם כמחט בבשר החי יכאיבו הקוצים והחוחים האלה לשושנת יעקב – – כי עוד היום כמלפנים – – איש אחד מישראל יחטא ועל כל העדה יהיה הקצף! – –
כאשר ניתנה הרשות לאנשי חיל מאחינו בני ישראל, ששלמו ימי עבודתם בצבא, לשבת בקרית מלך פטרסבורג ולהאחז שם, קבעו שם דירתם הרבה מאנשי החיל, וימצאו חיית ידם במסחר ובכל מלאכת עבודה, וה' ברך את מעשי ידיהם וקצת מהם עשו חיל להתפרנס ברווחה. אפס בניהם אשר נולדו על ברכם היו נעזבים ומשולחים מחסרון מורים ומלמדים, אשר לא נמצאו למו להורותם את אשר יעשון. ויהי בשנת 1864, בחודש אוקטובר, ויתעורר איש אחד מקרב עדתם ושמו ר' יהודה סאוואסינסקי, ועמו עוד שני אנשי חיל ר' צבי הירש זאמייטיס ור' שמעון מאלינשאנסקי עוזרים על־ידו, ויאמרו: מי לה' אלינו, נדאגה־נא בעד בנינו לבלי יהיו דור סורר, אשר לא ידע את ה' ותורתו, ויקומו ויאספו נדבות ללמד בניהם תורה ומוסר דרך ארץ. בעמל ויגיעה רבה החזיקו הדבר הזה עד שנת 1868 החודש נובמבר, ויעל מספר התלמידים לשבעה־עשר נערים מבני העניים. ויהי כאשר ראו כי כבד מהם הדבר, כי לא הסכינו באלה, ויבקשו את פני השוע ה' גינצבורג לעמוס העבודה הזאת על שכמו, ולא קיבל, כי טרדותיו הרבות והעצומות לא נתנוהו להפיק רצונם. ויפנו אל הרב החכם דוקטור יוסף זייברלינג נ“י, האיש אשר מיום היותו הקדיש כל עתותיו לטוב בית ישראל, וישמע ויקשיב ותהי המשרה על שכמו. ויעש ד”ר זייברלינג סדרים כיד החכמה והדעת הטובה עליו, ויבחר מורים ואומנים משכילים ומביני מדע בתורה ובדרך ארץ ובלשון המדינה, ובית הפּריוואט פרח כגפן תחת השגחתו ויהי כזית הודו, ומספר התלמידים הגיעו לאחד ושלושים. – –
דוקטור זייברלינג הוא איש זקן ותש כוח, עבודתו במיניסטריום להשכלת העם במה שנוגע אל היהודים רבה מאוד, כצרכי עמו המרובים. כל איש ישראל אשר דבר לו שם יפנה אליו וימצא אליו בבקשתו אם גם יגדל הטורח, ולא שב עוד איש ריקם ממנו בבקשתו, יומם לא ינוח אף לילה נגזלה שנתו. בעיני ראיתי כי לפעמים יבוא אל ביתו בשעה 8 אחר חצי היום עייף ויגע לאכול לחם, ובכל זאת לקח גם המכשלה הזאת תחת ידו, בראותו כי אין איש ובלעדו לא ירים איש את ידו לנהל הבית ולהשגיח על חינוך הילדים. גם על עניים מרודים יפקח עיניו החכם הזה לכלכלם בלחם עוני בחג המצות. – – בשנת 1871 התקנאו נשי חיל בהרבה חכם הזה ותעשינה גם הם בית־חינוך לילדות, ותוצאנה מעשיהן אל הפועל בשנת 1872, ובראשן הגבירה המשכלת המפוארה מרת חנה בּארונסה פון גינצבורג, ולא זכרו את יוסף המשביר והמתחיל במצווה זו.
ביקרתי פעמים הרבה את ידידי החכם הר“ר אלכסנדר צדרבוים נ”י, וראיתי את עמלו שהוא עמל תחת משאו משא לעייפה להועיל לבני עמו בשני כתבי־העת שהוא מוציא לאור בלשוננו ובלשון רוסיה. – – עוד דברים הרבה לי לדבר את הקוראים, בייחוד עניינים מקריית פּטרבורג, אשר חדלתי מדבר היום מטעמים כמוסים עמדי. – –
בחורף העבר, מקצה חודש יאנואר, פניתי בבקשה אל הקוראטור אשר בקיוב, ואתחנן בעת ההיא לאמור: חולה אנוכי ועיני כהו, זה עשרים ושתיים שנה אנוכי עובד עבודת המלך ועמי, כזה וכזה עשיתי, אלה ואלה זכויותי, תינתן לי נפשי בשאלתי וחופשתי בבקשתי, ואצא כצאת המורים כולם הלוקחים שכר כל ימי חייהם, לרבות נשיהם ובניהם אחריהם. הקוראטור הקשיב לבקשתי וישלח דברו להמיניסטריום להשכלת העם בפּטרבורג ביום 23 לחודש מרץ, הקים את דברי בקשתי ויחווה דעתו, כי שאלתי תינתן לי, ואין כל ספק, כי אם נשארו העניינים כקדם ולא נשתנה דבר בבתי־הספר, כי עתה כבר נעשתה בקשתי והייתי חופשי משעבוד מורה ומקבל שכר על הפרישה כאשר קיבלתי על הדרישה. אבל פתאום רעם ורעש התחוללו על בתי־הספר העבריים בכלל ועל בתי־מדרש הרבנים בפרט, ולפתע פתאום נראה פרץ נבעה בחומת בתי־המדרש, פור התפוררה החומה, מוט התמוטטה ונפלה ולא תוסיף קוּם!.
לא פה העת והמקום לדבר מבתי־ספר אלה ולהגיד המשפט עליהם אם באמת ראויים היה להיסגר על מסגר, אם נתמלאה סאתם ופרי מעלליהם אכלו, כאשר רבים אומרים, או רק עלילת דברים שמו עליהם משנאיהם לאמר חללו קודש. – יבוא יום וגם על זה אפקח עיני ואדבר דבר בעתו נגדה־נא לכל קוראי המגיד, המה ישמעון ואוזניהם תצלינה – וידע כל העם כולו, כי אם אמת נכון הדבר כי כנגע נראה בבתים האלה, בכל זאת לא נתחייבו כליון חרוץ כי אם תיקון, ורב טוב הביאו לבית ישראל, ורק מפשע אחדים נגע למו, ולא זאת היתה סיבת סגירתם, לא בעוונם כשלו ונפלו, לא בתוכם שברם, כי אם מחוץ שיכלה חרב, חרב על הבדים שבדו שקרים מליבם וחפאו על בתי־המדרש דברים אשר לא כן, חרב על הבאים ונואלו! הרסו ולא חמלו ואבדו טובה הרבה. – אפס לא זאת היא מגמת פני היום, ועוד אשוב לדבר מזה בעת אחרת. הפעם אספרה רק המוצאות אותי לרגלי המקרה הזה. כאשר נסגרו בתי־הספר נעשתה שאלת הפנסיון שאלה כללית על כל המורים, ששלמו ימי עבודתם ונשארו בלי עבודה, ובתוכם גם אני נשבר מטה לחמי לעת עתה ושאלת הפנסיון מונחת בקרן זווית, אין אתנו יודע עד מה. – לכן אליך המגיד אקרא, קרא באוזני קוראיך, יזכרו־נא את אשר התהלכתי לפניהם זה ארבעים שנה בחרבי וביקשתי לסול המסילה ולסקל אבני נגף מכרם בית ישראל. – – פתח פיך ויאירו דבריך. רבות עשית, לדבריך הקשיבו קוראיך תמיד, ואחרי עצתך מלאו, עוצה עצה גם היום וחיתה נפשי ולא אשא חרפת רעב ככלות כוחי ואור עיני אין אתי.
הכותב בדרך פה עיר ווילנה, בחודש מנחם אב, תרל"ג
[מנחם מנדל לפין מסאטאנוב]
בטרם יצאתי מביתי ללכת לדרכי פּטרבּורגה, באו אלי שני ספרים שונים בענייניהם ובתכליתם משני מקומות שונים. האחד הוא ס' קהלת, עם תרגום יהודית ובאור מאת הרב החכם הכולל מו“ה' מנחם מנדל לפין ז”ל איש סאטנוב, עם הוספות מאת צבי הכהן רייך מקהילת באר, ונלווה אליו הערות על כמה פסוקים, גם מאמר על שיר השירים מאת המוציא לאור יהודה בן ישראל כארי מאודיסה. אודיסה, בדפוס מ.א. בלינסון, תרל“ג. והשני ‘עולם כמנהגו’ ספורי יהודה ליב גורדון, ספור שני, אחרית שמחה תוגה, ווילנה בדפוס האלמנה והאחים ראם, שנת תרל”ג לפ"ק'. – ואני טרם אספר את כל המוצאות אותי בדרך מסעי מפטרבורג לביתי. אדבר דבר בעתו על שני הספרים האלה ועל מחבריהם כאשר עם לבבי והקורא ישפוט כאשר עם לבבו, כי מעולם לא כפיתי על הקורא את ההר כגיגית, לא אמרתי קבלו דעתי. אכן רוח הוא באנוש וכל איש חופשי בדעותיו. ואחל בראשון:
הרב החכם הגדול והישר באדם הר“ר מנחם מנדל לפין ז”ל, נולד בסאטאנוב ערך ה“א תק”י ונפטר בן ע“ז או ע”ח שנה: ערך ה“א תקפ”ז (בכל עמלי למצוא חשבון מדוקדק, משנת הולדתו ומותו, לא עלתה בידי, כי גם ידידי הרב החכם הנכבד הישיש ר' מרדכי סוכוסטאבר נ“י הי”ו, אשר ידעו פנים אל פנים, וכמה דברים אנוכי כותב על פיו, איננו יודע בבירור, שנת היוולדו). משחרות טל ילדותו רוח ה' נוססה בו, רוח דעת מאוד נעלה, וכל עסקו היה בתלמוד ופוסקים והיה בקי בכל חלקי הש“ס כאחד הגדולים אשר בארץ וחריף גדול ומפורסם לעילוי. בשבתו בביהמ”ד מצא שם את ס' ‘אילים’ להרב יש“ר מקנדיאה. מודעת זאת בטרם גברה יד החסידות של שוא בארץ היו ספרי החכמה מצויים בבתי־המדרש, והיושבים שם לפני ה' לעסוק בתורה עסקו גם בחכמה, ומהם יתד ופינה לרוב חכמי ישראל היותר מפורסמים, כאשר הארכתי בזה במקום אחר. אחד מאלה היה גם הר' מנחם לפין ז”ל, שבבית־המדרש החלה שמש ההשכלה האמיתית להופיע לו, כי היתה לו הכנה טבעית לחכמות השימוש, ומדי קראו בספר ‘אלים’ שת עליו נוספות מועילות ומחוכמות, ויעש פרי תבונה במקצוע זה, כאשר עשה אחר כך חיל בשאר מקצועות בחכמה. מרוב שקידתו בספרים יום ולילה חלה את עיניו, וילך לדרוש ברופאים מובהקים לעיר ברלין רבתי בחכמים, שרתי בכל חכמה ומדע בימים ההם וגם אחרי כן, ושם היה אז בית־חולים מפואר ליהודים, ונהרו שמה כל מוכי האסון וכל ידועי חולי, ויבא גם הרמ“ל שמה בתוך הבאים. הרמבמ”ן ז“ל, אשר שמע את שמעו, קרבהו בשתי ידיים ויהי אוהבו ומכבדו עד מאוד כל הימים אשר שכן כבודו בעיר, ושתי שנים ישב הרמ”ל בברלין ותדבק גם נפשו בנפש הרמבמ“ן ז”ל עד שחשבו לרבו ומורו.
הימים האלה היו ימי ביכורי שיטה חדשה בהשכלת עמנו. העם ההולכים בחושך בכל דבר הנוגע לחכמת העולם, שקראו חכמות חיצוניות (האף אמנם אורו עיניהם בתורה וביראת ה') ראו אור גדול בכבוד מורנו הרמבמ“ן ז”ל, אשר חוברו בו יחד תורה וחכמה ויראת ה' טהורה. התחברותו עם החכם המליץ הגדול לסינג גרמה לעשות לו שם גדול בעמי אשכנז ולהיות נחשב בין חכמיהם הגדולים, ויקנאו בו זאטוטי בני ישראל ויאמרו לעשות כמעשהו, ללמוד לשון וספר עמים, ולמען ילכו רבים בדרכיהם ותרבה הדעת החלו לאסוף חבורות ולעשות אגודות ללמוד החכמה והלשונות. וכאשר העתיק הרמבמ“ן את התורה ללשון אשכנז, כבר נמצא הרבה שביקשו לעשות כמוהו בשאר ספרי הקודש, וגם עלתה בידם לבאר ולתרגם כל התנ”ך ולהפיץ מעינותיהם חוצה, עד שנשתנו סדרי הלימוד, ורוח חדשה החלה לפעום את צעירי עמנו. הרוצה לעשות לו ציור על כל פנים בלתי־שלם מהרוח השוררת בימים ההם ובזמן ההוא בארצות אשכנז ובייחוד בפרוסיה, ישווה לנגד עיניו זמננו זה בארצנו הברוכה ארץ רוסיה. מעת שנוסדו בתי־מדרש הרבנים (החרבים והשוממים עתה ועל חרבותיהם נבנו אינסטיטוטים אשר לא נדע מה טיבם ומה פרים) ויתר בתי־הספר, אשר העירו ועוררו את בני הנעורים ללמוד לשון המדינה ולהשתמש בה לכל ענייניהם, וכל העם מקצה שולחים את בניהם לבתי הגימנאזיום והאוניברסיטטים ובתי לימוד הטכניק וכו' וכו‘. ותחת אשר לפנים לא היה להם לישראל בעולם הזה אלא ד’ אמות של הלכה וכל מעינם בה, וכל מטרת חייהם בזה היתה רק חיי העולם הבא, וכולם התקינו את עצמם בפרוזדור כדי שייכנסו לטרקלין, הנה כהיום הזה כולם מתעתדים לחיי העולם הזה ואומרים כי לא רק בשביל העמים כי גם בשבילם נברא העולם. כמשפט הזה היה גם כן בדורו של הרמבמ“ן בפרוסיה המדינה ובכל יתר ערי אשכנז, בהבדל זה בלבד, שאנו אין לנו בזמן הזה איש גדול כמנדלסזון עומד בראש, ולא איש תורני וירא אלהים כר' נפתלי הירץ וויזל ז”ל מחזק הבדק במקום שיש שם בדק, ואפילו לא מאזרי זיקות קודחי איש ההשכלה החדשה כ“ר איצק אייכל ור' יואל ברי”ל ור' דוד פרידלנדר, שבכל הפרזתם על המידה מכל מקום, היתה תורת ה' בפיהם ולשון עבר שגורה על שפתם, ולא היה להם דבר ה' לחרפה, כאשר היה לרבים בארצנו בימינו אלה.
בימי המבוכות האלה, בימי ההעברה משיטה לשיטה, בימים שהיו בברלין עוד שני אנשים מצוינים ושונים במטרתם, החכם ר' יצחק סאטאנוב שלא הניח חכמה אחת שלא טעם טעמה, אבל לא ירד לעומקה של הלכה באחת מהן, איש שחיבר ספרים הרבה כמעט בלי שום תועלת (בלעדי קצת מהם, שאינם מצויים בידינו, כ’ס' המידות' וכדומה) והחכם החריף גדול סאלומון מיימון, שהיה לבו פתוח כפתחו של אולם לכל דבר חכמת מדע, וסגור ומסוגר לכל מידה טובה וישרה, האיש שהבין את עמנואל קאנט כמעט יותר מכל תלמידיו ובני דורו, ולא הבין את עצמו ומטרת חייו עלי ארץ – בימים ההם ישב בברלין גם החכם הר' מנדל לפין ז“ל ונפשו שבעה חכמה ודעת ואמרי נועם ששמע מפי אביר החכמים הרמבמ”ן ז“ל, והרוח הגדולה וחזק המפרק הרים והופך הקערה על פיה לא נגע בקצהו, ויצא רמ”ל שלם מברלין כאשר בא שמה, שלם בתורתו, שלם באמונתו והשביע נפשו בצחצחות החכמה עד בלי די. אז, כפי הנראה, עלה על דעתו הרעיון המחוכם לעשות בארצו כאשר עשה משה בארץ פרוסיה, ולהעתיק את ספרי הקודש ללשון המדובר בעם בארצות האלה שנקראו אז בשם פולין, באשר גברו אז הפולנים בארץ ויאחזו בה. הרעיון הזה לא עזב אותו עד שהוציא אותו במקצת אל הפועל באחרית ימיו, כאשר נספר עוד.
הרמ“ל בא לברלין כבן שלושים שנה ויותר, ושתי שנים ישב שם ושנים מעטים אחרי שובו משם לביתו נגדע קרן תפארת ישראל בלאומים ומשה עלה אל האלקים. וישב הרמ”ל בעיר קטנה מיקולאיוב, מנכסי השר הטפסר הגדול אדאם טשארטוריסקי, אחד מגדולי נסיכי פולין הנודעים לשם. איתן מושבו של השר עצמו היה בקריית מזיבוז בפודוליה, לא רחוקה מהעיר מיקולאיוב, ומימים ימימה בא השר, בלווית אוהבו ורעו חכם מפורסם דוקטור אקלשמידט, לראות בין יתר נכסיו גם את העיר הקטנה הזאת, המלאה לה יהודים עניים מרודים מתפרנסים בצער ובלחם עוני, ורובם חנוונים בחנויות ריקות ודלות. בחנות אחת מאלה ישבה אשת הרמ“ל ותמכור כלי חרס דוודים וסירים, ויהי כעבור השר ורעו על חנות האשה הזאת, והנה ספר אשכנזי גדל הכמות מונח על שולחנה, ויגש השר וירא והנה הוא ספר המתימאטיק של וולף, הנודע לגאון ולתפארת בימים ההם, וישתומם השר וישאל את האשה היהודית: למי הספר הזה? ותען: אישי הוגה בו יומם ולילה, וגם מדי בואו אלי הנה, לא יכול להיפרד מספר זה ומביאו עמו לחנות להגות בו גם פה. ויאמר השר, איה בעלך? מהרי וקראיהו ואדעהו בשם. ויבוא הרמ”ל ויעמוד לפני השר ורעו, והרמ“ל לא תואר ולא הדר לו, ופניו מלאים תוי אבעבועות (פּאקען), אולם בפתחו את פיו לדבר שיווה עליו הוד והדר ורוח דעה, בינה והשכל מרחפת על שפתיו המלאות חן. ויהי כאשר דיבר עמו השר וישמע את חכמתו הרבה, וגם נודע לו מפיו כי תלמיד ורע הוא אל החכם הגדול, שכבר יצא טבעו בעולם בין נכבדי חכמי אשכנז ה”ה הרמבמ“ן, ויכבדהו וינשאהו, ומאז והלאה נתן להרמ”ל כל מחסורו לפרנסת ביתו מאוצר השר טשארטוריסקי כל ימי חייו, גם י“ש ושיכר מדי חודש בחודשו, עד כי היה די והותר ותמכור אשתו את מותר הי”ש והשיכר, ואדום זהב אחד מזומן נתן לו להוצאות בלתי־קצובות מאוצר השר, ואת הכסף הזה אסף הרמ"ל ויאצרו ויחסנו לתת לעני ביום קראו אליו ולהושיע דלים בעת צרתם.
ויותר שהיה הרמ“ל חכם עוד ביקש ללמד דעת את העם, ויבקש תחבולות ועצות נמרצות להביא את ההשכלה תחת צל קורתם של ההמון הרב, אשר לא הסכין ללכת בגדולות ונפלאות ולשון חכמים רחקה ממנו. השתדלותו זאת, להביא חכמה בלב אנשים שאינם מן התלמידים ולא שימוש תלמידי חכמים, גרמה לו להמציא לשון קלה ונוחה, אשר כתב בה ספריו המחוכמים: ‘אגרות החכמה’ ‘וחשבון הנפש’, שכבר נודעו בעולם הספרות לשם ולתהילה והעתיק אליה את ספר ‘מורה הנבוכים’ להרמב”ם ז“ל (הוציאו לאור הדפוס הרב החכם הנכבד ר' מרדכי סוכוסטאבר הי"ו בשנת… [בערך 1831] בדפוס זולקווה). וגם כתב פתיחה על ההעתקה ההיא, שהיתה עד הנה בכתב־יד והוציאה לאור הדפוס הרב החכם ר”א צדרבוים בהוספה למ“ע ‘המליץ’, ונמסרה לו מאת ידידי הרב החכם המפואר הר”ר חז“ס נ”י שבאה לידו מאלמנת ר' צבי ראבינוביטש מברדיטשוב. שם הפתיחה הוא: ‘קונטרס אלון מורה ששרשיו מרובין מענפיו’. וכן העתיק מלשון צרפת את ספר הרפואות של החכם המפורסם בימים ההם טיסו מארץ שוויץ, אשר נעתק אז ללשונות הרבה, וקראהו בשם ‘רפואות העם’, נדפס בזולקווה בשנת תקנ“ד בהסכמת הרבנים גאוני ארץ הר”ר אלכסנדר סנדר מרגליות מברוד הרב דסאטאנוב, הר“ר יוסף אבדק”ק פראנקפורט דאודר, והר“ר צבי הירש רוזאניש אבדק”ק לבוב והקרייז, והר“ר משה צבי מייזליש אבדק”ק זולקווה והקרייז, וכולם אומרים שמסכימים הם על שלושת הספרים האלה: ‘אגרות החכמה’, ‘רפואות העם’, ופי' על ס' קהלת, ובהסכמת הרב מסאטאנוב (מיום י“א סיון תקמ”ח) כתוב מפורש ‘עם העתקת קהלת ללשוננו’. – – מזה אנו רואים, שעוד בשנת תקמ“ח כבר נמצא ס' קהלת מועתק אצלו ללשוננו, זה שמונים וחמש שנים, וכבר הודו לו גם גאוני ארץ מפורסמים, ועל כולם הרב הגאון המפורסם ר' סנדר מרגליות, ששמו גדול עוד היום ונודע לתפארת בכל תפוצות ישראל והוא קורא להרמ”ל בשם ‘ידידי’. וזה לשון אדוננו הרמבמ“ן ז”ל בהעדאתו על ס' ‘רפואות העם’: ‘אף שאין אני מבעלי החכמה הזאת ולא באתי שעריה, הנה יקר החיבור הזה וחן ערכו ידוע ומפורסם בכל הגלילות, וכל חכמי הזמן הנודעים נותנים יקר וגדולה להחכם טיסו על זה, ואחרי אשר הועתק לכל יושבי אירופה לעם ועם כלשונו, חיזקתי ואימצתי אני את לב ידידי החכם וכו’ להעתיקו ללשון הקודש לתועלת אחינו בני ישראל, אשר לא ידעו לקרות בספרי העמים ולהבין את לשונם, וכדאי הוא החכם הרופא לסמוך בכל מקום שאין רופא מומחה, וחזקה לאהובי החבר, הבקי בשתי הלשונות, שההעתקה שתצא מתחת ידו, תהיה מתוקנת, נקייה וקלה ומסולסלת כראוי. ברלין, י“ב אדר תקמ”ה, משה בן ר' מנדל מדסוי'.
– – החכמים בזמנו קיבלו ספריו בסבר פנים יפות. – – ואיך לא יבוש מבקרו ר' טוביה פדר ופניו לא יחוורו להתעולל ולהתגולל עליו בחירופים וגידופים, וכאשר התנפל על העתקתו לס' משלי שיצאה לאור בטראנופול, הוציא כל רוחו גם על ס' ‘רפואות העם’ ו’חשבון הנפש' לאמור: ‘את כולם ישא רוח, כי יגרשו טיט ורפש’, כל רואיהם יכירום מבטן מי יצאו, לא לעזר ולא להועיל אך לתוהו נבראו‘. – – הלא שקר ענה רט“פ ברמ”ל, שאין בספריו הנ"ל שום תועלת, אחרי שעינינו ראו כמה קהילות ישראל ששמעו לעצת המעתיק וקנו ס’ ‘רפואות העם’ ומסרו לזקן שבחבורה קדושה, ופעמים הרבה להרב או המגיד דמתא, והוא עסק והגה בו בעיון נמרץ, והיה מבקר חולים, ובייחוד בבית־החולים שהיה תמיד בכל עיר ועיר לישראל, והועיל להם הרבה ברפואות הס' הנ"ל. וכן ראינו ושמענו שנוסדו חברות מתנהגות על־פי ס' ‘חשבון הנפש’ ומתקנות מידותיהן על־פיו. ובמה שנוגע להעתקותיו מספרי הקודש ללשון העם, שמעו ואספרה.
לא לבד את ס' משלי (שבא כבר קרוב לשנת תקע“ד לדפוס או בשנה הנ”ל עצמה, כי אין הספר אצלי לעיין על זה, רק אשפוט על־פי ביקורת ר' טוביה פדר שנמצא אצלי בכתב־יד) ואתו ס' קהלת תירגם הרמ“ל ללשון העם, כי גם ס' תהלים וכל החמש מגילות ראיתי זה יותר מארבעים שנה מתורגמים ללשון זו מאתו, כאשר ישבתי איזה חדשים בעיר באר. – – כאשר ראה הרמ”ל, בהיותו בברלין, את אשר עשה משה לעיני כל ישראל בארץ אשכנז, והבין היטב את התכלית המרוצה להוליך את אחינו בני ישראל קוממיות לקראת החכמה אשר היתה זרה להם, שם אל לבו לעשות כמעשהו גם הוא בארצו ובמולדתו, ויען שבארצו לא מצא דרך אחרת להועיל לבני עמו, שכל לשון וספר עמים, היה להם כספר החתום, כי אף לדבר אליהם בלשונם, על כן שינס מותניו ויתרגם את הספרים הנ“ל ללשון העם, ועוד יתרה עשה, שגם בשביל לומדי תורה וחובשי בית־המדרש מצא דרך נכונה להעיר אוזנם ללמוד החכמה, ויחבר ס' ‘אגרות החכמה’ ‘וחשבון הנפש’ ‘ורפואות העם’ בלשון משנה ותלמוד ומדרש קלה ופשוטה, וכן תרגם ללשון זו גם את ס' ‘המורה’, לתתו לפני הלומדים שתרגום אבן תבון קשה להם. הוא היה הראשון שהמציא הלשון ההיא, אשר בימינו אלה הרחיבה והשלימה ידידי הרב החכם המובהק הר”ר אליעזר צבי הכהן צווייפל נ“י, והרבה הועיל הרמ”ל בחיבוריו ההם, שבאמת נפקחו עיני רבים ורבתה הדעת. אני בעצמי ידעתי בימי חורפי אנשים רבים שנתעוררו להשכיל רק מתרגומי הרמ“ל לספרי הקודש, אשר קראו בכתיבת יד, ועל־פי ההתעוררות הזו לימדו בניהם לשון וספר עמים וחינכום על־פי דרכי החכמה. – – ומה יענה ר”ט פדר המחרף ומגדף את החכם והישר באדם על לא דבר? – – זה האיש אשר שפתיו מלאו זעם ופיו היה כוס רעל, היה באמת מדקדק ובעל מסורה גדול, אבל לא היה לו בינת אדם להבין מטרת איש רם ונישא כהרמ“ל, לזכר עולם יהיה צדיק! – – רט”פ היה גם משורר ומליץ כמעט יחיד בדורו בארצו (במאמרי ‘איגרת ביקורת’ שנדפס במ“ע ‘הכוכבים’ ובכרך מיוחד, ווילנה תרכ”ו, הבאתי לדוגמה המה טורים משיריו הנמצאים אצלי בכתב־יד) והיה בקי בספרים, מבין בתלמוד והוגה בו, ומעורב בדעת עם חכמים, ואי־אפשר לדמותו אל עזי־פנים שבדורנו הריקים מכל חכמה ונעורים מכל מדע, ישנות לא ראו וחדשות לא התבוננו, מספרות ישראל רחקו ועד ספרות העמים לא באו, כי אם נגעו בקצה עטם בשפת הארץ ויאמרו, כי חכמו השכילו ואין על עפר משלם, ובאמת הם משוללי דעת וספרות כאשר הם משוללי מוסר ודרך־ארץ, – – ורק באש קנאתו בלבד נדמה רט“פ למלעיבים בסופרי עמנו בימינו, ובאשר לא שת לבו לדעת לפני מי הוא עומד בעזות מצח ובעיניים רמות. – – ‘קורא הדורות’ (היסטוריה) חרץ משפטם לאמור: חכמת רמ”ל תעמוד לעד! – – וקנאת רט"פ כצל עברה ואיננה.
הנה־נא ידענו תכלית כוונתו של הרמ“ל, הוא הדבר אשר אנו מבקשים היום כולנו, לפקוח עיני העם ולפתוח לבו לתבונה, ודבר גלוי וידוע הוא שספרי התנ”ך הם מקור נאמן להשכלה ולפקוח עיניים עיוורות, ויותר שהעם עוסקים בתנ“ך הם משליכים מעליהם עול אמונות טפלות והבלי־שוא, כי מספרי קודש תצא אורה ותופע נהרה המגרשת מפניה חושך. בדרך זו הלכו כל דורשי אור והשכלת העם מעולם, שמו אל התנ”ך פניהם, פתחו גן נעול זה ויפוצו מעינותיו חוצה ויבואו העם לשתות מבאר מים חיים ותאורנה עיניהם. וכפי הנראה בהר הרמ“ל בכוונה נמרצה בספר קוהלת לתרגמו ראשונה ולתתו לפני בני עמו בלשון המורגלת ביניהם בכל יופי ונועם באפשרי בלשון עילגים כזה: לפי שהשקלא והטריא שבס' זה יותר מסוגלת לנפש היהודי התלמודי, שהורגל מעודו בטענות ומענות, שעל־ידי זה תתעורר נפשו לחקירה ודרישה ולעיון הלב עד שנעשה משכיל וחושב. קשה להאמין שלא עלה עוד שום ספק על לב הרמ”ל במחבר ס' קהלת, אמנם זה ברור אצלי, שאם גם היה הרמ“ל מאמין בבירור שהס' איננו לשלמה בן דוד, כדעת החדשים, לא היה משים לב לזה בהעתקתו ובביאורו, ולא היה מזכיר דעה זאת, כדי שלא לבטל מטרת כוונתו לקחת לב העם ולישר תלמי לבביהם לחכמה, כי לא כדורנו דורו. אלמלא הוציא אז מפיו ספק על מחבר הס' הזה, היה די לו לאסור כל חיבורו ולא הסכימו עליו רבני זמנו ולא היה אפשרות בידו למשוך עליו עיני הקוראים ולבם. – פירושי הרמ”ל על קצת פסוקים מס' קהלת חדשים ונאים, אך תרגומו בכלל יפה בעתו, ולקוראים בלתי יודעים לשון וספר עמים תרגומו מועיל מאוד עוד היום, בדורנו בארצנו, ותקווה לאור חדש ממנו לעורר עין ולב. גם קצת פירושי ידידי היקר החכם הר“ר יהודה כארי נ”י קולעים אל השערה ונעימים לאוזן. ובמה שנוגע למאמרו על שיר השירים אין לי להוסיף דבר על מה שכתב לו ידידי ורעי הרב החכם הנכבד רא“צ הכהן צווייפל הי”ו, ולא לגרוע מהם, כי דבריו נאמרו בהשכל ודעת, זה עניינם בקצרה כפי שהציעם הרב הנ“ל לפני על־פה: 'כשנסיח דעתנו מן המבארים והחוקרים החדשים, בין שהם בני בריתנו ובין שאינם בני ברית, העושים שיה”ש חול ככל שירי עגבים ממין זה, ונשים לב לדעת חכמינו הקדמונים, בעלי האסופת, ששמו חותם צר על ספרי הקודש, לאמור: עד פה תבואו ולא תוסיפו, הנה אנחנו רואים שבעיניהם היה שיה“ש קודש וכל דבריו אבני כיס יקרות ונעלות, והאות שהם הרחיקו מגבול ספרי הקודש ספרים הרבה שאינם נופלים בערכם מס' שיה”ש, ואולי עוד עולים עליו במעלת ענייניהם, כמו ספרי ‘בן סירא’ ו’חכמת שלמה' וכו' לא נוכל לומר שקיבלו השיר כמו שהוא בכוונתו הפשוטה לקודש קדשים, כי הנה השיר בחיצוניותו עגבים בפיו וכל קדושה אין לו. אי לזאת ביקשו כל המפרשים התוריים לייחס לו כוונה עמוקה וקדושה. ומה עשו? איה הלכו לבקש איש איש עומק בכוונה של ספר זה? הווי אומר איש־איש בשאלות דורו וזמנו והעניינים הסובבים אותו והתעסקותו, והדברים עתיקים. לתכלית כוונה זו יפה עשה הרי“ל נ”י למצוא פשר דבר בשיר זה לשאלה גדולה שצמחה בזמננו, היא שאלת הריפורם הנוגעת בכל פינות הדת ומבקשת להרוס עד היסוד בה, וזה החכם ר“י כארי נ”י נלחם עמם בזרוע עז, וויכוחו עלה יפה בדברי השיר הקדוש הזה לדעת חכמינו הקדמונים. אלה דברי ידידי הרב צווייפל נ“י, כפי שהבנתי ממנו, והם נכונים מאוד במה שנוגע לביקורת המאמר הנ”ל. אבל אם ישאלני איש, אם מודה אני לידידי כארי שכנים דבריו, אגיד האמת ולא אכחד, כי שנאתי חנף, כי אין אני רואה שום כוונה אחרת בס' שיה"ש זולתי המובן מפשוטן של דבריו, ובעיני לא ייגרע ערכו בעבור היותו שיר של אהבה, ואדרבה עוד יגדל בעיני והיה לאות, כי לא סוגרה נפש המשורר העברי לפני ההרגש הרך והענוג הזה, שבלעדו אין חיים ואין חסד ואין דעת כל יופי ונעים בארץ.
[וילנה]
[בדרכו מפטרבורג לווילנה התעכב שלושה ימים בדינאבּורג, שם קיבלו אותו ידידיו של צבי ראבינוביץ, האחים הרופא והרוקח נתנזון וד“ר לוונטאל, ‘אשר ידעו את שמו וקראו ספריו’. מלבדם התרועע עם המשורר ראובן וולר, החותם את שמו בסופי תיבות ‘נר’, ועם ר' בנימין דוד שפירא, בן הרב מטשורטקוב. לווילנה בא בכ”ו בתמוז].
בעצם העת ההיא (בחודש תמוז) זה עשרים ושלוש שנים לפנים, בשנת תר“י, באתי פעם ראשונה לווילנה. – – בימים ההם נוסדו בתי־ספר לישראל בארצנו. מתי מספר המשכילים אשר בחורים החבאו וחרדו להראות לעין כל כי אוהבי חכמה הם, לבלי יהיו דראון לכל בשר, החלו בעת ההיא לצאת מחוריהם ולגלות מצפוניהם לפני מחזיקי כן תורנה של ההשכלה, ובראשם החכם הנכבד המורם מעם הר”ר אריה ליב מאנדלשטאם נ“י, אשר הלך במלאכות הממשלה לסובב את כל ערי היהודים, לייסד בתי־ספר, לבחור מורים מכל אשר ייטב בעיניו, גם לבחור ספרים, או לחברם בעצמו, אם לא ימצא מן המוכן, ולתתם לפני המורים ללמדם לבני ישראל הבאים בשערי הבתים האלה. לפניו נגלו כל תעלומות המשכילים הנחבאים אל הכלים, מהם לבושי שרד בגדי קודש, מכנסי בד על בשרם זרת אורכם, וסרח העודף מכנף מעילם, אמתים על הארץ, ומהם אשר לא השכילו מעולם, כי אם למדו בילדותם קצת פסוקי תנ”ך וחזרו ושכחום, ואף־על־פי־כן נתפרסמו לאפיקורסים מעט (א שטיקעל אפיקורס) ושמם זה גרם להם להרים קרנם בכבוד בעיני יחידים מנגידי עמנו שלא נטו אחרי שיטת הצביעות, ויבחרו להם מלמדים לבניהם מאלה החשודים לאפיקורסים, ויבואו גם הם בתוך הבאים לקבל פני החכם מאנדלשטאם ני‘, ובהיותם רובם ככולם עניים מרודים ככל מלמדי תינוקות, ומדיהם קרועים ומטולאים, טלאי על גבי טלאי, ובהם כמראות נגעים, חסה עליהם עין החכם מאנדלשטאם וירשמם בפנקסו לימים הבאים, וכבוא העת לבחור מורים זכר אותם ויפקדם בטלאים. רק מעט מזער לקח הח’ מ“ש מאלה המשכילים, אשר באמת ובתמים מסרו נפשם על לימוד החכמה ועל לכתם בדרכיה, כי אלה לא נחבו מפני חמת המציק, ובפומבי למדו להשכיל להיטיב ויהיו לקוץ ממאיר בעיני העם ההולכים בחושך, ובראשם קציני העם נטילי כסף, אשר רובם היו בימים ההם (וקצתם עוד היום) קנאים גדולים. המה הביאו את דיבת האנשים המשכילים האלה בעיני החכם אשר בידו נפש כל המורים, לאמור: הישמר לך מפלוני ופלוני, פן תתנהו למורה ושחת את בני עמך! – אחד מאלה האומללים, אשר לא רשם ה' מאנדלשטאם בפינקסו, הייתי גם אני כותב הטורים האלה. בהיות ה' מ”ש בברדיטשוב, עיר מגורי בימים ההם, וראיתי פניו, קיבלני בסבר פנים יפות ודיבר אלי בחלקות ויספר לי, כי כאשר שלחתי את ספרי ‘פרחי האביב’ להמינסיטר אובארוב, ושם היה כתוב בראש בכתב־ידי שיר לכבודו נדפס אחר־כך בספרי ‘הניצנים’, צד 210) וביקשו המיניסטר להעתיק לו השיר ההוא ללשון אשכנז וכו' וכו', וממילא מובן, כי דרכי נכון לפניו ובקהל המורים ראשון לראשונים אהיה. ויהי ביום פקדו את המורים ולא זכר אותי שר המורים וישכחני. כאשר נודע לי הדבר הרע הזה התאבלתי מאוד, כי עת צרה היתה לי העת ההיא, מצבי היה מורה מאוד, לוקחי לקח מפי בשפות אשכנז וצרפת כלו מעט־מעט. אלה למדו כל צרכם ואלה נשאו נשים ויהיו לסוחרים, ואלה עזבו את לימודם ונשבעו לרגל הצבועים ויהיו ערי, ותקצר נפשי בעמלי, ותקוותי על מאנדלשטאם מפח נפש. אזכרה הימים האלה וחיל יאחזני!
[שניים מידידיו, אברהם ראטהויז מברדיטשוב ופיודורוב־גרינבוים מקיוב, יעצו לו להיבחן] כמשפט כל המורים אשר לא מבני ישראל.
עצתם שמעתי ועשיתי כדבריהם. בן שלושים ותשע שנים הייתי אז, ולי אשה ובן ושתי בנות, ובביתי אין כל בלתי אם גויתנו לשבוע לחם. את ביתי זה עזבתי בעירום וחוסר כל ואלך לז’יטומיר לשבת שמה שבועות אחדים להכין את עצמי לבחינה, כי לא תיוולד בחינה פעם אחת בלי הכנה בלימודים הנחוצים בגימנאזיום.
ביום כ“ב לחודש שנת תר”י עמדתי על הבחינה בגימנאזיום בז’יטומר ויצאתי בשלום בתור מורה לאחד בתי־הספר הגדולים לבני ישראל ושבתי לביתי ברדיטשובה שמח וטוב לב. אפס מבלי היות אז מקום פנוי באחד בתי הספר למענו, גמרתי בדעתי ללכת לווילנה להדפיס ספרי ‘הניצנים’, והגביר הנכבד הד“ר משה יצחק הורוויץ נ”י, אשר לשמו ולזכרו הקדשתי את ספרי, היה עוזר לי, אז באתי לווילנה פעם ראשונה, והתקוה משחקת לפני, כי עוד מעט ואקח עמדתי באחד בתי־ספר הגדולים ואשב שקט ובטח ולא אוכל עוד בדאגה לחמי כאשר עד הנה. – עתה באתי לווילנה פעם שנית, זקן ושב, אחרי עבדתי בבתי־הספר עשרים ושתי שנים בעמל ושקידה רבה, אחרי הוציאי לאור שנים־עשר ספרים, אחרי כי זכיתי לתודות ותהילות משרי הממשלה הגבוהים, עד שהמלך במסיבו כיבדני בתודתו הרוממה פעמים ובחסדו הגדול נתן לי מידאליה של יום הכתר – והנה בתי־הספר סגורים על מסגר וחרשים באו תחתיהם, והנני כמקודם חסר כל, ותקוותי מפח נפש.
גם העיר וילנה שינתה פניה מאז ועד עתה! רבים אומרים כי שונתה לטוב; אבל אנוכי לא כן אדמה. מה בצע כי נבנו בה עוד חומות בצורות, כי יפו רחובותיה ונוקו חוצותיה מחלאה ודומן, אם חכמת הרבה מחכמיה וגאוניה לא עוד תאיר פניה. – – רבים מבני העליה הלכו לבית מועד לכל חי, המעטים אשר השאיר הזמן לפליטה שינו פניהם גם הם. – – החכמים הנכבדים הנודעים לשם ר' שמואל יוסף פין, ר' חיים ליב קאצינלנבויגן, ר' מרדכי פלונגיאן, ר' קלמן שולמאן, אם אמנם חכמתם עוד בחוץ תרונה ולשונם תהלך בארץ, וברוכים הם לה' ועוד ינובון בשיבה טובה, הנה כולם רוח כהה לבשתם, אין שמחה במגורם ופניהם לא היו להם. בלתי ר' אייזיק מאיר דיק נ“י אשר לא שינה טעמו, עוד תיזל כטל אמרתו ודבריו ישמחו לב ונפש. את הישיש הרב החכם המליץ הר”ר אד“ם הכהן לא ראיתי, כי מחוץ לעיר הוא יושב הרחק מאדם העיר, – – אמנם ראה ראיתי את חתנו החכם הנכבד הר”ר יהושע שטיינברג נ“י איש אשר הראה כוחו וגבורתו בשפת עבר בספרו היקר ‘אור לישרים’ (ווילנה תרכ"ו), וידיעתו הגדולה והרחבה ביסודי הלשון ההיא הראה לדעת בספר ‘דקדוק’ שחיבר בלשון רוסיה, אשר לפניו לא היה כמוהו בלשון מדינתנו ואחריו כל מושך בשבט סופרים ימשוך והוא יהיה לעיניים לכל הבא אחריו לדבר דבר בעניין זה, כי אמנם הפליא לעשות בכמה דברים, ובייחוד במה שהחזיר העטרה ליושנה והוכיח בראיות שמבטא האשכנזים היא העיקרית בנוגע אל התנועות, ולא הספרדית, כאשר קיימו וקיבלו עליהם על חכמי העמים מבלי טעם וסיבה נכונה, ואחריהם נמשכו גם המדקדקים החדשים מבני ישראל. נדפס בווילנא בשנת 1871. בשנת 1872 הוציא לאור גם ס' ‘תלמוד לשון כשדית’ בשפת רוסיה. החכם הזה היה עד הנה מורה שתי הלשונות האלה, עברית וכשדית, בבית־מדרש הרבנים בווילנה, וכעת, אחר שנסגר בית־מדרש הרבנים ובמקומו נפתח אינסטיטוט של מורים, ה' שטיינברג מכהן פאר בתוכו בתור ממלא מקום אינספּקטור, ורעו הנכבד החכם המובהק ואיש הלבב הר”ר אשר וואהל נבחר למורה שם, ושני הרעים האהובים האלה הם גם כן מבקרי ספרי העבריים (צענזארען) מטעם המלכות. מיתר חכמי ווילנה ונבוניה, אשר חדשים מקרוב באו ולא ידעתים בהיותי שם לפני כ“ג שנה, זכיתי לדעת רק את החכם הנכבד הר”ר גרשטיין, איש טוב הלבב ובעל מידות ישרות ונכבדות וזכה לשם טוב ולחיבה יתירה בכל כיתות היהודים היושבים בווילנה, כי פועל צדקות הוא בקרב עדתו ובכל אשר יפנה ייטיב. תחת השגחתו יפתח בית התלמוד־תורה ותלמידיו כשתילי זית. אני בעצמי לא ביקרתי את הבית ממיעוט הפנאי, אבל שמעו שמעתי מפי רבים ונכבדים. – – את החכם לבאנדה לא יכולתי לבקר, בהיותו גם הוא יושב מחוץ לעיר כל ימי הקיץ. – –
בדרך כלל מצאתי, כי בקרית ווילנה אשר הכתה שם שורש ספרות ישראל מדור דור, לא היה כוח ביד ההשכלה החדשה לדחותה בשתי ידיים, כאשר עשתה במקומות אחדים ללכת עמה קרי, ועין חודרת תחזה נכוחות, כי לא מיד ההשכלה ולימוד לשונות העמים בא הקץ במקומות ההם על שפת עבר וחכמת ישראל לסעף פארה במערצה כי אם מיד הצבועים, אשר כלו סעיפיה ובכל תבואתה שרשו עוד בטרם נפקחו עיני צעירי הדור החדש לבקש חכמה, והמה בבקשם לא מצאו מרעה בספרות ישראל, אשר היתה שממה לפניהם, כי לא עבדו אבותם את אדמתה, וילכו ללקוט בשדה אחר וימצאו מאה שערים, ותהי שדמת ספרות ישראל אומללה ועזובה, אין דורש ואין מבקש אותה לעבדה ולשבוע מטובה, לא כן בערי ליטה, ובייחוד בעיר ווילנה, שחוברו לה יחדיו תורה וחכמה והשכלה טהורה מני דור דור, גאוניה משכילים, ומשכיליה לומדי תורה ושפת עבר. שם עוד היום רבים מבני הדור החדש אוהבים ספרי עבר ועוסקים בם, ומהם גם סופרים מהירים ושפתם זכה וברורה (ראה לדוגמה השיר ‘מאמינים אנחנו’ במ"ע ‘השחר’, שנה ד‘, חוברת א’ מאת המשכיל הנכון ל. קאנטר, תלמיד בית־מדרש הרבנים בווילנה ואחר־כך בזיטומיר וכעת לומד חכמת הרפואה בפטרסבורג, ונראה כי לשונו עט סופר מהיר בשפת עברי, ונמצאים הרבה כמוהו בהאקאדמיה ובאוניברסיטטין, מבינים שפת עבר וכותבים בה בטוב טעם ודעת וכמעט כולם ילידי ארץ ליטה הם ורובם מעיר ווילנה). ובכן אין פחד לנגד עיני כי ההשכלה החדשה תגרש מפניה ידיעת ספרות ישראל. ולפי דעתי עוד תועיל הרבה לייפותה ולקשטה בעדיים חדשים ולפתח בה רוח חיים תחת רוח כהה, אשר נפקחו בה חובשי בית־המדרש אשר חסרה להם ידיעת ותהלוכות תבל ומלואה, ויהי כל עסקם רק לימוד הגפ“ת ובאחזם עט סופר בידם לא ידעו דבר בלעדי שאלות ותשובות ופלפולים, או לשיר בשירים כסירים סבוכים בלי כל רוח חיים בקרבם. לא כן צעירי משכילים היודעים שפות אחרות זולת שפת עבר, ולומדים חכמות ומדעים וקוראים בספרי עם ועם ושמים עינם על מטרת הסופרים הנאמנים ורב טוב אשר הביאו לעמיהם באמצעות הספרות, מהם יראו וכן יעשו, והיתה ספרות ישראל לברכה בקרב הארץ. [כאן מונה אב”ג את ספריהם של צבי ראבינוביץ, קלמן שולמאן, ש"י פין ודוד משה מיצקון הנמצאים תחת מכבש הדפוס או מוכנים לדפוס. את האחרון הוא משבח במיוחד ומאחל לו ש’ספרו השני ימצא מבקרים יותר נאמנים וישרי לב, שאינם עושים מלאכתם רמיה'].
עיקר נסיעתי לווילנה היתה למסור שם לדפוס את ספרי ‘נתן החכם’ תחת השגחת הגביר המפורסם, המשכיל הנכבד, איש נבון וחכם הר“ר יוסף בצלאל הרכבי נ”י, אבי אלמנת ראם, אשר בהיותו בעצמו סופר מהיר בשפת קודשנו ואוהב אמת לספרות ישראל, בטח בו ליבי, כי ישתדל לתת פאר וכבוד לספרו של אבי משוררי אשכנז החכם לסינג, אשר היה לנס עמים, ונקל לו לעשות זאת, בהיות דפוסו הוא המשובח והמפואר בכל דפוסי ארצנו ולא יחסר בו כל יופי והדר. ואחר אשר כיליתי מלאכתי זאת בווילנה, ונתפשרתי עם הגביר החכם הנ“ל, ומסרתי ספרי ליד המבקרים (צענזארען) החכמים ה' שטיינברג והח' וואהל, אמרתי אלכה על זמן קצר לראות את שלום אחי המשכילים בקובנה, העיר אשר לא ראיתיה מעולם, ואשר שם חרש וזרע על תלמי שדה ההשכלה איש חכם־לב ובכיר כוח המליצה, הר”ר אברהם מאפו ז"ל, איש אשר סלל דרך חדשה בספרות ישראל. – –
[קובנה – מינסק – הורודנה – ביאליסטוק – ז’יטומיר]
[בקובנה התרועע עם הרב מטעם הממשלה יצחק ראובן הכהן שניטקינד ועם מוכר הספרים אברהם צוקרמאן]
ועוד הרבה משכילים ונבונים ראיתי שם, כולם חתמו שמם לקחת במחיר את ספרי ‘נתן’ בשמחה ובטוב לב, לא ראיתי עוד מימי אהבת הספרות בבני עמו כאשר ראו עיני בעיר קובנה. – – לומדי תורה ואוהבי חכמה, וקנאת הדת והדעות רחוקה מהם, עד שגם הרב הגאון המפורסם מוהר“ר יצחק אלחנן, חד מגאוני ליטה ותופשי התורה, הוא מצויין מאוד במידת הסבלנות יותר מכל הרבנים. – – את האשה המשכלת מרת מרים מארקיל, אשר תרגמה לעברית את ס' ‘היהודים באנגליה’ לא מצאתי בקובנה, כי נסעה מביתה. כפי שהוגד לי, באה לה ידיעה בשפת עבר מאת רבה ומורה החכם מאפו ז”ל ואין זה דבר זר ונפלא בערי ליטה, כי בארץ ההיא רבות בנות עשו חיל לתורה ולתעורה בישראל. ובקריית ווילנה ראיתי את האשה הכבודה, אשת המשכיל הנכבד ר' יצחק גולדמאן, אחות ידידי המשכיל המפואר הנעלה הר"ר אליעזר יצחק שפירא מווארשה, היודעת היטב שפת עבר, מלבד ידיעתה הגדולה בשפת רוסית, פולנית, אשכנזית וצרפתית, וקוראה בספרים עבריים כאחד גדולי המשכילים בעם. – –
שבתי מקובנה לווילנה, ויען מצאתי שם, מי לא כילה עוד הצנזור את מלאכתו ואי־אפשר לי עוד למסור ספרי לדפוס, עזבתי עוד הפעם את העיר ללכת לעיר מינסק על ימים אחדים, כי גם העיר המהוללה הזאת לא ראו עיני מעודי. ביקרתי את הרב המשכיל הנכבד הר“ר אברהם חאנליש (הרב מטעם הממשלה), הוא אחד מחניכי בית־מדרש הרבנים בווילנה (כרוב רבני ערי ליטה אשר ביקרתי במסעי זה), יודע שפת עבר על בוריה ובקי בספרותנו, ודובר צחות בשפת ארצנו האהובה. במשך ימי שבתי אתו קרא באוזני רוב דרשותיו (מהן נדפסות ומהן כתובות), והנה טובות מאוד ויש בהן כוח לפעול גדולות בלב שומעיהן. דבר נפלא הוא, שהרב הזה לא שמע מעולם איזה דרשן מפואר מדרשני קהילות ישראל הנאורות, ולא קרא מימיו דרשה אחת מדרשות אבי הדרשנים בעמנו ובימינו, הוא הרב החכם הגדול תפארת ישראל דוקטור א. יללינק הי”ו. ויהי כאשר הראיתי להרב חאנליש את שבע הדרשות של ד“ר ילינק שתרגמתי לעברית והמה אצלי בכתובים (מלבד אחת והיא: ‘שיר השירים’ שנדפסה בלמברג בשנת 1861), ויבלען, עודן בכפי ותהיינה בפיו כדבש למתוק, ולא איחר לכתוב להרב ד”ר יללינק ולבקשהו שישלח לו כל דרשותיו הנדפסות במחיר אשר ישית עליהן, וגם אני נתבקשתי ממנו לבקש זאת מאת הד“ר הנ”ל וכן עשיתי בשולי מכתבו, וגם שלח לו את דרשותיו בלשון רוסיה, כי אמר אולי ימצא ד"ר יללינק איש בווינה אשר יתרגם לו דבר מהנה ללשון אשכנז וישפוט שפוט. אנוכי הסיבותי את כל זאת מחפצי לחזק ולאמץ את לב הרב חאנליש, באשר מצאתי בו כלי מחזיק ברכה וטובה הרבה בכוח הדיבור אשר לו. מאוד־מאוד נחוצים לנו בארצנו דורשים כאלה בשפת הארץ, כן לדבר באוזני בני עמנו, אשר רובם בערים הגדולות מבינים השפה הזאת יותר מכל הלשונות (מלבד לשון אשכנזית־יהודית הנקראת ז’ארגון, שהיא לשון עילגים ומלים אין די לה לכל דבר שבחכמה, וכמעט אי־אפשר להלהיב בה לב השומע ככל הנחוץ לעשות בדרשה שיש לה מטרה), וכן למשוך לב השומעים אשר לא מבני ישאל הסרים לראות בתי־תפילותינו החדשים ולשמוע שיר המקהלה ודרשת הדורש. – –
העיר מינסק היתה מעולם עיר של חכמים ותופשי תורה, ושלום היה שם תמיד בין ההשכלה ויראת ה' הטהורה ולא התרוצצו הבנים בקרבה. איש אחד היה בעיר מינסק, אשר בו התאחדו שתי אלה ביתר שאת ועוז והיה מופת לרבים בחכמתו הרבה והרחבה, בהדר גאון תורתו ויראתו, בכבוד עושרו וברוחו הנדיבה, ה“ה המנוח הרב הגאון והחכם המפורסם, הגביר והנדיב, תפארת עדתו וגדול בישראל הר”ר זוסיל הכהן ראפאפורט זצ"ל, אשר לא עזב אחריו כמוהו בכמה קהילות יעקב. – –
בהיותי בווילנה זה עשרים ושלוש שנים הקרה ה' לפני שם את הגביר הנכבד והחכם המפואר הדורש טוב לעמו, הרב ר' דוד בהרב הגביר והנדיב המפורסם הר“ר אהרן לוריא ז”ל, ונודע לי אז, כי גדולות ונצורות עשה בעירו, העיר אוזני בני־הנעורים ללמוד לשון וספר בטרם יסדה לנו הממשלה הכבודה בתי־ספר, ומרוב אהבתי שאהבתי אותו והכרתי מעלתו שרתי עליו את השירה הכתובה בספרי ‘הניצנים’, צד 214. מאז ועד עתה החלפנו איגרות הרבה, ופעמים רבות קיווינו לראות איש את רעהו, – – וה' לא ציווה! – – הלכתי לבקר את אחיו הר“ר שמחה לוריא נ”י. האיש היקר הזה מושך גם בשבט סופר לעת מצוא. – – כן קראתי גם־כן שירי הגביר הנכבד הר“ר זלמן לוריא בקיוב, בנו של הר”ר שמחה הנ"ל, והוא משורר משכיל בעברית ואשכנזית. – – כשם שיש מעלות וחסרונות מיוחדות לאיש פרטי שהוא נפרד ונבדל על־ידיהן מזולתו, כך יש מעלות וחסרונות משפחתיות, רוצה לומר שמשפחה אחת מצטיינת בהן ונבדלת מזולתה על ידיהן.
[בהמשך מפתח אב"ג את הרעיון, ‘שאינו דומה דם הסובב בעורקי בני דלת־העם… לדם הסובב בעורקי בני מרום עם הארץ, העוסקים בתורה ובחכמה כל ימיהם’. משפחת לוריא היא משפחה ותיקה, ממנה יצאו הרבה אנשים מפורסמים המצטיינים במעלות ובמידות].
שבתי לוווילנה – – ואחרי התימי כל מלאכתי שם נפטרתי מאוהבי וידידי ואצא מווילנה ללכת ז’יטומירה, ואבוא ביום ההוא לעיר הורודנה ואשלחה להגיד לידידי מאז הרב החכם והמליץ המפואר הר“ר מנחם מאניש בנדטזון נ”י, ולא איחר ידידי מבוא אלי לבית מלוני – – ושנינו יחדיו הלכנו אל המשכיל הנכבד והמפואר הר"ר יוסף הורוויץ (מעתיק סידור התפילה והמחזור לראש־השנה וליום־כיפור לשפת רוסיה). – – לא התמהמהתי בהורודנה, יצאתי משם ואבוא לעיר בּיאליסטוק.
העיר בּיאליסטוק היא עיר גדולה של סוחרים משכילים. רוב היהודים אשר בקרבה יודעים את התורה ומיישרים אורחותיהם כדרוש לחפץ הזמן, מחנכים את בניהם לתורה ולחכמה ולדרך־ארץ. הרב מטעם הממשלה ה' מארקוס הוא איש משכיל צעיר לימים, מחניכי בית־מדרש הרבנים דווילנה, הולך תמים ופועל צדק ומהולל בפי כל. הנאורים שר בעם יסדו להם בית־תפילה מהודר ומתוקן בסדרים נאים, ובחרו להם לש“ץ בתוכו את המשכיל הנעלה הר”ר יוסף ברגגרין נ"י, יודע לשיר במקהלות על־פי חכמת המוסיקה, שמעתי מנגינותיו – – כבר בשנה העברה בווארשה. מלבד ידיעתו הרחבה בנגינה הוא בעל תורה ויודע היטב את שפת עבר, אבל פרנסתו מעטה ושכרו אינו מספיק לחיות בלי מחסור. – –
במשך הימים המעטים אשר ישבתי שם ראיתי הרבה ממשכילי העיר וקציניה, התבוננתי על דרכיהם, וישרו בעיני הרבה יתר מאוד מדרכי רוב אנשי ערים אחרות אשר ידעתי. שלום ושלווה, השקט ובטח במגורם, אין איש חורש על רעהו רעה, יען כמעט כולם פרנסתם מצויה בעבודתו אשר הוא עובד בבית־מסחרו, במרכולתו ועזבונו, ובבתי חרושת־המעשה, ואין איש הולך בטל ומטייל ברחובות קריה ומקטרתו ודיבתו בפיו, כמנהג הבטלנים בהרבה קהילות מישראל. פה כמעט כל בני העיר עובדים ועוסקים באמונה. אשרי העיר שככה לה! – בנוגע לי ולספרי, אשר גם בביאליסטוק אספתי חתומים עליו, אין לי אלא להודות למשכילי העיר הזאת ולברכם בפה מלא, כי קידמו פני באהבה, בלב טוב ויד פתוחה. – –
כבואי לז’יטומיר מצאתי עולם הפוך: בית־מדרש הרבנים נהפך לבית חינוך מורים (לעהרעראינסטיטוט). התלמידים (כארבע מאות) נפוצו ונפזרו לכל רוח, ואלה אשר משולחן גבוה קא זכו, עתה גורשו מבית תענוגיהם, לאנשים אחרים נהפכו, ונהפכו עליהם ציריהם. חדר משכבם שמם, בשיר לא ישאו עוד קולם, ונהפך לאבל מחולם. תמול ערכו לפניהם שולחן וכרו להם כרה, והיום נשחרו פניהם כשולי קדרה. – – המורים, אשר פתאום לפתע בא אידם ונשבר מטה לחמם. – – זה את זה שואלים, מה פשעו ומה חטאו? – – מדוע נוטל כבוד מבית חייהם, כי נחלו קלון תחת כבודם, ונהפך למשחית הודם. מורדי אור ישישו משוש וחסידים ברינה יגילו. נואלו בוערים בעם לא יבינו ולא ישכילו, כי שמש החכמה לא באה ועוד לא תפוג תורה. גם מבית־חינוך־המורים תצא תורה. – –
המורים מתעתדים לצאת מקריית מושבם איש אל עבר פניו. הרב החכם המפורסם הנודע לשם ולתפארת הר“ר חיים זליג סלונימסקי, שהיה ראש המורים ומשגיח (אינספּקטור) בבית־מדרש־הרבנים, הולך לשוב לעיר ווארשה, אשר שכן שם כבוד טרם בואו הנה. לך לשלום, חכם נכבד, וישמחו בך אוהביך הרבים שם המייחלים על בואך. – – גם רעי אהובי, הרב החכם הסופר המובהק הר”ר אליעזר צבי הכהן צווייפל הי"ו, יוצא מפה לבקש לו מקום באשר ימצא להחיות את נפשו ונפש ביתו. שנים רבות עמל ויגע בבית־מדרש־הרבנים לפקוח עיניים עיוורות ואוזני חרשים. – –
כן, רעים אהובים! לכו ונפוץ על פני הארץ לבקש לנו מחיה. גם אני כאחד מכם אשא עיני אל הערים מאין יבוא עזרי וה' יתן לנו רחמים. יפתח לנו את אוצרו הטוב, את חסדי ממשלתנו הכבודה, לעשות משפטנו ולתת לנו שכר טוב בעמלנו שעמלנו הרבה שנים, כמשפט כל המורים והעובדים עבודת המדינה, אשר לא מבני ישראל הם, ומדוע אפוא ייגרע חלקנו בעמלנו? הן לוא לא תקוותנו זאת אימצתנו כל ימי עבודתנו, מי מאתנו מכר מבחר שנותיו בנזיד עדשים? כי מה ביצענו בעבודתנו יותר מלחם צר ומים לחץ? רק התקווה לימים הבאים, כי לעת זקנתנו וככלות כוחנו לעבוד, לא תעזבנו הממשלה, הלוקחת מאתנו, מראשית עבדנו, שתיים למאה משכרנו לעשות יסוד־מוסד לתת לנו שכר על הפרישה כשם שקיבלנו שכר על הדרישה, כמשפט כל המורים וכמנהג המדינה, רק התקווה הזאת המשחקת לפנינו השיאתנו לבחור לנו את נחלתנו זאת. ועתה אוי לנו אם התקווה רימתנו! – נקווה עוד ונראה!
שם שנים ועשרים שנה עמד בית־מדרש־הרבנים בז’יטומיר על תילו. הרבה תלמידים יצאו ממנו במשך השנים האלה, מהם מורים בבתי־הספר הקטנים והגדולים, מהם רבנים בהרבה קהילות ישראל. ואם לא רבנים המה במובן המורגל בעמנו, ובייחוד בארצנו מאז ומקדם, להורות ולדון ולשפוט בין דין לדין בין טהור לטמא ובין אסור ומותר; הנה על כל־פנים רבים מהרבנים האלה ניהלו עדתם בטוב טעם ודעת, בצדק ובמישור, וימלאו חובתם לעדה ולמלך. רבים מתלמידי בית־המדרש הביאו לבב חכמה ויחכמו ולא יספו (כתרגום אונקלוס) וילכו לדרוש את בתי־החכמה הגבוהים ויהיו דוקטורין מאגיסטורין וקנדידטין, ויעלו מעלה־מעלה בכל דבר חכמת מדע ומשרה כבודה הושמה על שכמם. ימים רבים היה בית־מדרשנו למופת, ויתברכו בו כל המשכילים האמיתיים, אשר לא היה להם דבר ה' לחרפה ויאמרו תמיד, כי מן הבית הזה יצא אור בהיר. אפס זה שנים מעט כנגע נראה לו בבית, כי מצא לו קן בו השאור, אשר אמרנו לא ייראה ולא יימצא בכל גבולנו. השאור הזה מחוץ בא אל הבית, כי ברוב תלמידים לא יחדל פשע! מעט היו התלמידים האלה אשר הביאו עמם את הנגע הזה, אבל רבה רעתם! כי צרעת ממרת היא מחלה מידבקת. אז החלו רבים להתלונן על בית־מדרש־הרבנים, וקם שאון בעמנו ואויבי ההשכלה קראו מלוא הרועים רועי רוח, אשר לא ידעו ולא הבינו כי השאור המחמיץ הזה לא בבית־מדרשנו נולד ולא ממנו יצא, כי אם בבתי־ישיבותיהם ובבתי־מדרשיהם ומשם בא אלינו לאכול חצי בשרנו. – לא עת עתה לספר כל תהלוכות הבית, מוצאיו ומבואיו, וכל הנעשה בקרבו במשך השנים הרבות האלה.
– – ה' יודע וישראל הוא ידע, כי בכל כוחנו עמלנו לעצור בעד הרעה, אשר יצאה מירכתי שאול ואבדון לשוטט בארץ ולשום שמות בדתי האמונה ובתורה האדם. לא בבית־מדרשנו בלבד נגע רוח השקר ההוא, כי אם בכל כנפות הארץ. שוט שוטף זה כי יעבור והיה לו כל קודש למרמס ואין מידו מציל. – – הזמן הביא בכנפיו את רוח הדור הזה, והזמן ישאהו עד כי יעלה בתוהו ויאבד וזיכרון לא יהיה לו.
מכתב־מסע [1874–1875]
מאתאברהם בר גוטלובר
– – כאשר האטימו אחי המשכילים ונדיבי עמי את אוזנם משמוע לקול הקריאה, אשר קראתי עליהם במכתב החודשי ‘השחר’ חוברת ז', שנה שעברה, ולא שמו לבם גם לדברי אוהבי החכמים ישרי־לב בעל ‘השחר’, מאגיסטר ח“י גורלאנד ובעל ‘המגיד’, אשר הרימו כשופר קולם לקרוא לאוהבי ותלמידי מרחוק ומקרוב, כי יושיטו לי יד לעזרה, למען אבצע אשר החילותי ואוציא לאור את ספרי ‘נתן החכם’, אשר עליו כל תקוותי לעת כזאת בשבור לי מטה לחם, ועוד מעט ותכלה השנה אשר עוד שכרי ניתן מאת המלך, ומכל קוראי ‘המגיד’ נתעוררו רק שניים או שלושה, אשר שלחו לי מחיר ספרי, וכל יתר המון הקוראים החרישו ולא ענו; וגם עצת המשכיל הנכבד ר”א צוקרמן מקוֹבנה לייסד חברת משען סופרים עלתה בתוהו ואיש לא שם לב עליה, אמרתי לא עת לשבת בית היא לי, אעברה־נא בארץ רחבת־ידיים ואראה פני המשכילים נדיבי לב, אשר בראותם פני יתעוררו לפתוח לי את ידם הנדיבה ולקחת את ספרי במחיר והיתה הרווחה. הן אמנם כשל כוחי ואור עיני אין אתי, הוצאות הדרך מרובות ואוכלות חצי הכנסותי ואולי עוד יותר; אבל מה אעשה ועצה אחרת אין אתי.
[ובטרם יחל לספר על מסעותיו מתפלמס המחבר עם הרב צבי הירש דיינוב, המגיד מסלוצק, שבהיותו בז’יטומיר נראה לו כידיד, ועתה פירסם ב’השחר' ביקורת קשה על ‘מסעותיו’ של אב"ג, המפזר ביד רחבה תהילות ותשבחות לרעיו וידידיו ומחניף לכל אלה שעזרו בהפצת ספריו או אירחו אותו בביתם. הדברים מתייחסים במיוחד למסופר מן העיר ביאליסטוק].
ביום א י"ד שבט, יצאתי מדובּנה, עיר מגורי כעת, ואלין בלילה ההוא בעיר ראדיוויל אשר על גבול ארץ רוסיה וגאליציה. מחשבות מדאיבות נפש התרוצצו בקרב לבי ולא נתנוני השקט. האומנם שפל ישראל מעם, ובכל צדקותיו ומידותיו המשובחות לא הגיע למעלת גוי מתוקן ומסודר, אשר יעזוב סופריו לראות עוני ומחסור.
[ושוב מתנה המחבר את צרותיו הרבות ומבקש מתלמידיו הרבים לאסוף אל ביתם את ספרו השנים־עשר ‘נתן החכם’. וטענותיו נגד העם, ‘אשר לא ידע רחם’ היו כל כך חזקות עד שהמו"ל של ‘המגיד’ מצא לנכון להעיר, כי ‘תלונתו צדקה רק על המשכילים וביותר על תלמידיו הרבים בארצו, אבל לא על כלל ישראל’, שכידוע, רחמנים הם. ואמנם בהמשך הכתבה מודה המחבר, כי לא על העם כולו תלונתו, כי אם על הרועים הרעים, אשר התעו את העם, שהרי צדיקיו נהנים מכל טוב ורק סופריו ומשכיליו נמקים בעוני ובחוסר כל. – מראדיוויל עבר את הגבול לעיר ברודי].
[בּרוֹדי]
– – כבר מילתי אמורה זה הרבה שנים במ“ע ‘המגיד’, כי תעודת יהודי בּרוֹדי בפרט כתעודת עם בני ישראל בכלל להיות נודדים בארצות ובערים שונות, בייחוד בארץ רוסיה, לרגל מסחרם, ולהאיר לדרים עליהם בהשכלתם. – – גם היום כלפנים אנשיה אנשי חיל לתורה, לחכמה ולתעודה בישראל. בית־הספר ליהודים אשר שם יפרח כזית תחת השגחת הדירקטור החכם והדורש טוב לעמו דוקטור ליאופולד הרצל נ”י, אשר הוא גם־כן מורה הדת בביה“ס ההוא וגם בריאל גימנאזיום לתלמידים מבני ישראל. לבקשת הדירקטור הנכבד הזה בחנתי הנערים והנערות בקצת לשכות ביה”ס בלימודי תורה ודת ובשפת עברי ואשכנז, ולא היה נער או נערה אשר לא השיבו על כל השאלות בטוב טעם ודעת. תרגום התורה בלשון אשכנז שגור על־פיהם בלשון צח ובמבטא נכון. – – האינספקטור של בית־הספר הוא הגביר החכם הנודע לתפארת ה' הרצברג פרנקל נ“י, אשר סיפוריו בלשון אשכנז מחיי היהודים נעתקו ללשון רוסיה ועשו להם שם גדול. לפי החשבון אשר לפני, היו מספר הנערים תלמידי בית־הספר מקץ שנת 1873 סך 397 ומספר הנערות 457, וכפי הנראה התרבו בשנה זו. מהקרן קיימת למשען תלמידים, שיסד השוע הנדיב הר”ר מאיר פון קאליר נ“י, קיבלו בשנה הנ”ל שני תלמידים מהעוסקים בלימוד הטכניקה כל אחד חמישים פלורין ע“ו. מהקרן קיימת להלבשת תלמידים – – קיבלו הרבה תלמידים ותלמידות את בגדיהם בשנה הנ”ל, וכן נחלקו גם־כן לחניכי בית־הספר הרבה ספרים הנחוצים להם מהקרן הקיימת לתכלית זו. אין דבר נחוץ אשר לא ישימו נדיבי העיר את עיניהם עליו, והדירקטור החכם והישר באדם דואג לאחרית המורים וביקש תחבולות ואיזן וחקר ותיקן יסוד נאמן לקרן קיימת לתת לאיש שכר טוב בעמלו לעת זקנתו, כאשר לא יוכל עוד לעבוד עבודתו או לאלמנתו עד פקודת כל בשר יפקד עליו.
[בלווית ד"ר מוזס ביקר גוטלובר ב’בית אוסף הסוחרים (קאזינא)', שם שוחח עם השוע מאיר פון קאליר, שהורם למעלת אציל והיה גאה בזכויות, שזכו להן היהודים באוסטריה].
רבים מתפלאים על העיר בּרוֹדי, כי לא נעשו בה עד היום סדרים חדשים בבתי־התפילה, לשיר במקהלות ולהלביש את החזן ועוזריו בגדי שרד כמנהג ערי אשכנז, וגם מטיף אין להם, הנושא כובע כוהני הנוצרים על ראשו, ועוד היום גם המשכילים מתפללים בבתי־כנסיות ובבתי־מדרשות עם יתר ההמון כלפנים, ואם כן אינם הולכים קדימה לרוח הזמן החדש. ואני בתומי משבח אני את משכילי בּרוֹדי בדבר הזה, וזה לי האות כי עוד עמד טעם היהדות בם וריחה לא נמר. כי אמנם אחת מהמעלות הגדולות אשר לעם ישראל היא, שמעת שהלכו בגולה וחרב בית מקדשם בירושלים, אין להם כוהנים מיוחדים לעבוד עבודת בית ה‘, כי אם כל עדת ישראל כולם קדושים, וכל אשר מילא אותו ה’ חכמה ודעת, מבלי משים יהיה לראש. תופש תורה הוא יורה ויודע נגן יעבור לפני התיבה, וכל העם ישמע וישבע עונג ושכרו לא יקופח. המגידים והדרשנים בבית ישראל מאז מעולם לא התנשאו על עם ה' בתארי דוקטור פילוסופיה וכדומה, כי אם בדעתם הרחבה וברגש פנימי אשר נתעורר בקרבם לקרוא באוזני העם להוכיחם ולהורותם הדרך הישרה כאשר עשו חוזי־יה ונביאי־צדק מעולם. ומעת אשר החלו בני ישראל לחקות את העמים ירדו ממעלתם עשר מעלות אחורנית, ותהי העבודה בבית ה' מצוות אנשים מלומדה, מקהלה ופרעדיגט ולב אין. ואם מצב היהודים בארצות אשכנז, אשר כמעט נשתכחה התורה מהם, ויהיו כצאן אובדות הכריח אותם לעשות סדרים חדשים, לבלי תרב העזובה בבתי־התפילה, אנחנו יושבי פולין ורוסיה אשר עוד תורת ה' אתנו, אם נעשה כמעשיהם ונבחר בסדרים החדשים, רק שחוק נעשה לנו, והיו הכוהנים והחזנים החדשים האלה בעינינו כמשחקים בבמות הטיאטראות או כמתחפשים ביום הפורים. אני הכותב יש לי אוהבים רבים בין הדורשים והחזנים החדשים, ואני גם כן אוהבם באמת ויודע ומכיר מעלתם, וכמה פעמים סיפרתי בשבחם, אבל לא אכחד כי אין רוחי נוחה מהדרך החדש הזה בכלל בארצנו, אשר אין כל הכרח זמני לזה ורק החפץ והתשוקה לחקות את האשכנזים הסב כל זאת, ויפה כוח אנשי בּרוֹדי גם בזה, כי לא היו כקופים.
כאשר באו אנשי בּרוֹדי פעם ראשונה לגור בעיר אודיסה, בראשית היווסדה להיות סחר גויים, וימצאו שמה יהודים מערי רוסיה, אנשים ריקים מחכמה ומלאים הבלי־שוא, ויראו מגשת אליהם ומהתבולל בם, מצאו אז לנחוץ לעשות להם בית־תפילה מיוחד וסדרים חדשים אשר לא שיערום אנשי רוסיה. גם בית־ספר יסדו לבניהם, אשר הצית עליהם חרון אף הבוערים, אשר לא אבו בדרכיהם הלוך ויקראו אחריהם מלא וידו בם אבן, ותהי המלחמה כבדה ביניהם כמלחמת האור והחושך בכל עת ובכל מקום. למען היפרד מרועי־רוח אלה נחוץ היה להם לעשות חדשות, להיות לעדה אחרת. לא כן בעירם ובמולדתם, בשבתם בתוך אחיהם ובני משפחתם, וכמעט כל העם מקצה חלק להם בבינה ובהשכל, יודעים את התורה ודעת נבונים לא זרה להם, בעירם זאת לא יראו שום הכרח לברוא חדשות ולהוציא הישן אשר עוד עמד טעמו בו ורוח העם נוחה הימנו. – – מאנשי ברודי יראו אחינו בני־ישאל בכל מקום שהם לבלי שנות במקום שאין הכרח, לבלי ברוא חדשות במקום שיש ישן שלא פג עוד טעמו, כי השינוי הזה רחוק משכר וקרוב להפסד. רוב המשנים יהרסו ולא יבנו ונשארו קרח מכאן ומכאן. – –
בטרם אפרד מעיר בּרוֹדי האהובה אשיב תודה מקרב לבי להמורה החכם הר“ר ירמיה מוזן נ”י, אשר כמעט לא זזה ידו מתוך ידי בכל ימי היותי שם. ה' מוזן העובד עבודת הקודש, עבודת מורה בבית־הספר זה הרבה שנים, והנותן אמרי שפר בשם ‘מלין דרבנן’ במכה“ת ‘עברי אנוכי’, הוא איש טוב וישר, הולך תמים ופועל צדק, ובנו האברך הגדיל תושיה בשפת אשכנז ויתרגם אליה את ספר ‘התפוח’ המיוחס לאריסטו וכתב את תולדות השוע הנכבד ר”מ פון קאליר, וכעת מדפיסים בלמבּרג את תרגומו האשכנזי לס' ‘לישרים תהלה’, והוא הואיל לתרגם ללשון אשכנז גם את ספרי ‘תפארת לבני בינה’.
[למבּרג]
באתי לעיר למבּרג, בירת גאליציה. כבואי אל בית־המלון הקרה ה' לפני שם את ידידי ואיש־בריתי, המשכיל הנכבד הר“ר אהרן דורנצווייג נ”י (בעל מחבר ספר ‘נבל וכינור’), אשר זה ימים רבים כרתנו ברית על־ידי מכתבים ופני איש אחיו לא ראינו. – – ביקרתי את מכירי מאז הייתי פה פעם ראשונה זה כארבע־נשרה שנה, הגביר החכם הרב שלמה בּובר נ“י, שמחתי לראות כי עוד נמצאו בעמי אנשים העוסקים בחכמת ישראל לרגל עסקיהם המרובים, צל הכסף לא יבריח את צל החכמה והחכמה לא תצור את מסחרם וקניינם. איש כזה הוא הר”ר שלמה בובר. לרגל המון עסקיו לא ישבות גם־כן מעבודת הקודש. לאחר שהוציא לאור את ס' ‘פסיקתא דר’ כהנא' עם הערותיו הרבות, שם מגמת פניו עתה להוציא לאור ספר ‘לקח טוב’ על ספר בראשית ושמות, אשר היה ספון וטמון עד היום בכתב־יד, וגם פה הראה כוחו ועוצם ידו בביקורת קדמוניות בהערותיו, אשר עשה על הספר הזה זר זהב סביב. מראה משיב נפש הוא לראות איש עוסק בעסקי עולם וטרדות מטרדות שונות עוטרות אותו מימינו ומשמאלו, ואחר כל עמלו ויגיעו יום תמים, לילה לא ינוח ויגזול שנתו מעיניו למען תפוש עט סופרים, יסיר מסבל שכמו ויטהו לסבול עול התורה והחכמה אהובת נפשו, אשר לה כילה שארו ולבבו. – –
בעצם היום ההוא ביקרתי את הרב המטיף הדרשן המפורסם ומאוד נעלה, חוטר מגזע היחס, דור חמישי להגאון בעל ‘פני יהושע’, הה“ר ישכר בר לוונשטיין הי”ו. – – במשך ימי שבתי בלמבּרג נודעו לי רוב צדקותיו אשר הוא עושה בקרב עדתו, צדקת פזרונו גדולה יותר מכפי פרנסתו, כי הון ועושר אין בביתו ופרנסתו קצובה, ועם־כל־זה ידו פתוחה לכל דורש ומבקש עזר, בשמחה ובטוב־לב יתן, וייאנח בשברון מותניים אם לא תשיג ידו לתת עוד. וכמוהו כן אנשי ביתו. – – ביום השבת פרשת משפטים שמעתי דרשתו בהיכל ה‘, ובלי שפתי חלקות אוכל להגיד שהוא אחד המטיפים היותר מצויינים בעמנו. – – ביום ה’, ט' אדר, קרא הרב באוזני הנאספים בבית חברת ‘שומר ישראל’ אנשים ונשם מאמר נכבד על־דבר ‘בר כוכבא ור’ עקיבא‘, וכולנו שבענו רוב עונג ונחת. והעולה על כל אשר שמעה אוזני מפיו, הוא השיר הסיפורי (אפּוס) ‘הדסה’, אשר קרא לפני בביתו, בו הראה כוחו הגדול במליצת שפת אשכנז עד להפליא. – – ערב ראש־חודש אדר חגג הרב ל’ את יום הולדת אותו, יום מלאת לו אחת וחמישים שנה, ואשיר לכבודו שירה קטנה. ובשמחת פורים שלחתי לו משלוח מנות שיר (Sonett).
בדרך כלל גדולה אהבת ספרות ישראל בעיר בּרוֹדי מאשר בלמבּרג. הן אמת נמצאים גם בלמבּרג אנשים יחידים דורשי ספרותנו באהבה ומבינים שפת עבר, גם חכמים וסופרים נמצאים שם גם משוררים ומליצים, כמו המשכילים הנכבדים הר“ר יעקב שפרלינג, מורה הדת בבית־הספר דשם, והר”ר נתן נטע סאמואלי, והר“ר אהרן דורנצווייג נ”י, ועוד מעטים המשתדלים להרים קרן שפתנו ובאהבתה ישגו תמיד; אבל רק יחידים הם ומתי־מעט, אשר לא כן העיר ברודי, אשר כמעט כולה אומרת כבוד לשפת קודשנו. הניסיון יורנו לדעת, כי בכל מקום אשר ירדה שם אחורנית מעלת התלמוד ודורשיו מעטו, גם לשון עבר לא תוסיף תת כוחה, כי רוח השפה כלימודי הדת והתורה הכתובה והמסורה, אשר מרוב ימים נצמדו והיו לבשר אחד, ובאשר שם התורה נדרשת ואדמת התלמוד פוריה, שם גם השפה פורחת ותגמול פרי הדר. לכן רבי מביני שפתנו וההוגים בה בארץ ליטה, אשר שם זהב התלמוד לא הועם, ומעטו דורשיה בארצות אחרות אשר עזבו שם את התלמוד ואין דורש ואין מבקש אותו. ההבדל הזה הוא גם־כן בין ברודי ללמבּרג. ולכן תמצא גם בלמבּרג אוהבי הספרות רק בין אלה המעטים, אשר הגו על־כל־פנים בנעוריהם בתלמוד. – – היהודי אשר עזב מעצם ימי נעוריו מקור חייו זה ולא טעם טעם התלמוד מימיו ורוחו זרה לו מכל וכל, הרי הוא כאילו נותק משורשו ומעפר אחר יצמח – אך לא! גם מעפר אחר לא יצמח! – כי זמורת זר הוא בשדה אחר, סורי גפן נכריה, מזה נותק ושם לא השריש. – –
המספר הנפלא הר"ר בראנדשטטר בסיפורו ‘צורר היהודים’, שנדפס במכתב חודשי ‘השחר’, מהתל במשוררי גאליציה לאמור, כי משחיתים הם את תפארת המליצה (אינני זוכר עצם דבריו, כי אין הספר לפני). ואני לא היתולים עמדי, כי אם מקרב ולב עמוק אגיד עצתי למשוררים האלה, שלא תהיה מלאכת הדקדוק קלה בעיניהם ולא יזלזלו בדרכי השיר ובחוקות המשקל, אז יפיקו רצון מאת הקוראים. – –
ידידי הנכבד, המליץ ר' אהרן דורנצווייג, הראני מכתב מידידי החכם מאגיסטר ח“י גורלאנד נ”י, המעוררו לחבר ספר ביבליוגראפיה לספרי חכמי בני עמנו מזמן הרמבמ“ן ז”ל עד זמננו, וגם בעיני מצא חן הדבר הזה, וכי האיש דורנצווייג קרא הרבה ובקי בספרים ויצלח למלאכה זאת, ועוררתיו גם אני להחל במלאכה זאת אשר ספרותנו צריכה לה, והר"ר דורנצווייג נרצה לבקשתנו. והנני מודעי לסופרנו החכמים בכל מקום שהם, שיעמדו לימנו בדבר הזה וישלחו לו איש־איש ספריו החדשים למען יוכל לדבר בם ברחבה כיד ה' הטובה עליו, ותקוותי כי יוציא מתחת ידו דבר מתוקן ומקובל ומרוצה לכל הקוראים.
[יארוסלאב – טארנוב – קראקא]
[ביארוסלאב שהה המחבר יום אחד בלבד בביתו של אלכסנדר לאנגבאנק ובטארנוב נפגש עם בראנדשטטר,] זה הגבר אשר מוסדות היתוליו על האמת הטבעו ובחיי העם יסודתם, הוא יושב בתוך עמו שלו ושקט ושלום לו עם כל אדם, עוסק במסחרו וקניינו באמונה, כי סוחר הוא ובתי חרושת המעשה לו בעיר, והוא עובד עבודתו כל הימים. ביתו בית יהודי פולני כאחד בתי העם, בגדיו ארוכים וביום שבת מגבעת שטריימל על ראשו. קיצור הדברים, איננו נפרד ונבדל מיתר העם אשר בתוכו הוא יושב בשום דבר חיצוני ולא ניכר בחוץ, כי לא כמוהו כמוהם. והיה בעזבו את העיר ללכת לעיר המלוכה בעסקיו, כמעט יעבור את שער העיר והנה הוא לבוש בגדי אירופה ופניו לא היו לו עוד, כאילו נהפך לאיש אחר. כה חזיתיו פעם ראשונה בבגדי יהודי־פולני בעירו, ופעם שנית בבגדי אירופה בווינה, וכמעט לא הכרתיו. אולם בתחליף לבושו לא יחליף ולא ימיר רוחו ודעתו. רוחו חזק עמו ודעתו מיושבת עליו בכל בגד אשר ילבש, ובתפשו עט סופרים בידו יתאר לנו מחזות אמת וצדק בלי הפרזה על המידה ובלי פחד ומורא מהבוערים בעם, אשר בקרבם הוא יושב ועמם יתהלך תמיד. הנבון ההוא יש לו חותן (אבי אשתו) זקן ושבע־ימים ועשיר גדול, בעל תורה ומחזיק במנהגי אבותיו בשתי ידיו. חותנו לקחהו לבן בימי נעוריו, בהיותו מבני העילויים ושמו היה גדול, ובכל כוחו ביקש לעשותו לרב ומורה־הוראה בישראל, אפס לא באלה בחר בראנדשטטר. הויות דאביי ורבא לא נתנו קטורה באפיו וכבוד הרבנים לא מצא חן בעיניו, ויואל הלוך אחר המחקר וההשכלה וימצא מרגוע לנפשו. החסידים כדרכם רדפוהו באף ובתוכחות חימה, שטמוהו, נאצוהו – ולא יכלו לו, והוא ברוב תבונתו הפך גם את לב חותנו הישיש לאהוב את החכמה, ובראנדשטטר קורא באזניו את סיפוריו והיתוליו והוא מוצא בם קורת־רוח. מה גדול כוח האמת בפי איש ישר־דרך!
ביום בואי לקראקא ראיתי את מוכר־הספרים המשכיל הנכבד הר"ר אהרן פויסט, ועל־פיו נודע לי כי גם פה לא אוכל להתמהמה, לבלי תרב ההוצאה על ההכנסה, ואחר אשר ניסיתי דבר עם אנשים אחדים נתאמתו לי דברי פויסט וגמרתי בדעתי לשמוע לעצתו. – –
[ דרך קאטוביץ, שם מצא ארבעה חותמים בלבד, בא לווינה].
[וינה]
כאשר הייתי בשנה העברה בווילנה מסרתי שמה את ספרי ‘נתן החכם’ לדפוס בני ראם. – – אפס כבואי לביתי רוח אחרת היתה עמדי, יען ידעתי כי הצנזור בווילנה לא יוציא מתחת ידו ספר מבלי אשר ימחק בו מעט או הרבה – – והקורא יתלה בי בוקי סרוקי ויאמר, כי לא יפה תירגמתי והחטאתי המטרה. על־כן ניחמתי על אשר מסרתי הספר להדפיסו בווילנה, ואחר אשר נועצתי על־פי איגרת עם ידידי החכם פרץ סמולנסקי, הוצאתי את ספרי מתחת ידי המדפיס בווילנה ושלחתיו לווינה לידי ידידי הנ"ל, על־פי תנאים שהתניתי עמו, להדפיסו בווינה. באחרית הדבר הראיתי לדעת, כי לא טוב עשיתי ועמסתי עלי מעמסה אשר העיקה תחתי, כי עלו הוצאות הדפוס ליותר מכפליים מאשר דימיתי ואשר לא היה כוח לתת מכיסי, ונאלצתי לשים שנית לדרך פעמי בימי סתיו וחורף, – – ללכת לעיר וינה בדרך גאליציה, ולכוון בואי שמה מקצה ירח שבט, זמן פדות ספרי, אבל איחרתי מעט בדרך ואבוא שמה מקצה חודש אדר.
אם אמנם מילאתי כל התנאים – – עם כל זה לא נגמרה מלאכת ההדפסה כבואי לווינה, ונמשכה עוד עד אחר חג המצות. לא אאשים בזה את ידידי החכם סמולנסקי, אשר עמל וטרח ויגע למעני הרבה שלא על מנת לקבל פרס; אבל סיבות שונות עמדו לשטן לו עד בלי יכול להקים את דברו. בין כה וכה נשארתי אני בווינה כאשה מצירה, היושבת על המשבר וכוח אין ללידה. – – – אל מי אפנה ואל מי אקרא לעזרה? נדיבי עם אלוהי אברהם אשר בווינה סגורים על מסגר ולא יתנו לאיש זר לבוא אל ביתם, כי אם לאשר יושיט להם מכתב מאחד הדרשנים ד“ר ילינק וד”ר גידמאן, רק לאלה לבדם תפתח הדלת ויבואו פתחי נדיבים. ובכן שמתי פני אל דוקטור ילינק אשר ידעני מכבר, בהיותי בווינה זה ארבע־עשרה שנה לפנים, ואז קרבני וכיבדני ויבקשני לתרגם לעברית קצת דרשותיו, וכן עשיתי והעתקתי שבעה דרשות, אשר קראתי בשם ‘מנורת זהב טהור’ עודם אתי בכתובים, מלבד דרשה אחת על ‘שיר השירים’ אשר הוציא ד“ר ילינק לאור וישלח גם לי אקזמפּלאר אחר למנה. בד”ר ילינק בטח לבי גם הפעם כי יוציאני למרחב ויזכור לי חסדו ואמונתו.
עוד איש אחד נמצא בווינה, שר וגדול ליהודים, אשר בנה בניתי לי עליו בקרב לבי מבטח עוז ומשען אמיץ, הוא ד“ר ל.א. פראנקל, אשר בהיותי פעם ראשונה בווינה קרבני כמו נגיד ויכבדני בכבוד גדול, ויכרה לי כרה וירווני מיינו, ויבקשני לתרגם לעברית את ספרו ‘אויס עגיפטען’, ואחר אשר מילאתי בקשתו הוציא הספר לאור הדפוס על הוצאת הבארונין עליזה פון הרץ־למל ויתן לי שבע מאות אקזמפּלארים (תחת כל האויפלאגע אשר הבטיח לתת לי) בעבודתי ובעמלי הרב. בו בטח לבי, כי בזרועות פרושות יקבלני גם הפעם וממנו ארוכתי תצמח. דוקטור ילינק קיבלני בסבר פנים יפות ויעטרני כבוד והדר, וכבואי ביום השבת לשמוע דרשתו ציווה לתת לי מקום בראש, ואחר הדרשה דיבר אתי טובות, גם כתב מכתב תהילה למעני ויצווני להדפיסו (על הוצאותי) ויחתום ידו ולקחת ממני שני אקזמפּלארים ומכיסו שילם לי בעבורם חמישה־עשר פלורין ע”וו ובזה יצא ידי חובתו – אך מכתב תהילתו לא פעל מאומה, לא לעזר ולא להועיל. גם ד“ר גידמאן, אשר ראיתיו פעם ראשונה, עשה כמעשה ד”ר ילינק ויקח ממני גם הוא את ספרי במחיר, אך לא כתב מכתב תהילה ולא ציווני להדפיס ולהניח מעותי על קרן הצבי, ובכן יצא גם הוא ידי חובתו. לא כן עשה ד“ר פראנקל. הן אמנם הכירני, וגם לא שכח כי אני המתרגם את ספרו ‘ממצרים’, וכי התרגום הזה עלה יפה יותר הרבה מאוד מתרגום ס' ‘ירושלימה’, שתרגם הר”ר מנדיל בר“י שטרן, ובפיו ובשפתיו כיבדני גם זאת הפעם להגיד לי, כי טובה העתקתי מאוד וכבוד גדול הביאה לו מאת הקוראים, גם נתן לי ספר חדש, שכתב על אודות האינסטיטוט לעיוורים שיסד (בלי ספק חשב בלבו כי גם אותו אתרגם לעברית), ויבקשני לבקר את האינסטיטוט ההוא (למען אספר תהילתו בקהל רב). אך בנוגע למצבי לא יכול ד”ר פראנקל לעשות למעני מאומה עד אשר ייצא ספרי לאור, ואז יציע לפני ראשי הקהל (פארשטאנד) לקחת ממני ספר אחד במחיר (כאשר יצא הספר לאור מילא ד“ר פראנקל את הבטחתו הגדולה, ויקח בשביל ה’פארשטאנד' ספר אחד במחיר עשרה פלורין ע”ו, ועוד אחד – בשבילו? – במחיר שלושה פלורין)! ובכל זאת נפשי יודעת מאוד ולבי נכון ובטוח, כי לוא גוועתי ברעב ומתי לשחת בעיר ווינה מעוצר רעה ויגון, כי עתה הקים ד“ר פראנקל גל גדול על קברי ומצבת אבן גדולה כתובה פנים ואחור, אשר בטח לא שכח להזכיר, כי תרגמתי את ספרו לעברית, וד”ר ילינק לבש מחלצות כהונתו לעבור בסך וללוותי לבית־עולמים ושם דרוש דרש גדולה וארוכה, ולא שכח גם הוא להזכיר כי תרגמתי את דרשותיו, וכה עלתה נפשי למרום בכבוד והדר. אשריני מה טוב חלקי!
פניתי אל החכם הר“ר אייזיק ווייס, אשר ראיתיו בפעם ראשונה בבית ד”ר ילינק אחר הדרשה, ואחרי עמל רב למצוא מקום דירתו, לא מצאתיו פעם ושתיים בביתו, ובפעם השלישית, אחר כי מצאתיו, כיבדני לקרוא באוזני הרבה מספרו ‘דור דור ודורשיו’ חלק ב', עודנו בכתובים. אחרי אשר כילה קריאתו, דיברתי עמו על אודותי ושאלתי עצתו, ויבטיחני לעשות למעני כל אשר ביכולתו לעשות (רוצה לומר: לא־כלום)! ואשובה לבית־מלוני בשלום ופניו לא ראיתי עוד. גם את הלקטור הר"ר פרידמאן ביקרתי, ומצאתיו בבית־עקד־הספרים אשר בבית־מדרשו ולא יספתי לראותו שוב.
[באירוניה עוקצנית משחרר המחבר את ד“ר פראנקל מלטרוח בקבורתו, כי קרוב לוודאי שלא ימות בווינה; וד”ר ילינק אף הוא יסלח לו, שהרי פרסום הדברים יביא לו תועלת רבה; סופרי ישראל הבאים לווינה לא יפנו אליו בבקשותיהם]. כי אנשי וינה המיתו בקרבם רגש הרחמים והחנינה, בהיותם רחוקים מהצדקה שהם עושים בלי חפץ לב ובלי הרגשה, רק כחוב אשר הוטל על כל אחד ואחד. – –
ויהי בראותי כי אין עוזר ותומך, ויוגד לי לאמור, כי המוכר־ספרים שלזינגר יקח ממני מספר רב אקזמפּלארים מספרי אם לא ארבה במחירם, והיה לי הכסף לפדות יתר הספרים.
[ואמנם הציע את הספרים לשלזינגר, ואולם בעצתו ובתיווכו של סמולנסקי, ששלזינגר לא היה מהימן עליו, מסר את הספרים בשטר לאחים וינטר].
בימים ההם בא איש משכיל צעיר לימים מארצי לשבת בווינה, כי נוקש בפועל כפיו ובעוולו אשר עשה ויימלט להחבא. האיש ההוא התקומם לנגדי, בעת אשר הוצאתי לאור את ספרי ‘איגרת צער בעלי חחיים’, ויאמר לנקום ממני את נקמת הניהיליסטים, ויכתוב מכתב עמל לנגדי בשם ‘דורש אל המתים’. אפס (כאשר אמר לי בווינה) רוח אחרת היתה עמו, ויינחם על הרעה אשר חרש עלי, ויהפוך לבו לאהוב אותי תחת המשטמה אשר שטמני, כי ראה ויתבונן, כי לא שנאתי את המשכילים הצעירים בני הדור החדש כאשר דימה לפנים, כי רק באנשי אוון ומרמה שמתי פני, ואת המשכילים אהבתי ואכרות להם ברית עולם. האיש ההוא לקח לבי בדבריו, וגם ראיתי כי לבו שלום עמי ולא בלב ולב ידבר, כי אמנם הצעיר ההוא לא צפון לבו משכל, בינתו רחבה, ואלוהים נתן לו לב להבין ולהשכיל. – –
במשך ימי שבתי בווינה פיתני הצעיר ההוא להוציא לאור שם מכתב־עתי חדש, אשר פיו יקבנו בשם ‘הזמן’, והוא יעמוד על ימיני ויהיה המוציא והמביא, רק ייקרא שמי עליו למען יעמוד ימים רבים וירבו לוקחיו. כמעט נוקשתי באמרי פיו ואפת, וכבר סידרו בבית־הדפוס העלה הראשון ממכתב־עת הנ“ל ושמי בראשו, גם ראשית ‘מכתב־מסע’ הזה נסדר ויכון לדפוס. גם זאת הפעם מילטני סמולנסקי ויפקח עיני, כי לא טוב עשיתי לארח לחברה עם איש נס מארצו, ויהי מי, אם גם יצטדק לאחר זמן וישוב לאיתנו, אבל כעת היה עודנו לא נקי. שמעתי בקול יועץ חכם לב וניתקתי מוסרות אגודתי עם הצעיר ההוא, אשר כפי שקראתי במ”ע ‘המגיד’ הואיל האיש ההוא להוציא לאור העלה הראשון ממנו, וקרא את שם המו"ל ‘עמק שושנים’ ואנוכי לא ראיתי את העלה ההוא, ומאז לא שמעתי דבר גם ממכתב־העת גם מהמוציא־לאור. – – –
במשך ימי שבתי בווינה חגג שם הש“ץ המפורסם פרופסור שלמה זולצר נ”י את יום מלאת לו שבעים שנה ושנת היובל שנת החמישים להיותו ש“ץ בבית מקדש־מעט בווינה. ביום השבת הגדול נאספו בהיכל הישן כל ראשי העדה, וגם אני נקראתי לבוא על־ידי איינלאדונגסקארטע, כי בלא כתב כזה לא ניתן לאיש לבוא אל ההיכל ביום ההוא. כל פרשת גדולת הש”ץ הנפלא הזה, כל אשר נעשה בהיכל וחוץ להיכל – כבר הודיע במ“ע ‘המגיד’ הסופר המהיר והנכבד הר”ר ל.נ. פאסטלברג נ"י. – – חזני הדור החדש מתפללים על־דרך סידורו של זולצר, אשר איזן וחקר ותיקן את הנוסחאות הישנות שהשחיתו החזנים את הוד יופיים ויסר מהם כל הבלי החזנים שנדבקו בם ברוב ימים, וילבישם מחלצות הנגינה הערוכה בכול על־פי חוקי החכמה. – –
עוד איש אחד ישנו בארץ, אשר עשה לו שם גדול בעולם הנגינה הסינאגוֹגאלית, ושמו הר“ר צבי (מכוּנה אלטר) ויינטרויב. האיש המצויין ודגול מרבבה הזה יליד ארצנו הוא, יליד העיר אשר אנוכי מתגורר בה היום, ואשר גרתי שם לפנים זה ארבעים שנה ושתי שנים והעמדתי שם תלמידים הרבה, היא העיר דובּנה רבתי במחוז ווהלין. ויהי ויינטרויב אז צעיר לימים, כעשרים שנה ויותר, ובמות אביו (המפורסם בעת ההיא לראש ולראשון בכל חזני הדור, ושמו ר' שלמה קאשטאן נודע לתפארת בכל קהילות ישראל) ירש את מקומו ויהי ש”ץ בדובּנה תחת אביו ויעש לו גם הוא עוד בנעוריו שם גדול. אחרי־כן עזב את ארצו וילך ארצה פרוסיה, ותקחהו עדת ישראל בקניגסברג לש“ץ ויהי שם עד היום. – – במסע אשר נסעתי כעת קיוויתי כי אלכה גם ארצה פרוסיה, אבל לא עלתה בידי – – ובכל זאת בדברי מהש”ץ המפורסם הר“ר שלמה זולצר הי”ו הובילוני קשר הרעיונות לדבר גם על רעהו הדומה לו הר"ר צבי ויינטרויב, ואומר כי שניהם יחדיו נועדו מאת ה' להקים סוכת נגינת ישראל הנופלת, וכל אחד מהם עשה את שלו במידה גדושה, איש ממקומו וכפי תכונת ארצו ומולדתו. – – מה היה לשלמה זולצר ואיך הגיע אל ככה לרפא את מזבח ה' ההרוס במוֹראביה לא ידעתי, כי לא איש ארצו אני. אפס אשר ידעתי אספר, מה היה לצבי ויינטרויב ואיך הגיע אל ככה לרפאות את מזבח ה' ההרוס בפולין ולהושיב על כנם נדחי מנגינות ישראל הנהדרות בקודש לפאר את בית ה'.
מקץ המאה הי“ח חי בעיר מוהילוב על נהר דניסטר בנוף פּודוליה האיש אשר מילא אותו ה' רוח חכמה ובינה יתרה בחכמת הנגינה להודות בבית ה', ועד היום לא ימוש שמו וזכרו מפי יודעי בינה לנגינה, ונודע בשם ‘דער לאמער חזן’, כי היה נכה־רגליים. ויבואו אליו שני נערים אחים מעיר יארמליץ, שם האחד שלמה ושם השני נחום לייב, לשרת בקודש ולשורר בקהילה [במקהלה?]. אני זכיתי לשמוע אמרותיו מפי בנו, אשר כיהן פאר תחתיו בעיר מוהילוב, זה כשלושים וחמש שנים, ובבואי אחרי כן לעיר אודיסה ושרתי קצת מזמרותיו באוזני הש”ץ המפורסם הר“ר בצלאל שולזינגר, כמעט כלתה נפשו בשמעו אותן. שני האחים האלה גדלו על ברכיו וילמדו חכמת המוזיקה ויעלו מעלה־מעלה. הר”ר שלמה היה אחר־כך לש"ץ בדובנה ואחיו ר' נחום־לייב בברדיטשוב. ויחכם שלמה מכל בני דורו בנגינות ישראל ונתפרסם בכל העולם, כי היה קולו אדיר וחזק ונעים מאוד, אשר לא נשמע כמוהו עד היום הזה ואחריו לא היה כמוהו. ויעש שלמה נגינות הרבה אשר לקחו לב שמעם (הן המה ‘שירי שלמה’ הידועים בסידורו של בנו). ויוליד שלמה בן משכיל וטוב טעם ושמו צבי (אלטיר), וירא שלמה כי טוב הבן להבין ונחמד להשכיל וילמדהו בינה בחכמת הנגינה. – – הוא צבי ויינטרויב אשר חיבר ספר השירים והנגינות לשורר בבית ה' ותיקן הנוסחאות והחזיר העטרה ליושנה, ויהיו הוא וזולצר לשני המאורות הגדולים אשר האירו לחזנינו בדורנו ואחריהם יאירו נתיב לדורות עולם. – –
– – בערים הגדולות אשר בארצות הנאורות, הקולות חדלו מבתי־התפילות, שם המתפללים לא ירקעו ברגל ולא ימחאו כף ולא יחד זקן ונער ירננו, כי סדרים חדשים עשו למו, ויש גם סידורים חדשים ותפילות חדשות. שם הש"ץ לובש בגדי שרד לשרת בקודש ושם חדש קראו לבית תפילתם ‘היכל ה’ '; ולולא הבית הזה והסדר החדש, מי יודע אם עוד נאספו שמה פליטי ישורון והיה לעדה אחת! כל עוד ההיכל עומד על תילו ונאספו שמה הבאים בשעריו לשמוע אל הרינה ואל התפילה, עדה אחת הם ורוחו הוא קבצם, והיה באשר ייסגר על מסגר ונמוג ההיכל ונמוג גם הרוח והעדה נפוצה. על כן הישמרו לכם מנגוע בהיכלות האלה, גם בקלייזל אל תשלחו יד, פן תשחיתו יותר מאשר תתקנו. זאת עשו, אם תוכלו: הביאו קרני אור מן ההיכל אל הקלייזל וגרשו משם חושך, ולהבת שלהבת הקלייזל הביאו אל ההיכל פנימה ובערו אש קודש בלב באי שעריו ונמס הקרח והקיפאון אשר שם משכנו שם. – –
היכל ה' אשר בווינה מלא מפה לפה בכל שבתות השנה ובמועדי ה' מקראי קודש, כי עד מאוד ינעמו ולאוזני השומעים שיר זימרה של פרופסור זולצר ודרשות דוקטור ילינק, אשר באמת שפתותיו נוטפות מור. ידידי המנוח הרב החכם ר' שמחה פינסקר ז“ל לא הפריז על המידה בכנותו את ד”ר ילינק ‘מדרש חי מדבר’. המדרשים כולם, הידועים לנו והבלתי־ידועים לנו ונגלים רק לו לבדו, שגורים על־פיו ובאו אל קרבו עד שהיו עמו לבשר אחד ונהפוך והיה למדרש. – –
בימי שבתי בווינה בא שמה מפרסבורג החכם זאלקינסון, בעל המחבר ספר ‘ויגרש את האדם’ וס' ‘איתיאל הכושי’ (שניהם מועתקים מלשון אנגלית). האיש הזה מזרע היהודים הוא, והובא בברית דת הנוצרית עודו באביב ימיו. והוא נוצרי בכל נפשו ומאודו ואיננו מן החנפים, רק מרוב אהבתו לדתו החדשה ולעמו הישן אשר מבטנו יצא הוא משתוקק מאוד לאחד שניהם יחד (???), ובתום לבו ובנקיון כפּיו ניסה להפח גם בי רוח קודשו להכניסני תחת כנפי השכינה החדש. לא בו האשם כי לא פותיתי, כי בן עמי אני, העם שנשתבח במידת קשיות העורף, ועל כי בתום לבו רצה אשר רצה לכן אסלח לו, כי לא נהג בי מנהג דרך־ארץ. בנוהג שבעולם הזקנים מיישרים דרך לפני הצעירים מהם, והוא ביקש לסול לפני דרך. תהי תומתו כפרתו!
החכם ההוא עוד בטרם ידעני פנים אל פנים בקראו את שירי ‘סמל קנאה’, שנדפס במכתב־עתי ‘השחר’, שנה רביעית, חוברת תשיעית, וירא את עוני עמו אשר ממנו יצא ואת לחצו, חם ליבו בקרבו ויואל לתרגם לשפת אנגלית שישה טורים מן השיר ההוא (מראש טור ל“ג עד סוף טור ל”ח), ונתן את תרגומו ליד רעו המליץ באנגלית סעקרעטער Muller וילבשם מחלצות השיר וישימם במ"ע The Jewish Herald (עדות בישראל) וימלא פיהו תהילתם ותהילתי. – – –
כבואי לווינה הגיעתני מחברת ‘רומניה ואמריקה’, אשר שלח לי החכם הנכבד והאהוב עמו איל“ה הי”ו. באמת עצתו אמונה, ואין עצה טובה ממנה לאחינו בני ישראל הנתונים בצרה בארץ מאפליה זאת כי אם לפנות עורף אליה, להתנער מעפר השפלות והבוז והקלון אשר עולל בה קרנם ולצאת מאפלת עם שפל ובזוי לאור גויים עצומים ונבונים, חובבי אדם, מרימים דגל הדרור והחרות לכל הבאים בגבול ארצם. אבל לא כן יחשבו ראשי חברת כל ישראל חברים אשר בווינה ובברלין, כי שניהם יחדיו נועצו ונמנו וגמרו להועיל לאחיהם בארץ רומניה באופן אחר, לייסד בתי־ספר בכל עיר, ללמד את בני יהודה וישראל לשון וספר ארץ מולדתם ולשון עם ועם, והידיעות ההכרחיות לבני־אדם להיות מוכשרים לעבוד את ארצם באמונה ולהיות חברים מועילים לחברה המדינית. – – לתכלית זו בחרו איש נבון וחכם ואוהב עמו תכלית אהבה – – הלא הוא החכם המליץ הנפלא אשר במליצותיו ילין עוז הר“ר פרץ סמולנסקי נ”י. – – – ולפי עניות דעתי שניהם כאחד טובים. את אשר יש את לבבו, ובידו הכוח, לחלוץ מצרה נפשו וללכת לאמריקה לחיות שם בשלום ושלווה, ילך ולא יביט לאחריו. – – אפס האיש אשר לא תשיג ידו לשום לדרך פעמיו, או אשר סיבות מסיבות שונות תעצורנה בעדו לבלתי עזוב ארץ מולדתו, האיש ההוא אין לו עצה אחרת להציל על־כל־פנים נפש בניו וצאצאיהם אחריו מפח יקוש לו ולביתו כי אם לשלוח את בניו בעודם קטנים לבתי־הספר, אשר יסדו החברות הנכבדות מווינה ומברלין על־ידי מלאכם עושה־דברם הנאמן לאלוהיו ולעמו החכם ר' פרץ סמולנסקי נ"י. – – –
[הדפסת הספר נתעכבה עד אחר חג המצות, ואב"ג ישב בווינה שישה שבועות בלי לעשות מאומה. ההוצאה רבתה על ההכנסה הקטנה. בכסף ששלחו לו מביתו לקח 50 עותקים ובאלה עזב את ווינה בדרכו לווארשה].
בלוויית ידידי, החכם ר' פרץ סמולנסקי, נסעתי במרכבה מבית־מלוני בווינה עד חצר מסילת־הברזל, ותנחומיו שעשעו נפשי, כי יהיה עוזר לי. ידידי זה הכין גם הוא לדרך פעמיו ביום א' (ט' אייר) לארץ רומניה במלאכות חברת כל ישראל חברים. – – – לא אכחד (ולמה אכחד?), כי נקשרתי בעבותות אהבה עזה אל האיש הזה הדגול מהרבה באמת. כל ימי גדלתי בין חכמים וראיתי והכרתי משכילים הרבה, אשר לקחו לבבי לאהבה אותם ולדבוק בם, אבל מעולם לא מצאתי איש אשר לו כשרונות רבים כאשר לסמולנסקי. נוסף על חכמתו הוא איש נלבב ואמיץ־רוח בגיבורים ולא יחת מפני כל, לא ישא פנים ולא יקח שוחד דברים, נכחו ילך קדימה בלי כל מעצור. לא תעצרהו דיבת רבים, לא יעצרוהו מגור מסביב ולא יעצרוהו מכשולים בדרך, ישרו בלבו ומלתו על לשונו, המה ינחוהו ולא יתנו מוט לו. ישחק לשאון אויביו, ילעג לחרפת מחרפיו, לבו לא יפול ופניו לא ישונו. מענה לכל גידופות מחרפיו הוא רק שחוק על שפתיו – וכתר לכל מעלותיו הרמות הוא לבו הטוב וישרו. האמינו לי, קוראים, כי נכונה בפי, יען כי בהנוגע לעסקי אין רוחי נוחה מאשר עשה (האף אמנם בלא אשמתו), אבל לא היטיב לי. – – –
[וארשה]
בבואי לווארשה סרתי אל בית מלון אורחים ברחוב גנסיה הנקרא ‘האטעל האמבורג’ אשר להר“ר שיניביץ. בבית ההוא שכנתי גם לפני שנתיים ימים ומצא חן בעיני. – – – שם מצאתי אורחים משכילים ממכירי ומיודעי, והמה מיהרו לקחת ממני את ספרי במחיר, עד כי לא היו ימים מועטם וידי השיגה די שלוח לווינה מאה רו”כ ליד החכם הנכבד הר“ר שואל הורוויץ נ”י, אשר בידו השאיר החכם סמולנסקי בטרם הלך לרומניה הכוח וההרשאה לקבל ממני כסף ולשלוח לי ספרים מחירם כמספר רובלי הכסף אשר אשלח. לא רבו הימים מאה ספרים הגיעו אלי ואמכור גם אותם בלי יגיעה רבה, קצתם לאורחי בית־מלוני, וקצתם לנדיבי עיר וארשה המעטים, אשר עוד רוחם לא זרה לספרות עמם. אנשים כאלה מתי־מספר הם בעיר וארשה, אם אמנם גדולה העיר לאלפים ושם יהודים הרבה, ערך מאת אלף איש, אבל רובם בעלי שתי הקצוות. אלה מזה לא למדו לשונם לדבר יהודית ויבחרו תחתה שפת פולניה, לשון העם אשר הם יושבים בקרבו, ועם השפה המבולבלת ההיא, אשר בצדק הרחיקו מאוהליהם, גרשו גם את שפת עבר הכבודה מביתם ויסירוה מגבירה, וכאשר יאמר משל ההמוני שפכו את הילד עם מי הרחצה. ואלה מזה החזיקו בשפה הבלולה לכל משפטיה, ועמה יחד בכל האיוולת הקדומה הקשורה בה ובכל הבלי־שוא ואמונת־הבל אשר ירשו מאבותם וינקו משדי אמם, יתיימרו בכבוד רבי החסידים ואחריהם ילכו, וכל חכמה וכל לשון וספר, יהי הספר כתוב בלשון עמים או בלשון עברית, אם רק איננו מספרי החסידים והצדיקים, ירחיקו מנגד עיניהם לבלי היטמא בם, ונשאר אנוש מזער, אנשי־הביניים, אוהבי חכמה והשכלה ומחבבים שפת עמם. – איש אחד מאלף מצאתי בווארשה, איש אשר מנעוריו לא למד שפת עבר, לא באשמתו, כי אם באשמת הוריו ומוריו, ועד היום הוא יודע מה שכתוב בקצת ספרי ישראל רק מפי תרגום אשכנזי או פולניה, ואף־על־פי־כן הוא אוהב את ספרות ישראל אהבה בלי מצרים ומאסף אל ביתו ספרי חכמת ישראל הישנים והחדשים לרוב ואין כסף נחשב אצלו למאומה, הוא הגביר השוע הנכבד והחכם המהולל הר“י מאטיאם ברסון נ”י, איש אהוב ונחמד וסופר מהיר בשפת פולניה נודע ומפורסם, וזה לא כבר הוציא לאור ספר תולדות החכם הר“ר טוביה הרופא בעל ‘מעשה טוביה’, ובחיבוריו היקרים בלשון פולניה הרים כבוד ישראל בארצו ובמולדתו. ברוב ענוותנותו איננו מתפאר בחכמתו ולרוב בני עמנו הוא נודע רק בתור גביר וסוחר נכבד. כה הראני מכתב מהשר השוע אנזלם שלמה רוטשילד מווינה ז”ל, הכותב לו כי נודע לו מכבר בתור איש עשיר וסוחר, אבל לא ידע כי סופר ומחבר הוא, ועתה קרא במקרה באחד כתבי העתים המהלל את ספרו החדש, ולכן הוא מבקש ממנו שישלחהו אליו. – – החכם הנכבד קרבני כמו נגיד גם בפעם ראשונה בהיותי בווארשה מקצה שנת תרל“ב גם בפעם הזאת, ויציגני גם בפני אחיו השר הנכבד נ”י, ופעמים הרבה התרועע עמי בחדרו, ומקרב ולב עמוק גילה את אוזני, כי מאוד־מאוד יצר לבו על אשר לא למד בנעוריו שפת עברית וספרותה. אבל זולת הספרים הכתובים בלשון עבר, אין ספר מכל הנוגע לנחלת ספרות ישראל, הכתוב בלשונות העמים הנודעת לו, אשר לא קרא ולא למד, ורוב ימיו הוא עוסק בהם. בחדר אשר הוא יושב שם לבדו ברגעי המנוחה ראיתי אסופת ספרים, אשר בחר מעקד ספריו, להיות תמיד למראה עיניו, והם ספרי תולדות ישראל להחכמים יוסט, גרץ, גייגר וכו', ספרי צונץ, מונק, פירסט ועוד הרבה, ערוכים ושמורים לפניו סמוך לשולחנו, אשר עליו הוא כותב את ספריו. – –
בווארשה מצאתי את ידידי הרב החכם המפורסם הר“ר חיים זליג סלונימסקי נ”י [אשר חזר לשם מז’יטומיר במגמה לחדש את ‘הצפירה’, שכבר הוציא ממנה 25 גליונות ב־1862, אפס הרשות לא ניתנה לו והוא חידש את העיתון בברלין].
ובווארשה נמצא איש משכיל ונבון הר“ר גבריאל יהודה ליכטנפלד נ”י, אשר לבו ראה הרבה חכמה ודעת, ועוד בימי נעוריו, זה קרוב לארבעים שנה, קנה לו שם טוב בין משכילים ומפורסם גם כן לאיש ישר וטוב־לב. ויהי ריב לאיש הזה עם החכם רחז“ס. – – סיבת הדבר זאת היא: בשנת תרכ”ה הדפיס רגי“ל ספר בשם ‘ידיעות השיעורים’ וכפי דבריו (בהקדמת ס' ‘צפנת פענח’) קיווה לשאת פרי טוב בעמלו ולא עלתה בידו, כי לא מצא קונים לספרו, וגם חברת מפיצי השכלה בישראל בפטרסבורג לא היטתה אוזן לבקשתו לקחת ממנו סך מסוים מספרו במחיר, ולא ענתה לו דבר על מכתבו. ואיש אחד מבעלי האספות אשר אמר למכור את ספריו של ריג”ל, בתנאי אם יסכים עליו החכם חז“ס, כתב לריג”ל, כי בשאלו על־פי מכתבו את פי הרחז“ס, דיבר חז”ס קשות על ספר ‘ידיעות השעורים’, כי לא מצא בו דבר טוב ולא שום תועלת לקורים, אשר לא יבינו בו דבר, כי אין לו הסדר הראוי למתחילים בחכמה כס' ‘יסודי חכמת השיעור’ שחיבר הוא (חז"ס). גם שלח האיש ההוא לריג“ל העתק מאיגרת רחז”ס אליו. מיד בערה בו חמתו כאש ויאמר להינקם מרחז“ס נקמת דם ספרו השפוך, ויכתוב את מחברתו ‘צפנת פענח’ (ווארשה, תרל"ד) ביקורת על שני ספרי הנדסה של הרחז”ס, ספר ‘מוסדי החכמה’ (שחיבר בימי נעוריו זה ארבעים שנה) וספר ‘יסודי חכמת השיעור’. אולם לוא כתב ריג“ל באמת רק ביקורת על שני הספרים ההם החרשתי, אם אמנם בנוהג שבעולם אין כותבים ביקורת על ספר לאחר ארבעים שנה, אשר אולי המחבר עצמו אינו מוצא קורת־רוח עכשיו במה שכתב בילדותו, בכל זאת הרוצה לבקר אין מוחין בידו, ואם טענותיו צודקות, דבריו נשמעים. אבל רג”י ליכטנפלד לא הסתפק בביקורת על הספרים, כי אם את המחבר עצמו בחר לו למטרה ואליו כינן חיציו לירות במו אופל לישר לב ולפצוע את לבבו בתארי בוז וקלון מרבה להכיל. ועל הדבר הזה הנני נשפט עם החכם הזה, אשר באמת ותמים אנוכי אוהב אותו ומכבד חכמתו כראוי לו. – – כל קוראי כתבי־העתים יודעים, שהחכמים הרחז“ס נ”י והר“ר צבי מנדל פיניליש ז”ל רבו ביניהם על דברי חכמה כשלושים שנה, ובכל זאת לא נשמעו דברי נאצה וחרפה מפיהם, והיו אוהבים נאמנים, אני יודע מפי הרב החכם חז“ס ומפי איגרות המנוח רצמ”פ ז“ל שאצלי והיו מכבדים זה את זה בכבוד והדר. והנה רגי”ל אומר שהרחז“ס ביזה את ספרו במכתבו לאיש השואל. נניח שכן הוא, הנה ראשונה כתב רחז”ס מכתבו לאיש פרטי ולא להימסר לדפוס, ושנית, אם דיבר סרה על הספר, לא הוציא עתק מפיו על המחבר, ורגי“ל לא שילם לו במטבע שלו, כי מחברת ‘צפנת פענח’ נדפסה להיות מסורה לכול והיא מלאה חירופים וגידופים לא על ספרי חז”ס לבד, כי אם על רחז“ס עצמו. – – יודע אני, כי החכם רגי”ל מתעתד להוציא לאור עוד המשך או חלק ב' ממחברתו הנ"ל, ולכן מצאתי את לבבי הנרמן אתו, להגיד עצתי שימעט בדברי נאצה כפי האפשר, ויסתפק בדברי ביקורת לבד כמנהג חכמים. – – ארשה לעצמי, אחר בקשת הסליחה מאת קצת סופרי עמנו בדורנו ושאינם רואים ברכה בספריהם, להגיד להם דבר אמת וצדק והוא, שלא יאשימו שום אדם, ולא את הביקורת, אם לא ימכרו ספריהם, כי אם את עצמם. כלל גדול הוא, שכל ספר שאינו נמכר ואין קונים קופצים עליו, אות הוא שהספר ההוא איננו דרוש לחפץ הקוראים ואין להם צורך בו.
[ובאריכות מסביר אב"ג את טיבם של ספרים כאלה, שלא נכתבו לפי רוח הזמן].
[באירוניה מספר אב"ג על פגישותיו עם המשורר והמורה י.ג., שהראה לו אותות ידידות והבטיח להפיץ את ספרו בין תלמידיו ולא עמד בדיבורו; כמו־כן מתפלמס עמו על מאמרו ב’המגיד' נגד שרפת המתים.
במסעותיו בערי ליטה פגש הרבה בנות יודעות עברית, ועתה הכיר גם בווארשה, בהמלצתו של סמולנסקין, אשה יפה ומשכלת בּארבּארה לבית רוזנטאל, היודעת שפות רבות וגם עברית. עתה היא פנויה (גרושה מבעלה) ו’אשרי האיש אשר תיפול בחלקו'].
החכם המפואר האדון שטאטסראט ולאדימיר פיודורוב, ראש המבקרים (אבּערצענזאר) בווארשה, מוציא לאור כעת, בדפוס הח' צדרבוים בעיר מלוכה פטרסבורג, את תרגומו הרוסי של מסכת סנהדרין. – – כאשר ביקרתי את החכם הזה בביתו ראיתי וקראתי עלים שנשלחו לו מבית־הדפוס להגיהם, והחכם הנ“ל התלונן רע באוזני על חכמי עמנו החדשים הבקיאים בשתי הלשונות, רוצה לומר, בלשון התלמוד ובלשון רוסיה, אשר לא יטו לעול זה שכמם, לתרגם כל התלמוד ללשון רוסיה, ולא יהיה עוד כספר החתום לפני חכמי רוסיה, וידעו כולם, כי נקי הוא מכל האשמות אשר העלילו עליו שונאי ישראל, ויש בו דברי חכמה הרבה מאוד, כן בהלכות וכן באגדות. – – התרגום הזה עשה האדון החכם הנ”ל עוד בהיותו תלמיד האוניברסיטה בקיוב זה כשלושים שנה, סמוך לזמן התנצרותו, וכבר היתה המטרה הזאת נוכח עיניו להרים קרן עמו בכבוד. האף אמנם מצא לטוב לפניו לקרוא לנפשו דרור משעבוד גלות העם הזה, כי לא משנאתו את עמו רחק ממנו, כי אם מסיבות אחרות ומסיבת חופשית דעותיו בעיקרי דת ואמונה, אשר רבים כמוהו בישראל, אבל בכל הזמן הרב ההוא זכר חסרו ואהבתו לבית ישראל ומשתדל בכל אפשרותו להיטיב חבלם ומצבם המדיני. לכן – – אף־על־פי שחטא ישראל הוא ובישראל יהיה גדול שמו לעולם, כשמות בּרנה והיינה, שני הלוחמים הגדולים בעד זכויות ישראל, אשר שמם לא נמחה ולא יימחה לדורות עולם מספר דברי־הימים לבית יהודה וישראל. – האדון פיודורוב הוא למדן גדול, והיה בנעוריו מחובשי בית־המדרש של בני ברץ (הגביר הר"ר צדוק מארשאלקוביץ) בעיר דובּנה, והרב החכם הגדול ר' זאב־וולף אדלסון, שבא אז לדובּנה מארץ ליטה, העיר אוזנו לשמוע בלימודים והלך אחר כך לקאמניץ פּודולסק, ושם נתקבל לתלמיד בהגימנאזיום, ובזמן קצר עלה משם להאוניברסיטה בקיוב. החכם הזה תירגם את ספר ‘ירושלים’ להרמבמ“ן (עיין הקדמתי לספר הנ"ל שתרגמתי גם אני) ואיזה פרקים מס' ‘מארגענשטונדען’ להחכם הנ”ל (אותם הוצאתי אני לאור במכתב־עת ‘המליץ’), ובמ"ע ‘המגיד’ (שנה עשירית, נו' 22) הדפסתי איגרת כתובה ממנו להרב החכם זכריה פראנקל, הלא הוא במאמרי ‘צדק ומשפט’, שם, והרבה כתב בלשון רוסיה לטובת ישראל בכתבי־העת השונים ובחוברות מיוחדות. – –
[במשך ימי שבתו בווארשה (10 שבועות) הירבה אב"ג להתרועע עם המשכילים ברנארד לדרמאן ויצחק מרגולין. בטרם עזב את העיר מסר את גביית החובות ואת הפצת ‘נתן החכם’ למוכר־הספרים א.י. שפירא. תחנתו הבאה והאחרונה במסע זה היתה העיר ביאליסטוק, ושוב חוזר המחבר לפולמוסו עם המגיד מסלוצק, אך גם הפעם לא שינה את דעתו על עדת ביאליסטוק. ממשכילי עיר זו מזכיר הפעם רק את הר' אליעזר האלברשטאם, שהכירו עוד בביקורו הראשון שו ב־1850. שבוע ימים ישב בביאליסטוק ושב לביתו שבּדובּנה].
[דוּבּנה]
העיר דובּנה רבתי ביהודים בקצה פלך ווהלין, קרובה לגבול גאליציה, לעיר בּרודי, משם זרחה לה שמש ההשכלה. בימים עברו, בטרם עלתה הצפירה ליתר ערי ארצנו, פליטי יהודי גאליציה, אשר צר להם המקום בארצם ובמולדתם ולא מצאו שם חית ידם בידיעותיהם אשר קנו להם בבתי־הלימוד, באו לדובּנה ויהיו שם למורים בקרב עדת ישראל. על כן היתה ראשית לימודי בני ישראל בעיר דובּנה שפת אשכנז וספרי שילר וגיטה היו להם לעיניים, ותעש לה דובּנה שם בארץ. וינהרו שמה נידחי המשכילים מערי חושך, כי היתה העיר דובּנה רחבת ידיים לפניהם לנטוע שם נטעי נעמנים. ויהי מקץ שנת תקצ“ב ואבוא גם אני שמה – – וכבר מצאתי שם את החכם המצויין הר”ר זאב אדלסון – – אשר היה מופלג גדול בתלמוד וחופשי מאד בדעותיו, ולו עוז ותעצומות להפיץ מעינותיו חוצה, עשה רעש גדול בעיר בעת ההיא בגלותו דעותיו בחופשיות בקרב קהל ועדה מבלי שום מעצור לרוחו ונצרה על דל שפתיו. – – על כן רבו אז שוטני האיש ההוא, ויקומו עליו קהל גדול ויבקשו לגרשו מקרב עדתם. ויהיו בעת ההיא בעיר שם אנשי־שם, ר' יוסף אלכנדרוביטש וגיסו, אחי אשתו, ר' יואל בריש פאלקוביטש – – אשר היו למגן ולמחסה לאדלסון להצילהו מכף רודפיו ומשטיניו לבלי יגעו בו לרעה. בראשונה יצא גם עלי הקצף מאת שונאי ההשכלה, כי אמרו כי משחיתים אנחנו גם שניהו את בני הנעורים, בתתנו להם מפרי עץ הדעת ונפקחו עיניהם לדעת טוב ורע בדרך אמונה ולהבחין בין האמת והשקר. תועי־לבב אלה לא ידעו דרכי, כי בכל שנאתי להבלי־שוא שמרתי מחסום לפי תמיד לבלי גלות לבני הנעורים המקשיבים לקחי את מחשבותי בדברים הנוגעים לאמונה, ולוא יהיה גם אמונת טפל והבל, כי שיוויתי לנגד עיני תמיד הכלל הזה, שמבלתי היות בידי הצעירים מאזני משקל בענייני דת ואמונה לבור האוכל מתוך הפסולת, לזרוק הקליפה ולאכול התוך, וזרקו שניהם יחדיו בהחילם לפקפק כמעט קט, וכאשר ינועו אמות הסיפים ונפל כל הבית והיה תל עולם. על כן בחרתי מעודי לשום פדות בלמדי לתלמידי בין לימוד הלשונות והמדעים ללימודי הדת והאמונה. דרך חכמה בחרתי לסול לפני תלמידי, ודרך אמונה בחרתי לעצמי, ומעולם לא נשאתי ונתתי עם תלמידי באמונה. כי מה עניין התפלספות אצל חקירת הלשון והדקדוק? ומה ליסודי שפת אשכנז וצרפת עם יסודי הדת? ובהיותי איש שלום מעודי ומעורב בדעת עם הבריות סרה ממני מהרה תזונת המשטינים וידעו כולם, כי לא ארע ולא אשחית בכל הר קודשם, ואם אמנם לא נחה רוחם בכלל מהלימודים אשר שמתי לפני בני־הנעורים, בכל זאת לא מצאו תואנה להתקומם נגדי. גם נפל קצת חיתתי עליהם בהיותי יודע לשונות, כי ערלי שפה אלה אין כוחם אלא בבית־המדרש תחת תנור וכיריים, כי שם ביתם, ויראים הם מפני יודע שפת עמים, באמרם, כי כל עילג לשון אשר יקום למשפט עמו לפני שרים ירשיע. אולם החכם אדלסון – – לא שמר פיו ולשונו מלהתקומם לפעמים גם נגד דעות תלמודיות ולהראות בשכל מליו, שלא כל הנמצא בתלמוד נמסר מסיני והשכל והחכמה מכחישים אותו; עליו פקחו עיניהם שוטני הדעת ויראו כי רעה נגד פניהם. ולולא שני אנשי השם הנזכר למעלה כי אז שלחו ידם בו לרעה. – – –
לא ארכו ימי שבתי בדובּנה בפעם ההיא, כי מקץ חורף תקצ“ג לקחני הנגיד המשכיל ר' ליבוש כארי – – למורה לבנו שמואל ז”ל, והוא ישב אז בעיר מזריטש גדול סמוך לדובּנה. בשנת תר“ה באתי שנית להתגורר בדובּנה, וגם הפעם ההיא רבים שמעו לקח מפי. ועתה אחרי אשר כיהנתי פאר עשרים ושתי שנים בבתי־הספר הראשיים אשר יסדה ממשלתנו בארצנו, ועשר שנים היתה על שכמי משרת מורה תלמוד ודת בבית־מדרש הרבנים בז’יטומיר, הסגור כעת, שבתי לשבת עוד הפעם בעיר דובּנה, למען אשב יחד עם בתי היחידה המשכלת תחיה, בהיות בעלה המשכיל השלם הר”ר יהודה ליב בורנשטיין נ"י רב בעיר ההיא מטעם הממשלה. – – אנשי העיר משרים וטובי־לב, החסידים לא רבים שם כמו בערים אחרות והמעטים הנמצאים בקרבה אינם מקנאים ולא רודפים את המשכילים כמלפנים. נחה שקטה העיר, וכל אחד הולך בדרכו בשלוה והשקט. – – –
בעיר דובּנה יש בית־ספר פרטי לעבריים מטעם הממשלה בעל שתי מחלקות, ומלמדים הרבה. מבית־הספר אדבר לעת מצוא בימים הבאים, וכעת אזכיר רק אחד המלמדים הראוי לתהילה ולתפארת בהיותו יוצא מכלל המלמדים בארצנו, אשר רובם השחיתו דרך הלימוד, והמלמד הזה, המשכיל הר“י אלטיר גינזבורג נ”י, הוא באמת מלמד להועיל לתלמידיו, כי מלבד שהוא יודע שפת עבר ודקדוקה כאחד המדקדקים הגדולים ובקי בתנ“ך ופירוש רש”י, עוד יתרון הכשר חכמה ודעת לו ללמד לתלמידים בטוב טעם ודעת. אני הייתי בבית־ספרו, ובחנתי תלמידיו בתנ“ך ובדקדוק שפת עבר והשתוממתי למראה עיני ולמשמע אוזני, כי לא קרה לי עוד מימי לשמוע תלמידי מלמד מבינים היטב פשט הכתובים בלי דרשות ויודעים דקדוק הלשון על בוריו לכל משפטיו וחוקותיו. ממילא מובן שתלמידי המשכיל הזה מעטים הם מכל תלמידי יתר המלמדים עילגי־לשון וחסרי טעם. – – – מצאתי בעיר דובּנה אחד מאלה אשר התורה והחכמה היו לאחדים בידם, הלא הוא הרב החכם ומופלג גדול בתורה, חוטר מגזע גדולי יחס, נין ונכד להרב הגאון האמיתי ר' חיים מוולוז’ין זצ”ל, ושמו הר“ר יהושע רקח נ”י, האיש אשר נוסף על תורתו ובקיאותו הגדולה בכל ספרי ישראל הביא לבב חכמה, ואלקים נתן לו לשון לימודים לדבר בקהל ולדרוש ברבים ללמד דעת את העם. – – –
[בזמנו שלח יהודה לייב גורדון לגוטלובר את ספרו ‘שירי יהודה’ (ווילנה, תרכ"ח) וביקשו לחוות את דעתו. השירים מצאו מאוד חן בעיניו והיה בדעתו לכתוב ביקורת עליהם, אבל עבודות שונות ועניינים אחרים הסיחו את דעתו מזה. עתה, בשבתו בדובנה בלי עבודה, קרא שנית את הספר ושוב נוכח ‘שאין כגורדון משורר עברי בדורנו’. ברם באין ביכולתו לכתוב ביקורת ממצה, העתיק כאן את ההערות (מליצות חרוזות), שרשם בשולי השירים בעת שקראם פעם ראשונה.]
מסע בארץ רומניה [סוף 1878–ראשית 1879]
מאתאברהם בר גוטלובר
א
בעשירי לחודש העשירי, בשנת תרל"ח, עזבתי את העיר אודיסה, אחרי נוחי שם שלושים יום, ללכת הלאה למסעי ארצה רומניה, הארץ אשר ישבו שם בני ישראל לבטח ימים רבים, כל ימי היות הרומנים סרים למשמעת מלכי תורקיה. ומאז יצאו הרומנים מעבדות לחרות ויהיו לעם חופשי, ויהפוך לבו לשנוא את העם היושב לבטח בקרבם, ויהי יעקב למשיסה ישראל לבוזזים. כהמות גלי הים המו מחשבותי בקרבי, בשבתי במרכבת הקיטור. – – – ותבוא בי רוח השירה ותשם דבריה בפי ואחרות עלי לוח בעט־עופרת לאמור:
עַד מָתַי אֲדנָי צָרִים יְנָאֵצוּ?
עַד מָתַי עַל עַמְךָ סוֹד יַעֲרִימוּ?
הַמְעַט אֲשֶר שָׂרְפוּ, טָבְחוּ, נִפֵּצוּ?
הַמְעַט שָלְחוּ יַד, הִשְׁמִידוּ, הֶחֱרִימוּ?
עַד מָתַי, עַד מָתַי תַּבִּיט כָּל אֵלֶה,
תִּתְאַפֵּק תַּחְרִישָׁה אֵל עֹשֵׂה פֶלֶא?
\[תפוס רעיונות כאלה בא אב"ג לעיר יאסי, שם התארח במשך עשרה ימים בביתו של מ. הוניגמאן, בנו של ריע נעוריו, ר' אברהם הוניגמאן, שהיה חזן בבית־הכנסת הגדול בלבוב, ונכדו של ר' יוסף ב"ר בצלאל, המורה־הוראה בקונסטאנטין־ישן ומורו של גוטלובר בתלמוד ופוסקים. הוניגמאן הנכד כיהן כקאנטור (חזן) בבית־הכנסת של הנדבן יעקב ניישאץ, אשר\] מלבד בית־הכנסת במקהלות שיסד בביתו כוננה ידו גם בית־חינוך ליתומים, ואת הרב החכם הנכבד הר"ר מתיתיהו שמחה ראבנר שם לסוכן על הבית בתור דירקטור, הוא יורה דעה ויבין שמועה אל הילדים האלה המחונכים תחת ידו וההולכים לבית־ספר הכללי ללמוד שם שפת הארץ ויתר הלימודים הנחוצים. העיר יאסי מצטיינת מרוב ערי רומניה ביתרון הכשר דעת, ומאז באו לגור שם משכילים הרבה מערי גאליציה, וברוחב בינתם וכשרון מעשיהם עשו עושר ויעלו מעלה ונשמע קולם בעיר, גרשו מפניהם מעט־מעט את חושך החסידות הצבועה אשר פרשה כנפיה על הארץ הזאת בימים הראשונים, ויזרעו אור. משכילים רבים מצאתי בעיר הזאת ההולכים לרוח הזמן והיהדות יחד, עוסקים בתורה ובחכמה ובדרך־ארץ, יודעים לשון וספר עמם ועמים אחרים, אוהבי השכלה ומחזיקים בידה. גם סופרים מצויינים מצאתי שם, כמו החכם המפואר הר"ר מתתיהו שמחה ראבנר אשר זכרתי, הוא מוציא לאור מכתב־עתי 'זמרת הארץ' חוברת אחת לתקופת השנה (וזה יצא ראשונה תקופת האביב בשנת 1872), ושם מאמרים ושירים הרבה מאת המו"ל ראויים לתהילה. והחכם המליץ השלם הר"ר משולם זלמן גולדבוים, אשר הוציא לאור בשנת 1873 את ספרו היקר והנכבד מאוד 'יהודה האיסי'. כן מצאתי שם את החכם דוקטור קארפּל ליפּה, אשר כבר נודע לי שמו הטוב מכתבי העיתים, ועוד משכילים ונבונים. אחת היא אשר נפלא בעיני והבין לא אוכל, מדוע אין בעיר הגדולה הזאת בית־ספר מיוחד לבני ישראל? – – –
[במלאת לאב“ג 67 שנים, בי”ח לחודש טבת, באו לברכו משכילי יאסי, ואחדים הגישו לו שירים בעברית ובגרמנית. – עתה הוא קורא שנית בעיון את ספרו של איל“ה ‘רומניה ואמריקה’ ומסכים עמו, ‘כי רק מבתי־הספר תצמח ארוכה לישראל ברומניה’. הוא רק תמה מדוע לא יסדה החברה ‘אגודת ציון’ בית־ספר ביאסי. ברם לאור פעולותיה הברוכות של החברה, ניתן לשער, כי היתה סיבה נסתרת לדבר. מאז כתב איל”ה את ספרו (1874) גדלה החברה והתפשטה גם לערים אחרות, ויש תקווה כי עוד תפעל רבות לטובת יהודי רומניה].
ב
ביום כ“א לחודש טבת (15 (27) דצמבר) באתי לבוקארסט, סרתי אל בית תלמידי המשכיל הח' אברהם גולדפאדן, אשר יסד לו בעיר הזאת במת־ישחק (טעאטער) לבני ישראל בשפת יהודית־אשכנזית המדוברת בעם (זשארגון), וידו עשתה חיל לנטות אוזן לדלת העם ההולך שובב בדרך לבו, לשמוע מוסר השכל במעטה שחוק נעים ומתקבל אל הלב. ויהי כראותי, כי אין בבית תלמידי חדר מיוחד למעני, שלחתי לבקש לי בית מעון, ונמצא לי חדר יפה ומהודר בעד מאה פראנק לחודש. – – ואצא לראות את העיר ואת אנשיה, כי גדולה ואנשים בה הרבה, וגם יהודים כחמשת אלפים משפחות, מלבד היהודים הרבים אשר באו שמה בעת ההיא מרוב ערי רוסיה וגאליציה, בסיבת המלחמה אשר פרצה בין ממשלתנו האדירה, ממשלת רוסיה, ובין ממשלת טורקיה, ויבואו שמה אנשים מכל קצות הארץ כדי ארבה לרוב, לעשות מסחר וקניין בכל צרכי הצבא, ותימלא הארץ אותם, וביחוד מלאה מהם העיר בוקארסט, אשר על כן גם היוקר גדול בעיר וגם בית לדור כבד למצוא אם לא במחיר רב. במלון הנקרא ‘האָטעל בולוואר’, אשר שמה ייאספו אל בית משתה הקפה האורחים מכל הארצות, מצאתי הרבה אנשים מארץ מולדתי מיודעי ומכירי. – – בערב הלכתי אל היכל ה', אשר לא רחוק הוא מבית מלוני, והנה מצא חן בעיני, כי נחמד הוא למראה והדרת קודש חופפת עליו, ואשמע קול אדיר ונעים, קול הש”ץ המנעים זמירות ה' ווייסה, אחד מגדולי החזנים אשר שמעה אוזני, וגם את הרב המטיף דוקטור בק ראיתי שם, ויקדם פני בברכת שלום ביום השבת, שברכו בו חודש שבט, שמעתי את דרשתו ותמצא חן בעיני, כי דובר צחות ומישרים הוא, איש נבון וחכם מחניכי בית־המדרש אשר בעיר ברסלוי. – – במשך ימי שבתי בבוקארסט ביקרתי את בית־הספר לעדת ישראל תחת השגחתו, ניסיתי ובחנתי את התלמידים, ולשמחת לבי מצאתי כי עשו חיל בלימודם.
גם היהודים הספרדים מגורשי שפּניה, אשר נאחזו שמה כחמש מאות משפחות, והם רובם עשירים גדולים, יש להם שני בתי־כנסיות ובית־ספר גדול למראה ומסודר יפה. הייתי ביום השבת בבית־הכנסת הגדול שלהם, והנה טוב רואי ובנוי לתלפיות, אין קול צעקה ואי־סדרים בבית הזה, כמו ברוב בתי כנסיות של היהודים האשכנזים, איש־איש עומד או יושב על מקומו ולא יטייל בבית אנה ואנה. אולם במנגינות החזן לא מצאתי נועם, לא לקחה אוזני שמץ מחכמת הנגינה, מנגינותיו לא תואר ולא הדר להנה, סובב הולך הניגון על טון אחד, והגה יוצא מגרונו של החזן על דרך הישמעאלים. אוזני אשר הסכינה לשמוע שיר החזנים למיניהם, מן הישנים אשר בבתי־כנסיות האשכנזים ובתי־מדרשות החסידים עד החדשים, המזמרים במקהלות בהיכלי הוד והדר, לא יכלה להבחין בנגינת החזן האיספּאניולי הזה בין נוסחת ‘ישתבח’, על דרך משל, לנוסחת ‘יוצר אור’ ו’אהבה רבה' (או ‘אהבת עולם’), בין ‘פסוקי דזמרה’ לנוסח שמונה־עשרה ברכות וכו'. כל הנוסחאות שוות ודומות זה לזה, והכול הולך אל מקום אחד והרים קול וזעק ואין נחת.
[גוטלובר ביקר בבית־הספר לעדת הספרדים ובחן את התלמידים, שהוכיחו ידיעה רבה בספרי הקודש ובדקדוק הלשון. מנעוריו הסכין להביט על היהודים הספרדים בעיני חמלה ורחמים, בעבור היותם מעוּנים בעבר ‘ביד מרצחים יונקי־בוזי־ציון’, שגירשום מארץ מולדתם. ואולם אחרי שראה את עדת הספרדים בבוקארסט, את גביריהם ושועיהם המתנשאים ברוב עושרם על היהודים האשכנזים, הגדולים וטובים מהם בתורה, בחכמה ובגמילות חסדים, ‘נפלה (בקרב לבו) מעל ראשם העטרה שאינה הולמתם’. ביהדות אשכנז וליטה קמו בדורות האחרונים חכמים ומלומדים ואנשי מופת (מונה רבים בשמותיהם), אפילו בעדת האשכנזים בעיר בוקארסט, שאינה מצטיינת בהשכלתה], יציצו שם כשושנים בין החוחים קצת משכילים דורשי שלום עמם וספרותם, – – אשר עינם ולבם לטובת בית ישראל, ומעדת הספרדים לא נודע לי אף אחד אשר ידאג לעמו ולמצבו המוסרי והמדיני, וגם את השר היקר הר“ר בנימין פראנקלין פיצוטי, אשר ישב בבוקארסט בתור קונסול אמריקאני ובכל לבו דרש טובת עמו, שנאו הספרדים האלה וירדפוהו, ככל הכתוב בספר ‘רומניה ואמריקה’ של החכם איל”ה נ"י. – –
המשכיל הנכבד ר' עקיבא חשמל הוא באמת איש חמודות, אחד מן השרידים אשר מעטו כמוהו בין עדת המשכילים בכל מקום. עם כל היותו עמל ויגע להביא טרף לביתו, כי לא נתן לו אלוהים עושר ונכסים ובזיעת אפו יאכל לחמו, בכל זאת הוא שמח וטוב־לב, מוכן ומזומן תמיד להיות לעזר ולהועיל לכל המשכילים באי שער עירו, ונמצא להם בבקשתם, וכולם פונים אליו, כי נודע שמו. – –
דבר זר ומפליא ראיתי בבוקארסט. איש אחד זקן בא בימים ושמו ר' יעקב פסנטר, איש שלא למד תורה הרבה ולא יד ושם לו בחכמות ולשונות, פרנסתו היתה מנעוריו שהיה מנגן בכלי פסנתרין (צימבול) ונלווה לחבל המנגנים בכלי שיר, אשר הם על הרוב בארץ ההיא מעם הצוענים, עם לא בינות. אבל האיש הנכבד הזה הוא איש אשר רוח אלוהים בו, רוח אהבת עמו מתנוססת בקרבו אולי יותר מאשר בלב משכילים הרבה יודעי לשון וספר. ויהי בראותו עמל בישראל, ועמו נענה וניגש תחת שבט־אדונים קשה האומרים, כי אין לישראל חלק ונחלה בארץ רומניה וגרים הם הארץ, עם מקרוב באו שמה להכרית אוכל מפי הרומנים יושבי הארץ, ותלבש אותו רוח להגיד לרומנים פשעם ולהראות לעיני השמש, כי שקר בפיהם וישראל עם ישן־נושן בארץ ההיא מני קדם, ויחבר ספר בלשון שהוא שומע, היא שפת יהודית־אשכנזית (זשארגון), החלק הראשון נקרא ‘דברי הימים לארצות רומעניע’ (נדפס ביאסי בשנת 2871), כולל הקורות אשר קרו לארצות האלה שש מאות שנה קודם חשבון הנוצרים וכמה מאות שנה אחרי כן, וכל הגיאוגראפיה של הארצות האלה, ומראה באותות ובמופתים, שהיהודים נאחזו בארץ ההיא עוד קודם חורבן בית ראשון עד היום הזה. והחלק השני מהספר ההוא נקרא בשם ‘קורות היהודים ברומעניע’ (נדפס בלמברג בשנת 1872) כולל כל הקורות שקרו לישראל בארץ ההיא מימי המלך סטפאן השישי (1525) עד מלכות קארל הראשון (1873), ונעתק בקצרה לשפת אשכנז בשם ‘מזכרת ציון’ Andenken ‘Zions’ על־ידי המשכיל אדולף מאנואל ווייצנברג (נדפס בבוקארסט בשנת 1877). כמה יגיעות יגע הזקן הנכבד ההוא לדרוש ולחקור אחר מוצא קורות הארצות האלה וקורות עם בני ישראל שמה מני אז! לא ייאמן כי יסופר איך הלך ברגליו מעיר לעיר ומכפר לכפר, איך חפר בידיו מצבות ישנות בבתי־קברות היהודים בערים ישנות והעלה פנינים יקרים אשר לא זכו חכמים גדולים לעשות. שמים לרום וארץ לעומק ורוחב־לב היהודי האוהב עמו אין חקר! אשרי האיש פסנטר, אשר נתן לו אלוהים לב רגש והקדיש עתותיו לדבר טוב ומועיל כזה, ישא ברכה מאת ה', ומהראוי שמשכילי בני ישראל יכירו וידעו את כל הטוב אשר עשה ויודו לו חסדו, גם יחזיקו בידיו לעת זיקנתו וידע גם הוא, כי לא עמל לשוא, וכי יודע ישראל להשיב תודה לחיק אנשים יקרים העמלים לטובת עמם. – –
ג
– – במשך ימי שבתי בבוטושאן, ושמונה ימים ישבתי שם, ביקרתי את בית־הספר לבני ישראל, אשר הדירקטור החכם הרב הלל כהנא מנהל אותו ותחת השגחתו יפרח כזית. הבית הזה ייחלק לשתי מפלגות. המפלגה הראשונה היא בעלת ארבע מחלקות, בהן ילמדו התלמידים כל העניינים הנחוצים בארבע המחלקות המיוסדות על־פי המיניסטריום בשפת הארץ, ומלבד אלה ילמד המנהל החכם במחלקות השלישית והרביעית אמונת ישראל, גלילות הארץ וחכמת החשבון בשפת אשכנז, ובמחלקה הרביעית גם פרקי אבות מבואר בשום־שכל להעיר ולעורר את הילדים על מידות ישרות, אשר יבור לו האדם וחי בהם למצוא חן בעיני ה' ואדם. שפתנו שפת עברית תלומד שם בהשכל ודעת. שני מורים עברים שם, האחד הוא המשכיל הנבון הר“ר יצחק טשאצקיס מברודי, במחלקה הא' והב', והשני החכם הסופר המהולל הר”ר צבי אליזר טלר נ“י מקרית זלוטשוב במחלקה הג' והד'. – – בהמפלגה השנית ילמדו התלמידים גם־כן שפת רומנית על־פי חוקי הפּרוגראם, אבל לא שפת אשכנז, ותחת זה ילמדו שם גמרא עם פירש”י ז"ל. הלימודים העבריים בארבע המחלקות ממפלגה ראשונה הם תורה עם תרגום אשכנז צח, ס' תהילים, משלי ודקדוק לשון עבר. גם לכתוב ילמדו התלמידים שם על־ידי מורים קאליגראפים, אומנים לתפארת. מספר כל המורים בבית הספר הנכבד ההוא הם ארבעה־עשר. – – –
כבר דיברתי למעלה מחברת ‘ציון’, אשר נתייסדה בארץ רומניה לטובת בית ישראל. החברה הנכבדה הזאת הציבה לה יד גם בעיר בוטושאן. ומלבד החברה הראשית הזאת נאספו רבים מנכבדי עדת בני ישראל בעיר הזאת לאגודה אחת חדשה, אשר קראו שמה ‘אור חדש’ (לאמור: אור חדש על ציון תאיר'). מטרת האגודה הזאת ותכליתה נשגבה: להרחיב השכלה, לפחת אהבה נאמנה בלב כל איש ולתמוך ביד נדכאים ואומללים. – –
ביום ג‘, ב’ אדר (24 יאנואר), עזבתי את העיר בוטושטן – – והלכתי לביתי בשלום, ובזה תמו דברי מסעי ברומניה, אשר השאיר רושם גדול בלבי.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.