א: תוהו שקודם התיקון, או המנוחה שקדמה לעבודה

והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום (בראשית א, ב)

ימים רבים שבתו בני ישראל בארץ רוסיה ופולין את שבתם קודש לד', ויחיו באמונתם, אשר לא הפריעה אותה שום חקירה ודרישה, ולא היו להם בה שיטות וכיתות שונות; כי רק התלמוד היה שורר בביתה וידו מושלת בכל הערים אשר בני ישראל נחתים שם. הרבנים תופשי התורה ישבו כסאות למשפט לכל דבר הנוגע לדת ואמונה ומנהג ישראל, ופרנסי הקהל ומנהיגיהם (פו"מ) רודים על-ידיהם, והממשלה נתנה בידיהם מקל ורצועה לעשות כטוב וכישר בעיניהם ולמשול בעדתם ממשל רב על-פי התורה אשר הורו הרבנים על-פי התלמוד, אשר בו כל מעיינם וממנו תוצאות כל חכמתם וידיעתם. בדרך כלל לא היו לישראל ימים טובים כימים האלה; כי לא היתה מחלוקת באומה וכל העם רועים מרעה אחד על כר נרחב כצאן אשר יש להם רועה אחד, אשר על-פיו יחנו ועל-פיו יסעו. כולם התנהגו, ברצון או באונס, בדרך אחת כבושה, והרבנים הולכים לפניהם בעמוד אש התלמוד והפוסקים להורותם ולהאיר להם הדרך. הן אמת הרבנים, ובייחוד המקנאים שבהם, אשר אורייתא היא דרתחא בם, הכבידו עולם על העם ויגדרו גדרות וירבו חומרות, והפו"מ עבדו בם בפרך בהענישם קשה את כל איש, אשר מלאו לבו להקל באחד המנהגים שקודשו בעיני העם מבלי היות להם יסוד ושורש אף בתלמוד ופוסקים, כי אם באו להם בנחלה מאבותיהם, מי יודע על-פי איזה סיבה שכבר בטלה ולא עמד טעמה בה, וחלילה היה לאיש להשכיל ולהבין מדעתו, להבחין ולהבדיל בין הקודש ובין החול; כי רק על-פי הרבנים יחיה ובתורתם ילך, וכל אשר המרה את פיהם אחת דתו להיווסר מוסר אכזרי, ויהי מוחרם ומנודה ודראון לכל בשר. אבל בכל זאת לא היה פוצה פה ומצפצף, המנודה קיבל נזיפה ושב בתשובה, והמוכה שב עד המכהו, אחר שקיבל עליו את הדין הקשה, והשלווה לא נשבתה, נחה שקטה כל הארץ והמנוחה לא זזה ממקומה.

אפס זאת המנוחה וזאת המרגעה נדמתה למנוחת שדה הקברים, אשר אין בה לא חיים ולא שמחה, לא הרגשה ולא תנועה, חדל להיות לבינת האדם אורח בקרב העם, השכל הליט פניו באדרת האמונה, הדעת נחבאה אל הכלים ותסתיר פניה מהביט החוצה על כל הנעשה בארץ ולהגיד משפטה גם בקרב איש ולב עמוק, כי יראה מפני חמת המציק ותשב אחור ימינה ותשב מנגד ותתעלף, ויהי כל הארץ שפה אחת, שפת הרבנים, ודברים אחדים, דברי הפרנסים והמנהיגים, ותשבות הארץ שביתת תוהו והעם נחו כמתים באשמנים.

איש אחד היה בימים ההם, גדול ומפורסם בדורו, הלא הוא הר“ר נתן נטע בן הקדוש מוהר”ר משה הנובר מקהילה קדושה זאסלאב במדינת רוסיה, בעל החיבורים ספר ‘שערי ציון’ וספר ‘יון מצלה’ על גזירת ת"ח, אשר בספרו זה האחרון הותיר לנו זכר הימים האלה ויספד לפי תומו את כל פרשת גדולת הרבנים והפרנסים ומנהיגים ואת תפארת גדולתם וממשלתם הבלתי-מוגבלת. אם אמנם לפי דעתו ומנקודת-הראות שלו עמדה אז האומה הישראלית על גרם המעלות, והוא מתייפח ונאנח בשברון-מותנים על אובדן הטובה הרבה הזאת מישראל, הנה אנחנו אשר בימינו אלה, דור דעה, נביט על עניינים באלה מנקודה אחרת וכנגע נראה לו בבית נכון ונישא ההוא בימים ההם, על כל-פנים נחזיק לו טובה, כי השאיר לנו תמונה ערוכה בכל ושמורה לדורות מכל תהלוכות האומה בימים ההם ובזמן ההוא, ולכן נעתיק דבריו.

ממוצא הדברים האלה נשכיל, שאם היו הימים הראשונים האלה טובים לישראל בשעתם, תחת ממלכת מלכי פולין, אשר מבלי שומם לב על ישראל ועל הרבנים ותלמידיהם, שכולם מאפס ותוהו נחשבו להם, ולא ארחו אתם לחברה ולא נתנו להם שום התמנות במדינה, עזבו אותם להיות נוהגים בקהל עדתם ככל אוות נפשם ולא התערבו בכל הנוגע להם; הנה תוצאות החירות המדומה הזאת גרמו רעה לישראל והפרו רוש ולענה על תלמי שדיהם, אשר אחר עמל ויגיעה בדורות הרבה לא שורשו עוד עד היום, ואבני-נגף אלה לא סוקלו עוד מכל וכל ועודם למכשול ולפוקה לרבים מבני עמנו. נשתנו העתים ונחלפו הזמנים, דברים אבים אשר לא שיערום הראשונים בדורותם דרושים עתה לחפץ החיים המדיניים. כל העמים כולם הולכים קדימה לקול הזמן הקורא באוזניהם: הלאה! הלאה! וישראל עוד רד עם מנהגיו הקדומים אשר לא עמד טעמם בם ופניהם לא היו להם עוד ותארם כתואר פני המת הקבוה זה מאות בשנים, העולה מן הארץ בקסמי אוב וידעוני, יעמוד לפנינו ולא נכיר מראהו בתנועותיו ובבגדיו הזרים לנו ולא נדע הלנו הוא אם לצרינו. התקנות והגזירות שגזרו הרבנים וראשי הישיבות בימים ההם, בהיות ישראל גוי בקרב גוי וממלכה בקרב ממלכה, עוד לא סרו מקרב מחננו עד היום, אף-על-פי שכבר חדלו ראשי הישיבות לקחת מתנות בעדם: תרנגולים פטומים וברבורים אבוסים תחת הכותם אחור את תלמידי החדרים בכל שבוע ושבוע. הפלפול, יליד הימים הראשונים האלה, אשר על-פי סיבות היסטוריות, שנזכיר בהמשך מאמרנו, ירד בימינו עשר מעלות אחורנית, עוד לא אבד כל זכר לו ועוד השאיר אחריו עוללות אחר כי כלה בצירו, ומי יודע כמה יגיעות תיגע עוד ההשכלה השוררת עתה בארץ החיים בטרם יעלה בידה להסיר זמורות-זר אלה מכרם עמנו, למען לא יהיה עוד ישראל למשל ולשנינה וירום קרנו בכבוד. אחת היא על כן אמרנו, אם היו הימים ההם טובים לישראל בעתם, ומנוחה היתה להם מסביב, הנה המנוחה והשלווה הזאת היתה מנוחת שדה הקברים מבלי חיים ואור, והארץ היתה תוהו ואין תקוה לימים הבאים, כי לא שמו העתים לנגד עיניהם ולא ראו את הנולד.

מוּדעת זאת כי שרי פולין לא מאהבתם את היהודים נתנו להם חופשה לרדות בעדתם כטוב בעיניהם, כי אם מאשר בזו ושיקצו אותם לא רצו לספחם ליושבי הארץ להיות כאחד האזרחים, על כן לא פתחו להם שערי בתי-הספר הכללים ולא נתנום ללמוד בתוכם, ויבדילום מעם הארץ ויאמרו לאמור: הבו לכם ראשים לשבטיכם מקרב אחיכם, שתו מים מבור כרו מחוקקיכם, לימדו תורתכם, כי היא חכמתכם ובינתכם, ואין לכם חלק ונחלה בחכמות העולם ובמדעים אשר בם נתפאר, לכו באור אשכם, סחרו את הארץ ותנו לנו מס כאשר נשית עליכם. היהודים שמחו על זה, כי אהבו כן, ויהי בהיותם נבזים ושפלים בעיני השרים אדוניהם, ובכל תהלוכותיהם עמהם שמעו קול נוגש ומבזה, ותהי להם לחוק לכרוע ברך לפני השרים ולהשתחוות לפניהם ולהשפיל את עצמם עד עפר. אולם בשובם מבתי השרים לקהל עדתם לבשו גיאות וירימו ראש, ויקחו שבט מושלים בידיהם לרדות באחיהם העניים ושפלי-הערך כאשר רדו השרים בהם בפרך. ובמה אפוא יקחו להם קרניים אנשים כאלה לרדות בעדתם, מבלי אין להם ממשלה מדינית כיתר העמים? וישימו עצות בנפשם להשתרר בעמם בענייני דת ואמונה, במנהגי בתי-כנסיות ובתי-מדרשות, לגזור גזירות ולתקן תקנות ולנדור נדר להפריש מאיסורא, וירבו חומרות ויעמיסו עול קשה על קהל עדתם, וכאשר קצרה רוח אחד העם בעבודה הזאת ולא יכול לנשוא עליו העול הקשה, ויעשה אח מאחת מאלה אשר גזרו זקני העדה לבלתי עשות, ותעל עליו חמת הפרנסים והרבנים ויענישוהו קשה, כאשר למדו לעשות משרי פולין אדוני הארץ אשר הכו בלי חמלה את איכריהם עבדי עולם, ואשר לא חסה עיניהם על איש ואשה הרה ויולדת יחד, אשר חרשו על גבם במקל ורצועה וישפכו דם נקי, מהם למדו בני ישראל לעשות כמוהם ובדרכיהם הלכו, ולמצב כזה קראו ‘דרור’ וייטב בעיניהם.

ב: שבירת הכלים

נשברה קרית תוהו (ישעיה כד, י)

ויהי בשנת ת"ח לאלף השישי ושתיים רעות באו על ישראל כחתף; אשר דיכאו לארץ חיתו ויפריעו מנוחתו וישימו שמות בכל דבריו וענייניו עד לאין מרפא.

הרעה הראשונה, אשר הפריעה את בני ישראל ממנוחתם והעירתם מתרדמתם, היא גזירת בוגדאן חמילניצקי, שר צבא הקוזאקין, אשר במרדו בשנת ת"ח במלך פולין וולאדיסלאב בן זיגמונד שפך חרון אפו, עברה וזעם על בני ישראל ויובילם כצאן לטבח.

עוד בטרם עלה הארי הזה מסבכו להשאות ערים גלים נצים לשים הארץ שמה ולהרטיבה מדם אדם, כבר קם החמס למטה הרשע בשנת ה' שס“ב היא שנת השבע-עשרה למלך זיגמונד, על-ידי הצורר נאליווינקו, ובשנת, שצ”ט, היא שנת השבע למלכות וולאדיסלאב, על-ידי הצורר פאווליוק, אשר במרדם במלכות שפכו דם כמים, וישראל עם לא עז, גוי לא ישא חרב, נפל שדוד ואין מציל. אולם אלה השניים לא האריכו ימים ולא הרחיקו לכת, כי נפל עליהם חיל המלך ויתפשום חיים וגמולם הושב בראשם ותהי הרווחה. לא כן בוגדאן חמילניצקי, הוא היה הולך הלוך וגבור חמש שנים רצופות, משנת ת“ח עד שנת תי”ב, וילך בארץ לאורכה ולרוחבה, ובכל מקום בואו שמה שם שמות ויך מכה רבה בפולנים וביהודים עד הישמדם. כי היתה חטאת יהודה וישראל כתובה בציפורן שמיר על לוח לב חמילניצקי, כי כאשר הכבידו שרי פולין את אוכפם על האיכרים עבדיהם ויעבידום אותם בפרך, שמו את היהודים מוכסיהם וחוכרי שדותיהם לשרי מיסים על האומללים האלה, ורבים מבני ישראל הקשיחו ליבם וכלאו רחמיהם מצאן אדם אלה, ויהי כלי למעשה השרים האכזרים אבירי לב לרדות באיכרים לכלות שארם ובשרם. ויהי כאשר אזר חמילניצקי כגיבור מותניו להוציא את העבדים מתחת סבלות אדונים קשה, ויט ידו החזקה על שרי פולין וישם ראשונה ביהודים פניו, ויהי הנקל לו לקחת נקמתו מהם וישימם כעפר לדוש, ככתוב על ספרי דברי-הימים לעת ההיא, אשר היה יהודה לבוז ישראל למרמס רגל ונוקשו ונלכדו בפח ובפחת ולא קמה בם רוח מפני רודפיהם. רבים מבני ישראל ניסו להימלט על נפשם למדינות אחרות, עברו אורחות ימים וישוטטו בארצות רחוקות ואיי הים, ורבים נהרגו במיתות משונות ואכזריות באין חומל ומרחם עליהם, כי גם על שרי פולין עבר כוס-החימה הזה ותהי הארץ כמרקחה, ובני ישראל באו עד משבר, ולולא ה' צבאות הותיר להם שריד כי עתה כלתה עליהם הרעה ולא נשאר בם איש בארץ ההיא. ההרג והאבדון, הטלטול והגלות הפכו משורש את הסדרים והמנהגים הראשונים, בוטלו הישיבות והבחורים נפוצו, סר שבט מפרנסי הקהל ומנהיגיהם ומחוקק מבין רגלי ראשי הישיבות, הפו"מ שכחו רבצם והרבנים מרחוק ברחו אם נמלטו ממוות. אחר עבור הזעם היה אבל גדול ליהודים כי שודדה אדרתם, כל העם בכו למשפחותם על ביטול תורה ועל הרבנים כי אפסו וייכחדו מן הארץ והמר עליהם כהמר על חיות נפשם וספדו עליהם: הוי אדון והוי הודו; אכן אבלם ויגונם לא העלו ארוכה לשברם, מוט התמוטטו עמודי הפרנסים המנהיגים ורבני ד' ארצות, אשר ברוב ימים סרו מן הדרך אשר סלו להם הרבנים הראשונים הישרים בלבותם, ויהי שבטם שבט נוגש ולא להועיל גברו בארץ, נוד התנודדה היהדות כמלונה ולא ידעה אנה פניה מועדות.

הרעה השנית, אשר אכלה את ישראל בכל פה ועצמותיו גירמה, ותרבה להשחית ולבלע אולי עוד יותר מהראשונה היא, כי בשנה ההיא, שנת ת“ח לאלף השישי, צץ הרשע, פרח הזדון ויך שורשיו בבית ישראל, שורש פודה רוש ולענה, אשר עוד עד היום לא שורש מבית יעקב גזעו, ועודו מתהפך במחנה ישראל בתמונות שונות, פושט צורה ולובש צורה אחרת, והעם ההולכים בחושך ידמו לראות אור וילכו בתוהו ויתעו בשוא, הלא הוא המדיח שבתאי צבי המשיח, אשר נגלה בשנה ההיא בעיר מולדתו איזמיר (סמירנה) לאנשי בריתו שומרי עדותיו, ויקרא בשם ה' לאמור, כי משיח אלוהי יעקב הוא, והוא יושיע את ישראל וינחילם את ארץ אבותיהם. רבים מגדולי שלומי אמוני ישראל האמינו בו וילכו אחריו כשור את טבח, חסידים, יראים ותופשי התורה כרעו ברך לפניו וישימו לו כבוד אלוהים והתפללו אליו. בעת ההיא שינתה היהדות את פניה, כי המדיח הזה הטיל בה ארס, אשר אכל חצי בשרה ויגע עד נפשה. רבות רעות סבלה היהדות מאז עזבה את הדרך הכבושה, אשר הדריכה בה האיש שלא קם כמוהו, משה איש האלוהים, אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו, לולא חלה בתורתו הנאמנה יד אדם לחלל יופיה ולהוליך שולל את העם בזדון או בשגגה, רבות שבעה לה נפש היהדות ממתעים כאלה, אשר תעו-מני דרך ויתעו את ההולכים אחריהם, אבל לא אחד מהם הירבה להשחית לדורות עולם כמו המדיח ההוא ש”צ. כולם יחד נגעו רק בענפי היהדות, זה בכה וזה בכה, קיצצו בנטיעות, הסירו נטישותיה ויזרעו זמורת-זר, והוא לבדו הרגיז מוסדותיה ויניע אמות הסיפים, והוא שאמרו עליו מחזיקי כן תורנו, שביטל תורה דבריאה (כאשר נבאר עוד את העניין הזה, אם ירצה השם, בהמשך המאמר), וכל עמל הבעש“ט ז”ל, אשר הבין אל פעולותיו, להשיב היהדות על כנה ולהפיר עצת המדיח, לא הועילה לו להסיר גילוליו מבית ישראל; יען כי כוחו ועוצם ידו של המדיח היתה הקבלה, וס' הזוהר היה כלי למעשהו, אשר גם הבעש"ט האמין בשניהם אמונה בלתי-מוגבלת, ותהי לו האמונה הזאת למוקש עד בלי יכול לסקל היהדות מאבני נגף אשר מילא אותו שבתאי צבי בכוחו זה.

לוא אחד המשכילים, אשר החכמה אור לנתיבתו ואותה הושיב על כיסא התורה והאמונה, הטף הטיף לעם הזה לאמור: ‘פירקו מעליכם עול התורה והמצוות והנכם נגאלים!’ הלא ירוק ירקו בפניו שלומי אמוני ישראל וקראו אחריו מלא, כי דבר ה' בזה ובתורתו ישים תהלה וישראל רב עם אל ועם תורתו נאמן. ומה ביקש שבתאי צבי? הלא גם הוא הרס את התורה עד היסוד בה ויאמר לא היא, לא ערב עוד לב אחד המשנים (רעפארמער) בדורות האחרונים שלנו להפוך משורש את כל דברי התורה והמצוה באחת ערי אשכנז הרחק מערי ישראל העוסקים בתלמוד ופוסקים, ככל אשר עשה שבתאי צבי לעיני כל ישראל בתוך קהל ועדה עוסקים בתורה ובמצוות, לומדים חסידים מופלגים מתענים ומסגפים את עצמם, ושם ה' ותורתו לא ימיש מפיהם וכל מעשיהם לשם שמים, ועם כל זה האמינו בו רבים ונתנו כבוד לשמו והרעיש את כל העולם. ובמה אפוא היה כוחו גדול? – יען כי לא הדליק נרו באור הדעת אשר אותה מאס העם ההולכים בחושך, ואת אשו החזקה אשר יצאה ללהב ולהבערה, ולא להאיר, הוריד משמי הקבלה הסתומה והחתומה המבולבלת והמבלבלת את המוח, לכן נהרו אחריו רבים ונפלו בעצומיו אדירי התורה אשר אמונתם הוליכה אותם שולל, בהיותה בלתי-מיוסדת על חקירה ודרישה, וכפתאים האמינו לכל דבר הנאחז בסבך סודות הקבלה וספר הזוהר.

כבר הראינו לדעת בחלק הראשון מספרנו ‘תולדות הקבלה והחסידות’, שהקבלה עוד בתחילת צמיחתה היתה מטרתה ההתנגדות אל התלמוד, האף אמנם היתה ההתנגדות הזאת בהעלם והסתר, עד שכמה גדולים אדירי התלמוד לא הרגישו בזה, ונתפשו במצודת הקבלה אשר החזיקוה לחכמה קדושה ונשגבה. ותחת אשר היה להם לקרוא תגר עליה ולאסרה לבוא בקהל, אם היו מרגישים התנגדותה אל התלמוד (כאשר באמת עשו כן הרבה גדולים מחכמי התורה אשר באו עד חקר כוונתה) היו לה למשען עוז ובשמם הרימה קרנה. ועינינו הרואות שכל מה שנתרחבה שיטת הקבלה ביותר כן הרבתה לפרוץ פרץ בגדר התלמוד והרבנות, עד שבספר ‘הזוהר’ כבר נמצאו דברים מתנגדים לדינים והלכות שבתלמוד בפומבי, עד שהגאון יעב“ץ, הפוסע עוד גם הוא על שני הסעיפים במה שנוגע לס' הזוהר, רגלו אחת עומדת במישור החקירה החפשית והביקורת ההגיונית ורגלו האחת טובעת בבוץ הקבלה והאמונה בס' הזוהר, היה מוכרח לקרוא מכאב לב: ‘מי העמל בתורה והעוסק בה לשמה יוכל לסבול את זאת וכו’ ונדמה כאילו היתה לבעל ס' הזוהר תורה אחרת חלילה וכו' ' (עיין ‘תולדות הקבלה והחסידות’, צד 99, מה שהבאתי עוד בשם הגאון יעב"ץ בס' ‘מטפחת ספרים’), והוכרחו גדולי הרבנים שבכל דור להזהיר את העם, לבלתי שמוע לדברי הקבלה וס' הזוהר במקום שהם חולקים על התלמוד, כמבואר בתשובות הרדב”ז הביאו המ“א, והרש”ל בתשובותיו סי' צ“ח כתב וז”ל: ‘אם רבי שמעון בן יוחאי עומד לפנינו וצווח לשנות המנהג שנהגו הקדמונים אין משגיחין בו, כי ברוב דבריו אין הלכה כמותו כו’ ' עד כאן לשונו. וכל זה בהיותם מאמינים שס' הזוהר הוא מרשב“י ולא הרגישו בתרמית המזיפים, ולוא ידעו כמונו היום, שסה”ז איננו לרשב"י, אין ספק שגרשוהו מהסתפח בנחלת הספרים הקדושים וצא צא אמרו לו. ובזמן מאוחר, כאשר נתרחבה שיטת הקבלה עוד יותר ותלך הלוך וגדול בקרב העם, גדלה גם התנגדותה להתלמוד, עד שבעל ס' ‘הקנה’ או ‘הפליאה’ (המאוחר גם כן בזמן אף-על-פי שחשבוהו לקדמון) מוציא עתק מפיו על התלמוד (כמבואר בח"ב מספרנו אשר עודנו בכתובים).

ההתנגדות היותר גדולה וכוללת היא כוונת המצוות שבדו המקובלים ועשאום עיקר. וכל מצווה בלא כוונה מכוונותיהם היא לדעתם אפס ותוהו, ובתלמוד הוא כלל גדול שאין מצוות צריכות כוונה, היינו אפילו כוונה פשוטה, ובפרט כוונת המקובלים שמייחדים ומזווגים לקב“ה ושכינתיה ובונים עולמות עליונים בכל כוונה מכוונותיהם. כוונות כאלה לא עלו מעולם על לב בעלי התלמוד ולא נראו להם אפילו בחלום, אבל גם כוונות פשוטות לשים לבו למה שהוא עושה לא הצריכו חכמים, ורק המעשה היא עיקר לדעתם. והיוצא מההתנגדות הזאת היא, שלפי התלמוד עיקר המצוה היא המעשה שלה הידוע ומובן לכל איש. ולפי הקבלה אין בנגלה שום ממש, והעיקר הוא הסוד הנסתר שיסודתו בהררי הקבלה הידוע רק ליודעי חן הקדושים אשר בארץ ומבחר מין האנושי. וזהו התנגדות מן הקצה אל הקצה, שאין המצוה שעושה התלמודי זו המצוה עצמה שעושה המקובל, לפי שהן שונות במטרתן וכוונתן; זה עושה מצוה לפי שכתוב בתורה ונצטווה עליה מפי הגבורה, וזה בונה עולמות ומתעלה למרום ויודע דעת עליון ונעשה שותף להקב”ה במעשה בראשית. תוצאות ההתנגדות הזאת גדולות ורחבות כמו שנראה.

עוד בזמן החסידים ובעלי הסודות הקדמונים (האסיים והאלכסנדרונים) היו קצתם נוטים לחשוב, שאין צורך בעשיית המצוות כלל בפועל ממש לפי פשוטם, והעיקר הוא ידיעת סודותיהם. וידידיה האלכסנדרוני, הוא פילון היהודי, התנגד להם והוכיח להם טעותם (כמבואר בפרק ג' ח“א מספרנו הנ”ל). הדעת הזאת לא משה מקרב המקובלים, ובכל עת נמצאו מקובלים שזלזלו בפשיטת המצוות והתורה ושמו ליבם רק אל הסודות והנסתרות (וזה מה שנקרא בפי השצ"יים תורה דאצילות, רוצה לומר המחשבות, אידעען), והביטו על אחיהם המקיימים התורה רק על-פי הנגלות להם (תורה דבריאה) כמו על אנשים שאין מוח בקודקודם והיו בעיניהם כחגבים, עד שבא שבתאי צבי והסיר המסווה מעל פניו וחדל להחניף לבעלי התלמוד ודרש שיטתו ברבים שאין צורך בקיום-המצוות כלל, וזה מה שנקרא בפי השצ“יים שביטל תורה דבריאה ותיקן תורה דאצילות, ואחריו החרה-החזיק יעקב פראנק (אשר עוד נדבר ממנו במה שיבוא) ביתר שאת ועוז, ולמען חזק שיטתו לא הסתפק בביטול המצוות בלבד, כי אם חייב הפכן והתיר כל העבירות היותר חמורות ועשה אותן לחיוב גמור (כמבואר במקומו). מטרת ש”צ ונושאי-כליו היתה שונה מאוד ממטרת המקובלים שלפניו. אלה שהיו לפניו היה בשמים דרכם ועלילותם, ובנו בשמים עליותם, בזו ושיקצו את הארץ אשר התקוממה להם, כי לא היה ליהודים חלק ונחלה בה, וישאו מרום עיניהם ויבנו להם עולמות עליונים בכוח דמיונם ושם חביון עוזם. לא כן ש“צ וכת דליה, המה ראו כן תמהו, שכל הרדיפות שהיהודים סובלים בגלות המר הן רק בעבור המצוות שהם שומרים ונזהרים בהן לעשותן כפשוטן וכצורתן, ועל-ידיהן ובסיבתן הם עם לבדד ישכון ודתיהם שונות מכל עם, אשר על כן הם שנואים ובזויים בעיני העמים ויגרשו אותם מהסתפח בנחלת אזרחי הארץ, ועל זה דווה ליבם מאוד, ונראה להם, לפי דעת, שבחנם סובלים היהודים יסורים קשים ומרים כאלה להיות כגרים בארץ אשר נולדו בה וחלק אין להם בכל חיי העולם הזה, וגם אין שכר להם בעולם הבא, כי ה' לא ציווה אותם למסור נפשם להרג ואבדון ולהיות מטרה לחיצי זעם כאלה, אחר שלפי יסודות הקבלה, שבהם החזיקו ש”צ וסיעתו ובם דבקה נפשם, אין יסוד ושורש כלל לכל מעשה המצוות הגלויות האלה – תורה דבריאה – אשר עליהם היהודים מוצאים להרג ובסיבתן הם מרוחקים בזרוע מכל משפטי אזרחי הארץ. על כן דמו בנפשם לבטל כל התורה הגלויה, ולא יעצרו עוד המצוות בעד העם לבלתי יתערבו בגויי הארץ למראית-עין, והיה ככל העמים בית ישראל שוכן לבטח וחלק ונחלה לו בתבל ארצה בין אחיו, שרים למשפט ישרו ורוזנים ואולי גם מלכים מחלציו יצאו, וישראל יעשה חיל, יעלה אל על, ובכל זאת לא יחדלו מהיות עם ה' וסגולתו מכל העמים, כי גילה להם את סודו על-ידי תורתו – תורה דאצילות – אשר יחזיקו בה בקרב ליבם בבתי אוהלם, יכוונו כוונות ויבנו עולמות ומי יחוש להם? ומי יגלה מצפוני לבבם? אחר שבגלוי יהיו ככל העמים.

שבתאי צבי וסיעתו, אשר היו בארצות הישמעאלים בעלי דת מוחמד, לא מצאו שום מכשול בדרך הזה, להתדמות בחיצוניותם לעמי הארץ, בהיות אמונת מוחמד בנויה על אחדות ה' ואין בה שום חשש עבודה זרה, ואין בה מה שיתנגד לתורתם תורה דאצילות, על כן לא זע ולא חרד לבם, ויחזיקו בכנף דת מוחמד למראית עין למען השלך מעליהם עול הגלות, ולהיות בקרב לבם יהודים וסגולת העמים כפי דעתם ומחשבתם.

זאת היתה פעולת הש“ציות ואלה תולדות הקבלה וסודותיה. ואם אמנם לא עלתה ביד ש”צ לתפוש בחרמו כל עדת ישראל, ובהמירו את דתו המיר את כבודו, העם ראה וינוס, היהדות סבה לאחור, הרבנים רקדו כאלים רגזו וחלו, כי בא הקץ על שאלותיהם ותשובותיהם על פלפוליהם וחלוקיהם. בכל זאת שמה ושערוריה נהיתה בהיהדות ורבים נזרו לבשת, ואחר כי כלה בציר עוד נשארו עוללות וכרם בית ישראל עלה שמיר ושית, ותהי מהומה ומבוכה בקרב ישראל והמרגעה נשכחה. העם נחלק לכיתות, אלה החזיקו בשיטת הקבלה ויעשו את לימודה עיקר והתלמוד טפול לה, עסקו כל ימיהם בסודות ובבניין עולמות, ואלה העריצו והקדישו את התלמוד והפוסקים וישימו כל מעיינם בם, וגם אלה בקבלה שגו ובזוהר תעו ולא ערב לבם לחשוב עליהם רעה, כי כבר הכתה הקבלה שורש ותקדש בעיני העם כולו ותהי יראתם אותה מצוות אנשים מלומדה, ומזאת היתה נסיבה, כי לא תמה לגווע ולא השיבה אחור ימינה מהכות עוד את בית יעקב רסיסים ואת בית ישראל בקיעים, הכה הזוהר באלפיו והקבלה ברבבותיה, ותמלא היהדות סודות וכוונותם יחודים וזיווגים, אשר לא שיערו הראשונים ולא ידעו אותם לא התורה שבכתב ולא התורה שבעל-פה, כתבי האר“י היו לתורה חדשה בישראל, וכל העוסקים בה היו לקדושים בארץ, ויכתבו ספרים הרבה אין קץ, וכאשר רבו ההוגים בה, ומעטו המבינים, כי ערפל חתולתם וחושך סתרם, מצאו און להם גם אלה המקובלים אשר השציו”ת יסודתם להביא את ספריהם מנחה לבית ישראל מאמינים בני מאמינים, ויהיו גם ספריהם קודש להם, כי קדושת הקבלה חופפת עליהם וספר הזוהר מציץ מחרכי דבריהם, בין כה וכה נשארה הש"ציות לנחלת עולם, ולא סרה מקרב מחנה ישראל עד היום.

ג: שבר על שבר

כי שבר על שבר נקרא כי שודדה כל הארץ פתאום שודדו אוהלי רגע יריעותי (ירמיהו ד, כ)

עוד לא נרפא ישראל מן המכות אשר הוכה על-ידי שבתאי צבי וסיעתו, כי מאזרי זיקות הש“צ נפוצו בכל הארצות וימלאו פני תבל כתבי עמל ואון לתפוש את לב העם, והנה זיק אחד נפל במדינת פולין ויהי ללבת אש ובוערה וללהבה תלחך ערים ויושביהן. – איש היה בגאליציה בעיר טשרנוביץ ושמו ליב, ויוליד בן בשנת תע”ב או תע“ג, יש אומרים בשנת תפ”ז, ויקרא את שמו יעקב (כי עקב יעקב את בית ישראל). ויהי הנער מילדותו ערום כנחש, ועוד בילדותו עקב את אביו, ויהי כאשר לא אבה לעסוק בתורה כחפץ אביו ויתנהו אביו לאיש סוחר לשרתו בעסקיו, ובהיותו בן שש-עשרה שנה בא לבוקארסט בתור משרת אצל סוחר יהודי פולני, ומשם הלך לטורקיה, ושם נעשה סוחר בעצמו וירכש רכוש רב. בשנת תקי“ב (1752) נשא אשה בעיר ניקופוליס בתולה יפה, אשר הולידה לו שני בנים האחד בשנת תקי”ב והשני בשנת תקט“ו. בעת ההיא כרת ברית את כת ש”צ בעיר סאלוניקי ויהי כאחד מהם. אנשי הכת הזאת היו יהודים-מחמדיים, ושתי האמונות השתמשו אצלם בערבוביה, ועל-פי הדברים האלה נהג זה האיש יעקב אחר-כך מנהגים זרים, מכוסים באופל הסודות והרמזים, ובשובו לארץ מולדתו ויחל להיות גיבור ציד בארץ לצוד את לב אחיו למדחפות, קראו את שמו פראנק או פרענק, כי כן דרך היהודים בארצות האל לקרוא איש יהודי מארץ טורקיה.

עוד בטרם בא פראנק זה ארצה פולניה, בשובו מארץ טורקיה, נירה לה שם כת ש"צ ניר רשעים, אבל היה במחשך מעשיהם, כי נפל עליהם פחד הרבנים אשר היו עוינים אותם תמיד, ובכל זאת ביקשו להציב להם יד ולצודד נפשות תחת מסווה החסידות ויראת ה', וכלום היתה הכת הזאת חסרה אלא ראש ומנהל לבחור דרכם וליושב ראש לעשותם לחברה שלמה, ואיש כזה מצאה ביעקב פראנק, אשר בהיותו עוד בטורקיה, חשב מחשבות להיות ראש לשועלים מחבלים כרם בית ישראל, וכפי הנראה לא עלתה בידו להוציא שם מחשבתו אל הפועל, כי מרה עליו נפש כל העם, עד כי גם הנשים השאננות השליכו עליו אבנים בצאתו לחוץ. ויהי בשובו משם לפולניה ארץ מולדתו, בהיותו בדרך צדד כמה נפשות בתחבולותיו, על-ידי אותות הבל וריק שאחז בם את העיניים ועל-ידי כסף רב שפיזר להם. כי היה פראנק בקי ברמאות, ואף-על-פי שהיה יודע כמה לשונות השתמש רק בלשון המבולבל של היהודים הספרדים.

בעת ההיא נפלה מחלוקת בין יהודי פולניה על-ידי הגאון ר' יהונתן אייבשיצר, שיצא עליו שם רע שהוא מכת ש"צ, ויעבור פראנק בארץ פולניה להפיץ שם את תעתועי לימודיו, ויאמר על עצמו שהוא משיח ואלוה בדמות בן-אדם ויאחז עיני הנגררים אחריו על-ידי אותות-שוא ומדוחים שעשה בעורמה על-ידי מראות מלוטשות וכדומה, והגיד עתידות לא באות ולא יהיו והפתאים האמינו לכל דבריו, ביטל הלכות צניעות ונישואין והפקיר הנשים לזנות, ויפזר ממון הרבה מאוד, ויהיו השבתיים בפולניה לפראנקיסטים, ויקטן בעיניהם לעשותו למשיח ויעשוהו עגל מסכה ויאמרו פראנק הוא אלוהים, בתפילותיהם עירבבו מילות ספרדיות וטורקיות לקוחות מתפילות השבתיים שבתוגרמא.

בעיר לאסקירינה בפלך פודוליה נודעו דרכיהם ובפועל כפם נוקשו, כי עשו מעשה זימה אשר נגלה לעין השמש. באותה שעה נתפש גם פראנק עצמו; אבל בהיותו איש טורקי וסר למשמעת הסולטאן לא נעשה עמו דבר וחופשה ניתנה לו. למן היום ההוא הוטלה איבת עולם בין הפראנקיסטים והיהודים על-ידי גביית עדות של הרב אב בית-דין קהילת סאטאניב מן 11 יוני 1756 (ה“א תקנ”ו). נודע כי עברו הפראנקיסטים על חילול שבת ואכילת טריפות וגילוי עריות, והאות היותר נאמן על תועבות סודותיהם של הפראנקיסטים הוא שרוב נשותיהם עזבו אותם וברחו לנפשן, ויבחרו לחיות חיי צער ולחץ רק לבלתי שוב לבעליהן שעשון הפקר.

הרבנים התמרמרו נגדם מאוד וירדפום על צוואריהם ויכום חרם, ומסרו אותם לדיני מלכות בכל חטאותיהם ובכל הנבלות אשר עשו. פראנק וסיעתו חשבו מחשבות להינקם מאויביהם, ועל-פי עצת פראנק התנצרו הרבה מעדתו שנתפשו לדין מלכות ויקבלו עליהם אמונת השילוש והתגשמות אלוהים בבן-אדם. הבישוף מקאמיניץ דומברובסקי הוציאם לחירות, והם הבטיחוהו על שקר כי מאת אלפים יהודים יקבלו עליהם עול דת הנוצרים. בפקודת אדונם פראנק נאספו חשובי הפראנקיסטים בעיר רוהאטין לשית עצות איך להפיל בשחת את אויביהם היהודים. וזה אשר יצא ראשונה בעצתם, להעליל עליהם שעל-פי התלמוד מחוייבים היהודים לשפוך דם הנוצרים לצורך מצוה. השקר הזה נודע בימים ההם בפולניה רק מעט, והפראנקיסטים הם שפרסמו השקר הזה ומצח אשה זונה היה להם לבדות מלבם שקר מוחלט זה, ולהשתדל לפרסם אותו. ממילא מובן שתיכף אחר העלילה השתדלו הפראנקיסטים שיקחו מקחים כאלה שיהיה להם על מה להסמיך עלילתם. עוד יתירה עשו הפראנקיסטים, הסיתו את הבישוף לקרוא יום מועד לוויכוח בינם לבין התלמודיים על דבר אמונת השילוש, ויעש כן הבישוף ועונש כסף רב שם על התלמודיים אשר לא יבואו ליום המוגבל. הרבנים נבהלו נחפזו מאוד, ויעשו הפראנקיסטים פראגראם לתוכן הוויכוח, [מלא זיוף ומרמה…].

מלבד העלילה שנזכרה למעלה בא בפראגראם הנ“ל בן תשעה סעיפים הסעיפים האלה: ד) הן אמת שמאמינים הם הפראנקיסטים באלוה אחד בורא שמים וארץ המשגיח בכל העולם בכלל ובפרט. אבל בכל זאת ה) מאמינים הם שהאלוה האחד ההוא הוא בעל ג' פרצופים אשר יורו עליהם סודות התורה הקדושה ומפורש הדבר בהזוהר הקדוש, ולמה אם כן – כה נשאל אתכם היהודים – למה לא תאמינו בקדושה המשולשת ובאחדותה, בהיות התורה הקדושה והזוהר הקדוש מלאים מאמונה זו? ו) וכן מאמינים אנחנו שנכנס אלוה בגוף בן-אדם ואכל ושתה וישן ועשה כל צרכי הגוף, אבל כל זה עשה בלי כל עוון וחטא. הרבה מהרבנים קיבלו עליהם עונש כסף, ורק מעט מהם באו ליום המיועד להתווכח. ואנחנו לא נדע כי אם מעט מזעיר מכל מה שנאמר ונעשה בעת ההיא. רק זאת ידענו שניצחו הרשעים את הרבנים ונגזר על היהודים עונש ממון הרבה, וספרי התלמוד אשר נמצאו אצלם נשרפו [ומה‘…], כי מהרה אחר זה מת הבישוף דומברובסקי, והנונציוס (ממלא מקום הפפא דרומא) ניקולאי [דילה] סירה עמד לימין צדקת היהודים. אז נהפך הגורל על הפראנקיסטים והרודפים נהפכו לנרדפים. ויהי כאשר ברחו לנפשם לארץ טורקיה רדפו אותם הטורקים גם כן על צוואריהם, ויפנו אל פראנק, אשר ישב אז בניקופוליס, לדרוש עצתו, ויבוא לפודוליה בבגדי איש טורקי וחמישים איש רצים לפניו, ויגד עצתו אמונה לאנשי בריתו לקבל עליהם בפומבי אמונת הנוצרים הקאתוליים, ויעשו כן, ויכתבו ביקשו אל הארצהביסקופ אשר בלבוב. ובכל זאת השתדלו שלא תישמע על-פי בקשתם מילת טבילה (טויפען) כי אף-על-פי שיצאו כבר מכלל היהודים היתה המלה הזאת כתועבה להם ולזרא באפם. ויהי כאשר לא ניתנה להם בקשתם וינסו פעם שנית לשאול כזאת בשנת ה’ תקי”ט (1759) ויהי בנסוע הארצהבישוף לגניעזען, ומיקולסקי הקאנוניקוס מילא את מקומו ועשה הנחה להפראנקיסטים ורווח להם מעט, כי אהב מיקולסקי מאוד לקבל גרים ולהכניסם תחת כנפי אמונתו. בבקשתם החדשה הראו את עצמם נוטים לטבילה (טויפע), אבל השתדלו מחדש להתווכח עם הרבנים התלמודיים. בפעם הזאת תמכו הפראגראם שלהם ביסודות עיקרי הדת של הקאתוליים הרומיים, וככלב שב אל קיאו כן שבו עוד הפעם בלי בושה וכלימה אל עלילת-הדם הכוזבת. מיקולסקי נרצה להם והגביל יום הוויכוח בלבוב, את יום 16 יולי, וישם כסף ענושים אלף טאלר, אם לא יבואו הרבנים, פרנסי-הקהילה ומנהיגיה ליום המיועד. ויהי ביום ההוא ויבואו ארבעים רבנים, ושלושה מהם נבחרו לראשי המדברים. הוויכוח נמשך שלושה ימים, והצדדים לא הבינו זה את זה ולא שמעו איש שפת רעהו, כי התלמודיים והפראנקיסטים לא ידעו שפת פולניה והפולנים לא הבינו לשון עברית. ועם כל זה רע ומר היה מוצא הדברים האלה, כי נהרגו כמה יהודים על דבר העלילה הנוראה. ויהי כאשר ראו, כי נטה הוויכוח לצד הפראנקיסטים ויבוא פראנק בעצמו ללבוב (21 יולי) בהוד ותפארת, נוסע במרכבה רתומה לשישה סוסים מיוזנים, לבוש בגדי חמודות כאחד ממלכי ארץ הקדם, ואחריו רוב אדם ימשך במרכבות ועגלות גדולות וקטנות מלאות אדם רב ועדתו, אשר ברצונם באו במסרת ברית דת הקאתולית. ובכל זאת בדבר הראשי לא חרך רמיה צידו. לא התחולל סער רדיפה כללית על היהודים, לא התנופפה מלחמת תנופה על התלמוד וכברת ארץ לא נתנה להרשעים האלה לייסד שם כיתה חדשה כחפצם, ואדרבה נחשדו מאוד בעיני הנוצרים, עד שהכריחם מיקולסקי להיטבל, ונטבלו לערך אלף פראנקיסטים ובתוכם גם פראנק עצמו, רק שבחר לו לאב מטבל את המלך בווארשה גם אשתו נטבלה עמו ועמה גם בתו חווה שילדה בעת ההיא, והבת ההיא היתה יפת-תואר ויפת-מראה להלל מאוד, ואחרי מות אביה אחזה במלאכתו מלאכת הרמיה. ויהי כבוא פראנק לעיר המלוכה ווארשה ועמו גדוד אנשים לובשי בגדי טורקיה, ותהום כל העיר. אולם חיש-מהרה אחרי כן נהפך כבודו לקלון בעיני הנוצרים ויהיו עוינים אותו בעיני חשד. הכבוד הגדול אשר כיבדוהו הנגררים אחריו כאלוהים, השררות אשר נהג בהוצאת ממון הרבה כאשר יעשו השרים הרמים והנסיכים, מבלי אשר נודע מקור עושרו ומוצא לכספו הרב, ואיזה דברים שר יצאו משפתי פראנק אשר בגאוותו לא שמר מחסום לפיו, והודאת קצת מהנגררים אחריו, שהם מאמינים בו, שהוא בעצמו ישוע המשיח, ומסירת אחד מאנשיו שנהפך לו לאויב באשר חדל לתת לו נדבות כפיו כפעם בפעם, גרמו לו שהושב בבית האסורים ביום 26 ינואר בשנת 1760 (ה' תק"ך).

כאשר ישבו הכמרים כסאות למשפט נחפשו עקביו וניבעו מצפוניו, ונגלה שעשה את עצמו למשיח שירד משמים ארצה (רוצה לומר שהוא אלוה שנתגשם בגוף אדם) וציווה להנמשכים אחריו להתפלל אליו ושכל מגמתו היתה להאחז בארץ פולין עם הנמשכים אחריו בגוף מיוחד, למען יוכל לעשות שם עם סיעתו את מעשהו זר מעשהו ולעבוד עבודתו נכריה עבודתו ולייסד ממלכה בתוך ממלכה. גם נודעו דבריו אשר דיבר לא בסתר, שאם יהיו לו רק מאתיים אנשי-חיל חלוצי צבא, יקח לו כברת ארץ ביד חזקה בחרבו ובקשתו לשבת שם עם מתי-סודו. כפי הנראה עשתה האינקוויזיציה כדרכה ועינתה בעינויים קשים את הפראנקיסטים שנחשדו, שאין תוכם כברם. ויש רגליים לדבר שעינו גם את פראנק עצמו, כי בלעדי זה אי-אפשר להבין איך הודה בפה מלא את כל הדברים האלה האיש, אשר רגל על לשונו שקר וכזב ובקרבו עמל ואוון. ואלה הדברים אשר הודה: כי נולד יהודי וקיבל דת מוחמד למען בצוע בצע מאת ממשלת הסולטאן, וכאשר ראה כי לא עשה פרי בהמרתו, פנה לקאמיניץ ומגמתו היתה להיות לראש אל מתנגדי התלמוד. אחר-כך קיבל דת הנוצרים בתרמית ונטבל בשקר, להוציא אל הפועל את מחשבתו אשר חשב בארץ טורקיה ולא עלתה בידו שם. על-פי הודאת פיו ועל-פי עדים שהעידו גם כן כזה וכזה יצא עליו הפסק-דין לשבת בבית-האסירים כדין רמאי מפורסם (ביום 19 פברואר 1760, תק"ך). האנשים הקרובים אליו נאסרו עמו, ויתר ההמון שבאו עמו מפודולייה שבו קצתם לבתיהם, וקצתם נתחייבו לעבוד עבודה קשה בחומר ובלבנים בבניין המצודה, אשר בצ’נסטוכוב. בשבת פראנק בבית-הסוהר ניסה כמה פעמים לחדש תרמיתו גם שם, וישלח ספרים בסגנון נבואות אל היהודים ואל הכמרים במוסקבה, ויבקשו הוא והנמשכים אחריו לקבל דת היוונים, ואגב-אורחא השתדל לפרסם שיטתו בבוהמיה ומוראביה, ויהי כאשר נלכדה מצודת צ’נסטוכוב, בסתיו של שנת תק"ב (1772) בידי סובורוב פקיד נגיד של חיל רוסיה, הוציא את פראנק לחופשי, והקיסרית יקאטרינה תמכה אחרי-כן את ידיו גם בכסף. וסיבת הדבר לא נודע עד היום, כי רוב דברי פראנק עוד ערפל חתולתם ועקבותם לא נודעו.

ויהי כאשר עזב פראנק את ארץ פולין החל לנהוג מנהגים חדשים: התבודד והתרחק מבני-אדם וירב כבוד ביתו כאחד השרים הגדולים ופזר נתן לאביונים ביד נדיבה, ויאסוף סביבו המון רב מהנגררים אחריו וילבישם כאנשי חיל וילמדם קשת. ואם אמנם החזיק למראה-עיניים בדת הקאתולית לא הניח ידו מהזיות הקבלה והסודות, ולתכלית זו שימשו לפניו שלושה אנשים בקיאים בספר הזוהר מאלה אשר דבקו אחריו מאז. גם בתו היתה בידו לכלי משחית וגם עליה אמר שהיא אלוהית בדמות אדם.

השערוריה הנעשה בימים ההם בארץ פולין בין עדת היהודים הרגיזו את היהדות ויפריעו מנוחתה, נוסף על אשר כבר רגזה וחלה מתנופת יד חמילניצקי וגזירותיו ושבתאי צבי ובנייניו. הרבנים והפרנסים ומנהיגים, אשר לא חדלו עוד מקרב הארץ על-פי דבר מלך שלטון, חדל להיות להם תוקפם וגבורתם מפני היד שנשתלחה בעדת ישראל ובאמונתם, ולא יכלו עוד לעצור בעם ביד חזקה כקדם. רק צל הרבנים והפרנסים ומנהיגים אנו רואים בימים ההם ובזמן הוא, צל בנטותו בטרם יחשך והיה לאפס. תהלוכות פראנק וכל תועבות מתי-סודו ככל אשר סיפרנו בקצרה (על-פי הדברים שלקחנו מדברי הסופר המפואר ד"ר גרץ אשר כתב בתוך ‘יאהרעסבעריכט דעס יידיש טהעאלאגישען סעמינארס צו ברעסלויא’ והביאו החכם דר' פיליפסון במכתב-עתי שלו. ‘צייטינג דעס יודינטהומס’ לשנת 1868 נומער 8–9 פעלייטאן ביילאנע), העלילות אשר באו על בני עמנו בארץ פולין לרגלי הסכסוכים האלה עשו שמות בעדת ישראל והפכו משורש את כל הסדרים והמנהגים, ולא נותרה בם נשמת חיים. מצב היהדות העיד על עצמו, כי צריך תיקון הוא להוציא הישן מפני החדש ולחשוב מחשבות ולהקים סוכת היהדות הנופלת לתמכה ולסמכה מן המסד עד הטפחות. רופא לשבורי לב כאלה ומחבש לעצבותם על-פי יסודות חזקים ובחורים שיסודתם בספרי קודש החכמה האמיתית, לא היה אפשר לקוות מציאותו בארץ פולין בימים ההם, ומה' היתה נסיבה להחיש להם עזר מעט ממקום אחר, ומי שאמר לשמן וידלק אמר לחומץ וידלק, ובין כה וכה היתה הרווחה, כי זנח ישראל עצבי השציו“ת והפראנקיזמוס ויואל הלך אחרי צו הבעש”ט, אשר הורה להם דרך אחת לבלי נפול בפח ובפחת המדיחים האלה.

ד: בת קמה באמה

מניה וביה אבא ליזול ביה נרגא

[מתוכו ומעצמו יבוא הקרדום ביער]

(סנהדרין ל"ח)

בין הקרואים להתווכח עם עדת פראנק בהצותם על התלמוד ומחזיקיו, בפעם השנית ביום 16 יולי 1759 (תקי"ט) היה גם האיש המפורסם ר' ישראל בעש“ט, אשר ברבות הימים יצאה ממנו כת חדשה בישראל והמה החסידים החדשים אשר עצמו וירבו מאוד-מאוד ותימלא הארץ אותם. הבעש”ט היה בימים ההם אחד מן המעטים בארץ פולין, אשר נתנו היתרון ללימודי הקבלה והזוהר על לימוד התלמוד, ובייחוד היה עסקו בקבלת האר“י לוריא, אשר עשתה לה כנפיים בימים ההם ותעף ביעף מעל כל שיטות הקבלה שנתפרסמו מקודם. כפי הנודע, כבר קיבלה השיטה הזאת גם במדינתנו מעט או הרבה מצבע השציו”ת, אשר גברה ידה בימים ההם ותפרוץ ימה וקדמה צפונה ונגבה על-ידי ספרי נתן העזתי וברכיה ועוד הרבה מבעלי אמונת שבתי צבי אשר שלחו נטישותיהם בכל הארצות, וגם הבעש“ט לא נוקה מזה בתחלת צמיחתו, כנראה ברור מסיפור הנמצא בספר 'שבחי הבעש”ט' וזה לשונו: ‘פעם אחת ישן הבעש“ט ובא ש”צ, ימח שמו, ופיתה אותו חס ושלום. והשליך אותו בהשלכה גדולה עד שנפל לשאול תחתיות, והציץ הבעש“ט מקום חנותו וראה שהוא עם פלוני על לוח אחד שקורין טאביל, וסיפר (ר' יואל) שהבעש”ט אמר שהיה בו (בש"צ) ניצוץ קדוש ותפסו הסמאל במצודתו רחמנא ליצלן’ – עד כאן לשונו. אבל ברבות הימים ראה הבעש“ט והתבונן כי שיטת הש”צ, רוצה לומר ביטול תורה דבריאה, הולידה את הפראנקיזמוס אשר ביקש לעקור את הכול ועיניו ראו ולא זר את הנמשך מזה, ועזב דרך הרשע ויבקש תחבולות לגדור בעד העוסקם בזוהר ובקבלה, אשר אמנם רצתה נפשו בם ובם כל מעינו, לבלתי יסורו מן הדרך ויאבדו מתוך קהל ה' כאשר עשו השציי“ם והפראנקיסטים יוצאי ירכם, וזה היה כל ישעו וכל חפצו של הבעש”ט וחפצו הצליח בידו. ואם אמנם אמת הדבר, כי החסידות החדשה יוצאת ירך השציו“ת היא וממנה פריה נמצא, בכל זאת לא נוכל להכחיש, כי לא כאמה בתה, ונהפוך הוא, כי מתנגדת היא עד מאוד לאמונת השציי”ם, ורגלה עומדת במישור על אדמת היהדות. כל עמלו היה לשוב אל המקום אשר עמדה שם הקבלה בימי האר“י ותלמידיו, ובלי שתטבע רגלה בבוץ השציו”ת המוראה הנגאלה שעשתה את העולם הפקר והעלתה ממעמקי השחת את כל המידות הרעות והתאוות הנתעבות ותקרא להן דרור להתהלך בארץ לאורכה ולרוחבה. הבעש“ט התמרמר מאוד נגד התועבות האלה, והוא ותלמידיו אחריו השתדל להרחיקן מקרב עדתם והיה מחניהם קודש. לא התנגדו אל התלמוד בפומבי, כי ראו ברעה אשר מצאה את ישראל ועל-ידי-זה בימי פראנק וסיעתו, ולכן העריצו והקדישו אותו לעיני כל העם, אף-על-פי שהתירו לעצמם לבלתי שמוע בקולו ובכמה דברים ששיטתם סותרת לו. כראות הבעש”ט כי ש“צ ופראנק ונושאי כליהם עשו את הקבלה כלי למעשיהם ותהי בידם כלי חפץ להטות העם לחפצם, והעם כבהמה בבקעה נשאו עין אל אנשי המופת האלה כאילו להם לבדם ניתנה החכמה והדעת וכל העם רואים ומשתוממים, וירא הבעש”ט העמל הזה בישראל ויתבונן כי לא טוב היות האדם כחרש שומע ואינו מדבר ועושה כקוף מעשה זולתו, ויסבב פני הדבר שלא תהיה עוד הקבלה סוד כמוס גנוז לצדיקים ראשי העדה בלבד, כי אם אחוזת נחלה בכל ישראל כקטן כגדול, ואיש-איש לפי ערך ידיעתו יעסוק בה אם מעט ואם הרבה, ועל-פי שיטתה יתנהגו גם אלה אשר לא באו בסודה בעיון עמוק, עד שהתפשטה השיטה בכל ישראל, ותחת אשר לפנים יקראו ההוגים בה בשם מקובלים יקראו מעתה את שם ההולכים בנתיבותיה בשם חסידים. על דרך זה השתלשלה החסידות מהשציו“ת והפראנקיות, אבל נטתה מדרכיהם ושינתה פניה וקלעה למטרה אחרת, כי הבעש”ט פילס מעוול רגליה ללכת בנתיבות היהדות. ועוד יתרה עשה שנתן פלס ומאזני משקל ביד החסידים, ואף-על-פי שהם מאמינים בצדיקיהם אמונה בלתי-מוגבלת ושומעים בקולם לכל אשר יצוום, בכל זאת כל אמונתם היא רק כל זמן שהצדיק עומד בצדקתו, וכמעט יעזוב הצדיק דרכו לפנות עורף לאמונת ישראל, לא ילכו החסידים אחריו כעיוורים, כאשר עשו השבתיים והפראנקיים, כי אם יעזבוהו וירקו בפניו ויבחרו להם צדיק אחר אשר ילך לפניהם. זאת פעולת הבעש“ט, ובזה הציל את שיטת החסידות ויבדילה לטובה משיטת ש”צ וכת דליה. אף הוא ראה עמל הכסילים, סיעת פראנק, להתקומם נגד התלמוד ביד רמה ובחימה שפוכה וגרמה להם התמרמרות הזאת להיבדל מקהל ישראל הבדלה גמורה וחלוטה, ולכן שמר את נפשו מאוד מפגוע בכבוד התלמוד בפומבי, האף אמנם לא נחה דעתו מממשלת הרבנים ויהתל בם בלבו ולפעמים גם בפיו ובשפתיו. אבל תמיד הבליע דבריו בנעימה ולא נתן פתחון-פה לרבנים לרדפו באף ובתוכחות חימה ונזכר בס' ‘שבחי הבעש"ט’ (ד' לאשצוב, תקע“ה, דף ו' ע”ד) שהבעש"ט ראה פעם אחת קטרוג על ישראל, שחס וחלילה תיבטל תורה שבעל-פה ותילקח מהם ביד חזקה, ‘ורגז מאוד על הרבנים ואמר כי בשבילם הוא, שבודים שקר מלבם בהקדמות שקרים, ואמר כי עמדו למשפט כל התנאים ואמוראים’. וזה היה כפי הנראה שם מהסיפור, בעת ויכוח כת פראנק בלבוב, ואז שרף הבישוף מקאמיניץ כמה ספרים מספרי התלמוד.

השיטה החדשה שהביא הבעש“ט לעולם היהדות, נפחה חיים חדשים באפיה ותעיר אותה מתרדמתה אשר נרדמה שנים הרבה בחיק הרבנות התלמודית וכמעט עילפה שכבה דומם בעין רגש חיים. בכל בתי-המדרשים, בתי-הישיבות ובתי-הרבנים נשמע רק קול מלמדים ותלמידים קוראים בתלמוד, מקשים ומפרקים בדינים ועניינים, שכבר חדל להיות להם אורח בין החיים, ומיום ליום ומשנה לשנה נתרבו המלמדים והתלמידים ונתמעטה הדעת, כי הם הדעת מאסו ויגרשוה כמו דווה. ואם אמנם הבעש”ט בשיטתו החדשה לא נתן עוד מקום לחכמות וידיעות הנחוצות לאדם באשר הוא אדם וחיי עולם לא נטע בתוך לבות תלמידיו שומרי עדותיו, הנה על-כל-פנים הסיר את במות הרבנים והעיר אוזן תלמידיו לשמוע מוסר ומידות, אשר שם עיקר, ולימוד התלמוד טפל להם, ותחת הלימוד המת והקריאה התמידית בספרי תלמוד ופוסקים, הביא השיחה החיה בין איש לחברו בענייני מוסר ותיקון המידות, ובייחוד שיחות ראשי החסידים וצדיקיהם באוזני כל העדה הנאספים על שולחנם בשבתות וימים-טובים. מה מאוד שונו שיחותיהם של ראשי החסידים האלה מדרשות הרבנים אדירי התלמוד, אשר לא לאמונה ולא למוסר השכל גברו ועשו חיל, כי אם להראות חריפותם ובקיאותם מכל תוצאות כל דבר טוב לשומעיהם.

אם נשקיפה על הבעש“ט מצד זה נראה בו איש נבון וחכם, אשר ראה בעמל ישראל וביקש תחבולות להוציאם מתחת סבלות הרבנות המקברת את הדעת ואת הרגשת החיים. וכמעט נוכל להחליט שלכך נוצר מטבעו, אלא שחסרו לו האמצעים האמיתיים למלאכה הגדולה הזאת, וזאת גרמה לו הולדתו בארץ תלאובות, ארץ לא עברה בה רגל החכמה, וחינוכו על ברכי הקבלה והסודות, ודי לו להבעש”ט שמצא לו דרך ונתיבה במדבר הזה, ומן הסלע הזה הוציא מים חיים להשקות צאת מרעיתו, להכין אותם ולסעדם, כי נפתחו אוזנם לשמוע בלימודים אחרים לימים הבאים בהילו נר החכמה עלי ארץ מכורתם.

זה הדבר אשר דיברתי, כי השיטה הזאת מצד אחר עשתה תשועה גדולה בישראל, בגאלה אותם מכף עריצי הרבנים אשר רדו בם בפרך, וכל איש אשר לא ידע את התלמוד ופוסקים ראשונים ואחרונים לכל משפטם ותקוותם, נבזה וחדל-אישים היה וכלימה כיסתה פניו, כי היה נקרא בשם ‘עם ארץ’, ולא יכול להרים ידיו ורגליו מבלי שאול את פי רב העדה הרב המאור הגדול‘, או ‘הרב הגאון עמוד הימיני פטיש החזק’, ועל כל פסיעה ופסיעה עבר תורה חלף חוק, כי לא ידע במה ייכשלו, עד שקמו רבי החסידים והצדיקים וגאלו את העם משחת בלי, ויהי כל איש הסר למשמעתם מתפלל בקול רם בדחילו ורחימו נוהג מנהגי החסידות הנקלים מאד לעשותם, חופשי היה משעבוד ה’שולחן ערוך’ ומעול הרבנים ונקרא חסיד, והיה אהוב וחביב לצדיקו וקרוב אליו בפיו ובלבבו והלומדים משחק לו, ומורגלא בפיו לאמור: כי אינם בעלי מוח וכל תורתם מאין ומאפס נחשבה. וזה הוא הדבר אשר נתן זרוע עם גבורה לשיטת החסידות לכבוש את כל היהודים בזמן קצר ולמשול בם ממשל רב.

אפס, מצד השני, הביאה רעה גדולה בכנפיה כי לרגלה רבתה המחלוקת בישראל ויחצו לשתי מחנות מריבות זו עם זו ריב עצום ונורא מאוד. הרבנים אשר ישנו שנת עולם, חתולים בערפלי לימודם בתלמוד ופוסקים, אשר בם כל מעיינם מבלי שום מטרה ותכלית נרצה לחיי העולם, ושנתם ערבה להם, כי גדל כבודם בעיני העם ויהיו בעיניהם כבני אלוהים, הקיצו פתאום מתרדמתם בהריחם מלחמה נוראה נגדם, ועוד לא הספיקו לחגור כלי מלחמתם, לירות חיצי חרם ונידוי בקמיהם, והנה רבו עליהם אויביהם ויפרצו ימין ושמאל, ויראו הרבנים כי רעה נגד פניהם, ויחגרו שארית חימות ויילחמו כמתייאשים. ותהי המהומה והמבוכה גדולה במחנה ישראל.

הרבנים האלה, ובראשם הרב הגאון ר' אליהו מווילנא, אשר היה באמת איש גדול ורם ובעל בינה רחבה, בצאתם לישע שיטתם הישנה והקדושה בעיניהם. ויחלו להתחקות על שורשי זאת החסידות, לדעת מאין באה ואנה פניה מועדות, מצאו בנקל את מקורה, כי יוצאת ירך הקבלה והזוהר היא; ויען כי הזוהר והקבלה היו קדושים גם בעיניהם לא יכלו לחגור בה מלחמה עד אשר חתרו חתירה תחת כיסא כבודה ומצאו, כי לא אור הקבלה הקדושה זרוע לשיטת החסידות, כי אם דרכה חושך וחלקלקות ומחלצי המדיח שבתאי צבי יצאה לשחת את הארץ, ואחרי אשר נחלט בדעתם כי כן הוא, מצא און בלבם ובנפשם להתקומם עליה בכל תוקף עוזם לבער הרע מקרב מחנה ישראל, וישימו את הצדיקים לגידופים ואת החסידים לחרם וישרפו ספריהם וירדפום על צווארם ויתירו את דמם, וכל אשר היה לאל-ידם לעשות עשו לכלותם מקרב הארץ.

הזמן הראנו לדעת, כי טעו הרבנים האלה בשיטת החסידות ולא הבינו את פעולתה, כי הנה זה יותר ממאה שנים אשר התפשטה השיטה הזאת ותרבה ותגדל במאוד-מאוד ועוד רגליה עומדות במישור בקרב היהדות, וזאת היתה כל מגמתה וראשית דרכה, להוציא את החסידים ההולכים בעקבות הקבלה והזוהר מדעת המינים כת ש"צ ופראנק והיו כעץ שתול על פלגי היהדות, אם גם פרקו מעליהם עול הרבנים וחלק גדול מחוקיהם שחקקו לעם בפלפולם. הן אמת, רבי החסידים וצדיקיהם לא הביאו לבב חכמה ללמד דעת את העם והמנהגים אשר טפלו עליהם לא טובים הם מאלה אשר זרו הלאה, ותחת הנחושת לא הביאו זהב; אמנם בלי כוונתם רב טוב עשו לנו על-ידי התנגדותם להרבנים, כי נפקחו עיני רבים לראות כי גם הרבנים גם החסידים לא קלעו אל המטרה, ויחלו לתור ולחפוש להם דרך אחרת, יגעו ומצאו דרך החכמה והדעת ותהי הרווחה. לפנים בישראל, בהיות התלמוד והפוסקים קודשי בני ישראל וכל הנוגע בם כנוגע בבבת עינו, ונושאי דגלם היו כמלאכי ה' צבאות ותורה ביקשו מפיהם, לא עלה על לב איש מישראל להיות מלגלג על איזה מנהג, יהיה הזר שבזרים, וכל המקיל בדין מן דיני ‘השולחן ערוך’, נקרא קל שבקלים והו עוינים אחריו, ואם העידו עליו עדים בבית-דין, שעבר על אח מאחת מאלה נענש על-פי בית-דין ושמו היה לדראון לכל בשר. ומי מילל לישראל כי יקום דור חדש, דור של צדיקים וחסידים, אשר לא ישימו לב להרבה דינים מהשולחן ערוך ויעברו זמן קריאת-שמע בפרהסיה, לא יניחו תפילין בחול של מועד, ישנו נוסח התפילה, יבטלו יוצרות ומערבות ועוד כאלה וכאלה, ולא יאמרו קודש לכל אשר יאמרו הרבנים קודש, כי אם את רביהם וצדיקיהם אשר חדשים מקרוב באו יעריצו ויקדישו וכל היוצא מפיהם קדוש להם? מי מילל לעם, כי החסידים האלה אשר סרו מדרך הכבושה שכבשו הרבנים, לא ישמעו קול נוגש ולא עליהם יהיה הגשם ומטרות עוז החרמות ושמתות, אשר המטירו עליהם נושאי דגל התלמוד ו’השולחן ערוך' יתנו כעפר חרב רודפיהם וקשתם כקש נדף, והלכו לבטח דרכם לרשת כל הארץ ולשום משטרם בה? העם ראה ויתבונן, כי החסידים ניצחו את הרביים ולא אונה אליהם רעה ונגע לא קרב באוהליהם. העם שמע את קול תרועת המלחמה, אשר הסיעו הרבנים תופשי התורה על החסידים וצדיקיהם ואת כל החרפות והגידופים אשר גידפו אותם לאמור, כי שארית פליטת ציצת נובל צבי מודח הם ובשם ישראל לא יכונו. העם בכלל יש לו לב מבין ואוזן שומעת, ולולא מאשריו התעו אותו כי עתה הלך נכוחות ולא מעדו קרסוליו, כי טבע הטבע בכלל האומה ללכת מישרים באור השכל אשר חנן אלוהים לאדם, והתורה מורשה קהילת יעקב, בטרם טחו אותה תפל הבונים חיץ ויעבתוה, היא נר לרגל העם ואור לנתיבותיו. העם הזה – כאשר ראה כל הנעשה לעיניו בדור תהפוכות זה – וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק משני המחנות: חדלו הרבנים להיות בעיניהם כקדושים אשר בארץ אשר אין להרהר אחריהם, כי חוללה לארץ תפארתם; וגם לחסידים לא נתנו יד, כי עמדו הרבנים להם לשטן, ונשאר מקום פנוי וחלל ריקן בין העם ובין שתי הכיתות המריבות זו עם זו, מקום מחזיק ברכה להכניס בו אור הדעת וההשכלה.

עוד בדבר אחד לא נוכל השקיט המיית לבנו, בראותנו מכל המסופר מן הבעש"ט את הזיותיו הזרות והמתמיהות אשר אין להן שחר, ואשר יכריחו אותנו להחליט אחת משתי אלה, אם שהיה איש מרמה ובודה שקרים מליבו למען תפוש את לב העם, או שהיה משוגע ממראה עיניו וממשמע אוזניו וחזה לו מהתלות כאיש אשר עברו רוח עיועים, ובשתי אלה יחד תגעל נפשנו מאוד ואנחנו לא נדע מה נבחר ונקרב?

אם לא היתולים עמדו במכתבו שכתב לגיסו הרב ר' אברהם גרשון קיטיבר לארץ-הקודש (מובא בס' ‘שם הגדולים החדש’, ד' ווארשה 1864, מערכת גדולים, דף ל“ח ע”ב) זה לשונו:

‘בראש-השנה שנת תק“ז עשיתי השבעות עליות הנשמה, כידוע לך, וראיתי דברים נפלאים במראה מה שלא ראיתי עד הנה מיום עמדי על דעתי, אשר ראיתי ולמדתי בהעלותי לשם, בלתי אפשר לספר ולדבר אפילו פה אל פה, אך בחזירתי לגן עדן התחתון וראיתי כמה נשמות החיים והמתים הידועים לי ושאינם ידועים לי, בלי שיעור ומספר ברצוא ושוב לעלות מעולם לעולם דרך העמוד הידוע ליודעי חן בשמחה רבה לגדולה, אשר ילאה הפה לספר וכבד האוזן הגשמי משמוע, וגם רשעים רבים חזרו בתשובה ונמחל להם עוונותיהם, באשר שהיה עת רצון גדול, שגם בעיני יפלא מאוד שכמה וכמה נתקבלו בתשובה, שגם אתה ידעת אותם. והיה ביניהם גם-כן שמחה רבה ועלו גם כן בעליות הנ”ל, וכולם כאחד ביקשו ממני ופרצו בי עד בוש באמרם: לרום מעלת כבוד תורתך חננך ד’ בבינה יתירה להשיג ולדעת מענינים האלה, עמנו תעלה להיות לנו לעזר לסעד. ומחמת השמחה הגדולה שראיתי ביניהם אמרתי לעלות עמהם, ובקשתי ממורי ורבי שלי [זה לשון הגאון האלקי מוה' יעקב יוסף הכהן אב-בית-דין קהל פולנאי בספרו הקדוש ‘תולדות יעקב יוסף’; ‘אחיה השילוני קיבל ממשה רבינו עליו השלום והיה מיוצאי מצרים ואחר כך מבית דינו של דוד המלך, עליו השלום. והיה רבו של אליהו הנביא ז“ל ורבו של מורי הבעש”ט ז"ל’ עד כאן לשונו]. שילך עמי כי סכנה גדולה לילך ולעלות לעולמות העליונים, כי מיום היותי על עמדי לא עליתי בעליות גדולות כמוהו, ועליתי מדריגה אחר מדריגה עד שנכנסתי להיכל משיח, ששם לומד משיח תורה עם כל התנאים והצדיקים וגם עם שבעה רועים, ושם ראיתי שמחה גדולה עד מאד ואיני יודע לשמחה מה זו עושה, והייתי סובר שהשמחה הזו חס ושלום על פטירתי מהעולם הזה, והודיעו לי אח“כ, שאיני נפטר עדיין, כי הנאה להם למעלה כשאני מיחד יהודים למטה על-יד תורתיהם הקדושה. אבל מהות השמחה איני יודע עד היום הזה, ושאלתי את פי משיח: ‘אימת אתי מר’, והשיב: בזאת תדע, בעת שיתפרסם לימודך ויתגלה בעולם ויפוצו מעיינותיך חוצה מה שלימדתי אותך והשגת ויכלו גם המה לעשות יחודים ועליות כמוך, ואז יכלו כל הקליפות ויהי' עת רצון וישועה. ותמהתי על זה, והיה לי צער גדול והאריכות הזמן כל כך, מתי זה אפשר להיות, אך ממה שלמדתי בהיותי שם שלשה דברים סגולות ושלשה שמות הקדושים והם בנקל ללמוד ולפרש, ונתקרר דעתי וחשבתי: אפשר שעל ידי זה יוכלו גם אנשי גילי בוא למדריגה ובחינה כמותי דהיינו בהיותם יכולים לעלות וילמדו וישיגו כמו אני, ולא נתנה רשות כל ימי חיי לגלות זאת ובקשתי עבורך ללמד אותך, ולא הורשיתי כלל ומושבע ועומד אני על זה. אך זאת אני מודיעך והשם יהי' בעוזרך לנוכח ד' דרכך ואל יליזו בעת תפילתך ולימודך וכל דיבור ודיבור ומוציא שפתיך תכוין לייחד, כי בכל אות ואות יש עולמות ונשמות ואלקות ועולים ומתקשרים ומתייחדים זה עם זה ואחר-כך מתקשרים ומתייחדים האותיות ונעשה תיבה ומתייחדים יחוד אמיתי באלוקית ותכלול נשמתך עמהם בכל בחינה ובחינה מהנ”ל ומתייחדים כל העולמות כאחד ועולים ונעשה שמחה ותענוג גדול לאין שיעור בהבינך בשמחת חתן וכלה בקטנות ובגשמות כל שכן במעלה העליונה כזאת ובודאי ה' יהי' בעוזרך ובכל אשר תפנה תצליח ותשכיל תן לחכם ויחכם עוד" עד כאן לשונו. את האגרת הזאת ראיתי ג“כ בכתב יד ישן נושן ושם כתוב בסוף בזה הלשון: ‘את כל זה ראיתי בהקיץ ולא בחלום’. – מי חכם ויבין את זאת ויגיד פשר הדברים האלה? אם באמת ובתמים דיבר הבעש”ט כי לא בחלומו חזיון לילה ראה כל הדברים, הנה היה חולם בהקיץ, כבעלי הזיות או כגבר עברו יין.

ידידי ורעי, אהוב נפשי, הרב החכם הנכבד הר“ר אליעזר צבי הכהן צווייפל, השם ישמרהו ויחיהו השתדל בחלק הראשון מספרו ‘שלום על ישראל’ לאסוף כעמיר גורנה רב דברי מוסר השכל ומידות טובות שכתבו בספריהם תלמידי הבעש”ט ורובם בשם מורם ורבם הבעש“ט, ובחלק השני מספרו הנ”ל (במאמר ‘קסם וקורה’) אסף הרבה דברים מספרי הקבלה ומהזוהר, למען הראות ההבדל הרב והעצום שבין המקובלים שקודם הבעש“ט, שכל דבריהם דברי הזיה ובלבול הדעת, מבלי שום תועלת לבני-אדם העומדים בספרים אלו, כי המקובלים שאחרי הבעש”ט ההולכים בדרכיו ומכוּנים בשם תלמידיו, שכל דבריהם בהשכל ודעת ושפתיהם ברור מיללו עניינים נחוצים לכל איש מישראל הרוצה לפקח על עסקי נפשו ולתקן מידותיו וליישר דרכו לפני אלוקים ואדם. מהולל שם ידידי הרב החכם הנ“ל וכוונתו רצויה מאוד, ופעולתו גדולה ורבה היא, ובייחוד להראות לגאוני התלמודיים, אשר באמת גאונם וגאוות לבם השיאם להאמין כי אין זולתם, ורק להם לבדם ניתנה החכמה, וכל החסידים כאין נגדם מאפס ותוהו נחשבו, להראות להם שהחסידות מולדת בית הבעש”ט לא דבר ריק הוא, וגם לה מהלכים בין העומדים לשרת בקודש. ועוד יתרון להם על הלומדים מבלי הוציא ומבלי הביא כל תועלת בלימודם, כל הדברים האלה עשה ידידי הנ“ל במועצות ודעת וחן-חן לו. ובכל זאת – יסלח לי ידידי היקר הזה – לא יצא ידי חובתי, בהיותו מצדד (פארטייעש) ללמוד רק זכות על הבעש”ט ולימודיו, ולא הראה גם את הצד השני שבו, אשר בלי ספק לא נעלם מהחכם הזה, ולא גלה על עוונו או שגגתו בהזיותיו ובנפלאותיו אשר מהבל המה יחד, אשר על כן נחשד החכם הנ“ל בחנופה מאת רבים מקוראי ספרו הנ”ל. ואני אוהבו וידידו כתבתי אליו מכתב גלוי מקץ שנת תר"ל. (נדפס במ"ע ‘המליץ’, שנה עשירית, נומער 37–38) תוכחת מגולה מאהבת אמת אשר אהבתיו, ואעתיק הנה את דברי האיגרת ההיא לעיני הקוראים להיותה נוגעת לעניין שאנחנו עוסקים בו.

מכתב גלוי להרב החכם בעהמ“ח ספר שע”י

מבעהמ"ח קונטרס על הצדיקים ועל החסידים

אל דרך החסידים אל תלמודו, ומאותות

הצדיקים אל תחתו, כי יחתו הפתאים מהמה.

(משלי מהללאל)

רואה אני, ידידי הנכבד, שההולך בדרך יראי ה' המאורות הגדולים שצופים ומביטים מסוף העולם ועד סופו, ייאצל מרוחם עליו ונפקחו עיניו לראות עתידות כאחד מהם ואין נסתר מנגד עיניו. האור הזרוע לצדיקים יאיר ויופיע גם בבית-מדרשם של ישרי-לב, המאמינים בם ובצדקתם ובקדושתם. מי לא יתמה וישתומם בראותו אותך, חכם נכבד, ‘משתמש בהיכל ההשכלה שנים לא מעטות’ ההשכלה הזאת שלא זכה עוד אחד מהמשמשים בהיכלה אפילו גילוי אליהו – כשרואה אותך משתמש בהיכל ההשכלה פקוח-עיניים מזכיר בראש ספרך קונטרס ‘על הצדיקים ועל החסידים’ שלא בא לעולם עיין ועין לא ראתה אותו. רק עלה במחשבתי לחבר ספר או קונטרס כזה, ואתה כבר מביא דברים ממנו, דברים אשר באמת קצתם חרותים היו על לוח לבי ורציתי לכתבם בקונטרס הנזכר! הפלא ופלא הוא! אין זה כי אם אות מאותות הצדיקים וזה שער רוח הקודש!

אולם יותר מאשר אני מתפלא עליך, עושה נפלאות אלה, נפלאתי על עצמי, כי לא נכוויתי בחמין אלו, לא נרתעתי ולא נזדעזעתי לאחורי אחרי רואי נפלאות גדולות כאלה, ולבי מלאני לצאת בקול מוכיח נגדך ואימתך לא תבעתני, וכל זאת יען הסכן הסכנתי מנעורי לתת היתרון למופתי השכל על מופתי הנפלאות אשר אין אני מאמין בם כלל, והורגלתי להביט על כל עושה נפלאות כמו על מאחז-עיניים (פאקוסניק), אשר בכל מעשיו הנפלאים והנוראים לא יקח לבי ואין פחדו לנגד עיני, בהיותי יודע שכולם אפס ותוהו מעשה תעתועים בתחבולותיו במרמה, ואם אמנם נעלמו ממני תחבולותיו לא אדע להם פשר, אבל די לי בדעתי, כי תחבולות המה ואין בם קורטוב של אמת.

לכן ידידי הנכבד, נפלאותיך אלה אשר לא ידעתי שחר, איך נגלה לך שם קונטרסי ותוכנו בטרם כוננוהו אצבעותי, לא יעצרו בעדי בכל זאת להשיב אותך דבר ככל העולה על רוח מבינתי – לא רוח ה' דיבר בי ולא רוח הקודש הופיע בבית-מדרשי, כי אם רוח דעת בעומק הביקורת – ואמסור דברי למשפט החכמים אשר לא ישאו פנים ומישרים ישפטו.

ראשית דבר אודיעך, כי אם בקצת דברים נבואה נזרקה מפיך, הנה לא בכל דבריך קלעת אלי המטרה. כי לא עלתה על דעתי לקרוא את הבעש“ט בשם ריש דוכנא, בור, עם-הארץ, שוטה וגס-רוח, כאשר נראה לך בחזון, ורק בדבר אחד בנת לרעי מרחוק, כי כנגע נראה לי בבית-מדרשו, וצרעת השציו”ת פרחה במצח שיטתו בתחילת צמיחתה (אם אמנם אחרי-כן התנגדה לה לגמרי ותגרש אותה מעל פניה כבגרשה כלה), כמו שעתיד אני לבאר בקונטרס הנזכר (בחלק השלישי ממנו) באותות ובמופתים (לא בנפלאות). ולמען לא אשלח את הקוראים לעיין בספר שלא בא עדיין לעולם (כמנהג הרבה סופרים) אבקשכם להסתפק לעת-עתה במיעוט וישימו עין בקורת בדברי ‘שבחי הבעש"ט’ (דפוס לאשצוב תקע“ה דף יו”ד ע"ד) וז“ל: ‘שמעתי מר’ יואל מקהלה קדושה נמרוב, ותמיד היה אצל הרב דק”ק פולנאי בק“ק ראשקוב ובק”ק שארינראד ובק“ק נמרוכ וכו‘. ועוד סיפר לי ר’ יואל הנ”ל, שבא שבתאי צבי להבעש“ט לבקש ממנו תקנה. ואמר ר' יואל בזה הלשון. שהתיקון הוא להתקשר נפש בנפש, רוח ברוח, נשמה בנשמה. והתחיל להתקשר עמו במתון, כי היה ירא, כי הזה רשע גדול. פעם אחת ישן הבעש”ט ובא ש“צ, ימח שמו, ופיתה אותו והשליך אותו בהשלכה גדולה עד שנפל לשאול תחתיות והציץ הבעש”ט מקום חנותו וראה שהוא עם פלוני (בשבחי הבעש"ט השם של פלוני מפורש ויבקשהו הקורא משם) על לוח אחד שקורין טאביל. וסיפר שהבעש“ט, שהיה בו ניצוץ קדוש, ותפסו הסמאל במצודתו וכו' ' עד כאן לשונו. אחשוב שהדברים האלה ברורים לשומע שפת החסידים, הלוקחים שטחיות הדברים ועושים סיפורים שאין בם ממש והבל יפצה פיהם. ואיש תכונות ידלה ממים דלוחים שלהם ואחר שיזככם ימצא המובן האמיתי. כל עין בקורת תחזה פה נכוחות, שבתחילה טעה הבעש”ט אחר שיטת ש"צ (ושיטתו לבטל תורה דבריאה ולתקן תורה דאצילות תראה בקונטרס הנזכר די באור), וכבר נקשרה נפשו בנפשו כו' עד שבסוף ‘ראה שהוא עם פלוני על לוח אחד’ והתבונן על פרי השיטה הזאת ואנה היא מוליכה וחזר בו. והדברים האלה באריכות ובבירור יתבארו בקונטרס שנראה לך בנבואה.

אמנם ראיתיך טוען טענה גדולה ונוצחת באמרך בזה“ל: 'הגד נא לי על מי יש לסמוך. אם על אותם שמלעיגים על-פי השמועה, קוראים ומכנים להרב הבעש”ט בשמות, שאין להעלותם על הפה והלשון והכתב, מבלי לידע מה עשה ומי היה ומי הם האנשים שהחזיקו בתומתו ובקדושתו (ועל דבר זה העירני המשכיל היקר הר“ר מ”מ). אם ליתן מקום לדברי החכם המפואר ד“ר גרץ, יאריך ה' ימיו, שהודיע לנו במאמרו ‘פראנק אונד דיא פראנקיסטען’ שהר”י הבעש"ט היה האחד המצויין והדגול מרבבה מבין כל אחינו בני ישראל יושבי מחוזות אלו שנבחר והוברר לטוען ולמתווכח עם פראנק, ומי שקרוא בור ועם-הארץ לאיש כזה שאלפים ורבבות מישראל בחרו בו להיות הוא האחד והמיוחד שיוכל להתווכח ולנצח את איש מחדש חדושים כפראנק, עליו להוציא ראיות מוכיחות ומכריחות שלש ממש בדבריו', עד כאן לשונך.

הבאת הערת המשכיל היקר הר“ר מ”מ לפני ‘אם ליתן מקום לדברי החכם גרץ וכו’ ‘. נראה מזה שהעיר אותך רק על החלק הראשון מטענתך זאת. היינו שאין לסמוך על אותן שמלעיגים על-פי השמועה מבלתי לידע מה עשה ומי היה ומי הם האנשים שהחזיקו בתומתו ובקדושתו. והנה, במחילת כבוד שניכם, ההערה הזאת אינה כלום. כי באמת בדברים כאלה, שהמשפט בהם להשכל ולא להחוש, גדולה שמיעה מראיה. הן על כל נוכל ובעל תחבולות יעידו הרואים, שבעיניהם ראו אותו עושה נפלאות גדולות, ובכל זאת המשכילים השומעים סיפורי הנפלאות יבינו, כי מעשה תעתועים הם, ומשפטם אמת וצדק. וגם ממה שהחזיקו בקדושתו אנשים גדולים אין ראיה, שהרי גם בשבתאי צבי החזיקו אנשים גדולים, וכל המתעים מעולם היתה להם סיעת אנשים גדולים וצדיקים שטעו בם לתומם, וזה נודע ומפורסם בהיסטוריה ואינו צריך לראיה. ובאמת אין עדותם של אלו עדות כלל, מפני שמעידים עליו בעניין שאינם בו שופטים נאמנים (קאמפעטענט). אם היה על-פי מקרה הגאון בעל ‘מאיר נתיבים’ מעיד על הבעש“ט שהוא גדול בתורה, בקי בש”ס ופוסקים, סני ועוקר הרים כו’, בלא ספק היינו מקבלים עדותו, בהיותו בעצמו מוכתר במעלות אלו, ולו המשפט להעיד על זולתו; אבל בהיותו מעיד עליו דמטמרין גליין ליה, מי ישמע אליו? – משל למה הדבר דומה? לאחד שהראה לחברו מרגליות ואבנים טובות שקנה באלף דינרי זהב. אמר לו חברו ואיך ידעת שלא הונה אותך המוכר? אמר לו, נועצתי את פלוני הנקרא בפי כל ‘פלוני המבין’. כיוון ששמע זאת חברו, מילא שחוק פיו ויאמר: אמת שפלוני נקרא בפי כל ‘המבין’, אבל היה לך מתחילה לדעת למה נקרא כך? ובמה כוח מבינתו גדול? ועכשיו אני אומר לך שפלוני מבין על חזנים, וזה דרכו לשמוע שיר החזנים הנוסעים מעיר לעיר ולהגיד משפטו בקהל אנשים הסובבים אותו וסומכים על אמונת מבינתו, ולכך נקרא בשם ‘המבין’. אבל אבנים טובות ומרגליות לא ראה מימיו, כי עני הוא ומתפרנס בדוחק ממלמדות, ואם לא שאלת לאיש זולתו, קרוב הדבר ששילמת כפליים מכדי שווים.

וממילא מובן שאין להביא ראיה מעדות תלמידיו המחזיקים בשיטתו אחרו, שעליו ועליהם אנו דנין. וכל חסידותם ופרישותם לא יועיל להם להגן על השיטה ומייסדה. וכי לא היו בין כת שבתאי צבי מתענים ומסתגפים ומתפללים באימה וביראה? וכי אפשר לבעלי הזיה להתקיים בלי סיגופים ותעניות וטבילות? הלא זה גורלם ומנת חבלם; להתלהב ולעלות בסערה השמימה, מתקרבים למלאכים ומתרחקים מבני-אדם, והם טובלים ושרץ בידם.

ועתה נבוא אל מחצית טענתך השנית והיא, שיותר יש לנו לסמוך על החכם דר. גרץ נ“י, הטענה הזאת היא צודקת מאוד לכאורה. איש מאתנו לא יכחיש, שהחכם גרץ הוא שופט צדק בעניין זה וכל מן דין סמיכא לנא, אבל קודם כל דבר מוכרח אני להגיד לך, ידידי הנכבד, שאין במאמרו של גרץ ‘פראנק אונד דיא פראנקיסטען’ דבר מכל אשר הבאת בשמו, ובספרו הגדול ‘געשיכטע דער יודען’ חלק 10 ד' 434, הוא אומר כדברים האלה: ‘מן הנאמנים לתלמדה באו – מתוך פחד האיום לתשלום כסף עונשין – ארבעים איש, וראשי המדברים היו: חיים כהן ראפאפורט, רבה של לבוב, הרב הנאמן בר מיאזלוביץ, שכבר הופעתו הקודמת בוויכוח בקאמיניץ היתה חיוורת, ושלישי רבי ישראל ממזיבוז’, כביכול עושה נפלאות – בעל שם – (אולי הבעש"ט מייסד כת החסידים החדשה). איזו פסיעה אחורנית צעדה היהדות במאה של ההשכלה לעומת המאה הי”ג; אז, באירוע דומה בחצר של בארצלונה, הופע דובר היהודים הגאה משה בן נחמן (רמב"ן) נגד מתנגדיו והרטיט אותם בידיעותיו ובהתנהגותו. בלבוב עמדו באי-כוח היהדות התלמודית מחוסרי-אונים והתפללו בלי יכולת להוציא הגה מפיהם. ובערותם התנקמה בהם; יש לשער כי אחר הוויכוח, שנמשך שלושה ימים, שבו ראשי הדוברים של התלמודיים לביתם חפויי-ראש ונבוכים'. – עד כאן לשונו.

עתה הגד-נא לי, ידידי הנכבד, במה העיד ‘החכם המפואר ד"ר גרץ, יאריך ה’ ימיו‘, על גדולת הבעש“ט האחד המיוחד הדגול מרבבה? ואיה נצחונו של זה? אפשר נתחלפו לך דברי גרץ בדברי בעל ‘מעשה נורא’ (ראיתיו בילדותי זה יותר מחמישים שנה) המספר שעל-ידי שמות הטומאה הביא פראנק למקם הוויכוח את אבות הרבנים המתווכחים עמו, שכבר מתו, ויצאו מקבריהם ובאו למקום הוויכוח (ובתוכם היה בלי ספק גם אבי הבעש“ט, היועץ ושר-צבא של מלך גדול שלא נודע בהיסטוריה, עיין 'שבחי הבעש”ט' בתחילתו) וענו ואמרו בפני בניהם הרבנים, שכל דברי פראנק אמת. אבל הבעש”ט על-ידי שמות הקדושה הפך את כל המתים לקופה של אשפה וזבל ועלה באשם וצחנתם וגזרו השרים על היהודים לכבד את האשפה מן הבית (ואז קיים הבעש“ט מצוות כבד את אביך, שלא זכה לקיים בחיי אביו, כמסופר ב’שבחי הבעש”ט). החכם גרץ קורא מכאב לב, שטובים היו הימים הראשונים במאה הי“ג מימי ויכוח הבעש”ט וחבריו, וכן הוא הולך ומספר ששבו לביתם בחרפה, ולא נתן לו אלפים ורבבות מישראל לבוחרים אותו ולא קרא אותו אחד המיוחד ודגול מרבבה, כי אם ‘אנגעבליכער וואונדערטהאטער’ ואיזה סמך וראיה מצאת בדברי ‘החכם גרץ יאריך ה’ ימיו’? הלא המשענת הזאת אשר נשענת עליו משענת הקנה הרצוץ הוא ובא בכפך ונקבה.

הרב החכם ד“ר ל. פיליפּזון הביא במכתב-עת שלו את מאמרו של ד”ר גרץ ‘פראנק אונד דיא פראנקיסטען’ והוסיף דברים משלו על דבר הבעש“ט מייסד כת החסידים. נשמעה מה ידבר החכם הגדול הזה, יאריך ה' גם ימיו (פה הבאתי את דבריו שכבר באו למעלה). הפוך ידידי בדבריו אלה, אולי תמצא גם בם סמך לשיטתך כאשר מצאת בדברי החכם ד”ר גרץ נ"י.

ואם נפלא בעיניך, איך אפשר שהאיש אשר בחרו בו (לא אלפים ורבבות מישראל, כי אם קהל מזיבוז) למתווכח עם פראנק לא יהיה איש מצויין דגול מרבבה ואחד המיוחד? הנה בעיני ובעיני כל יודע מצב עמנו בימים ההם (ובכמה עיירות קטנות עוד בימינו אלה) בחכמה, לא ייפלא הדבר הזה כלל. הגע עצמך, שאם חס ושלום יקרה בימינו אלה עניין כזה (דבר שאי-אפשר שיקרה בשום אופן ורק למשל בעלמא נאמרו הדברים), אף-על-פי שאין להסתפק שהימים האלה טובים מן הימים הראשונים, וכבר זרחה שמש ההשכלה גם לקצת בני עמנו בארצנו, ויש לנו בתי-ספר הרבה שלומדים שם חכמה ולשון; בכל זאת אם ח"ו יקרה מקרה בלתי טהור, שיעמדו רשעים מקרבנו להדיח אותנו והמלכות תגזור אומר להעמיד אנשים נגדם להתווכח עמם, התחשוב שאנשי מזיבוז ועוד ערים כאלה יתנו עיניהם בך ובחבריך החכמים המורים בבתי-מדרש הרבנים, או ילכו לבקש להם מליץ יושר מן תלמידי האוניברסיטות? לא תזכרו ולא תפקדו ולא תעלו על לב יושבי הערים האלה. הלא איש אל צדיקו ידרוש, אלה לטאלני ואלה למאקארוב ובחרו באשר יבחרו. זה שנתיים לפנים היו בוחרים בר' ברניו מליאובה, וסופר אחרון על עפר יקום היה מוכיח מזה את צדקתו ופרשת גדולתו, שאלפים ורבבות מישראל בחרו בו והוא אם כן דגול מרבבה ואחד המיוחד.

ובאמת אין להתפלא כלל מה שנבחר הבעש“ט לאיש מלחמה נגד פראנק וסיעתו. ידענו, כי בימים ההם לא נשתבחו ביתרון הכשר דעת בחכמות ומדעים אפילו גדולי הרבנים תופשי התורה שבגלילות ווהלין ופודוליה, וכל חכמתם היתה בקיאותם בתלמוד ומפרשיו, וכאשר נתפרסמה ידיעת הקבלה [א] ז ביתר שאת ועוז האמינו בה הרבנים אמונה בלתי-מוגבלת מהעדר הביקורת ומאזני משקל ההגיון. וכאשר בא פראנק להדיח את ישראל לאמונת ש”צ [ולה]טותו בכוח הקבלה עצמה, שאותה העריצו והקדישו כמעט כל גדולי ישראל בימים ההם, היתה למלה בפיהם ובלבם דמו, כי פראנק עושה נפלאות בכוח הסמאל ובשמות הטומאה, ואינו מתווכח בדברים כלל כי אם באותות ובמופתים, ואין עצה ותחבולה לעמוד נגדו אלא כשיימצא איש מקובל גדול שיגבור עליו בכוח הקדושה ובשמות הקדושים החזקים יותר מכוח הקליפה והטומאה. בימים ההם החל הבעש“ט להיות גיבור ציד בארץ מאפליה במחוז פודוליה, ורבים מהמון העם כבר סיפרו נפלאותיו אשר עשה, והיה מוחזק בכשרות ועוולה לא נמצא בו וברור היה להם הדבר, שאיש כזה יוכל להילחם עם פראנק בעוז ותעצומות שמות הקדושים ואת רוח הטומאה יעביר מן הארץ, כאשר באמת כתבו עליו אחר-כך בספר בדוי הנקרא ‘מעשה נורא’ שהזכרתי למעלה, שנעתק אז גם ללשון המדובר (זארגאן) למען יידעו כל העם את הנפלאות האלה. ולוא חכמו השכילו רבני פודוליה כאשר הבין הדבר על בוריו הרב הגאון יעב”ץ ז“ל, הלא ביקשו להם איש שיוכל להשיב על טענות הפראנקיסטים וראיותיהם שהביאו מס' הזוהר ומהקבלה. הרב הגאון הנ”ל חיבר ספר שלם על ויכוח זה והשיב דברים נכוחים, הלא הם כתובים על ספרו ‘השמו"ש’ בחלק הנקרא ‘שבט לגו כסילים’. אבל מי מקדושים אלה שבארץ מאפליה הקשיב אל דברי חכמה ודעת? מי ביקש עצה מחכם? איש מופת עושה נפלאות ביקשו, ומצאו את הבעש“ט, אשר אולי בעצמו האמין בכוחו הגדול, כי בעל הזיות היה, וביקש לעקור את פראנק בנפלאותיו. אבל כשבא למקום הוויכוח ושמע את אשר לא קיווה ולא עלה על דעתו, שמע שאלות גדולות על הרבנים והתלמוד ואמונת ישראל בכוח הקבלה וס' הזוהר, נאלם דומיה, כי אין בפיו תוכחות ותושיה נדחה ממנו, על כן לא ענה דבר ושב בחרפה לביתו. ואולי ברגע זה סר התבלול מעיניו וראה באספקלריה המאירה את שבתי צבי ומטרתו ועם מי הוא על לוח אחד, וגמר בדעתו לבקש לו דרך אחרת לייסד לו כת חדשה ולבנות מבצרי החסידות על חרבות השצ”יות.

אלה הם הדברים המעטים שראיתי להשיב לך לעת עתה, ויתר הדברים יתבארו ברחבה, אם ירצה השם, בקונטרס שראית בחזון.

בטרם אפדי ממך אדבר עוד באוזניך, ידידי הנכבד, ראיתיך משתדל כן בח“א וכן בח”ב מספר ‘שלום על ישראל’, להראות במה גדול כוח הבעש“טיות והחסידות על-ידי כמה דברים שהבאת מספריהם. כוונתך רצויה מאוד אם מטרתך להקטין על-ידי זה מעלת המתגאים בתורתם ותפארתם רום עינם של הרבנים, אשר בעיניהם הם ואפסם עוד. אולם מאוד הפרזת על המידה להרים קרן החסידים בכבוד ולשים קנם בין כוכבי השמים, באמרך, על דרך משל, שאצל הצדיק כל תאוות ותענוגי עולם הזה תשמושי מצוה וחפצי שמים הם, הוא למטה ומחשבתו ופעולותיו למעלה, בעולמות עליונים, ושאכילה ושתיה ושאר צרכי הגוף אינם רק הכנה לעבודת ה' בלבד, כי אם עבודה עצמה, ועוד דברים הרבה כאלה, אשר אי-אפשר לי להעתיק את כולם. הנה אשאלך בדרך כלל: הגד-נא לי, האם באמת ובתמים יאמין לבך, שלא בא היהודים לעולם כי אם לתכלית זו, רוצה לומר, שיבנה עולמות עליונים בכל מעשיו שהוא עושה, ושילביש את עצמו ברמ”ח אברים ושס“ה גידים של האין-סוף על-ידי תרי”ג מצוות שהוא מקיים בכל עת ובכל רגע, וכדומה מדברים אלו שספרי החסידים מלאים מהם ושיש הבדל עצמי – מלבד האמונה הטהורה – בין היהודי ושאר בני-אדם, שכולם יושבי חושך וצלמוות בעמקי שאול ואבדון, אוכלים ושותים למען יחיו על פני האדמה לעבדה ולשמרה ולעשות בכל מלאכה, ורק היהודי לבד אור נוגה עליו וכל מעשיו להוציא ניצוצין לברוא עולמות ולייחד קב“ה ושכנותיה?! וזה כל האדם הישראלי וכל עבודתו?! כאשר מורגלא בפי רבי החסידים לאמור על כל העולה על רוחם שהוא עיקר עבודת היהודי (דיא האראוואניע פון א יודען), ופעם אחת בימי נעורי שמעתי מפי צדיק מפורסם, שדרש על פסוק ‘בכל צרתם לו צר’, שכתוב לא באלף והקרי הוא לו בוי”ו, ואמר בזה הלשון: ‘דיא גאנצע האראוואניע פון א יודען איז ער זאלל קעננען מאכען פון “לא” מיט א א’ “לו” מיט א ו‘, ועל כן כתוב אצל יעקב אבינו ע"ה, “וירא כי לו יוכל לו”. רוצה לומר המלאך שנאבק עם יעקב אבינו ראה ויתבונן שיעקב יכול לעשות מן “לא” בא’ “לו” בו' ועל כן גבר עליו‘. אם באמת דברים אלו וכדומה להם הם עבודת היהודי בעולם הזה, אוי נא לנו! כי לא נוכל לעולם לצאת מעבדות לחרות ומשפט האזרח לא ייעשה לנו, כי באמת גרים אנחנו על הארץ מתחת וארץ מולדתנו השמים ושמי השמים העליונים! ואולי גם השמים ושמי השמים לא יכלכלו הזיותנו! מי נתן למשיסה יעקב וישראל לעם בזוי? הלא זו החסידות הצבועה, אשר החניפה את בני עמנו ותבנה להם חומות בצורות בשמים ממעל ועליות מרווחים בגן-עדן העליון, ותיישנם על ברכיה ותפיל עליהם תרדמת עולם לבלתי דעת ולבלתי הבין, כי בני-אדם הם בעלי חברת מדינה ויש להם חובות למלאותם וחוקים מדיניים לעשותם לאשרם ולאושר כל החברה המדינית, ואין דתם ואמונתם הקדושה דורשת מהם כי אם לאהבה את ה’ וללכת בדרכיו לצורכם ולצורך העולם שהם חיים בו. ומה יפה אף נעים דרש חז“ל על הכתוב ‘ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו’ (ירמיה ט“ז י”א) הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו. וגם הלום ראיתי את ידם החזקה וחכמתם הגדולה לשנות הוראות הכתוב ומשמעותו על-פי צורך הזמן והשעה הצריכה לכך, ושמע והבין עניין הדרש הזה: הנביא, אשר בימיו ובזמנו עבדו בני ישראל את הבעלים ועזבו את ה‘, ולרגל עבודתם את עצבי הגוים עזבו גם את מצוות התורה הקדושה, שכולה אומרת כבוד והדר ודורשת רק את טובת האדם, התמרמר עליהם מאוד וקרא במר נפשו בשם ה’: ואותי עזבו ואת תורתי לא ישמרו! ר”ל אם אותי עזבו בעבור זה לא ייגרע מכבודי דבר, אבל מדוע את תורתי לא שמרו? הלא אותה נתתי להם לטובתם ולאשרם, לוא על כל פנים שמרו תורתי לטוב להם כל הימים! כי מה ה' שואל מאת בני האדם? כי אם טובתם ואושרם הכללי והפרטי. ויהי מובן ‘לא שמרו’, כאלו כתוב ‘לוא שמרו’. לא כן בימי חז“ל, כבר חדלו כל ישראל להיות עובדי עבודה זרה, ושבו אל ה' בכל לבם, ואין מקום עוד לתלונת הנביא ‘אותי עזבו’. אבל נגע אחד נראה בבית ישראל בימים ההם, הוא נגע הסודות והמסתרים אשר הביאו האסיים והאלכסנדרונים לדת היהודים, ורבים מבני ישראל אוהבי הסודות התחילו לעסוק במעשה מרכבה ובסודות כל ימיהם, ודבקו כל-כך בה' עד שהשליכו העולם אחרי גוום. ובאין עולם וישוב מדיני אין מקום לרוב מצוות התורה שניתנה רק לצורך האדם, והתחילו לבקש כוונות נעלות בטעמי המצוות לבנות עולמות עליונים שלא היו ולא נבראו אלא בכוח דמיונם, ועל זה מרה נפש חכמי התורה האמיתיים ושינו את דרש הכתוב באופן אחר לאמור: ‘הלואי אותו עזבו ותורתי שמרו!’ משל לאיש שהיו בניו מחבקים ומנשקים אותו כל היום, ולא יצאו לעשות מלאכתם בבית ובשדה, כיוון שראה האב מעשה ידיו הולך וכלה, ואין איש שם על לב, אין ענבים בגפניו, אין חיטה ושעורה בגורן, וביקבים לא ידרוך הדורך וכל עסקיו ישאו שממה, באוולת בניו שאינם עושים מאומה מרוב אהבתם את אביהם שהם מחבקים ומנשקים אותו כל היום, פנה אל בניו ואמר להם: ‘בני! מה הנאה יש לי ולכם במה שאתם מחבקים ומנשקים אותי מבוקר עד ערב, ופקודותי ומצוותי לא תשמרו לעשות? הלא טוב לכם שתעזבו אותי ותצאו השדה, איש למלאכתו וטוב לי ולכם כל הימים’. – כן הדבר הזה! הלוואי שחדלו בני ישראל לעסוק יום ולילה בייחוד קב”ה ושכינתיה ובניין עולמות עליונים, וישמרו את זאת התורה בגלוי המאשרת אותם על דרך ההצלחה המדינית, והיו בנים נאמנים לארץ מולדתם ולאבי הארץ ירום הודו, אז ייבקע כשחר אורם וארוכתם מהרה תצמח.

ועתה, ידידי הנכבד, איעצך, שמע לי! השמט ידך ממאמיני הבל וריק ואל תוסף להיות למשען למו בעטך ובקסת הסופר אשר במותניך. למה תכלה לריק כוחך וידיעתך הרחבה בספרות ישראל לבהלה להוציא משפט מעוקל, לזכות את החייבים בדין דביקורת. ולא עוד אלא שגם בך לא יאמינו לעולם, לא תתגדל ולא תתקדש בעיניהם. נכתם עוונך לפניהם, כי חכם אתה וכל היום שמך מנואץ. הלא טוב לך לחגור מותניך בעוז חכמתך ובינתך ובחן אשר הוצק בשפתותיך, להשים רבים מעוון ולפקוח עיני עוורים, למען יביטו לראות, כי שקר בימינם, ושבו אל ה' ואל החכמה והאמונה הטהורה ורפא להם, כי יהיו בנים נאמנים לארץ מולדתם ואזרחים מועילים לחברת המדינה, ואל ישעו בדברי הבל ודמיוני כזב לתעות לשוא ולחלום בהקיץ. זאת עשה אפוא, ידידי, ונברכו בך כל משכילי עמנו ותורך נוראות ימינך וחסד ואמת ינצרוך, אם שלום יהיה לך ואוהביך כחול ירביון וכאחד מהם גם אני דורש שלומך וטובך בעל המחבר קונטרס ‘על הצדיקים ועל החסידים’.

עד הנה דברי האיגרת אשר כתבתי מקץ שנת תר"ל.

כבר אמרתי כי שיטת הבעש“ט הביאה טובה לישראל לשעתה משני צדדים: (א) במה שגדרה בעת פירצת ש”צ ופראנק והשיבה את ההולכים בנתיבות הקבלה מדרכי שאול ואבדון אשר חשבו לנפול בם; (ב) במה שעל-ידי השיטה החדשה הזאת הקיצו נרדמים רבים, שישנו שנת עולם בחיק הלימוד התלמודי ולא שמו לב לכל הנעשה סביבם. – יותר לא היה בכוח הבעש“ט לעשות ולפעול באשר חסרו גם לו כל החכמות וידיעות העולם, ונתחנך על ברכי הקבלה והסודות עד שנעשה בעל הזיות וחולם בהקיץ, ולא היה אפשר לו לתת לעולם מה שלא היה לו בעצמו. יותר ממנו היה יכול לעשות הגאון ר' אליהו מווילנה, אשר היה באמת דגול מרבבה ברוב חכמתו בחכמת התורה וגם שאר חכמות השימושיות לא זרו לו ועסק בהן, ויש אומרים לשונות ידע, אבל כפי הנראה, לא עלתה על מחשבתו מעולם שהעם צריך תיקון, כי מרוב עסקו בתורה יומם ולילה לא נשאר לו זמן פנוי להתבונן על מצב עמו ולדאוג לו ולמחסוריו אשר יחסרון לו. ואם ציווה הגאון לתלמידיו והזהירם על לימוד החכמות, היה זה רק למען יתבררו להם על-ידיהן מקומות הרבה בתלמוד, שיסודתן בחכמת החשבון וההנדסה, כי התלמוד היה העיקר אצלו וכל העולם טפל לו. ממילא מובן שאיש כזה, עם כל גדולתו ורוחב בינתו, לא היה יכול לעשות מאומה לטוב בית ישראל, ולכן לא נדרש ממנו כלל. כבודו במקומו מונח ואב לבנים יודיע גאון תפארת חכמתו הרבה בתלמוד, אבל במה שנוגע לתיקון האומה אין לו חלק ונחלה ולא עלה על לבו בלל. לא כן הבעש”ט, שעמל וטרח וביקש לתקן וגם תיקן בפועל לפי דרכו וידיעתו, ויגרש מפניו חושך השציו"ת והפראנקיות והרים העטרה מעל ראש הרבנות אשר משלה לבדה בקרב הארץ. אבל פעולתו זאת לא הספיקה להאיר לארץ לפקוח עיני העיוורים, כי האור ההוא עוד היה חסר לו לעצמו, ומה' היתה נסיבה לפלס נתיב לאור זה ממקום אחר ומארץ אחרת, ולא בפעם אחת, כי אם מעט-מעט, כאשר נראה במה שיבוא.

ה: ליהודים היתה אורה

קשט ודת צרור באופל מני דור דור,

עדי אמר אלוהים: יהי משה! ויהי אור

(רי“ל ב”ז בהצעה לס' אוצה"ש)

הֵן אִם כֹּה וְאִם כֹּה רָקוּעַ הַמֶּצַח,

אִם יָשָר הָאַף אוֹ כָּפוּף הִנֵּהוּ,

אִם עַל מִלֵּאתָם גַּבּוֹת הָעֵינַיִם

כֹּה אוֹ כֹה אָרְחוֹת דַּרְכָּם יִלָּפֵתוּ,

קַו, תָּו, עַל פְּנֵי אִישׁ בָּא מִמִזְרח הַשָּׁמֶשׁ,

וְאַת נִצֶּלֶת מֵאֵש בְּאֶרֶץ הַקֶּדֶם.

אלה הם הדברים, אשר שם לסינג בפי נתן בדברו עם ריכה על דבר הנפלאות הנראות בעולם מדי יום יום, ואיש לא יתפלא עליהן, בהיותן תמידיות. ורק על נפלאות פתאומיות הנראות להם כנסים ויוצאים מדרך הטבע, עליהן יתמהו ואותן הם מבקשים. האיש נתן, אשר בפיו שם לסינג את הדברים האלה, כבר נודע ומפורסם שהוא האיש משה בן-מנחם, ראש וראשון להשכלת ישראל החדשה, אשר ממנו

יתדה, ממנו אבן פינתה, וגם בדבר הזה מתאמתים דברי לסינג אשר שם בפיו, ונחזה בזה נפלאות תמים דעים ברוך הוא, המתחדשות חדשים לבקרים ואין רואה אותן ואין מתפלא עליהן בהיותן תמידיות וקרובות לעיניים. מי מילל ליהודי רוסיה ופולין, כי יולד לאיש עני מקרב העם, סופר סת"ם בעיר דסוי, אחת ערי פרוסיה אשר לא ידעוה בשם. וממנו תצא אורה ליהודים בכל הארצות ומנוגה נגדו תופע נהרה גם ליהודי רוסיה ופולין, ואור חדש עליהם יאיר; הלא זה האיש משה בן מנחם, אשר ממנו מתחלת תקופה חדשה בקורות בני ישראל, לא ברעש ולא ברעם גבורות רפורמאטור הפיץ מעינות חכמתו חוצה, ומשה לא ידע כי קרן אור פניו וקרניים מידו לו להאיר לארץ ולדרים עליה בחכמה, כי היה האיש משה עניו מאוד, ובכל זאת היה יסוד ושורש השכלת בני עמנו מאז ועד עתה וממנו תוצאות מצבם הנוכחי המוסרי והמדיני. האין זאת אחת מנפלאות ה' התמידיות, אשר על כן לא נתפלא עליהן.

נקל היה לחכמת משה להאחז בארץ אשכנז, אשר שם לא מצאה קן לה החסידה ולא פרשה מוטות כנפיה מלא רוחב הארצות האלה לכסות את עין הארץ. לא כן בארץ רוסיה ופולין, אשר שם החסידות בנתה לה בית ותפרוץ ימין ושמאל ותעז ידה על כל השיטות אשר לפניה ותמשול לבדה בקרב הארץ, מלבד ארץ ליטה אשר שם הגאון ר' אליהו מווילנה נלחם עמה מלחמת תנופה, לבלתי תת לה מהלכים בארצו, ובכל ידו החזקה לא עשה חיל לגרשה מן גו, ולמרות עיני כבודו גם ארץ ליטה לא נמלטה מפח החסידות, והעולים מפחת הרבנים נפלו בפח הצדיקים ותהיינה הרבנות והחסידות משמשות שתיהן בעירבוביה. אולם ביתר המחוזות והפלכים גברה יד החסידות על הרבנות וידה על העליונה. ואם אמנם מאת ה' היתה זאת לגרש מפניה את השיטה הישנה, אבל גם לאור ההשכלה לא פילסה נתיב ועוד קמה כצר נגדה, אולי עוד יותר מההולכת לפניה, ואם הרבנים יסרו את ההשכלה בשוטים, הנה הצדיקים והחסידים יסרו אותה בעקרבים. הצד השווה שבהן, ששתיהן גדרו הדרך בעד ההשכלה ויבנו דייק וישפכו סוללה, לבלתי תת את המשחית הזה, המכה בעברתו את שתיהן גם יחד לבוא בשערי הארץ. אולם האומר לחרס ויזרח שם קץ גם לחושך הזה, אם לא בפעם אחת, אבל מעט-מעט, כי הגיעו קרני אור מארצות אשכנז לארצות האלה ויגרש מפניהן חושך. בארץ ליטה הגיעו הקרניים האלה בדרך ישר מפרוסיה הקרובה שמה. ההשכלה מפרוסיה באה ומברלין זרחה להם, על כן זה שם המשכילים אשר יקראו להם שמה עד היום ‘בערלינער’; ובמחוזות ווהלין ופודוליה באה ההשכלה בדרך אוסטריה ובנותיה, הלא הנה ערי גאליציה, ובראשן הערים ברודי ולמברג. הקרניים האלה המעטים נקבצו נאספו על-יד על-יד והיו למאורות.

וילך איש מבית לווין מעיר קטנה ניקולאייב הסמוכה לעיר קונסטאנטין-ישן, הוא ר' מנחם מנדיל לווין (או לפין) הנקרא בפי כל ר' מנדיל מסאטאנוב (כי משם מוצאו) להתרפאות מחוליו לעיר ברלין בירת פרוסיה, והאיש חכם גדול בתורה ויד ושם לו בחכמת ההנדסה, ויארח שם לחברה עם הרמבמ“ן ז”ל ויהי לו לריע ולתלמיד מובהק, ובשובו לארצו ולמולדתו וכל טוב מורו ומלמדו להועיל בידו, ויפיץ עין אורו סביב-סביב וזרח אור לישרים, המה תלמידיו הרבים אשר בערים סביב למקום מושבו, וכאשר מטבע האור לגרש מפניו חושך, כאשר יאמר משל הקדמוני:

בְּרַק הָאֱמֶת כִּי זֹרֵחַ

אֹפֶל הַשֶּׁקֶר כֻּלּוֹ בֹּרֵחַ

לכן לא היו ימים מעטים ואור החכמה עשה לו כנפיים ותימלא הארץ אותו. לא היתה עיר בכל הערים האלה, אשר לא נמצאו בקרבה אנשי חכמה ומדע, ואם אמנם היו נרדפים על צוואריהם מחמת המציקים להם אשר רבו כארבה, בכל זאת חכמתם מצאה לה דרך ונתיב ללכת הלאה, וכל המכשולים לא עצרו כוח לעצור בעדה, ותלך הלוך וגבור מיום ליום ומשנה לשנה עד היום.

בערך שלושים וחמש שנה אחרי מות הרמבמ“ן ז”ל, בשנת תקפ“א. בהיותי בן עשר שנים, כבר נמצאו לי בעיר מולדתי קונסטאנטין-ישן, בפלך ווהלין אשר בארץ רוסיה (העיר הקרובה למטרופולין של החסידים היא העיר מזיבוז, מקום מושב הבעש"ט ונכדו ר' ברוך וממלא מקומו הרב מאפטא) ספרי התנ”ך עם ביאור ותרגום-אשכנז, ספרי ר' נפתלי הירץ וויזיל, ספרי דקדוק ושורשים של בן-זאב, ‘המאספים’ ועוד ספרים, אשר היו דרושים לחפצי והאירו עיני, וכזאת היתה גם ביתר הערים סביב לה, למרות עיני החסידות אשר גברה בארץ ותאמץ זרועותיה לרדוף את המשכילים ולבזות את ההשכלה לבלי תתה לפרוץ בארץ, וכאשר הגדיל לעלות הרב ר' מנדיל מסאטאנוב, כאשר הזכרתי למעלה, כן היו בימים ההם עוד כמה חכמים ונבונים נפוצים בעיר הכיכר, אשר קיננה שם החסידה, וברוחב בינתם השיגו חיל להפוך לאור יומם חשכת ליל, וחכמתם עמדה להם להיאבק עם גיבורי כוח, אשר משלו ממשל רב בקרב עדת ישראל, וידם עשתה חיל.

היהודים אשר בערי גאליציה הגדולות היו הראשונים אשר נגה עליהם אור החכמה מהרמבמ"ן ותלמידיו, והמה לרגלי מסחרם נפוצו בערי רוסיה ופולין, ויביאו עמם מזימרת ארצם מעט צרי, מעט דבש מדבש החכמה, מנחה לאחיהם בארצות האלה, ויטעמו בני הנעורים ותאורנה עיניהם. בייחוד הפליאו לעשות יהודי ברודי, עיר מלאה חכמים ונבונים, אשר כנעניה נכבדי ארץ ורוב עסקיהם היו בערי רוסיה, ובכל מקום אשר בא איש מיהודי ברודי לגור שם, לקח נפשות צעירי הימים במדברו הנאוה, וייפקחו עיניהם לראות כי ערומים הם מכל חכמה ודעת וישימו לבם ללמוד, ויהי בבקשם דעת ויהי האיש מברודי להם לעיניים ויורם הדרך. על-כן היו יהודי ברודי לזרא בעיני החסידים, ובפה מלא דיבר הרב מאפטה סרה עליהם ויקללם קללה נמרצת ואמר כי הם הביאו אפיקורסות לארץ רוסיה; כי היתה ההשכלה לקוץ ממאיר בעיניו ושנאה תכלית שנאה (עיין ס' ‘בית יהודה’ להריב“ל ז”ל, מהדורה שנית, ווילנא, תרי"ה, סוף הספר, צד 175 בדיבור המתחיל ‘ועתה הא לכם וכו’ '). וכל השתדלות הצדיקים והחסידים לרדוף באף את זורעי האור לא הועילה להם, כי ה' אמר: יהי אור!

אם ה' יבנה בית, שוא יעמלו הורסיו להפיל הקורה ולהרוס השתות; המה יאבדו והבית על תילו יעמוד, כי בנהו ה' צבאות. רבות רעות סלו לוחמי מלחמת האור מחמת אנשי חושך אשר בערה כאש, כל אשר יכלו לעשות למען ענותם ולשים לאל תקוותם והשתדלותם עשו, גרשום מן גו, שברו להם מטה לחם, החרימום, נתנום לחרפה ולדראון, הציתו אש המריבה בין צעירי הימים, דורשי חכמה, ובין חותניהם הבורים והנבערים מדעת ויביאו עליהם דיבתם רעה, כי עזבו את ה' ויינזרו לבשת, הפיחו כזבים באוזני נשיהם הצעירות, אשר לא היה להן פלס ומאזני משקל להבחין בין האמת ובין השקר ויאמרו לאמור, כי אבדה האמונה מבעליהן ונכרתה מפיהם ועוד מעט ויצאו מן הכלל, וכן הפרידו בינם ובין נשותיהם ויאלצום לתת להן ספר כריתות, למן ייגרשו מבית תענוגיהם, ייכרת אוכל מפיהם ויחדלו לבנות מקדש החכמה, כי ירעבו ללחם ופורש אין להם. רבים חללים כאלה הפילו למשואות נצח, אשר לא יכלו לעמוד מפניהם. לא היתה תחבולה ועצה, אשר לא המציאו הפאנאטיקים למען השמד את זכר ההשכלה מן הארץ, אבל לשוא! ה' אמר: יהי אור!

כפטיש יפוצץ סלע כן נפוצו קרני האור בכל ערי הארץ למרות עיני השומרים הסובבים בערים לגדור גדר ולעמוד בפרץ. בימים ההם מלאו הצדיקים והחסידים את הארץ, ולא היתה עיר אשר שגבה מהם. כי באו כארבה בעד החלונות ובאשנבים ויפרצו וירבו וידגו לרוב בקרב הארץ, ובכל מקום אשר באו שמה, בחרו דרכם וישבו ראש ויקחו שבט הממשלה בידם, וירעצו וירוצצו כל איש משכיל ודורש חכמה לבלי תת לו חנינה. אבל אם ה' ישמור עיר, לשוא שקדו השומרים הבלי שוא! עצת ה' היא קמה, כי לא ינוח שבט הצדיקים על גורל החכמה.

בעיר הגדולה ברדיטשוב המלאה לה יהודים השתרר בעת ההיא בתור רב העדה הרב החסיד המפורסם ר' לוי יצחק מזיליחוב, אשר לפי שיטת חסידותו היתה ההשכלה לזרא באפיו ויתעיבה כמו דווה. אבל לעומתו עמד למגן ולמחסה אל המשכילים וההשכלה הרב הגאון והחכם המפורסם, גביר לאחיו ונכבד בעיני הממשלה הר“ר יהושע השיל, הנקרא בפי כל בשם הרב מחלים. בצל כנפיו חסה גם המדקדק והמשורר הגדול הר”ר טוביה פדר (עיי' ס' ‘שם ושארית’ בראשו, בחודש תשרי ממכתב חודשי זה). סביב הרב ההוא נאספו כל משכילי העיר וישימו אל החכמה פניהם. ולא זע ולא חרד לבם לרגשת אויביהם אשר סביב שתו עליהם, כי לא יכלו לעשות להם רעה.

בעת ההיא היה בעיר אוּמאן בפלך קיוב איש גדול ורם, חכם ועשיר מפורסם הר“ר נחמן-נתן לבית ראפאפורט, מחותנו של הרב הגאון הנודע ביהודה ר' יחזקאל לאנדא מפראג, כי נכדו של הרב הגאון הנ”ל, החכם המפורסם ר' משה בן ר' שמואל לאנדא, היה חתנו. ויתחתן ר' נחמן-נתן את החכם המפורסם ר' חייקיל הורוויץ, אשר ישב גם כן בעיר אומאן ויקח לו לחתן את בנו החכם הנודע ר' הירש בר הורוויץ. ויהי כאשר גדל ר' הירש-בר ויהי לאיש חכם ונבון ועשיר, ויאסוף את משכילי עירו וידבר אל לבם לייסד בית-ספר בעירם ללמד שם את בניהם ולחנכם על ברכי מורים משכילים יודעי לשון וספר, לבלתי ילכו שובב תחת שבט המלמדים, אשר לא ידעו שחרם מוסר ודרך ארץ. ויעשו כן משכילי העיר, וישם ר' הירש בר אלוף לראש בית-הספר אשר יסד את החכם הנכבד ר' מאיר הורן ז“ל, הוא בית-הספר הראשון אשר נוסד בערים האלה, וממנו יתד ופינה לצמיחת ההשכלה סביב-סביב. העיר אומאן היתה בעת ההיא עיר של חכמים ואנשי-שם, ובייחוד התנוסס לתפארת בית השוע רנ”נ ראפאפורט, אשר שני חתניו הנזכרים למעלה וחתנו השלישי החכם הנכבד ר' ישעיה הורוויץ ז"ל ממוהילוב פודולסקי עשו להם שם גדול בחכמתם ובידיעתם הרחבה. גם החכם המליץ המפואר ר' יעקב אייכנבוים (אשר היה בסוף ימיו אינספקטור בבית-מדרש הרבנים בז’יטומיר) ישב שם זמן מצער ואירח לחברה את החכם ר' הירש-בר הורוויץ ולמד אצלו חכמת התשבורת וההנדסה. ככה נפוצו קרני אור החכמה בזמן קצר במלוא רוחב ארץ רוסיה.

בעיר מוהילוב על נהר דניסטר בפלך פודוליה חיו בעת ההיא שני אחים עשירים מופלגים, ר' מנדיל ור' שמואל לבית לוונזון אשר נפקחו עיניהם לראות כי לא טוב לחנוך את בניהם על ברכי המלמדים אשר לא דעת ולא תבונה להם לתת לתלמידיהם לקח טוב ליישר אורחותם. ויבקשו וימצאו לבניהם מורים משכילים חכמים וידועים, הלא המה ר' אהרן לרנר מעיר יארוסלאב אשר בגאליציה (הוא ר' אהרן לרנר אשר שר שיר נחמד בצאת לאור ראשונה ספר ‘תעודה בישראל’ בשנת תקפ"ח, הלא הוא כתוב בראש הספר הההוא) והמליץ המפורסם ר' יעקב אייכנבוים, אחרי כן הביאו שמה מטארנופול את המליץ הנפלא ר' אליהו וורבל, גם אותי משכו אליהם בשנת תקצ“ט. רבים מתושבי העיר לקחו מוסר ויראו את האור כי טוב הוא, ויתנו גם את בניהם אל המורים האלה ותרבה הדעת בעיר הזאת. עם המורים האלה אשר באו שמה ממרחק ארחו לחברה כל דורשי החכמה ודרך ההשכלה בחרו, ובראשם החכמים השלמים ר' ישעיהו הורוויץ (אשר הזכרתיו למעלה בדברי מעיר אומאן) ור' לוי יודילזון (אשר נמצא ממנו שיר יקר ונכבד ‘ליל הכפורים’ במכתב-עת ‘הכרמל’, שנה ראשונה, צד 205) והאחרון הגדיל הלא הוא הרב המופלג ר' יוסף הרצברג ז”ל, אשר חיבר ספרים הרבה ורובם עודם בכתובים. החכם הנכבד ההוא היה אחד מאוהבי היקרים אשר דבקה נפשי אחריו ביתר שאת ועוז, וכאשר הוציא לאור את ספרו ‘סולם הטבע’ חיברתי שיר לכבודו אשר במועל המוציא לאור את הספר הנ“ל בווילנה לא נספח כי אם לאקסמפלארים אחדים, והנני לתתו פה לעיני הקוראים נספח אל מאמרי זה ויהי מדי כתבי זה המאמר ערבתי מכתב לחתנו של הרב המנוח הנ”ל, החכם השלם הר“ר יחיאל ליברזון בברדיטשוב, אשר בידו נמצאים כעת ספרי המנוח שנשארו בכתב-יד, שישלח לי רשימה מספריו. והנני לתת פה את תשובתו אלי הנוגעת לדברי ימי הרב החכם המנוח ז”ל ולחיבוריו היקרים:

‘יהי נועם ד’ עליך אלוף נעורי הרב המחולל ברוב

התשבחות נודע בשערים רב התבונה מוכתר בכתרים,

כתר תורה וכתר כהונה, כבוד שם תורתו הא"ב הכהן

גאטטלאבער נ"י לפני שמש ינון שמו

מכתבך הגלוי מיום האחרון לחודש החולף כן בא אלי ביום הראשון ערב יום הכפורים, יום הולדתי, יום מלאת לי ל“ו שנים, וערבה לי ברכתך, ברכת הכוהן הגדול מאחיו כמנחה וכתשורה, ומאוד שמח לבי עליה, כי ידעת גם ידעת, בלי חנף אדבר, אשר מדי נמצאו דבריך ואכלם, וכבכורה בטרם קיץ כן אבלעם. אולם שמחת אנוש עדי רגע, כן גם שמחתי מהולה היתה בתוגה ואגלי רעל מסכת בכוס שמחתי בהעלותך על זכרוני שם חותני המנוח, נוחו עדן, הרב הגאון המפואר ה' יוסף הרצברג ז”ל ובבקשך ממני לרשום לך בקצרה את תוכן ספריו, אשר נשארו אצלי בכתב-יד להביא זכרונם במאמרך אשר תכין לדפוס בשם ‘הגזרה והבניה’ ואשר אליו אני נושא את נפשי. ובכן הנני בלב נשבר ונדכה למלאות את שאלתך. אך שאני-נא הפעם, ידיד נכבד, אם אעבור בהשקפה קטנה ככף איש על חיי ומעללי האיש המצוין הלזה, אשר היה אחד מראשי מכבדיך ומוקיריך, וחשבך לידיד נאמן, אדברה וירווח לי כמעט.

בשנת 1802 נולד בן פורת יוסף במוהילוב על נהר דניסטיר, ויהי יוסף בן עשרים שנים ויחל ללמוד את שפת אשכנז, והספר הראשון אשר אינה ד' לידו היה ה’מארגענשטונדען' להרב הפילוסוף רמבמ“ן, אשר ממנו למד קרוא ספר ושקוד עליו והעתיקו לשפת עבר, בעת אשר רעות רבות סביב שתו עליו, וישטמוהו ורבו חיצי הזמן. אז היה לו הספר הזה לכוס תנחומים, אשר ממנו שתה ורווח לו, כאשר במו פיו הגיד לי וכאשר תחזינה עיני הקורא מההקדמה לספר הזה, אשר הובא תחת מכבש הדפוס בשנת תר”ה בשם ‘מועדי שחר’ ואשר עננה הרת חזיזים שכנת עליה, וכהקיר בור מימיה כן תקיר תוגה ועיצבון. את הספר הזה הקדיש להשר הנכבד הרב ר' משה מונטיפיורי, עם מכתב נכבד כתוב בשפת אנגלית, אשר כביר מצאה ידו בה לכתוב כן, אף בשפת צרפת ידיו רב לו היו, כאשר יעיד על זה ספרו השני שהוציא לאור בשנת תר“י בשם ‘סולם הטבע’. ואשר הקדשו להרב המנוח רי”י היילפרין נ“ע, היא העתקה משפת צרפת להחכם בערנארדין דעס”ט פיער. הספר הזה כולו אומר כבור למחברו ולמעתיקו. מדי דברי בו התאפק בל אוכל מהזכיר את תלונת חותני, אשר התלונן באוזני, כי שמטו המדפיסים מווילנה שיר אחד יקר מאוד, אשר כתבת אתה ידידי הרב לכבודו, ואשר לפי דבריו היה אחד ממבחר שיריך.

בשנת כת“ר, שנת בואי במסורת הנשואין עם בתו הכבודה, היה רעייתי היקרה, ד' עליה, תחיה, הראה לי מעשה-ידיו להתפאר ספר כתוב בכתב אשורית בשם ‘ביקור תבונה הזכה’ אשר העתיקו משפת אשכנז להחכם היקר המהולל קאנט בשנת תרי”ח (קאנט’ס קריטיק דער ריינען פערנונפט), אחרי כן העתיק עוד הפעם את הספר הזה בשנת כת"ר ויתקנהו וייפהו ושינה שמו בשם ‘מורה נבוכי החקירה’. ושני הספרים האלה נתן על-ידי עוד בחייו ונמצאים אצלי. אין ערוך ליקרת הספר הזה, ומה רב טוב צפון בו לעם ההולכים בחושך לתור ולחקור באין חקר, כי בספר הזה אתה הראית לדעת, אשר בחקירה במה שאחר הטבע (מעטאפיזיק) מן הנמנעה לנו ידיעה ברורה, ידיעה הנדסית להחליט משפטים חייבים או שוללים המתנגדים, כי קצרה יד התבונה, בעלת קץ וגבול לידע מה נאמנה ולחרוץ משפט חרוץ בחקירה שהיא מחוץ לגבול כל נסיון אפשרי, רק ‘כאשר נראה שתכלית הכוונה הנשקפה תמיד מעל כל סדרי הטבע, וכל חוקי המידות והמוסר לא יתקיימו זולת באופן שנקיים המשפטים המחויבים, חובה עלינו להאמין, אשר המשפטים המחויבים הם כנים ואמיתים, וצדיק באמונתו יחיה ויאשר בארץ’. ומה רמה ונשגבה המריבה שהפריץ החוקר האלוהי הזה בין ילדי חקירותיו בחקירה העוברת הגבול (ווידערשטרייט דער טראנסצענדענטאלען אידעען) עת במופתים חותכים ונאמנים יעיד לך אמיתת הדבר והיפוכו במשפט אחד (טהעזיז אונד אנטיטהעזיז), להראות לך כי נבוכה תבונתך במחקרי אין קץ סגר עליה המדבר. – הספר הזה יכיל קרבו שלוש מאות דפים מרבע גדול.

בשנת תרכ“ח העתיק חלק שמיני וחלק תשיעי ‘דברי הימים לבני ישראל’ מהחכם גרץ, ונמצאים אצלי כתובים אשורית בכתב-ידו המפואר. גם העתקה הזאת נפלאה עד למאוד, כתובה בשפה קלה וצחה למען ירוץ קורא בה. עוד ספר אחד העתיק משפת צרפת להחכם מינץ ואשר כינהו בשם ‘מחקרי ארץ ישראל’, אך לא ידעתי איהו. הרבה מאמרים העתיק מהחכם ברנשטיין, מהם כבר נדפסו ב’המליץ' ויהיו נמצאים תחת ידי, אשר אם יאספו לאגודה אחת יהיו לספר גדול. יום ג' 28 יולי 1870 כתב אלי מכתבו האחרון, וכמו הרגיש בנפשו קירבת יומו האחרון קרא אלי מנהמת לבו: 'כל בניין גופי מוכה רסיסים, אין בו מתום ורק “מכאובים אסבולה עד אישן המוות” ‘. וזה האחרון לא איחרו פעמיו מבוא, כי ביום ה’ כ”ה לחודש מנחם אב התר“ל שנת ‘אהה ליום זה אבל ומספד לכל בני יוסף’ (הפרט בהקינה שנשאתי על מותו) בא בחלונו וישנהו על ברכיו ויגווע יוסף וייאסף אל עמיו. כבוד גדול עשו לו במותו, כי גדול ונכבד היה בעדתו, אשר ידעה להוקיר שמו בדעתה, כי הרים קרנה בכבוד מצאתי ציון קבר כתוב בכתב-ידו אשר ציווה לחרות על מצבתו: ‘נער הייתי, גם זקנתי, טובה נשיתי, עד המוות ישנתי. לולא האמנתי, ישועתי קרובה, בארץ החיים נצפנתי, לראות טובה אמרתי בחפזי, אי לך תבל אמרתי ברגזי, כל האדם הבל! אני הגבר, יוסף בן פינחס, מצאתי פה קבר, בארץ מתחת’. ראה עוד זאת: מצאתי ספר אחד כתוב כתב מרובע ואשר פיו יקבנו ‘אלומת יוסף’ מלא חציו ממנו בלקטו שיבלים שיבלים בשדי תרומות. הוא ספר מלא שירים שונים ומליצה נשגבה, מהם ילדי רעיוניו ומהם העתקות משפת אשכנז, אנגלית, ואיטלקית, חובר בשנת תר”ב וכבר נמצא עליו רשיון הצנזור משנת 1843, ולא ידעתי מפני מה לא הוציאו לאור הדפוס, כי רבי השירים ראויים לאור באור החיים, ובייחוד ‘רעיוני ליל’ להחכם האנגלי יונג, ‘הר לבנון’ להחכם וואלנה, ‘גבורות שמשון’ בשירים קצרים רבי היופי להחכם וולטר, ועוד כזה. אך בטח שורש דבר נמצא בו, כי על שני הספרים שהדפיס הוציא כספו מכיסו ולא שב אליו, כי לא מש מתוך אוהלו לחלקם ביעקב ולהפיצם בישראל. עוד נמצאו תחת ידי מאמרים נכבדים אשר כתב על חכמת הנדסה ומדידה, כתובים בכתב מרובע ושירים שונים ילדי-יום (געלעגענהייטסגעדיכטע). כה הקדיש האיש הזה הדגול מרבבה את כל עתותיו, אשר השאירה בידו עבודתו היומית לתורה ולתעודה, נעים היה לראות איך האיש הזה קטן-הקומה ורב-היופי בעיניים מאירות ומפיקות נוגה עם שערות ראשו אשר משלג הלבינו, עם לובן זקנו שהקיף את פניו כזר כסף, עם מצחו הזך שנסב למעלה ראש, איך האיש הזה, אחרי שבתו כל היום בחנותו כחנווני ולפנקסו, שב לעת ערב הביתה, וישב בחדרו ללמוד או לכתוב ותידד שנתו מעיניו ותנומה מעפעפיו, עד כי לא אחת ולא שתיים השחר הזכירו ‘שומר מה מליל! אתא בוקר!’ –

'מה מאוד איוותה נפשי להוציא לאור את ספריו היקרים; אולם אתה ידעתני, יקירי, כספי וזהבי לא יתנוני להניחם על קרן צבי ישראל, ואם לא קינאתי במחברים לסובב ערים ולהדפיס הגיוני רוחי, אשר חנן אותי אלוהים (אל תירא ישראל מפחד פתאום, כי לא קל מהרה אבוא אליך בספרי) בדעתי אשר גפן בוקק ישראל למחבריו, הבוק תבוק נפשו ופרי בל ישווה לו, אך למען אהבתי למנוח ז"ל אם גם גמרתי בדעתי לעשות זאת, אך עתותי לא בידי המה, כי נרצע אנוכי אל עבודה קשה מהבוקר ועד הערב, להביא טרף לביתי לכן היה-נא לי לפה להשמיע את דברי ברבים, מי הוא זה האיש אשר ירצה להדפיס אחד מהספרים אשר רשמתי פה, יוכל לפנות אלי על-פי הכתובת הכתובה מטה ואשווה עמו על צד היותר טוב לפניו. – לך הצדקה, ידידי הנכבד, אם תוציא הספרים האלה מאפלה לאורה בל יהיו כנפל אשה בל חזה שמש.

ובברכי אותך מעמקי לבבי שעוד תנוב בשיבה טובה, דשן שלאנן כאזרח רענן, ולכל בני ישראל יהיה ‘הבוקר אור’ במושבותם, הנני מוקירך בלב תמים כל הימים, מכבדך כערכך הרם והנישא.

יחיאל ברח"ש ליבערזאהן. בארדיטשוב'.

מלבד הערים האלה הגיעו קרני שמש ההשכלה גם ליתר ערי המדינה הגדולות מעט מעט ויותר. מכולן עשתה חיל העיר אודיסה, הבנויה על חוף ים השחור זה שמונים וארבע שנים ותהי סחר גויים. והיהודים אשר באו שמה לרגלי מסחרם מארץ גאליציה, ובייחוד מעיר ברודי, כללו את יופיה בפלסם נתיב גם לעדת ישראל להשכיל להטיב וללכת קדימה לרוח הזמן. ויסדו בית-ספר גדול ונכבד ללמד לנערים דעת לשון וספר, ומשם נפוצו תלמידים משכילים בכל דבר חכמה לכל הארץ ותימלא הארץ דעה.

אנוכי ידעתי את העיר אודיסה וחכמיה פעם ראשונה בשנת תק“ץ, וכבר היתה עיר מלאה חכמים ונבונים; בית-הספר פרח כתמר תחת השגחת הדירקטור החכם הנכבד הר”ר בצלאל שטרן, ועל-ידו ארבעת המורים הראשונים מטיבי טעם, הר“ר שמחה פינסקר הר”ר יצחק הורוויץ והר“ר אליהו פינקל ור' אברהם אבלי שליטא (זכר כולם לברכה). אולם למען דעת כל תולדות בית-הספר ההוא וכל פרטיו בעת כתבי זה המאמר פניתי לידידי החכם הנכבד המליץ המפואר הר”ר אליהו מרדכי וורבל נ"י, אשר עמד לשרת בתור מורה בבית ההוא שנים הרבה; וידע כל מוצאיו ומבואיו מראשית היווסדו עד היום הזה, ויאות לי החכם הזה ויכתוב על ספר כל תולדות הבית וכל אשר קרהו מראש ועד סוף, והנני נותן בזה את מכתבו לעיני הקוראים, אשר ידעתי כי לא למותר יהיה להם, כי רב טוב צפון בו לקורות התפתחות ההשכלה לישראל בארצנו:

לידידי היקר והנכבד, המליץ המפואר לשם ולתהלה

מו“ה א”ב גאטלאבער ני'.

מכתבך היקר מיום ט' באב הגיע לידי אחרי עברו ארבעה שבועות כו'. והנני למלא שאלתך בדבר תולדות בית-הספר ליהודים באודיסה, להודיעך קושט אמרי אמת, מתי נוסד ומי הם מייסדיו, מנהיגיו ומוריו, והעתים אשר עברו עליו מיום היווסדו עד אשר סגר מבוא מטעם הממשלה. אמנם הקשית לשאול ידידי, כי כאשר ידעת לא הייתי מן המורים הראשונים והמייסדים הישרים, גם המורים הראשונים כבר נאספו אל אבותם, ספו תמו ואינם, ולא אוכל עתה לדעת מה שהיה לפני, רק אשר שמעתי מפי חברי המורים הראשונים בהתהלכם אתי בארץ החיים ואשר יספרו התלמידים הראשונים ושאר האנשים החיים וקיימים אתי היום. אך דברי האנשים האלה אינם מכוונים יחד, ועל כן לבל אחטא בדברים אשר ניתנו להכתב לזכר עולם היה נחוץ לי לאסוף כל השמועות, לבררן ולצרפן בכור בחינתי, למצוא פשר ולהציל מהן דבר אמת.

הא לך עתה, ידידי, את תולדת בית-הספר לאמיתה, כאשר עם לבבי, אך טרם החלי נחוץ להקדים דברים אחדים על יושבי היהודים הראשונים באודיסה.

העיר אודיסה הבנויה בעצת הדוכס רישליה לחוף ים השחור להיות עיר לסחר גויים בשנת 1897, היא שנת תקנ“ד, היתה בקרב שנים לצמח ברכה נכבד-השורש ורב-הענפים. כציפרים עפות נהרו אליה המון אנשים מכל העמים והארצות. גם מאחינו היהודים באו לחסות בצל עץ החיים הזה כביר יושבים. האנשים האלה היו בתחילה מדלת עם הארץ, אשר נטו ממקומות מושבותם להימלט ממצוק, מנושים וחוסר לחם. המה היו מילידי רוסיה ופולין בני-בלי-שם, אשר בתכונת רוחם עמדו בשפל המדרגה נעורים וריקים מתורה, מחכמה וממוסר השכל, רובם היו מכת החסידים החשוכים, את אלוהים היו יראים ואת רביהם היו עובדים, ותהי יראתם כסלתם להאמין ולבטוח בהם, לשמוע בקולם כלמשפט האורים ולהיות להם למס עובד. אך לא כאלה חלק היהודים הבאים אחריהם ממדינת גאליציה, ובפרט מתושבי העיר ברודי. אלה היו לרוב אנשים חכמים ונבוני-דבר, אנשי שם, יודעי ויראי אלוהים באמת, לא ממקום ארץ חושך באו, כי העיר ברודי היתה מאז עיר רבתי מסחר וכנעניה נכבדי ארץ, אשר באו לרגל מסחרם בברית עם סוחרי אשכנז הנאורים, אשר אצלו מרוחם עליהם לפקוח עיניהם לאור ההשכלה. המה לא באו ריקם, כי אם מלאים כוח את רוח הבינה והדעת. זה בא בתורתו וזה בחכמתו, זה בידיעת לשון וספר וזה בכשרון מעשה וזה ברכושו למקנה וקניין. לקראת בואם שמחה הממשלה, כי מצאה בהם אנשים חכמים נבוני-דבר ויודעי המסחר, המדברים כלשון עם ועם ואשר כוח בהם להרחיב המסחר בעיר לטובה. גם היתה תקוות הממשלה מאתם, כי ישפכו את רוחם גם על שאר אחיהם הנבערים וכברזל בברזל יחד איש פני רעהו. ובכן נפלגו היהודים באודיסה לשתי מפלגות שונות. היושבים הראשונים היו נקראים בשם יהודי רוסיה, והבאים אחריהם מגאליציה וברודי התגוררו לבדם בקרב העיר גם בחרו להם בית-תפילה מיוחד ובשם ברודיים היו מכונים, ואף שהיו שתי המפלגות האלה נבדלות בדעותיהן, בנימוסיהן ובדרך חייהן בכל זאת ישבו בשלום יחד. לא הרעו ולא השחיתו, לא צררו ולא קנאו אשה את רעותה. כל אחת לפי דרכה ינקה משך הברכה בעיר ומשפע ימיה. גדלו והצליחו גם עשו חיל. ויהי כי ארכו הימים לשבת הברודיים באודיסה, ויבנו להם בתים וישימו, בנים ובנות ילדו להם, החלו לדאוג על חינוך בניהם, כי קצה נפשם בדרך אחיהם הרוסיים, המשלחים כצאן עויליהם לבתי המלמדים הבורים והנבערים מבינת האדם. וישכרו להם בתחילה מורים משכילים ללמד את בניהם בביתם; אך באלה לא הספיקו ולא מצאו להם כן. על כן נוסדו יחד אצילי עדתם לנסוך עצה מה לעשות לבניהם. הישרים האלה היו הגבירים מו”ה יעקב נאטאנזון וחתנו החכם ר' יהודה לאנדא, החכם ר' אביגדור ליכטנשטאט, ר' העשי הרצנשטיין, האחים הנכבדים ר' בריש ור' משה טראכטנברג, ר' זלמן הורוויץ, הדוקטור רוזנבלום ור' הירש רוזנבלאט. ויגמרו אומר ולא יעבור לייסד בית-ספר לנערים ולחנכם על-פי דרכם לתורה ולחכמה, למוסר ודרך ארץ. ר' שמואל ובנו ר' יצחק הורוויץ. החכם ר' שמחה פינסקר, ר' מתתיהו וולפזון והר“ר שוופלברג החרו-החזיקו את רוח הישרים הנקובים בשמותם למהר ולהחיש את מעשה הטוב למען תהיה אודיסה כגן-עדן, שחוברו לה יחד עץ החיים ועץ הדעת. האצילים אמרו את מעשיהם לראשי הממשלה, וישתדלו אצלם לתת להם הרשיון לקחת כסף מתוכן לשנה ממכס הבשר ליהודים ויסוד קיים לצרכי הבית. ותיאות להם הממשלה בשמחה לדבר הזה. אז לבשו הגבירים עוז לדבר על לב ראשי הרוסיים ולטובים שבהם את דבריהם לאמור: שמנו נא אחינו וישמע אלינו אלוהים. מאוד עגמה נפשנו לנפש בנינו המגודלים כפראים במדבר בלא תורה וחכמה. בדי ריק ייגעו כל היום בלי ברכה בלימוד בלי סדרים בבית המלמדים הבורים שהם בהמה המה, להם לכלות כוח נעוריהם ולבלבל את מוח קדקדם, למה יאמרו הגויים אשר בקרבם אנחנו יושבים: רק עם נבל ולא חכם היהודים האומללים, בנים אין אמון הם בלעגי שפה ידברו ושפת בבל שפתם. עד אנה נהיה לבוז בעיניהם? על כן מחרפת הגויים עלינו נסירה-נא את המכשלה הזאת מדרך בנינו, ולמען לא יחולל שם ישראל עוד זאת העצה היעוצה מאתנו: לייסד בית-ספר (שולע) לנערינו ללמוד בו תורה וחכמה, לשון וספר מפי מורים חכמים להשכיל לבותם וללמד לשונם לדבר וידם לכתוב למען תשגא אחריתם למצוא חן בעיני אלוהים ואדם. ויהי כשמוע האנשים את השם ‘שולע’, חיל ורעדה אחזום ורוב עצמותם הפחיד. לקול צללו שפתותם ויענו בתימהון ויאמרו הם, כי לא להזכיר בשם הזה. ‘הלפתותנו קראתם לנו הלא לעשות ‘שקאליס’ לבנינו ככל הגויים למען תפוג תורה ואמונה? חלילה לכם להביא עלינו חטאה גדולה, המעט לנו עוון טארנופול וברודי אשר החניפו הארץ בעוונם כעוון העגל’. ויתנו כתף סוררת ויפנו וילכו בחרי-אף. הרינה עברה בשער ותחרד כל עדת הרוסיים ותהי אך זוועה הבין שמועה. החסידים הקנאים, מורדי אור, צעקו חוצה וירימו כשופר קולם להחריד העם ולערבב כל שטן. המון הפתאים חרצו ככלב לשונם ויזעקו מר, המו, רעשו ובל ידעו מה. קהל המלמדים שמעו ויצא לבם ונפשם ירעה להם, כי ישבר מטה לחמם, המה זעקו חמס שמו את פיהם כחרב חדה לדבר על לב האבות, ישובו לערב יהמו ככלב ויסובבו עיר להזהיר העם בדברי עתק לאמור: הנה יצאו אנשים בני-בליעל למעול מעל בד‘, לזרוע זמורת זר בכרם ד’ צבאות, לעשות אודיסה הברוכה לעיר הנידחת, ללמוד חכמות מבלעדי תורת ד' אלוהינו, למען תשכח חלילה מלב בני ישראל. דעו-נא וראו כי רעה נגד פניכם, אל תשמעו ואל תאבו לעצת הנלוזים, כי מוקש היא לכם. אנשים ריקים ופוחזים עזי-פנים הפיחו קריה בשאון רוחם וישאגו בקהל: מדוע אתם מחשים להפר עצת הרשעים? הלא אתם הרבים ולכם המשפט בדבר כספנו ממכס הבשר אשר לטובת כלל העדה תעודתו, אך לא לטובת יחידים נגד רצון הקהל. מבשרנו לא ישבעו המורים הסוררים החוטאים ומחטיאים. ותהי צעקת העם גדולה, ריב ומצה בעיר והקול נשמע בבית הרבי מסאבראן, כי אליו נסו החסידים במר נפשם ובצרורות כספיהם להיות עליהם סתרה בצרה, ויצעקו: הושיעה אדמו”ר הצילנו מפח טמנו גאים וממוקשות פועלי האוון, אשר יעצו להדיח, כי בידך לב המלכים ושריהם כפלגי מים. ויתחלחל הצדיק ויחרד חרדה גדולה בשמעו, כי יקוט כסלו וגם לו פרושה הרשת מאת ה’שולע' לפקוח עיני הבוערים אשר בהם שמן חלקו ולכל בהן חיי רוחו, ויתהולל בתעתועיו וירבה להתנועע בכל גופו בתפילה, ויספוק כף וישתגע לעיניהם, וישם עד בוש, עד אשר לא היה בו עוד כוח לצעוק. אחר כן שאף רוח ויבלג וידבר על לב חסידיו וינחמם לאמור: אתם ראיתם כמה יגעתי בתפילתי לגעור בשטן המשחית, שריתי עמו גם יכולתיו. אל-נא תיראו עצת האוון לא תקום ולא תהיה. כה הראני אלוהים: אש התופת וגיא הנום יוקדת סביבות אודיסה כשבע פרסאות, ותחת רגלי הרשעים יקד יקוד כל היום כקורח וכעדתו יהיו אחריתם עדי אובד. ויקח את פדיון נפשם מידם, כסף לא מעט ויברכם וישלחם בשלום לביתם. גם באוזני הממשלה התאוננו אנשי העדה רע במכתב-בקשה למנוע מהברודיים חפצם בדבר מכס הבשר, כי שערורה בלבם לברוא חדשות אשר הן שקץ בעיניהם ותועבת ד‘. אולם קראו ואין עונה, צעקו ואין מושיע. בזה גם לעגה הממשלה לאיוולתם ותשמח מאוד על המעשה הטוב אשר עם לבב המשכילים לעשות ותמלא משאלותם לטובה. השר הצדיק גראף וורונצוב, נציב ארץ רוסיה החדשה ושר העיר לוושין תמכו בידם לבצע מחשבות לבם ולהוציאן לפעולת אדם. גם יד ה’ היתה לטובה עליהם וישלח להם בעת ההיא את האיש היקר והנעלה מו“ה אפרים זיטנפלד יליד ברלין מפטרסבורג. איש חכם גדול ונבון דעת, גדול בתורה ירא אלוהים ושומר אמונים, וישמחו עליו המייסדים כעל כל הון, ובכבוד גדול הפקידוהו להיות מנהיג (דירעקטאר) לבית-הספר, ובחודש אוקטובר 1826, היא שנת תקפ”ו, נפתחו חדריו המרווחים לשלוש כיתות לנערים ללמוד בו תורה וחכמה, כתב ולשון עד כלות להם שש שנים. בכל כת ישבו בתחילה שתי שנים, כי המורים המוכשרים עוד היו יקרים בימים ההם וההשכלה עוד לא נפרצה, על כן הסתפקו במעט אשר מצאו. המנהיג הר“ר זיטנפלד לימד בכת השלישית את חכמת הטבע, ידיעת הארץ לגבוליה ודברי-ימות עולם לעם ועם. תחת עיני השגחתו נמנו למורים הראשים החכם ר' שמחה פינסקר, בן הרב הדרשן המחוכם מטיסמיניץ, לכל לימודי לשון עבר, הרבני מו”ה יצחק הורוויץ נכד הגאון, ר' איצק הורוויץ, אב בית-דין דק“ק האמבורג ללימודי לשון וספר אשכנז לשון לימודים (רעטהאריק) ומלאכת החשבון. אחריהם בא ר' אליהו פינקל, נכד הגאון ר' אליהו מווילנה, ללימודי לשון וספר רוסיה, התורני החריף והבקי מוהר”ר אבלי שליטא ללימוד התלמוד, תחתיו היה ר' זלמן באלין למתחילים, ואחריהם המורים לכת התחתונה, וכאשר לא מצאו מורה למלאכת הכתיבה התנדב החכם מו“ה צבי רוזנבלאט מיקירי העיר ללמד את יופי הכתיבה לתלמידים חינם אין כסף. התלמידים הראשונים היו מבני הברודיים ומבני דלת העם, אשר לא השיגה יד אבותם לשלם שכר לימוד למלמדים, נשלחו גם הם לבית-הספר הזה, ויהי להם חוסר האבות למלאך מושיע לגאול נפשם מחושך וצלמוות לאור באור החכמה. גם רבים מהבחורים מיושבי בית-המדרש או היושבים בטל בביתם נקעה נפשם מהבטלה הזאת, לא שמו לב לזעקת הכסילים וילכו בחשק נפש לדרוש ולקנות חכמה בבית-הספר החדש הזה. הגבירים המייסדים ארחו לחברה מיוחדה להיות משגיחים תמידים לבית-הספר, ויתאספו לעתים מזומנים לפקח על כל הנעשה בו. גם מצאו את לבבם לפתוח בית-הספר גם לבית אלוהים למורים ולתלמידים ולכל מבקש את ד' בכל שבתות השנה ומועדי ד‘. המשכילים ברינה יגילו, כי חפץ ד’ בידם הצליח, והחסידים הקנאים חרקו שן ונמסו מכעש. ויהי כי קצרה ידם להרע לנגידים הנאורים, וישפכו את חרון אפם על המורים והתלמידים בעברם ברחובות ובשווקים, ‘סורו, טמא’ קראו למו, קיללום קללה נמרצת וידו אבן בם ופרש על שמלותם ופניהם. אך על חמת-אפם ולמורת-רוחם פרח מקל השקד לברכה, כי התלמידים שקדו יום-יום על דלתות החכמה, ולאט-לאט פותחה אוזנם לשמוע בלימודים, ותבוא חכמה בלבם וכשמן בעצמותם, וישתו בצמא את דברי התורה מפורש ושום שכל וכל דברי החכמה ויספרום לאבותם. ויפתום בפיהם, כי יבוא לפעמים לשמוע איך נופת תיטופנה שפתי המורים, ומה ביניהם ובין המלמדים אשר לבם צפון משכל. ויפת לב האבות ויבואו וישמעו באוזניהם ויבינו מה רבה הטובה והתועלת אשר הצמיחו הישרים בבית הזה ולא עוולתה בו. לא הנחמו על מעשיהם ולא יראו חמת הקנאים להלל ולשבח את מעשה הצדקה לפני שכניהם וכל מכיריהם ויאמרו לכול, כי אך שקר בפי הדוברים עתק בגאווה ובוז, לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו. מה שמח לב האבות, כעשיר כדל, בראותם את מעשי בניהם בביתם, איך הם עמלים לשנה ולשלש את חוקי לימודם, יכתבו בספר ויחשבו חשבונות במצוות מוריהם לבלתי בלות זמנם לריק ולעלות בדרך ההשכלה מעלה-מעלה. גם ראשי הממשלה באו לעתים מזומנות לראות את דרכי הלימוד וכשרון מעשי המורים, וייטבו בעיניהם מאוד וישמחו על מטע להתפאר זה אשר עזרו לנטוע. ובהגיע תור התלמידים לעמוד למשפט המבחן בצאת השנה, אז נקראו בכבוד ראשי הממשלה וחכמי המורים בבית-מדרש הגבוה (ליצעע) גם כל חכם-לב מהתושבים הנוצרים באו בעגלות צב ובכירכרות גם אבות התלמידים לשמוע ולראות את מעשה בית-הספר ומה פריו. ויתמהו כל הבאים על רוחב לב התלמידים להבין ולהשכיל בכל ענייני הלימוד ולעשות פרי בזמן קצר. בטוב טעם ובנחת השיבו כהלכה לשואליהם ויספקו כף ויתנו כבוד למבין עם תלמיד. גם מכתבי-העתים היללו בשער בת רבים את מעשי בית-הספר, וישבחו גם את המייסדים גם המורים והמנהיג, ויגדל כבוד הבית לשם ולתפארת. אולם, אהה, לא כביר שמחו נפשות המייסדים בהמנהיג היקר והחכם זיטנפלד זה. כי אך שנה אחת וחצי עמד על משמרת פקודתו, כי נפל למשכב על ערש דווי ויחלה ויחלש האיש הצדיק הזה וימת בלא בנים ובלא עתו לדאבון נפש כל יודעיו. גם מתנגדי ההשכלה לא מצאו בו כל עוול, כי בתמים התהלך תמיד בדרך אמונה אשר בחר. עד היום זכרו ברוך בפי כל מכיריו ולא ישכחוהו. אחרי מותו הוקם לראש המורים הבחור מרדכי ארנשטיין מקישינוב, אך נפשו קצה ככלות איזה ירחים אומנות מורים למצוא בה מחייתו, ולבו נשאו ללמוד חכמת הרפואה ויעזוב משמרתו וילך לו. תחתיו הוקם השלם רוזנבלאט הנ”ל, וילמד לא על מנת לקבל פרס עד אשר ימצאו המייסדים איש כלבבם לכהונת ההנהגה.

אז נשאו הגבירים המייסדים את עיניהם אל החכם בצלאל שטרן, איש חמודות אשר מלאו אלוהים רוח חכמה ויתרון הכשר דעת, הוא היה אז מורה בית-הספר בטארנופול, אשר ממנו שאב ראשית לימודיו, כי היה מתלמידיו הראשונים. מנגידי עיר ברודי השיאו אביהו אשה בנעוריו וארוחתו ניתנה לו בבית חותנו איזה שנים. בהן היה עמל ויגע בתורה גם איזן וחקר ברב כוח שכלו וימצא הרבה חכמה ודעת לשונות, ושמו יצא לתהילה עד חכמי אשכנז הגדולים אנשי שם בעמנו. ידיו רב לו בכל חכמה, ורגלו רגל ישרה בדרך אמונה אשר היתה איזור מתניו. עם כל זה היה גם בעל נפש טובה, טהר-לב וישר-פעלים. גם מפאת גופו היה איש גבה-הקומה, נאדר בהדרת פנים כתואר בני המלך. כל שומעי אמריו פערו פיהם למלקוש, כי לשונו לשון לימודים ופיהו נחל נובע, מקור חכמה להתייצב לפני מלכים. באיש היקר הזה בחרו המייסדים אשר ידעוהו להושיבו לכיסא הנהגת בית-הספר ויקראו לו בכבוד. וישמע אליהם בצלאל בן אורי זה, ויואל לשבת אתם, ויעזב משמרתו ויבוא הוא וביתו בשנת 1828 היא שנת תקפ"ח לאודיסה. וישמחו בו כל מבקשיו ויקבלוהו באהבה וכבוד ויינחמו עמו תחת זיטנפלד. ומשמחתם ששמחו בו העמידוהו נגידי העדה, אשר להם מהלכים בבתי השרים, לפני הגראף וורונצוב ויתר השרים וראשי חכמי הליצעע, ויתמהו כולם על הוד תארו ועל כל מענה פיהו לוקחי לב וישא חן וחסד לפניהם. ויאשרו את המייסדים, כי בחרו באיש כזה, ויהיו לו לאוהבים נאמנים ויכבדוהו מהיום ההוא והלאה. הגראף וורונצוב שם עינו ולבו לטובה על בית-הספר הזה, ושר העיר לוושין היה לאב ולאדון לו תמיד. שני השרים האלה שמחו על נצר מטעם זה יבוננוהו, יצרוהו ויתפארו בו.

וביום הוקם בצלאל על משמרת פקודתו לכהן בתורת מנהיג בית-הספר לקח עמו דברים וידברם לפני קהל ועדה, בהתאסף ראשי הממשלה וראשי חכמי הליצעע וראשי המורים והתלמידים, בשפת אשכנז ברורה וצחה על דבר החינוך ותועלת בתי-הספר בכלל ועל בית-הספר הזה בפרט, ומה התכלית הנרצה בו מהממשלה הרוממה ומהנדיבים אשר קראוהו לשום את עול ההנהגה על שכמו. ויאמר: אמנם ידעתי מה המשא הזה, ולבבי יפחד בזכרי את החוב המוטל עלי בכהונתי זאת ולפני מי אני עתיד ליתן דין-וחשבון אם אגרע מחוקי, אולם זאת נחמתי, כי אם לא רב חילי, הן רצוני גדול וחזק לסבול ולזאת, לשמור ולעשות, ובאלוהים הנותן עוצמה לאין אונים אבטח, כי יהיה עמדי להצליח חפצי בידי להפיק רצון מהבוחרים בי ומישראל, אחר-כן נשא דעו לימים ראשונים ויזכור ימי עולם, המה ימי-הביניים, ימות החושך אשר חלפו ללא טובה לישראל ועוניו מרוד מאוד בהיותו מורדף בלי חשך ולא הרגיע בגויי אירופה. ובמקום אשר נתן מנוח לכף רגלו ישב ישראל בדד, נבדל ונפחד מיתר העמים, ובסתר הערפל אשר שם חתולתו השע את עיניו מראות כל אשר נעשה בארץ. כי בלע ד' את מסכת החושך הנסוכה על העמים ושחר החכמה עלה וילך הלוך והאיר עיני לאומים ומושליהם. ברוך אלוהים המשנה את העתים והגולל חושך מפני אור, ברוך הוא אשר הטה לב המלכים והשרים להיטיב מענו ולהצמיח לנו ישע וצדקה בחסדם הגדול כיום הזה, אשרינו, מה טוב חלקנו, שאנו חיים היום תחת ממשלת אדונינו הקיסר ירום הודו, מושל ביראת אלהים צדיק, וכמוהו משרתיו הישרים בלבותם יתאמצו להרים קרננו, אשר עוללו בעפר ימות החושך והצלמוות. ‘זכרו זאת אתם, אחי בני עמי, תמיד, התפללו בעד שלום הקיסר וביתו וברכו את השרים אשר הם עתה נוכח פנינו, הששים לעשות צדק, יתן ד’ להם כפעלם וכרוב חסדם ישיב להם‘. אחר כן שת פניו אל התלמידים הנאספים ויאמר: ‘אתם התלמידים’ אשר באתם הנה לקנות חכמה, לא תלמידי כי בני אתם וכאב את בן ארצכם מהיום הזה והלאה, עליכם עתה תיטוף מלתי, מי יתן תהיה נגד עיניכם תמיד. אמנם בטוח אני בכם, בחורי חמד, כי בכל מאודכם תרדפו לבקש בינה, כי תטו אוזן לשמוע בלימודים ולשמור גם בבואכם לביתכם לעשות ככל אשר יושם עליהם מפי מוריכם לצדקה; אולם לא די לי בזה למצוא כל חפץ לבבי. הנה בית-הספר הזה דבר חדש הוא, לא נעשה כמוהו עוד בעדתנו, וחתחתים בכל דרך חדש לבני עמנו החרדים על דבר ד’ ותורת קודשו פן יבולע להם. הבוערים בעם לא ידעו וכסילים טרם יבינו, כי ברבות החכמה כן תרבה הדעת את ד‘, כמאמר החכם מכל האדם: ‘אם לבינה תקרא, לתבונה תתן קולך; אם תבקשנה בכסף, וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ד’ ודעת אלוהים תמצא’. ‘אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד’, ענו אחריו חכמי המשנה ז"ל. על כן, בני, אם קטנים אתם בעיניהם, גדולים יהיו מעשיכם להיטיב או להרע, ודעו-נא, כי בידכם טובת הבית הזה, בידכם הוא להרים כבודו ותפארתו להיות לאור גדול, עיני כל העדה עליכם ועל דרככם ולפי מעשיכם, אם טובים ואם רעים, יהיה נשפט הבית הזה לתהילה או לתהלה; כי לפני פריו ייכבד העץ. זכרו זאת, בני, והתאוששו לאשר בדרך בינה ובמעגלי צדק, למען תעברו חלוצים לפני אחיכם הילדים אשר כגילכם להעיר גם לבותם לאהבה את החכמה והתושיה ולקרבם לתורת הבית הזה. לא יסכון משכיל המונע חכמתו בלבו, כי עליו החוב להפיצה בקרב אחיו ולהרבות הדעת כאשר עשו המשכילים הישרים מייסדי הבית הזה. ואם תשחיתו דרככם ללכת שובב ולפרוע מוסר בשרירות לבכם, תביאו עליכם ועל מוריכם המלמדכם להועיל קללה ולא ברכה, תשלמוני רעה תחת טובה, ושחתם ליתר בני העדה הצעירים למנוע מהם טובה רבה. אך עוד לי מלים לכם, בני. הנביא ישעיה, קדוש עליון, אמר בתורתו לישראל: ‘הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם’ להזהירם לבל ישכח מלבם לעולם ממי מי יצאו, וזאת היא אשר עליו עתה אעיר לבבכם. שנים הם העיקרים היקרים, אשר תשמרום בדרך חייכם ככלות לכם שנות הלימוד בבית הזה ותגדלו ותבואו באנשים, והם השכלה ורוח הלאומי (אויפקלערונג אונד פאלקסטהימליכקייט), בהם תצליחו דרככם למצוא חן בעיני עלוהים ואדם. מי יתן ויכולתי לחרות אותם על לוח לבכם ועל לב כל משכיל בבני עמנו לבל יליזו מרוחכם לעולם, כל השוכח את עמו ואת מולדתו מאבד לבו ומשחית נפשו. על כן שמרו בלבבכם את שני הדברים האלה וחיו בהם, היו ליהודים משכילים, אז תביאו עליכם ועל מוריכם לצדקה ברכות טוב, ויקויים בנו הכתוב: ויהי נועם ד' אלוהינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו אמן.

זה תוכן הדברים אשר דיבר בהרחבה בהראותו את רוב דעתו ובקיאותו. כל שומעיו התענגו על מתק דעיהו וחן שפתיו. אחרי כן ברכוהו בשלום וילכו לביתם. גם את התלמידים שלח בצלאל לביתם לשלושת ימים וישארו אך הוא והמורים. וישב לדרוש דעת את כל הנעשה בבית-הספר עד בואו, וימצא הכול מסודר ונעשה יפה בעתו, אך לא לפי מקומו, כי אמר בעיר רוכלת עמים זאת עוד לעשות לתושיה לטובת התלמידים להורותם ראשית לימודי חכמת המסחר והפנקס, ולכל הפחות את לשון צרפת הנהוגה אצל רוב הסוחרים. אך יען לא נמצאו אז עוד מורים יהודים לענייני הלימוד האלה, התנדב הוא ללמד לשון צרפת חינם אין כסף עד אשר יימצא מורה יהודי. בתחילת ימי החודש מרחשון החל הלימוד, ומן היום ההוא עמד בצלאל על משמרתו באמונה. מאז הבוקר שעה שמינית עד הצהרים ומן שעה שנייה עד השביעית אחר חצות היום לא מש מבית-הספר, ויהי עמל תמיד ללמד ולהשגיח על המורים והתלמידים לבל ייצא רגע אחד לבטלה. עם המורים התנהג כאח ועם התלמידים כאב, וכן היה בעיניהם ויאהבוהו ויכבדוהו ושמעו אמריו כי נעמו. גם על המורים גם על התלמידים שפך את רוחו, יעיר בבוקר בבוקר לרדוף לבקש חכמה ודעת, ללמוד וללמד. גם המורים הראשים עשו אז דבר גדול להגדיל תושיה ולהאדיר, כי נתן אלוהים בלבם לאסוף ולקבץ ספרים לחכמה וללשונות מאת כל מתנדב כיהודי כנוצרי, כל אוהבי בית-הספר נשאוהו בספרים רבים ומועילים, ומעת ההיא הוסיף עליהם בצלאל מהכנסת בית-הספר בכל שנה ושנה עד כי היו לאוצר ספרים יקרים חדשים גם ישנים בלשכה מיוחדת מחדרי בית-הספר. מבאר-מים חיים זה שאבו התלמידים שוקדי החכמה ודורשי דעת, אחרי אשר כלו שנות לימודם. גם רבים מהם הצליחו לעשות פרי בידיעות ולשונות לדבר ולכתוב בהן בשלמות. בשנת תקצ“א בא הבחור פאפיטש מברודי אחרי כלותו את שנות לימודי בבית-הספר למסחר (רעאלשולע) אשר שם, אותו שם בצלאל למורה שפת צרפת וחוץ לזה ללמד חכמת הפנקס, המשנה ויופי הכתיבה. בעת ההיא עזב ר' אבלי שליטא את משמרתו וילך לבקש לו דרך אחרת למחיית ביתו, ומעת ההיא פסק לימוד התלמוד מבית-הספר ואנשי המועצה מהמייסדים ובצלאל נמנו וגמרו ללמוד תחתיו להועיל את ספרי ‘אמרי שפר’, ‘תעודה בישראל’ ו’התורה והפילוסופיה' להרגיל את התלמידים ללשון חכמים ולהרחיב השכלת לבם. כאור בוקר יזרח שמש, יבקיע בקרניו בסבך החורש מצל והגאיות ונקיקי הסלעים, כן אור מעשה הצדקה הבקיע עד חדרי לבב ההמון הרב למחלקותיו לפקוח עיני העדה על תועלת בית-הספר ועל יצר לבב בצלאל וצדקתו לבני עמו. כי כאשר היה גדול ונכבד בבתי השרים, עמד למליץ אצלם על העדה לדרוש טוב ושלום לכל אישיה בכלל ובפרט, כל איש מציק פנה אליו לעזרה והוא החיש לו ברוחו הטובה. האבות החלו לשלוח למאות את צאן ילדיהם לרועה נאמן זה. גם מתנגדיו בתחילה השלימו לו לאט-לאט, ויגדל גם בעיני העדה ויהי רצוי לרוב אחיו. אז דיבר על לב ראשי העדה לשית נוספות ממכס הבשר על מתכונת כסף היסודי לא למענו עשה, כי היה שונא בצע ומתנות ויסתפק בשכרו אלף ושתי מאות רובל כסף לשנה לחיות בו בצמצום לפי היוקר באודיסה, אך לטובת המורים היה עמל, כי עגמה נפשו להם להיטיב מעמדם, כי לדאבון נפשו היה שכרם בתחילה מעט למלא ספקם ללחם ביתם. אשר על כן עזבו רוב המורים את משמרתם ויהיו נודדים למחיה אחרת. גם הבחור פאפיטש עזב את מקומו וילך ללמוד חכמת הרפואה בברלין, ויאותו אנשי העדה לשאלת בצלאל, ויהי הנקל בעיניהם להוסיף מן המכס על קרן היסודי, עוד יתרה עשו לתת בית גדול אשר לעדה במתנה לטובת צרכי בית הספר. שמוח שמח בצלאל, כי היה בידו להרחיב למורים בשכר טוב ולהוסיף עליהם עוד מורים חדשים, אשר יעמדו על משמרתם ימים רבים ולא יעזבוהו כאשר בראשונה. אז יכול לבצע מחשבתו הטובה לעשות כפלים לתושיה, ויחלק בשנת תקצ”ד את בית-הספר לשש כתות לשש השנים לחבר באוהל התורה הזה; את בית-הספר ליסודי הלימוד (נארמאלשולע) אשר בטארנופול ואת בית-הספר למסחר (רעאלשולע) אשר בברודי, ויבחר לו למורים מבחור תלמידיו אשר עשו פרי בחכמה ולשון, ואלה שמותם: ר' מרדכי המכונה מאקס אחי ר' יצחק הורוויץ, ר' אליעזר ישראל קניגשאץ, ר' בנימן חיות המכונה מורגנשטרן וה' קאנדל. וכל אשר בחר בו בצלאל הקים אותו משגיח הליצעע למורה בלי כל הבחנה כמשפט. בעת ההיא בא גם בן-דודו הר“ר זלמן דינס מטארנופול לאודיסה וגם הוא נספח על בית-הספר. וככה סידר ותיקן בצלאל את משטר הבית החדש: בכת הראשונה לימד ר' זלמן באלין את ספרי התורה בראשית, שמות ובמדבר (ספר תורת כהנים נשנה בכיתות העליונות) ה' שמריל קאנדל את הקריאה בלשון אשכנז ורוסיה וראשית לימודי החשבון, בכת השנייה, השלישית והרביעית הר”ד זלמן דינס את ספר דברים ונביאים ראשונים, ה' קניגשאץ את לשון רוסיה, ה' מאקס הורוויץ את לימוד לשון אשכנז ומלאכת החשבון וה' חיות, האמן השלם במלאכת הכתיבה, לימדה לתלמידי ארבע כיתות התחתונות. בכת החמישית והשישית לימד המנהיג בצלאל את ידיעת הארץ לגבולותיה ודברי-ימות-עולם. החכם פינסקר הורה את ספרי נביאים אחרונים וכתובים, דקדוק לשון עבר וחכמת הפנקס, המשנה ר' איצק הורוויץ את לשון אשכנז לשון לימודים (רעטהאריק) ומלאכת חשבון הסוחרים, ר' אליהו פינקל את לשון רוסיה וה' מאקס הורוויץ את לשון צרפת ור' זלמן דינס את ספר ‘תעודה בישראל’. מעת ההיא צמח מטע הצדק בבית החדש הזה לברכה ופריו לגאון ולתפארת. הגראף וורונצוב לא גרע עיניו מהבית הזה ויתפאר בו, לא בא אורח נכבד משרי הממשלה הגבוהים או מארצות אירופה האחרות אשר לא הובילהו הגראף, בחור מעם זה, להראות לו בין חדושי אודיסה גם את בית-הספר ליהודים הראשון ברוסיה. בין אלה הנכבדים היו גם הלורד דורהאם והבארון דה באראנא ודומיהם. וייטב הבית ומשטרו בעיני כל רואיו ויהללוהו, וכל אחד כתב את משפטו עליו לטובה ויחתום בחתימת ידו בספר הכבוד הנעשה לדבר. גם להממשלה הרוממה הילל הגראף את בית-הספר וישתדל אצלה לתת למורים הראשים אותות הכבוד של זהב, ולבצלאל בחירו ואהוב-נפשו את שם התפארת אזרח נכבד לגפו בשנת התקצ“ו. אולם תחת משאו הכבד רבץ בצלאל ויחלה את מחלת הכבד, וכמעט הגיע עד שערי מוות. אך עשירי ונגידי העדה אספו כסף נדבות וישלחוהו בעצת הרופאים לקארלסבאד להתרפא שם במימיה החמים. בימים ההם ובצלאל מתרפא בחמי קארלסבאד התאזרו גם ראשי המורים לתת עצה בלב המייסדים לייסד גם בית-ספר לנערות בשלש כיתות ללמדן בו את קריאת לשון עברית, אשכנזית ורוסית, הכתב והחשבון, התפירה והרקימה וכדומה. וידברו על לב ראשי העדה ויפתום בפיהם להוסיף עוד מקופת הקהל לצורכי הבית הזה. ובצלאל שב ורפא לו ממחלתו, וירא את הבית החדש הזה וימצא בו הכול על מכונו וסדרו וייטב בעיניו. גם הבית הזה ניתן תחת הנהגתו. בשנת תקצ”ז לבש גם בצלאל עוז וידבר באזני הגראף וורונצוב להרחיב מעשה הצדקה גם לפלך בסאראביה ולייסד גם בקישינוב בית-ספר לנערים. וישמע אליו השר הצדיק הזה, וישלחהו שמה באיגרת פתוחה אל הגוברנאטור פידרוב להיות בעזרו להטות לב ראשי העדה למלא את כל חפץ לב בצלאל בדבר הטוב הזה. ובמעט חודשים אשר ישב בקישינוב עלתה בידו לייסד שם בית-ספר לנערים בארבע כיתות לארבע שנים לפי צורך המקום. ויכתוב הספר את תכנית משטר וסדרי הבית, אשר יפתח בראשית ימי שנת תקצ“ח. וימן למורים את המשכיל מאלטשינר ואת פרידפרטיג ללשון אשכנז ועבר, וליתר ענייני הלימוד בחר מתלמידי בית-הספר באודיסה, ואת ר' משה לאנדא, נכד הגאון ר' יחזקאל מפראג, לראש ומשגיח עליהם. ואני הייתי אז במוהילוב אשר על-יד נהר דניסטר מורה בבית הנגיד מו”ה מנחם מנדיל לוונזון. ויהי כשמעי את אשר יעשה מורי ואלופי בקישינוב תקעתי יסודות תקוותי בו לספחני אל אחת הכהונות בבית הזה אשר יסד, ולבקש לי מנוח. ואמהר ואבוא אליו בבקשתי זאת. אולם תוחלתי זאת נכזבה, כי אמר אלי: אהה, למה זה איחרת לבוא, כי המשגיח והמורים כבר ממונים בהבטחת פי ולא אוכל לשוב. אולם אל יפול לבך, לך לך לאודיסה, שם תמצא בריווח מחייתך והוחל לי שם, כי משמרת אתה עמדי לתת לך מקום בין העומדים לפני. ואשמע בקולו ואבוא לאודיסה, ולא ארכו הימים שמוני הגבירים ר' חיים אפרתי ור' אברהם משה ראפאלוביטש למורה בניהם בביתם. גם ידידי המליץ היקר רק יעקב אייכנבוים ז“ל שמח לקראת בואי ואהי לו לחבר בבית-הספר המיוחד (פענסיאן) אשר עשה לו לבדו לחיות עליו. בשנה ההיא היא שנת תקצ”ז בא לאודיסה הוד קיסר רוסיה ניקולי האדיר עם בנו יורש-עצר. בין שאר מעשי העיר הגדולים לא איחר הגראף וורונצוב להראות לנגידי ריסיה הנישאים גם את שני בתי ישראל. וייטבו גם בעיניהם, ובצלאל נחל כבוד ויקר בהתייצבו לפניהם. גם השר משנה אובארוב, המופקד על השכלת עמי רוסיה, אהב את בצלאל ויכבדהו למשמע אוזן. אולם איש יקר ונכבד בלתי מקנאים מי ימצאהו. גם לבצלאל קינאו בעדה. יש אשר מצאו תנואות עליו לשום דופי ותהלה בבית-הספר לנערים, כי ישתמשו ברוב שעות היום רק לענייני חכמה ולשונות לועזיות וללשון עבר במעט. גם את ספרי התנ“ך לא יספיקו ללמדם עד תומם. ויש אשר התאוננו רב באוזני ראשי הקהל וילינו את אנשי העדה לצעוק חמס, כי רוב הכסף ממכס הבשר יובא לאוצר בית-הספר, ואוצר בית-החולים יחסר. ויאמרו להאביד את בית-הספר ולסגור חדריו כדבר אין חפץ בו. אוי לגבר הבוטח בהמון, אשר כגלי הים ינוע אל כל רוח. רגע ינוחו בדממה ורגע ישאון ברעש ויעלו קצף. גם אהבתם וגם קנאתם הבל. אך לשוא חרצו המחרפים לשונם, כי הממשלה בחרה בבית הזה ותהי לו למחזה ומעוז. רק לדברי המתאוננים בדבר לשון עבר שת בצלאל את לבו וישמע להם כי צדקו. אז בשנת תקצ”ט בחרו בי המייחסים בעצת בצלאל למורה לשון עבר בכת השנייה, השלישית והרביעית לנערים ובבית-הספר לנערות ללמד את יופי הכתיבה והחשבון. בשנת תר“ב נתנה הממשלה הרוממה לבצלאל בהשתדלותה גראף אשר חפץ ביקרו את השם אזרח נכבד למורשה, לו ולזרעו אחריו. בתחילת ימי הסתיו שנת תר”ג בא הדרשן מנחם ליליינטאל לאודיסה מטעם המשנה אובארוב לבשר לעדת היהודים, כי בלב הממשלה לייסד בתי-ספר לרבנים בווילנה וז’יטומיר ובשאר הערים בתי-ספר מחלקה ראשונה ושנייה להשכלת בני היהודים. ויבוא החכם ליליינטאל לראות את בית-הספר ויבחן גם את התלמידים וישתומם למשמע אוזניו ולמראה עיניו ויהלל ויפאר את בית-הספר במכתב ארוך בספר-הכבוד הנזכר. את המנהיג בצלאל אשר כלתה נפשו לראותו לא מצא אז, כי שלחו הגראף וורונצוב לחצי-האי קרים לחקור אחר מצבות ר' יצחק סנגורי ואשתו הסנגורית. ובשובו משם שלחו השר הזה לפטרסבורג לעמוד שם בסוד יועץ הממשלה ורבני ארץ רוסיה להיוועץ על דבר בתי-הספר אשר בלב הממשלה לייסד ליהודים. בשנה ההיא עשו המורים את יום החמישה-עשר לירח זיו ליום החג להתלמידים השוקדים בלימודם לתת להם את מכתבי התעודה בקהל. ראשי העדה ואציליה גם דיברו אז את דברי דרושיהם, איש איש כחכמתו, ועלי שמו לשיר בשירים על יום הכבוד הזה לזמרם במקהלה.

המנהיג בצלאל שב מפטרסבורג לפעלו ולעבודתו בבית-הספר אשר לא מש מעשות פרי. התלמידים נהרו למאות מארבע כנפות העיר הגדולה והמונם הלך הלוך ורב, עד כי קטן היה הבית מהכיל גם החצי מהנערים המובאים להסתפח בנחלת התורה והחכמה. כלבנון רעש פרי צמח הברכה, אך עוד יסף בעת ההיא שורש למטה, כי נפקד מקום שלשת המורים השניים ואחרים באו תחתם ומלאו מקומם לטובה; ה' מאקס הורוויץ עשה לו בית-ספר לנערות (פענסיאנאט) בביתו, ויעזוב בשנת תר"ו את משמרתו בכת השנייה, השלישית והרביעית, ותחתיו נבחר ללימודי לשון אשכנז והחשבון תלמיד בית-הספר המשכיל המנהדס ר' אבא גולדהארד המכונה לאנדא. המורים ר' זלמן דינס ור' זלמן באלין מתו זה אחר זה, ויבוחר החכם ר' אייזיק לאנדסברג לשרת בארבע כיתות התחתונות, ואני לימדתי בבית-הספר הזה את כל דקדוק לשון עבר זולת השמות וספר ‘אמרי שפר’ וספרי ‘אמת’ ודניאל עזרא נחמיה. אהה! המנהיג והמורים, אלופי חברי ומיודעי, גוועו ואינם להעיד על מעשי בבית הזה; אך שהדי במרומים הוא יודע וכל קהל אודיסה והמון תלמידי יודעים את כל עמלי לחתום תורה בלימודי ולפחת רוח לשון הקודש ורוח האמונה ויראת ד', רוח חיים בלב כל תלמידי בשלושים וחמש השנים אשר עמדתי לשרת בבית-הספר הזה, נפשי יודעת מאוד, כי אין מי יכזיבני. זכרה לי אלוה לטובה את כל אשר עשיתי לכבוד שמו.

הכנסות בית-הספר גם הן היו הולכות ומתרבות שנה-שנה מהנשאר מהוצאותיו, והבית הצליח לעשות חיל ורכוש במשך השנים, כי היה לו כסף שנים-עשר אלף רובל באוצר הממשלה (באנק) קרן קיימת ואוצר ספרים יקרים בחדריו, גם בית האבנים אשר נתנה לו העדה מלבד קרן היסודי (פאנד) אשר נתן לו מקופת הקהל. אז היה ביד המנהיג שטרן והמשגיחים להוסיף שכר המורים. המשנה אובארוב מת, והשר שכמאטוב אשר עמד תחתיו חשב מחשבות לקחת את בית-הספר מיד העדה ולשנותו לטוב לשני בתי-ספר. (א) את שתי כיתות התחתונות לבית-ספר מדרגה ראשונה; (ב) וארבע כיתות העליונות לבית ספר מדרגה שניה. בחודש דעצעמבר שנת 1852, היא שנת תרי“ג, ביצע המשנה את מחשבתו הטובה אשר חשב לעשות. אולם נוחלה אז תוחלת בצלאל, אשר קיווה להגדיל כבודו להיות המנהיג הראש לכל בתי-ספר ליהודים אשר יווסדו בארץ רוסיה על-ידי הממשלה, הורם המנהיג הזה ממצבו ופקודתו, אשר שמרה עשרים וארבע שנים. ותחתיו הוקמו שני משגיחים רוסים לשני הבתים אשר חילקם המשנה. וכל הרכוש, הקרן קיימת ואוצר הספרים ובית האבנים וכל כלי בית-הספר הנמצאים באו תחת יד הממשלה הרוממה, כנהוג בכל בתי-הספר המיוסדים על-פי פקודת הממשלה. בבית-הספר מדרגה שנייה נשארו למורים יהודים שלושת המורים הראשים וה' מאקס הורוויץ ואני הכותב זאת. בעת ההיא, לפני בוא שנת 1853, בא לאודיסה המשנה נורוב לראות, כי נעשתה עצת הממשלה הטובה, ויפקוד אז את בצלאל שטרן להיות היהודי המלומד בבית המשגיח העליון (קוראטור) על כל בתי-ספר בארץ רוסיה החדשה. אולם הפקודה הזאת היתה למורת-רוח בצלאל ויעזבה אחרי עמדו בה כשלושה ירחים וישב בטל בלי כל משמרת עבודה בביתו, ופקודתו ניתנה לר' אליהו פינקל בתנאי לעזוב עבודתו ללמד לשון רוסיה לאיש רוסי מלידה ומבטן. ובכן נשתנה בית-הספר הראשון אשר לעדה לטובה. כל זאת נגע עד לב בצלאל. גם פגעי הזמן רעים חברו יחדיו למרר חייו. מחלתו הנושנה, מחלת הכבד, עוררה אז כשחל ותהפוך את פניו וכל עור בשרו לירקון. כל ימי הקיץ בשנת תרי”ג חלה את חוליו זה ויחלש ויגווע למחלת לב כל יודעי שמו ולאבל כבד לכל העדה. זאת היתה אחרית החכם וישר באדם הזה. תולדות ימי חייו כתובים על ספרי ‘שפתי רננות’, חלק שני, ונשנו בספר ‘מכתבי עברית’, אשר הוציא לאור המליץ המהולל והמפואר מאיר הלוי לטריס ז"ל. ועל אחד הלוחות של אבן השיש, אשר הוצבה לציון על קברו, כתבתי הטורים האלה:

צִיּוּן בְּצַלְאֵל אֲנִי מַצָּבֶת קָבֶר

לֹא לְפַאֵר שְׁמוֹ, הַנּוֹדָע לְכָל גָּבֶר

רַק מְנוּחָתוֹ כָבוֹד הִנְּנִי מַזְכֶּרֶת

תִּפְאֶרֶת כּוֹכָב אוֹר יָקָר הוֹפִיעַ,

אֶבֶן אוֹפֶל דּוּמָם אֵיכָה יַבִּיעַ?

שְׁמוֹ עָלַי נִקְרָא וּכְדֵי לִי תִפְאֶרֶת

לָכֵן בָּזֶה דְמִּיָּה תְהִלָּה לפ"ק.

גם ר' אליהו פינקל לא האריך ימים, כי הוכה במחלה אנושה, אשר דכאה חייתו וימת בשנת 1860, היא שנת תר“ך, ויבוא תחתיו להיות היהודי המלומד ומורה לשון רוסיה המשכיל ה' גניקס, תלמיד בית-ספר הרבנים בווילנה. גם ר' יצחק הורוויץ חלה את חוליו אשר מת בה, ויבוא תחתיו מורה רוסי ללמד לשון אשכנז. ידידי ר' שמחה פינסקר עזב את משמרתו בבית-הספר וילך לעיר ווינה להדפיס שם את שני ספריו היקרים ‘לקוטי קדמוניות’ וספר ‘מבוא’ ויבוא תחתיו החכם אייזק לאנדסברג. גם ר' שמחה פינסקר נחלה אחרי הוציאו את ספריו ויפאר את שמו להיות נמנה בין גדולים וימת בשנת תרכ”ד. שלושה משגיחים רוסים חלפו בבית-הספר מיום אשר נשתנה. אחד מהם הוסר מפקודתו ושניים מתו. אחרי מות המשגיח השלישי הוקם בהשתדלות הגראף סטראגונוב איש יהודי למשגיח בית-הספר, הוא ה' מאקס הורוויץ, אשר היה היהודי המלומד אצל השר ההוא. אמנם הוא התאמץ להחיות בבית-הספר את רוחו הראשון אך לא עלתה בידו. עוד שש שנים עמד הבית על עמדו, כי בשנת 1874, היא שנת תרל"ד, עלה עליו הגורל, על-פי פקודת הממשלה הרוממה עם כל בתי-הספר לרבנים ובתי-ספר מדרגה שנייה אשר יסד המשנה ליהודים – להיסגר.

הנה כי כן נאסף בית-הספר ליהודים, אשר הצמיח בארבעים ושמונה השנים אשר עמד ישע וברכה רבה ליושבי היהודים ולזרעם אחריהם באודיסה. מי יגיד ויספר את כל הטובה אשר עשה? אין קץ למספר התלמידים אשר שאבו מבאר מים חיים הזאת, באר חפרוה נגידים כרוח נדיבי עם; מה רבו הבנים אשר פנו למסחר אחרי עזבם את הבית הזה, גדלו, הצליחו ויהיו לאנשים ישרים בעושר ובכבוד. רבים מהם באו אל בתי-ספר הגבוהים ויגדלו בכל חכמה לכבוד ולתפארת. וכמעט כולם השכילו והצליחו בכל מעשיהם. כמה נשתנה רוח כל יושבי אודיסה משנת 1826 עד היום הזה לטובה, כולם יזכרו לברכה את הבית ומייסדיוו, מוריו ומנהיגיו.

זה ספר תולדות בית-הספר ליהודים באודיסה, רשום בכתב אמת אחר חקירה ודרישה היטב כמשפט להיות לזכרון לדור; לא יחסר בו מכל קורות הבית ומלמדיו להועיל ומה פעלו ועשו.

מכבדך כערכך א.מ. וורביל

יודעי בינה לעתים, אשר ידעו את היהודים בעיר אודיסה וסביבותיה בטרם היווסד שם בית-הספר ואחרי-כן, המה הכירו וידעו את פעולת בית-הספר ההוא ורב הטוב הצפון בו לבית ישראל. בו התפתחו כשרונות התלמידים ויהיו לאנשים חכמים משכילים אנשי שם, ובכל אשר פנו, אם לבתי לימוד המדעים הגבוהים, או למסחר וקניין וחרושת המעשה, עשו חיל ומצאו חן וחסד בעיני אלוהים ואדם. אחד מהמצויינים שבתלמידי בית-הספר ההוא, אשר מצאתיו שמה בשנת תק“ץ בהיותו עוד נער בן שש-עשרה או שבע-עשרה שנה, הוא ידידי החכם המפואר, איש חיל ורב פעלים ה' יואַכים טארנופול, תושב אודיסה עד היום, סופר מהיר ובייחוד בשפת צרפת, ורוח נדיבה תתמכרו לכתוב פעם בפעם למטרת הרמת קרן עמו בשנת תרי”ט (1859) נדפס בלשון רוסיה במכתב עת ‘רוסקי אינוואליד’, נומער 47, מאמר גדול ונכבד מאת החכם ההוא, על דבר ‘השפעות הממלכות הנאורות ורוח הזמן על מהלך השתלמות העברים ומצבם המדיני’. את המאמר ההוא העתקתי אז תיכף כשיצא לאור בלשון רוסיה ללשוננו ונדפס במכתב-עת ‘המגיד’ שנה שלישית (תרי"ט) מן נומר 22 עד 29 בכלל. עוד קודם לזה בשנת 1855 יצאו לאור בלשון צרפת (דפוס אודיסה) ספר ' Notices ' וכו‘, ובעת ששלח החכם הנ“ל את מאמרו להרעדאקטור של מ”ע ‘רוסקי אינוואליד’ להדפיסו כתב אליו גם כן מכתב מיוחד (נדפס גם כן על-פי העתקתי במ"ע ‘המגיד’ שם), ושם הוא מזכיר גם את ספרו הנ"ל בלשון צרפת ואומר בזה הלשון: ‘ומצא חן כמעט בעיני כל שרי רוסיה, והרבה עניינים מספר הוא, נעתקו בספרי-זיכרון אנגליים, אשכנזים ועבריים’. ובשנת 1868 הדפיס (באודיסה) בלשון רוסיה את הספר הנכבד ОПЫТБ וכו’. הספר ההוא עשה שם גדול והעיר אוזני רבים מעמנו ומעם הרוסים. אחרי כן הוציא לאור (גם כן באודיסה) בשנת 1871 את ספרו בלשון צרפת ' Reflexions ' וכו'. גם הספר הזה מצא חן בעיני כל קוראיו. אשרי לבית-ספר המעמיד תלמידים כאלה, וזה פרי בית-הספר אשר יסדו היהודים המשכילים באודיסה על-פי התעוררות עצמם בטרם נתנה ידה הממשלה הרוממה לפועל טוב זה; אשרי העדה שככה לה!

מיום שבא דיקרטור שטרן לשכון כבוד באודיסה ולנהל את בית הספר, חשב מחשבות להיות להועיל ולעזר לבני עמו בארץ אשר בא להשתקע שם. וכאשר עזבתי העיר קישינוב ובאתי לברדיטשוב בחודש כסלו תרי“א כתבתי משם לאודיסה להרב הדירקטור ר”ב שטרן, והצעתי לפניו בעצת ידידי החכם הנכבד דוקטור רוטנברג שישתדל אצל הרשות לפתוח בית-ספר בהעיר הגדולה ברדיטשוב, אבל מאת ה' היתה נסיבה, כי לא על-ידי הרב החכם שטרן תיוושע העיר הזאת ותפקחנה שם עיני העיוורים, כי איש אחר בחר לו ה' לעשות על-ידו את התשועה הגדולה הזאת בישראל, כאשר עיני הקורא תחזינה מישרים במה שיבוא בהמשך מאמרי זה במקומו הראוי.

ו: אור חדש

מדי עמלו ויגעו חכמי יועצי אודיסה ברעש וסאון וקול המולה גדולה לבוא לעזרת החכמה והדעת בארצנו, להכין אותה ולסעדה ולתקוע אותה יתד במקום נאמן, ולהגיה חשכת בני עמנו בארץ רוסיה, ותהי מהומה ומבוכה בקרב עדתם כהמות גלי הים ביום סער, והמלחמה כבדה בין המימינים והמשמאילים, והנה מים חיים יוצאים ומפכים ממעיין קטן בירכתי עיר קטנה, כמי השילוח ההולכים לאט, ולא ישאו בחוץ קולם ובשאון דכים לא ירגיזו איש ממנוחתו, ובקרבם מזור ותרופה לכל מחלה אנושה וכל שותיהם יביאו חיים ומרפא לבשרם.

בין חגווי סלעי עיר קרמניץ, בקצה גבול ארץ רוסיה על-יד ארץ אוסטריה, עומד בית קטן ודל, הרחק מאדם העיר, הבית ההוא לא תואר ולא הדר לו, וכל רואיו יכירוהו כי בעליו לא יתענג על רוב טוב, ומי זה יעלה על לבו, כי מן הבית הזה יצא אור חדש להאיר ליהודי רוסיה לפקוח עיניים עיוורות, לא בחיל ולא בחוסן, לא ברעש ולא ביד חזקה, כי אם ברוחו הכביר, רוח דעת ויראת ה' טהורה, ובעט סופרים אשר בידו, עט סופר מהיר, מדבר אל עמו מקרב ולב עמוק במועצות ודעת, שולח אליהם דבריו על-ידי ספריו המחוכמים, ודבריו היוצאים מלב טהור ורוח נכון נכנסים לאוזני רבים מקוראיהם ועיניהם אורו.

הקורא המשכיל יבין, כי האיש ההוא, אשר ממנו יצא האור לכל יושבי ארצנו, הוא הרב החכם המפואר, יחיד בארצו ויקר בעמו, הר“ר יצחק בר לווינזון ז”ל, הוא ולא אחר.

הרב ריב“ל נולד בעיר קרמניץ ביום האחרון משנת ה' תקמ”ח, הוא ערב ראש השנה של שנת תקמ“ט, נפטר ביום כ”ד לחודש שבט בשנת תר“ך, אחר שנעשה בערב ראש השנה בן שבעים ואחת שנה, ויהיו ימי חייו שבעים ואחת שנה, ארבעה חודשים וארבעה ועשרים יום, וחיבר ספרים הרבה, הלא המה נזכרים בשמותם על ספר מכתב חודשי ‘הבוקר אור’, שנה שניה (תרל"ז), חוברת טבת-שבט, וזכרון ימי חייו בא ב’ספר הזכרונות', שכתב וחיבר המשכיל הנכבד הר”ר ברנהארד נתנזון מתוך ספריו וכתביו של הרב ז“ל שהגיעו לידו מאת בן-אחותו של הרב ריב”ל ז“ל הר”ר יעקב ישראל לווינזון נ“י לטוב ייזכר שם שניהם. ‘ספר הזכרונות’ יצא לאור בווארשה בשנת תרל”ו ביחד עם ספר ‘זרובבל’ שנדפס גם כן בהשתדלות הר“ר ב' נתנזון ובהוצאותיו בעמל ויגיעה רבה, אחר שנדפסו שני חלקים ממנו כבר באודיסה בשנת תרכ”ג ותרכ“ד. ובשנת תרל”ז הוסיף ה' נתנזון שנית ידו להוציא לאור ספר ‘תולדות שם’ מהרב ריב“ל ז”ל, ועוד ידיו אמונה להדפיס יתר ספריו הרבים שנשארו בכתב-יד, אשר כולם טובים ומועילים ומאירים עיניים, אם יהיו נדיבי עמנו בעזרו לסעדו ולתמכו לפועל טוב כזה.

הרב החכם הנעלה והדגול מרבבה ר' יצחק בר לווינזון ז“ל, איש גדול ורם בחכמה, אוהב עמו אהבת עולם, אהבה בלי מצרים, גיבור חיל כארי ללחום מלחמתה של תורה וחכמה ודרך ארץ, מלחמה בשלום בלא ריב ומצה, הוא האיש אשר בחר בו ה' להאיר אור חדש לאחיו בארץ מולדתו, אשר בהלו נרו על ראש המשכילים זרח אור לישרים והלכו רבים לאורו ולא שמעו קול נוגש, כי למן היום ההוא אשר החל החכם ההוא להפיץ קרני אורו בארץ וחכמתו האירה מלוא רוחב ארצנו, חמת האיוולת שככה מעט-מעט וחרבה שבה אל תערה ולא יספו עוד המקנאים ללכת את דורשי החכמה בחמת קרי כאשר עשו לפנים, כי נפל פחד האמת עליהם, האמת המדברת מתוך ספריו של הרב ז”ל, ורבים מישני האיוולת הקיצו ותבוא בם רוח להבין ולהשכיל, ויפנו עורף אל האיוולת ויהפכו לאנשים אחרים.

הן אמת בתחילת צמיחתו היה גם הוא מטרה לחיצי זעמם של המקנאים בוזי החכמה ומורדי האור, אבל אחר אשר הוציא לאור ספרו ‘תעודה בישראל’ (נדפס ראשונה בשנת תקפ"ח) ושמו נודע לתפארת לשרי המלכות ועד שהמלך במסיבו נרדו נתן ריחו, אויביו קפצו פיהם וכמעט נאלמו דומיה, כי ראה כי ה' עמו ונתן חינו בעיני מלך ושרים, וגם לא מצאו בו מאומה להתלונן עליו ובעל-כורחם שמו יד לפה.

בהיות הרב ריב"ל עוד צעיר לימים איווה למושב לו את העיר ברודי, עיר של חכמם ושל סופרים בימים ההם וגם אחרי-כן. בעיר ברודי ובערים סביב לה ארח לחברה עם ראשי חכמי הזמן ההוא, הלא המה ר' שלמה-ליב ראפאפורט, ר' נחמן קרוכמאל, ר' יוסף פרל (גם את החכם הזקן בעת ההיא ר' מנדיל לפין מסטאנוב ידע פנים אל פנים, ר' בריש בלומנפלד (מעתיק ס' איוב), ר' יעקב שמואל ביק, ר' ישראל בודק, דוקטור ארטר, ר' ליבוש מיזיס ועוד ועוד. בחברתם התעוררה רוחו לעשות דבר גם לטובת אחיו בארץ מולדתו למען הרם קרנם בכבוד ולנשאם מעפר השפלות, להוציאם מעבדות האיוולת והבלי השוא ולתת להם מהלכים בין המשכילים רואי-אור. ויהי בשובו לארצו ביצע אשר נדבו לבו, ואחר אשר לימד דעת איזה שנים בבתי הגבירים אשר ביקשו פניו להורות את בניהם בביתם (כנהוג בימים ההם אשר לא היה בית-ספר לישראל, וכל מבקש דעת, החפץ לחנך את בניו על ברכי החכמה, לקח מורה לביתו, אם היתה ידו משגת להוציא כסף הרבה) שב לעיר מולדתו קרמניץ, ויואל לשבת גלמוד וערירי, אחר שנתן ספר-כריתות לאשתו ובנים לא היו לו (כי הילד היחידי שהיה לו מת גם הוא בקטנותו), וישם אל עמו פניו ומחשבתו וכל מעינו בו להיטיב אחריתו, ומני אז לא סר מאוהל התורה והחכמה ולא סר שבט סופרים מבין אצבעותיו עד יום אחרון.

כאשר כבר אמרנו למעלה, יצא לאור הדפוס ס' ‘תעודה בישראל’ בשנת תקפ"ח, היא השנה הראשונה אשר החלה מלכות רוסיה לצבוא צבא מישראל. היהודים חרדו לקול הפקודה אשר באה עליהם כחתף לתת מבניהם לצבא. בניהם אשר נבדלו מבני עם הארץ בכל עיניהם [? [ודרכי חייהם, אשר גודלו על ברכי המלמדים בבתי החדרים מבלי דעת מלשון הארץ אף מילה אחת ומבטן אמם קוּראו להיות נענים וניגשים, יראים ופוחדים מכל איש אשר לא מבני ישראל הוא, איך יהפכו הבנים ההם פתאום להיות אנשי חיל נושאי רומח וחרב ולובשים בגדי אנשי הצבא? היולד גוי גיבור מלומד מלחמה פעם אחת? המן החלש יצא עז? – אין ספק כי כוונת הממשלה היתה בעת ההיא לטוב בית ישראל, להשוותם מעט-מעט לאזרחי הארץ ולתת להם חוקים ומשפטים טובים, יחיו בם כיתר עם הארץ, ולוּ חכמו השכילו ראשי אלפי ישראל לקבל את הפקודה הזאת בסר פנים יפות ולהגיש תודתם אל הממשלה, אשר קירבה אותם לעבודתה כיתר בניה העמים הרבים החוסים בצילה, כי אז שמה גם הממשלה עיניה עליהם לטובה: אולם הדבר הזה לא היה אפשר בימים ההם, בהיות היהודים במצב כזה, אשר לא היה אפשר להם להבין ולהשכיל, כי כוונת הממשלה לטובה, והיתה הפקודה הזאת בעיניהם רק כגזרה רעה וקשה, אשר לא יוכלו לעמוד בה, ויקראו צום וגזרו תענית וקול בכי וצעקה נשמע בחוצות בכל הערים אשר בני ישראל נחתים שם, לתמהון לב השרים והפקידים, אשר ראו עמל גדול ויגיעה רבה להקים את דברי הפקודה ביד חזקה, ויביאו השרים את דיבתם רעה באוזני הממשלה, כאילו היו היהודים עם סורר ומורה אשר לא יחפצו להביא צווארם בעול המלכות, והמלכות מצדה גם היא מלאה חמה על היהודים אשר נראו לה כבועטים בטובה, וזאת היא הרעה היותר גדולה אשר מצאה את היהודים, כי הם והממשלה לא הבינו איש את רעהו, ותהי שערורה בקרב הארץ.

כאשר נפל פחד הפקודה הזאת על היהודים, וכל חפצם ומגמתם היה להינצל ממנה, פנו אל הצדיקים – המה רבי החסידים – אשר היו בימים ההם, ואשר הסכן הסכינו היהודים להאמין בהם ובמופתיהם, כי בידם לעשות כחפצם בשמים ובארץ, ובידם לב מלכים ושרים כפלגי מים, ואפילו עם הקב“ה בעצמו גוזר גזירה, ביד הצדיק לבטלה, ויבואו ויצעקו ויבכו באוזני הצדיקים לאמור: הושיעו, אנשי קודש, כי לכם הישועה! אנשי קודש אלה לא ידעו מה לעשות, כי ראו כי רעה נגד פניהם, כי על-פי הרוב הצדיקים האלה השלווים ושקטים בבתיהם פרים ורבים הם ובנים רבים יולדו להם, ועל-פי הפקודה החובה על המשפחות בעלי בנים הרבה לתת מבניהם לצבא ראשונה, והנה חדלו הצדיקים לדאוג להעם כולו הצועק באוזניהם, וידאגו לבניהם ולבני-בניהם הרבים לבלתי יילקח מהם לעבוד בצבא. ויהי כאשר ניתנה הדת, כי הסוחרים המשלמים מס גדול בעבור המשפט אשר להם לסחור את הארץ, חופשים הם מתת בניהם לצבא, וילכו הצדיקים, עיני העדה, וייכתבו בספר הסוחרים הגדולים וישלמו המס הקצוב מן כסף התרומה, אשר הרימו מדלת העם הצובאים עליהם לקחת ברכתם, ויהיו הצדיקים חופשים משעבוד מלכות ובניהם יוצאים ביד רמה, ועדת ישראל נבוכה. בעת ההיא לבש קנאה אחד ממשכילי הזמן הוא, הר”ר שלמה ישעיה לאנדסברג מקרמניץ, תושב העיר קוריץ בגליל ווהלין, ויכתוב ‘מגילה עפה’ תוכחת מגולה אל ראשי הצדיקים מאשר העם הזה המתעים, וידבר אתם משפטים ודרכם על פניהם יוכיח. המגילה הזאת היא לפי ידיעתי הראשונה, אשר ערב איש יהודי בארצנו לכתוב בפומבי נגד המתעים האלה, וכפי הנראה נשאה חן בעיני רבים מבני עמנו, כי נעשו ממנה העתקות הרבה וקראו אותה בערים רבות בראש כל חוצות, אבל לא באה לדפוס וברוב ימים נאבדה מתוך הקהל, וקצת ממנה נמצא אצלי בכתב-יד.

בעת ההיא נתפרסם ספר ‘תעודה בישראל’, אשר מטרתו ללמד דעת את העם, כי נחוץ מאוד ללמוד מלבד לשון הקודש על-פי סדר נכון, גם לשונות העמים, ובפרט לשון המדינה אשר בלעדיה לא ירים איש מתושבי הארץ את ידיו ואת רגליו, והוא כאיש זר בקרב ארץ מולדתו. נקל לדעת כי העת הזאת היתה מוכשרת לקבל תוכחת מוסר השכל כזה, ועל כן עשה לו הספר הזה כנפיים וירבו קוראיו יום-יום..

אין מספר לצעירי בני עמנו, אשר פקחו עיניהם בעת ההיא ונתעוררו ללמוד לשון הקודש ולשון המדינה. שמו פניהם כחלמיש ולא זעו ולא חרדו מחמת הקנאים אשר עמדו להם לשטן, ויעשו אגודות-אגודות בכל עיר ועיר, והמשכילים המעטים אשר נמצאו כבר פה ושם עזרו על-ידיהם, ויסוגו אחור מעדת החסידים וישימו אל הדעת פניהם.

ועוד יתרה עשה הרב ריב"ל, כי לא הסתפק במה שהעיר את לב הצעירים מבני ישראל ללכת באור הדעת, כי שם גם אל הממשלה פניו והשתדל בכל עוז להעירה ולעוררה לייסד בתי-ספר לעברים ללמדם לשון המדינה ושאר הידיעות הנחוצות ולתת להם אדמה לעבדה ולשמרה. משפל מצבו בעירום ובחוסר כל הרים קולו אל הממשלה הכבודה ויכתוב בקשות, ואיגרות שלח לשרים גבוהים ורמים בעיר המלוכה, ואיש לא ידע את כל עבודתו אשר עבר בצר ובמצוק לטובת אחיו להיטיב אחריתם.

כתאנים במדבר נמצאו בימים ההם חכמים משכילים אחרים בערי המדינה, אשר מדעת עצמם הלכו בנתיבות דעת ורגליהם רגל ישרה בטרם יצא עוד הרב ריב"ל להאיר לארץ ולדרים עליה מבני אחינו.

בעיר ברדיטשוב הגדולה והמלאה לה יהודים מפה לפה, התנוסס לתפארת החכם השלם ר' יוסף הירש פוליטשינצקי נ“י (אשר שימש אחר-כך בכהונת אחד ראשי המורים בבית מדרש הרבנים בזיטומיר יותר מעשרים שנה, ואחר שנסגר הבית הזה בשנת תרל"ג (1873) שב למקומו לברדיטשוב), צעיר לימים היה אז, רך בשנים ואב בחכמה, כי קרא הרבה ושנה הרבה ולמד הרבה, ויותר שהיה חכם עוד לימד דעת לתלמידים הרבה וינהלם במעגלי צדק, ממנו יתד ופינה לאושר רבים מבני הנעורים אשר הקשיבו לקח מפיו ואחר-כך נעשו חכמים בכל דבר חכמה, ומהם אשר הלכו ללמוד בבתי החכמה הגבוהים ויהיו מאושרים ומאשרים, וזולתו היו שם עוד חכמים ונבונים, כמו ר' הירש ראבינוביץ, ר' אביגדור וולקנשטיין, אשר העמידו תלמידים הרבה ועזרו לטובה. בעיר רובנה היה בעת ההיא החכם המופלג ר' צבי סג”ל (שימש גם אחר-כך בכהונת מורה בבית-מדרש הרבנים בזיטומיר ונפטר שם) והיה שם רב מטעם הממשלה. בעיר קוריץ החכם שלמה ישעיה לאנדסברג (גם כן רב מטעם הממשלה). בעיר מזריטש בגליל רובנה החכם ר' ליבוש חארי נגיד ומצווה לעדתו. בעיר לוצקה ר' בריל ליב שטוקפיש, אחד מאצילי העדה. בעיר באר במחוז פודוליה החכם ר' מאיר רייך, מתלמידי ר' מנדיל לפין ז“ל. בעיר פרוסקורוב במחוז הנ”ל הגביר החכם ר' יהושע הורנשטיין אשר גידל את בניו על ברכי מורים חכמים מפוארים, ואחד מהם היה החכם ר' מאיר הורן הנזכר למעלה בדברי מעיר אומאן, בקאמניץ פודולסק הגביר הנכבד ר' מרדכי לווינזון מחותנו של הגביר הנ"ל ואשר גם הוא החזיק מורים חכמים לבניו, ועוד רבים כאלה מלבד אלה שנזכרו כבר. כל החכמים והנבונים אלה היו אחר כך לעמודי-התווך לבני הנעורים, כאשר החל רוח החכמה לפעמם, ויהיו עלימו סתרה מפני חמת מורדי האור, ויהי ספר ‘תעודה בישראל’ להם לעיניים ובאורו הלכו ונהרו.

ויהי מקץ שנת תקצ“ב, ואני אז בין אחת ועשרים שנה, הלכתי מעיר מולדתי קונסטאנטין-ישן למסעי בדרך עיר קרמניץ, ושם ראיתי פעם ראשונה את פני הרב החכם הגדול ר' יצחק בר לווינזון והוא היה אז בן מ”ד שנים, ויקח לבי בתואר פניו (ראה ‘ס’ הזכרונות' ריש פרק א' את התמונה המליצית אשר תיארתי שם לבקשת המחבר, ואגב אעיר פה, ששם בסוף הדף בהערה אחר השורה האחרונה חסרה שורה שלמה וכך צ"ל: ‘לצייר אותו על-פי זכרוני לבד, אבל מבלתי ידעי מלאכת הציור מוכרח אני’) ובנועם דבריו ודבקה נפשי אחריו וגם הוא אהבני אהבה עזה אהבת עולם. ובראשית שנת תקצ“ג באתי לעיר דובנה, וינהו אחרי צעירי העיר הזאת המשכילים וייאספו סביבי וישימוני למורה להם לנחותם בדרך ההשכלה, ואאות להם ואשב שם כל ימי החורף. שם מצאתי את החכם המופלג, חד השכל וזך הראות, הר”ר זאב וולף אדלזון ז“ל, אשר בא כשנה לפני מארץ ליטה לדובנה. הוא היה מתלמידי הרב הגאון ר' מנשה איליער, בעל ‘אלפי מנשה’, ובבואו לדובנה עשה לו שם גדול בחריפותו ובחכמתו ורבים השיב מדרך האיוולת לדרך החכמה והעמיד שם תלמידים הרבה, אחד מתלמידיו המובהקים הוא הרב החכם המדקדק ר' חיים צבי לרנר נ”י, שהיה אחר-כך מורה לשון עבר בבית-מדרש הרבנים בזיטומיר.

החכם ר' זאב אדלזון ז“ל היה אחד מן המצויינים אשר פעלו הרבה להפיץ חכמה בישראל, ויען כי לא האריך ימים ומת בעניין רע בעיר אודיסה (ביום ב' לחודש אלול תרכ“ו לפ”ק), אמרתי להעתיק פה הדברים המעטים אשר כתב אודותיו ידידי המנוח החכם הנכבד הר”ר ליבוש חארי ז“ל, באחת הערותיו לס' קהלת עם תרגום יהודית של הרה”ח ר' מנדיל לפין, שהוציא לאור הר“ר צבי הכהן רייך מבאר בשנת תרל”ג באודיסה בדפוס הר“ר מ. א. בילינסון: וזה לשון החכם ר”ל חארי (שם דף כ“א ע”א): ‘פה מקום אתי להזכיר את האיש הנפלא ה"ר זאב אדלזון, אשר כל יודעיו יעידון ויגידון את צדקתו, שהיה מאותם הנרדפים כל ימי חייו ומסתפק במועט וחי חיי צער והתבודדות, וקנאת איש מרעהו מעולם לא עברה על לבבו וטובת ומתנת העשירים לא חפץ ומאס בהם, גם משולחן אחרים לא נהנה, והיה די לו פת חרבה ומעט מלח ודג קטן ומים במשורה, ובכל זה היה תמיד, שמח וטוב לב בחלקו, והיה בעיניו כמתת אלוהים אשר יחונן לעשיר ומצליח, ואך לתורה ולמדע כלתה נפשו כל הימים, ושכלו היה צח ובהיר בלימודיות, גם בתלמוד ופוסקים ידיו רב לו. האיש המצוין הזה היה מילידי ליטה. בן מי הוא? מעולם לא שמענו ממנו, אך זכר כמה פעמים שהגאון ר’ מנשה מאיליה היה רבו. בהיותו עוד צעיר לימים הרחיק נדוד ממקום מגורי אביו, הסיבה אשר הסבה לו זאת לא הגיד, כי לא איש דברים היה לספר את כל אשר קרהו בימי חייו. ותהי ראשית מלאכתו בבריסק להיות מורה לבני החכם המשכיל הר“ר ליפא אטינגר ז”ל, אשר דר בעת ההיא בבריסק, ומשם בא לדובנה, ולא ארכו הימים ויתוודע בעיר הזאת לאיש תורני ומשכיל גם במושכלות וחקרי פילוסופיה, ועל כולם נתן אומר בטוב טעם ודעת. ובייחוד היה לו לב רחב ועין חודרת בכל דבר ביקורת, לקלוע אל השערה ולהבין כוונת המאמר במקומות סתומים ונעלמים. ואת כל אשר מצא וידע לא הכחיד תחת לשונו, ולא חש להגיד בפומבי ולתת מגרעת גם בהגדולים אנשי השם, שלא קלעו בכל מקום למטרת האמת. ובגלל זאת משך עליו את שנאת ורגנת המתחסדים בעם, וקידשו עליו מלחמת שטנה וקיפחו את פרנסתו ולא נתנוהו להיות מורה בבית נגידי העיר. ולאשר כי היה בטבעו חזק כצור ועשוי לבלי חת, לא שת לבו לזה ולא ירא מהם ומהמונם וחי במצוק ובמחסור, וקיבל תלמידים מבני העניים ולימד אותם מבלי קבלת פרס. וכה נתפשט לימודו הטוב והמועיל על ידו, עד שכמה וכמה תלמידים הגונים מלומדים ומוכשרים לדעת ולהשכיל יצאו ממנו, והיו לאנשים יודעי דעת בינה והשכל בכל דבר חכמה. ואחד מהם הוא ידידי החכם המשכיל ח“צ לרנר, מורה שפת עברית בבית מדרש הרבנים דזיטומיר, הנודע לשם ולתהילה על-ידי ספרו ‘מורה הלשון’. ואת יתר קורות ימי חייו ואיך נתגלגלו הדברים שהיה בביתי בעיר מזריטש גדול שתי שנים מורה לבני המנוח שמואל ז”ל ואיך אחר-כך בא לפה אודיסה ותהלוכותיו בפה, אם יחנני ה' ויזכני להיות בחיים ולראות בטובה בימי זיקנתי אז בלי נדר אוציא לאור מחברת מיוחדה, ביחד עם דברי הביקורת אשר כתב על מגילת אסתר נגד החכם הנודע יצחק שמואל ריגיו ז"ל, עם יתר מאמריו ומכתביו הנמצאים אצלי בכתב-יד מאתו!' – עד כאן דברי החכם ר' ליבוש חארי.

את כל הדברים האלה ככתבם וכלשונם העתקתי מהערותיו של ידידי המנוח ר' ליבוש חארי ז“ל, כאשר אמרתי למעלה, ולמען יידעו הקוראים המשכילים גורל איש נבון וחכם בעמנו, אשר לא ברכו אלוהים בעושר ונכסים. למען יבינו ויקחו מוסר, אעתיק הנה את המכתב אשר כתב לי ידידי ר”ל חארי הנ“ל ביום 9 נובמבר 1866, אחרי מות החכם אדלזון ז”ל, והיה לזיכרון. וזה תוכן מכתבו:

‘ידידי כו’ כו' הר“ר א. ב. גוטלובר נ”י! מכתבך קיבלתי כו‘, בדבר ידידנו המנוח אדלזון, אנוכי מצדי עשיתי בכל עת עמו חסד בעודנו חי, כנודע לך באר היטב, וגם במותו לא מנעתי לעשות עמו חסד ואמת אף יותר מכדי יכולתי. כי מלבד אשר בלעדי לא היה בא כמעט לקבר ישראל, כי הוא מת בחדרו המעופש והמעלה צחנה סגור ומסוגר, ואיש לא ידע לא ממחלתו ולא ממותו, עד שנקרא הקווארטאלני עם פאָניטעיס (עדים) [?] וציווה לשבור הדלת, ונמצא מת שוכב על הארץ, אשר אז נודע לי הדר, ותיכף הלכתי והשתדלתי בכל עוז, שיהיה נשלח מן החבורה קדישא דפה לקבלו לחצר מוות ולעשות לו תכריכין וטלית כמנהג ישראל ולקברו בו בלילה, כי יום שבת היה, וכן נעשה עמו. הנה מלבד זה הוצבה לו בשבוע העבר מצבה לציון ולזכר גם כן על-ידי השתדלותי אשר הלכתי בעצמי ולבדי, בלי שום עזר והתרועעות עם איש אחר, באשר לא רצו לטפל בזה, כנודע לך, כי כל איש לדרכו פונה וכל דרך איש ישר בעיניו ואין מי שיחוש לאומלל ואובד כמוהו. ובכן הוכרחתי בעצמי לעסוק ולטפל בזה יותר משני חודשים, עדי החזירה הפאליצייא את מעט עזבונו ומעט ספריו הישנים ומעט כתביו הנשארים, כי רבים מהם נפלו בידי זרים, ורבים מכתביו היו למאכולת איש, אשר הציתו במו את החדר אשר שכב שם, כי לא יכלו לעמוד בו מפני הצחנה ובאשה והקטירו את הבית במו. ובעמל ויגיעה רבה צלח לי לאסוף אחר שנמכרו המטלטלים וכלי בית שלו, אחר ההוצאות ומתנות יד ושכר דירה – נשארו לי שבעה רו“כ חוץ מהספרים הישנים, אשר כמעט עלה בהם ריקבון וצחנה ויאכלם עש, ואשר המה עדנה תחת ידי כי אין קונה אותם. ואת מעט כתביו מסרתי לידידנו פאלקוביטש, לזכותם ולנקותם מהסרחון ולהגות בם ולכתוב אותם מחדש שיהיו ראויים לקרות, והם עדנה אצלו והוא מתעסק בם מעט-מעט. וכן הלכתי לבדי מאיש לאיש מיודעי ומכירי, ואספתי ערך ארבעים רו”כ וציוויתי לעשות לו ציון ומזכרת כראוי לאיש יקר ונעלה כמוהו, אשר יעלה לסך ערך 55 רו"כ ויותר, ואת הנחסר נתתי מכיסי. וכן הייתי מוכרח לעשות לו בעצמי מכתב חרות על לוח המצבה לזכרונו, וזה יצא ראשונה מעטי ורק ה’ וורבל תיקן מעט את הנוסח, ואני שולח אותו אליך למען תחווה דעתך עליו. כל זאת אמרתי לספר למען תבין, כי לא עלי תלונתך, אשר אין איש שם אל לבו לקונן על החכם המנוח, ואדמה כי גם אתה תעיד עלי, כי יצאתי ידי חובתי עד בלי די. ובכל זאת גם מזה לא הנחתי ידי, וכבר יש אתי מאמר אשר החילותי לכתוב עליו, אולם יען אין רצוני להחשב בין הכותבים במכתבי-העתים, לכן אם תרצה אשלח אותו לך, ואתה כאשר לך יד ושם בכה"ע תראה לתקנו וליפותו ותשלח לכל אשר תרצה, ובזה הנני ידידך כו' ליבוש חארי'. –

את מאמרו לא שלח אלי ידידי חארי ז“ל, וכאשר ראיתיו אחר-כך באודיסה, התנצל כי לחולשת גופו בימים ההם לא הספיק לכלותו. ועתה הנני מבקש ממשכילי אודיסה חובבי ספרות ישראל, שידברו על לב ה' רפאל חארי, בנו יחידו של ר' ליבוש ז”ל, אשר נשארו בידו כתבי אביו ז"ל ובתוכם גם כתבי אדלזון, שיאבה למסרם לידי אחד המשכילים מבני שפת עבר למען הוציאם לאור באיזה מכתב-עת עברי, ואם לידי ימסרו אותם ואשתדל אני להוציאם לאור ולא ישכח שם אדלזון מקרב אחיו.

אחד מגדולי תלמידיו של אדלזון הוא החכם צה"ג (היום וולאדימיר פיודורוב הנודע לשם).

בשבתנו יחד, אני ורעי המנוח אדלזון, בדובנה, השתדלנו להפיץ אור הדעת בין צעירי עמנו, ואור חדש עליהם הארנו וצמחנו עשה קמח, כי רבתה שם הדעת בימים ההם, ורבים יצאו מאפלה לאורה ובאו לבתי מדרש החכמה והמדעים ויהיו לברכה בקרב הארץ. ויהי כשמע לעדת הקנאים בעיר, כי החכמה בנתה ביתה בקרבם, ויאספו אספה ויחשבו מחשבות להניא אותנו מעבודתנו, אבל שני אנשים חכמים היו שם אתנו אשר היתה ידם תקיפה ויהיו עלינו סתרה, הלא המה ר' יוסף אלכסנדרוביטש וגיסו ר' יואל בריש פאלקוביטש, המה הגיבורים אנשי השם, אשר היתה ידם אתנו ונעשה חיל. ר' י“ב פאלקוביטש היה גם כן סופר מהיר בשפת עבר והעתיק מלשון אשכנז את ספר ‘פילאטוס’ של לסינג ללשון-הקודש בשנת תק”פ (1820) והדפיסו בסוף ימיו בשם ‘אבינדב’ באודיסה בשנת תרכ"ח בלי זכרון שמו.

בעיר קרמניץ נחשבו בעת ההיא לראשי המשכילים האחים לבית לאנדסברג. הבכור שבהם, החכם ר' ליבוש, היה אוהב נאמן וריע אהוב להריב“ל ז”ל, והיה ביניהם גם קרבת משפחה. והריב“ל הדפיס בספרו ‘שרשי לבנון’ (ווילנא תר"א), צד 260, את מכתבו של ר”ל לאנדסברג, שכתב לאחיו ביום שנודע לו שמת אביו ז“ל. האיגרת הזאת היא אחת מהמובחרות שבספרותנו וראויה היא להיות שמורה לדורות, ונשאר עוד מכתבים רבים מר”ל הנ“ל, כי היה סופר מהיר בשפת עבר אף שהיה חסר לו דקדוק הלשון ויצאו מעטו שיבושים קטנים שנתקנו אחר-כך. ובס' הזכרונות לה' נתנזון, צד 123, נדפסה האיגרת שכתב ר”ל לאנדסברג מאודיסה, עיר מגורו בעת ההיא, בשנת תרי“ט, להריב”ל ליום מלאת לו שבעים שנה. האיגרת הזאת יקרה מאוד מפאת תוכנה, שבה נראה כל אורחות חייו של הריב“ל ז”ל באספקלריה מאירה. אחיו הצעיר ממנו היה ר' מנדיל לאנדסברג, אשר אסף ואצר בביתו ספרים הרבה, ומהם יקרי המציאות, והשלישי היה ר' שלמה ישעיה, אשר שם משכנו בעיר קוריץ, גם הוא היה חכם מופלג וסופר מהיר בשפת עבר. והעולה על כולם בידיעת לשוננו ושפות אשכנז, צרפת, רוסיה ופולניה וליטיין הוא ר' דוד אייזיק לאנדסברג, אשר שימש שנים הרבה בכהונת מורה בבית-הספר באודיסה, ובאו ממנו הרבה מאמרים בחקרי הלשון במ“ע ‘המליץ’, זכר כולם לברכה. גם בעיר ראדיוויל היה בימים ההם איש נבון וחכם וישר בכל דרכיו הר”ר דניאל הארטנשטיין ז“ל. אף הוא אסף ספרים יקרים הרבה, והיה אוהב וריע נאמן להרב החכם ריב”ל ז“ל. כל האנשים הנכבדים האלה אף שקדמו לריב”ל בחכמתם וידיעתם ולא ממקורו שאבו, בכל זאת אחר אשר יצא טבעו בעולם וספריו נפוצו בארץ נאספו תחת דגלו והיה להם לראש, כי כולם ידעו והבינו כי גדול ורם הוא מהם בחכמה ובכשרון המעשה וממנו תצמח תשועת ישראל בתיקון מצבם המוסרי והמדיני, וישימוהו אלוף לראשם ותהי להם עצתו כדבר אלוהים.

גם בארץ ליטה אשר כבר היו בעת ההיא חכמים גדולים, ובייחוד בעיר ווילנה המכונה ‘ירושלים דליטא’ כבר עשו חיל המליץ המפואר החכם הר“ר אד”ם לבנזון נ“י, החכם המנוח ר' מרדכי נתנזון ז”ל והרה“ח הגאון החכם הגדול ר' צבי קאצינלינבויגן ז”ל, וכבר צץ ופרח הרב החכם ר' שמואל יוסף פין (אף שהיה עוד צעיר לימים), והחכם הגדול ר' מרדכי פלונגיאן והסופר המפורסם ר' קלמן שולמאן ויתר רעיהם החכמים, על כל זה עשה לו שם ס' ‘תעודה בישראל’ שם גדול מאוד, כי הבינו והשכילו החכמים האלה את גודל ערכו ומטרתו הנכונה וכי עתיד הספר הזה לברוא חדשות בישראל אשר לא שיערום הראשונים, ועד כה היה יקר בעיניהם ערך הספר הזה עד שקראו את המחבר הריב"ל על שם ספרו ‘בעל התעודה’ או בשם ‘תעודה’ סתם, ומני אז נשבעו לו אהבת עולם ודברו היה יקר להם.

שונים היו היהודים בגלילות ליטה מאחיהם בגלילות ווהלין, פודוליה ואוקראינה וכל ארץ פולין בכל דרכיהם. גם לשון יהודי ליטה שונה היא מלשונם במבטא קצת התנועות ובהרבה ביטויים, עד שניכר היהודי מארץ ליטה בלשונו, ולפנים בטרם באה הפקודה (בשנת תר"ה 1845) ליהודי רוסיה להחליף בגדיהם בבגדי אזרחי הארץ, היו יהודי ליטה שונים מאחיהם גם בבגדיהם ובהכובע אשר על ראשם. ואולם ההבדל היותר גדול שביניהם לבין אחיהם יושבי ווהלין (כן נקראים בפי הליטיים כל יהודי ארצם זולתם) היא שיטתם הדתית והמוסרית.

יהודי ליטה הם מחזיקים בישנות (ארטאדאקסין) במלוא מובן השם הזה. בכל אשר עבר עליהם תחת שבט אדונים קשה, כעל כל המון בני ישראל בארצות פזוריהם, לא זזו ממקומם מד' אמות של הלכה, וכל הכוחות המנשבות לא הפריעו אותם מלימוד התלמוד עם כל מפרשיו, ומהחזיק בכל המנהגים שנהגו הקדמונים מחזיקי כן תורנו של התלמוד, עד שהיה להם ‘השולחן ערוך’ עם כל פרטיו קדוש ונורא כתורת משה ועשרת הדברים שנצטוו מפי הגבורה. ובהקדישם והעריצם את בוני מגדל התלמוד מדור דור וכל דרכיהם ועלילותיהם קודש הם להם, לא בזו ולא שיקצו גם את החכמות והידיעות שעסקו בם הראשונים, כמו הרמב“ם והרמב”ן ודומיהם, ובייחוד יקרה להם ידיעת לשון הקודש על בוריה על-פי דקדוק הלשון. גדולי גאוני ליטה עסקו גם בחכמת התשבורת וההנדסה הנוגעת לנחלת התלמוד, ומעולם לא ניצחה רוח הידיעות האלה את רוח אמונתם הישנה בכל דבר שהאמינו הקדמונים, ולא הלכו אפילו פסיעה קטנה מחוץ לגבול שגבלו הראשונים, וכולם עומדם כהר מוצק במקום שהעמידו אותם רבותיהם מני אז. וכאשר הגיעו קרני ההשכלה ארצה ליטה מארץ פרוסיה (כאשר אמרנו למעלה) ורבים מצעירי בני ליטה החלו ללכת לאורם. לא הביטו רבני הארץ אוון בזה, כל עוד לא הרחיקו ללכת ועוד עומדות היו רגליהם בשערי ציון המצוינים בהלכה, רגל אחת בתוך ים התלמוד ורגל אחת על הר ההשכלה. גם לא הביטו אחרי משה (הרמבמ"ן) למצוא עוונו לשנוא בעבור עסקו בחכמות, אחרי כי שמעו את שמעו, כי הוא שומר תורה ומצווה ולא זז מחבבם, ויהי זה משה האיש בעיניהם כשאר גדולי ישראל בימים הקדמונים, שעסקו בחכמות חיצוניות וכתבו ספריהם בלשון העם אשר ישבו בקרבו, עד שלבסוף נדפסו בווילנה גם כל ספרי התנ“ך עם תרגום האשכנזי וביאורו של הרמבמ”ן ותלמידיו ולא היה פוצה פה ומצפצף (אשר לא כן היה כאשר נדפסו ספרי התנ"ך האלה בווארשה, כי נזדעזעה הארץ והחסידים שבמדינה זו קראו מלא ותיהום כל הארץ), וכן הלכו בארץ ליטה התורה וההשכלה שלובות אחוזות יד ימים רבים, ולא ניכר משכיל בפני למדן.

ולעומת זה, כאשר פשטה שיטת החסידות בארצות פולין ובווהלין אחרי מות הבעש"ט ותלמידיו פרסמו את שיטתו, רגזו וחלו גאוני ליטה מכסאותם וישמיעו קול אדיר וחזק במחנה העברים לאמור, כי פרחה צרעת ממארת במצח החסידות, צרעת שבתי צבי וההולכים בדרכיו, ולא נחו ולא שקטו עד הציתם אש בספרי החסידים ושרפו ס' ‘תולדות יעקב יוסף’ בחצר בית-הכנסת אשר בווילנה, וירעישו את הארץ בכתבי פלסתר על החסידים ושיטתם, ויתנגדו להם בכל עוז ותוקף עד אשר למן היום ההוא ייקראו בשם ‘מתנגדים’.

במידה שמדדו המתנגדים אל החסידים מדדו החסידים אל קצת המשכילים, שהחלו אז לצמוח במקומות מושבותם. יען כי שיטת ההשכלה אשר בתחילת צמיחתה בארצות האלה לא נגעה אפילו כמלוא נימה בקודשי המתנגדים העוסקים בתלמוד, התנגדה מכל וכל לשיטת החסידות, אשר מראשית היווסדה הטבעו אדניה על יסוד תוהו ובוהו של הקבלה המרחפת על פני תהום הסודות וההזיות, וכל חכמה וידיעה שיסודתה בשעל האנושי ובחקירה הגיונית היתה לזרא באפס וכקוץ ממאיר בעיניהם ו’צא טמא' קראו לכל הנוגע בה. להם היה הרמבמ“ן לתועבה וספריו ספרי מינים, וכל ההוגה בם נקרא אפיקורוס. ולכן כאשר יצא ספר ‘תעודה בישראל’ לאור, קללוהו החסידים קללה נמרצת ורק מעט המשכילים השתדלו להפיצו בארץ מפני שראו בו תועלת גדולה; לא כן בארץ ליטה, אשר שם לא היה מערער עליו וכל יודעי ספר ידעו והכירו, כי ברכה בו ורק טוב הוא מבקש, כאשר כתב עליו הגאון המפורסם מוהר”ר אברהם אבלי ז"ל מווילנה בהסכמתו בתוך שאר דברי שבח ותהילה בזה הלשון: ‘וילמדו דעת סדר הלימוד ללמד לבני יהודה, לתורה ולתעודה כו’ כי העד העיד בעמו ויתן אומר אמרי שפר, ככל הכתוב פה בספר, לשובב נתיבות ולגדור פרץ, בלימוד התורה והחכמה וגם בדרך ארץ, ויישר לישורון הדרך הנכוחה, לדעת לשון וספר ולאחוז במלאכה, או במסחר הראוי לעשות ככה, ולדרוש שלום העיר המחוז והפלך, ולעשות הטוב והישר בעיני אלהים ומלך כו' '. דברים כאלה לא יצאו מפי אחד קדוש מצדיקי החסידים לעולם.

אפס כאשר החלה שיטת ההשכלה להתרחב מצאה לה יד יותר בארצות מגורי החסידים מאשר בגלילות המתנגדים. יען כי ההשכלה פילסה לה אורחות חיים, ובראותה כי מכשולים לה בדרך על-ידי אבני נגף וצורי מכשול החומרות היתרות ומנהגי שוא ותפל, שנספחו אל הדת בימי-הביניים, בהיות היהודים נידחים מחברת בני-אדם, ויחלו לסקל את האבנים האלה מדרכם, התקוממו המתנגדים תופשי התורה נגדם ביתר שאת ועוז, יען כי לפי דעתם היה להם התלמוד ומפרשיו למשען עוז, כי לא שמו לב על יסוד התלמוד ואבן פינתו, שהוא תיקון הדת לפי הזמן והמקום (כאשר כבר ביארנו בספרינו ‘ביקורת תולדות הקראים’ ו’תולדות הקבלה והחסידות'), ויהי כל מנהג תפל שנקדש מזוקן קדוש להם כדברי התורה. דעתם זאת, שהם הולכים בדרכי התורה, ומידת קרניים להם, נתנה להם תוקף ועוז להילחם נגד ההשכלה, ההורסת לפי דעתם גדרי הדת, ביד חזקה ובזרוע נטויה; לא כן החסידים, אשר אם אמנם שנאו את ההשכלה תכלית שנאה יותר מהמתנגדים, כי בעיניהם היתה טמאה בעיקרה, ולוּ היו המשכילים שומרים כל החומרות והמנהגים אפילו יותר מהחסידים עצמם היו בעיניהם כאפיקורסים רק בעבור לימוד החכמה והלשונות בלבד, עם כל זה לא יכלו עמוד בפני ההשכלה, בהיות משענתם אשר בידם משענת הקנה הרצוץ, לא בהררי התורה הישנה יסודתה, כי אם בהבלי סודות הקבלה והחסידות אשר חדשים מקרוב באו, וגם עליהם יצא הקצף מאת שומרי חומות הדת. המשכיל אשר הוכיחו מתנגד תלמודי על פניו על אשר יקל ראשו באחד המנהגים התפלים העומדים לשטן לו בדרכי החיים המדיניים, היה מוכרח לערוך מלחמה נגדו בכלי קרב לקוחים מבית נשק התורה עצמה, ולהראות לו טעותו בשיקול הדעת, שלא ירד לסוף דעת חכמי התלמוד דורשי שלום בני ישראל ותיקונם, או לשום יד לפה ולהאלם דומיה, אם לא הרגיש בנפשו כוח גדול ועצום להשיב לחורפו דבר אמת וצדק בנוי על יסודות הדת האמיתית. ומובן מאליו שלוויכוחים כאלה לאו כל משכיל זוכה, כי לא לכל איש משכיל ערוכים ושמורים כלי קרב כאלה להשתמש בהם בכל עת ובכל שעה. לא כן המשכיל אשר החסיד שפך עליו בוז וקלון, לא שם לבו אליו, כי ללעג ולקלס היה לו וירוק ירק בפנו, כי כל טענותיו נגדו בהבל יסודם ואין כדאי להשיב עליהם, ואין מתווכחים עם הפתאים שאין בדבריהם ממש, ויען כי כבר היו החסידים גם הם בעיני הלומדים כעוברי תורה וחולפי חוק וגבול שגבלו הראשונים, נקל היה לו להמשכיל לשלם לו במטבע שלו ולומר לו כדברי המשקל הקדמוני, איידי דתאמר לחברך: טול קיסם מבין עיניך טול קורה מבין עיניך. והיא שעמדה לה לשיטת ההשכלה להתפשט יותר במקומות אשר החסידים כבר פרצו פרץ רחב בחומה נשגבה של ‘השולחן ערוך’, מאשר במקומות אשר המתנגדים חזקו החומה ההיא ובנו עליה חומות גדולות ובצורות להכין אותה ולסעדה.

אמנם באמרנו שההשכלה נתפשטה יותר בווהלין מאשר בליטה אין כוונתי על התפשטותה בכמות, רוצה לומר שרבו המשכילים פה מאשר שם, שהדבר הזה נגד המציאות, והחוש מכחיש אותו; אבל כוונתי על התפשטותה באיכות, רוצה לומר שגבולה נתרחב ונתפשט והתירה לעצמה על-פי יסודותיה מה שלא היה בכוחה להרשות לה בארץ, אשר האורתודוקסיה של התלמודיים מושלת שם ביד חזקה. בארץ ליטה ההשכלה ההולכת לרוח הזמן לפלס נתיב לחיים מדיניים, היתה צריכה לפתח ולשדד את האדמה, לעקור ארזים אשר שרשו בארץ מימים רבים, ולנטוע במקום עץ הדעת, אשר פריו למאכל ועלהו לתרופה, תחת אשר בווהלין כבר פותחה האדמה אשר על גבה חרשו חורשים אחרים והאריכו למעניתם, ונקל היה לההשכלה לזרוע זרעה ולשאת אלומותיה. והסיבה אשר עצרה בעד ההשכלה לעשות חיל גם בכמות במחוזות החסידים היא הבטלה והעדר הלימוד בכלל אשר הביאה עמה החסידות, מאז החלה למשול בארץ ממשל רב. החסידים ביטלו את הלימוד העיוני ושמו להם עיקר שיחה בטלה וסיפורי מעשיות מצדיקים, ולימוד עראי של ספרי מוסר וחסידות, על-ידי זה פסקה ביקורת השכל שמקורה בלימוד עיוני, וגברה יד הבטלנות הרחוקה מרחק רב מכל התבוננות וחקירה שכלית. צעירי הימים מדור החדש שבליטה, אשר חונכו על ברכי הלימוד והשקידה, כאשר נפקחו עיניהם על-ידי איזה סיבה לראות באור ההשכלה הלכו בדרך החדשה ההיא שבחרו בה בכוח התמדתם שהורגלו בה לפנים. לא כן צעירי הימים בני החסידים שהורגלו ללכת בטל כל היום, לבלי דעת ולבלי הבן דבר, כי אם לשמוע שיחת כסילים, כמעט אי-אפשר היה להם לפקוח עיניהם לדעת אשר הזמן והחיים דורשים מהם, מבלי אשר נתעוררו על זה על-ידי אחרים או על-ידי מקרה רחוק, ורובם טמנו יד בצלחת, לא עשו מאומה, לא בתורה ולא בחכמה ולא בדרך ארץ ונשארו קרח מכאן ומכאן. ולכן רב טוב עשה הרב ריב"ל בארצו, בהעירו אוזן על-ידי ספריו ובייחוד ס' ‘תעודה בישראל’ שיצא ראשונה, לשמוע בלימודים וללכת אורחות חיים ולהיות לאנשים ככל בני-אדם ושלא לבלות כל ימיהם בחלומות שוא ובבטלה.

פקודת הממשלה אשר באה בימים ההם לקחת מבני ישראל לצבא, אף היא עמדה לימין הריב"ל להורות לצעירי בני ישראל, כי כל דבריו אמת וצדק, וכי רע ומר לנערי בני עמנו העוזבים אורחות חיים ומבלים ימיהם בחלומות אשר אין בם מועיל, והעיוורים הביטו לראות, כי הלכו בתוהו לא דרך, ולא עת עוד לחלום בהקיץ ולשבת בטל, כי הנוגשים אצים לאמור: היו לאנשים, למען לא יאטר עליהם האסון את פיהו ותאבדו באפס תקוה.

לא רבו הימים, והממשלה הדורשת שלום בניה פקחה עוד יותר את עיניה על מצב היהודים ותאמר לבצע את אשר החלה לעשות, כאשר נספר במה שיבוא.

וזאת לדעת, כי גם ארץ ליטה, בכל התנגדותה לשיטת החסידות ובכל השתדלותה לבערה מקרב הארץ, לא עצרה כוח לעצור בעדה לבלתי בוא גם בשעריה המצוינים בהלכה, כי החסידות עשתה לה כנפיים ותעף ביעף בכל מרחבי הארץ ותשלח פארותיה גם ארצה ליטה ותאחז בה עד היום הזה. וילך איש מארץ ליטה, איש גדול בתורה ובכל חכמת בני ישראל בימים ההם, הגאון ר' שניאור זלמן מלאדי, ארצה ווהלין העירה מזריטש גדול לתהות על קנקנו של הרב המגיד דשם ר' דוב בר תלמיד הבעש“ט, וירא את המגיד וישא חן בעיניו וישימהו אלוף לראשו וישב אתו ימים רבים ואוזנו קשבת לתורתו תורת החסידות, וישב אל ארצו וכל טוב אדוניו בידו, ומאז נוסדה בליטה כת חדשה של חסידים הנקראים בפי כל בשם חסידי הרב או כת חב”ד (חכמה, בינה, דעת). אולם שונים הם חסידי חב“ד מכל יתר המון החסידים הרבים, כן בדרך לימודם ועבודתם את ה‘, כן בדרך ארץ וחיי החברה. חכמת רבם גרמה להם לאחוז בזה ולבלי הניח ידם גם מזה, וכאשר הורה אותם לעבוד את ה’ על-פי דרכי החסידות, גם את העולם נתן בלבם להיות עוסקים ביישובו של עולם ודעתם מעורבת עם הבריות; אשר על כן לא קידשו מלחמה על ההשכלה בכלל כיתר כיתות החסידים יוצאי ירך תלמידי הבעש”ט אשר בווהלין, ואם לא ארחו לחברה את הנשבעים לדגל ההשכלה להתרועע עמם ולבקש קרבתם, לא התמרמרו עליהם בחרון אף לחרפם ולגדפם ולשנוא אותם תכלית שנאה, כי ידעו היטב שרבם, אשר מידו קרניים להם, היה אוהב ומחבב את החכמות, ובפרט ידיעת לשון עבר לכל פרטיה ודקדוקיה.

בהיותי כבן חמש-עשרה שנה, סמוך על שולחן חותני בעיר טשרניחוב הסמוכה לזיטומיר, התארח אצלנו החסיד הישיש ר' ישראל יפה, אחד ממקורביו של הרב ר' זלמן ז"ל, והיה מדפיס בעיר קאפוסט, ובדפוסו נדפס סידורו של הרב כשיצא ראשונה לאור, ושמעתי מפיו, שכאשר מסר לו הרב את סידורו להדפיסו ציווהו להגיהו מתוך סידורו של ר' וולף היידנהיים, מפני שהוא מוגה ביותר. דבר כזה לא עלה מעולם על לב אחד הצדיקים בווהלין, אשר בעיניהם גם סידורו של ר' וולף היידנהיים ספר פסול הוא ככל ספרי המשכילים.

גם חסידי חב"ד לא התלוננו על ס' ‘תעודה בישראל’, ויקבלוהו בסבר פנים יפות, ורבים מעשיריהם תמכו את יד המחבר להוציא לאור יתר ספריו.

ז: מגדל עוז ישועת מלך

Von der Stirne heiss

Rinnen muss der Schweiss

Soll das Werk den Meister loben

Doch der Segen kommt von Oben

F.v. Schiller

בעמל ויגיעה ובזיעת-אפיים עבד הריב"ל להרים קרן עמו בעירום ובחוסר כל, וברוב ימיו על ערש דווי כתב ספריו המחוכמים לפקוח עיניים עיוורות ולהעיר נרדמים מתרדמת איוולתם ומרפיון ידיהם, בעמל ויגיעה ובזיעת-אפיים עבדו יתר המשכילים המעטים בעת ההיא, איש-איש במקומו לבוא לעזרת עמם, אשר לא הכירו טובתם ושילמו להם רעה תחת טובה, עד שהמלך במסיבו נעור מכיסא כבודו, כי רוח ה' נוססה בו, מפיו יצא דבר ויהי כטל לישראל, ממרום שלח דברו ויהי לברכה בקרב עמנו.

עוד בשנת 1804 הדת ניתנה בארץ רוסיה, ועוד ביתר עוז בשנת 1835, לבלי הרחק את בני ישראל הרוצים ללמוד בביתי-ספר הכלליים, ולקבלם בסבר פנים יפות כבני יתר עמי הארץ. אבל רק מעטים היו האבות, אשר מצאו את לבבם לשלוח בניהם לבתי-ספר הרוסים, אשר לפי מחשבתם בימים ההם (ורבים עוד עתה) למכשול עוון הם לבניהם ולפה ולמוקש להחזירם אחור מתורת ה' ולהפר מצוותיו. הנערים ההולכים לבתי-ספר הכלליים, עליהם ללכת שמה גם בימי שבת ומועדי ה', ואולי גם לכתוב בימי קודש אלה, אשר לא כדת היהודים, על כן חדלו משלוח את בניהם שמה ויינזרו מהם.

מודעת זאת, שדרך המון בני עמנו להחזיק בדברים קטני הערך יותר מעיקרי הדת ולחשוב בלבבם, כי בזאת הם ממלאים חובתם ובהמה שמן חלקם באמונתם ודתם. על דרך משל: הלאו דלא תגנוב כתוב בעשרת הדברים שיצאו מפי הגבורה על הר סיני בקולות וברקים; לא כן נטילת אצבעות הידיים שחרית סמוך למיטתו, שלא נזדעזעו על זה שמים וארץ וה' לא ציווה. עם כל זה לא היה גנב בישראל בימי הדור העבר, שלא היה זהיר בנטילת אצבעותיו שחרית, ורק עכשיו שזכינו לדור דעה, משרבו המשכילים בישראל, קיבלו גם הגנבים כמה דברים מהם, כמו לזלזל בנטילת ידיים וכדומה, כי גם בדרך ההשכלה רוב העם עושיו הטפל עיקר והעיקר טפל כדרכם מאז בדיני התורה. לא ידעו ולא הבינו היהודים בארצנו בימים ההם, שאפשר לבניהם להיות יהודים כשרים ונאמנים לאלוהים ולעמם, אם גם חס ושלום, יקר מקריהם בלכתם לבתי-הספר לכתוב בשבת יותר משתי אותיות, ותרי"ג מצוות שניתנו לישראל אם יעבור היהודי לפעמים על אח מאחת מאלה לעת הצורך, איננו חס ושלום כופר בעיקר ולא יצא מכלל ישראל. יהיה איך שיהיה, על-פי דברים כאלה עמדו בני ישראל מרחוק ולא יכלו ליהנות מרוב הטובה שרצתה הממשלה להשפיע להם כמו ליתר בני ארצה. לא אשפוט, אם טוב עשו בני ישראל בזה שהבדילו בניהם מבני עם הארץ וסגרו בעדם השער להתפרנס אחר-כך בכבוד ובהיתר, ורבים מהם הוכרחו לשלוח בעוולתה ידיהם להביט טרף לביתם, כי אכף עליהם פיהם, ונפלו על-ידי זה במהמורות חטאים יותר גדולים והיו לבזיון ולשמצה בעיני העמים. הניסיון הורה לדעת, כי לא טוב עשו וימררו את חיי בניהם אחריהם ויכשילום בדרכיהם.

ויהי בשנת 1840 העיר ה' את רוח הקיסר האדיר ניקולאי הראשון נ"ע, לפקוח עיניו על מצב היהודים אשר בכל מדינות מלכותו, וירא כי ברע הוא, יען כי טחו עיניהם מראות ולבם מהשכיל ומהבין, כי בהיותם יושבים בארץ לא להם בין עם גדול ועצום כעם הרוסים, עליהם לדעת לשון המדינה וחוקי הארץ ולהתקרב אל האזרחים בכל דבר שאינו נוגע לדת ולאמונה, ולחנך בניהם באופן שיהיו מוכשרים לקבל זכות ומשפט אזרחי הארץ, וירא הקיסר ויתבונן כי לא טוב היות עם היהודים לבדו כזר וכנכרי בארץ מולדתו, ובקרבו אין איש שם על לב לתיקון המעוות זולתי המשכילים המעטים, אשר לא נשמע קולם ועוד היו למשל ולשנינה. וישם אל לבו לצאת לעזרת העם הזה, להיטיב אחריתו על-ידי פקודתו הרוממה, לעשות להם סדרים נכונים ומשפטים יחיו בם, לחנך בניהם בחינוך טוב ומועיל, למען הכינם לקבל טובותיו בימים הבאים, ויחשוב מחשבות להועיל להם על-פי דרכם, לכונן להם בתי-ספר מיוחדים, ויפקוד על המיניסטריום להשכלת העם לבקש עצות ותחבולות איך להרים את העם הזה משפל מצבו ולתת לו אחרית טובה ותקווה לדור יבוא.

מושל ביראת ה', אשר רחש לבבו דבר טוב, כל משרתיו עושי דברו ישרי לב המה, ופקודתו לטובת המין האנושי תבוא כשמן בעצמותם ושמחה להם עשות טוב. שר השכלת העם אשר היה בימים ההם, סרגיי סמיונוביץ אובארוב נ"ע היה איש טוב וישר, אוהב כל אדם בלי הבדל דת ולאום, ותבוא שמחה בלבו לפקודת הקיסר הזאת ולא איחר להוציאה אל הפועל בתשוקה נמרצה ובהשתדלות גדולה. לא רבו הימים והדת ניתנה לכל הגנראל-גוברנאטורים בכל הפלכים אשר היהודים נחתים שם, לקרוא עצרה ולעשות אסיפות (קאמיטעטען) אשר יוועדו שמה מלבד שרי המדינה גם אנשים חכמים מבני ישראל, להמתיק סוד יחד במה תיוושע יהודה וישראל ישכון לבטח בארץ רוסיה הברוכה, ולא יהיו כעם לבדד ישכון מרוחקים בזרוע מיתר העמים אשר בארץ מולדתם.

ויהי היום וילך המיניסטר אובארוב למסעיו (בשנת 1841) ויעבור בארצות קורלנדיה וליפלנדיה ויט עד עיר הבירה ריגה, ויהי בהיותו בריגה וילך לבקר את בתי-החסד ובתי-הספר אשר בעיר לראות את הנעשה שמה, וירא גם את בית-ספר העברים אשר כבר נוסד שם מעדת ישראל המשכילים, וירא את היכל ה' אשר יסדו שם לתפארת, ושם איש צעיר לימים מעיר מינכן, בירת ארץ באוואריה, ושמו הר“ר מנחם בהר”א יהודה דוקטור לילינטאל, והוא מטיף לבני ישראל בהיכלם ומורה לילדיהם בבית-ספרם. והאיש טוב-רואי ויפה-עיניים, מדברו נאוה וכולו אומר כבוד, ויהי כאשר דיבר עמו המיניסטר וישא חן וחסד לפניו ולבבו הבין, כי הוא האיש אשר בחר בו ה' להושיע את אחיו ולגלות למוסר אוזנם ללכת בעצת הקיסר האדיר להשכיל להיטיב. ידע המיניסטר את תכונת רוח הקיסר, תשוקתו להיטיב וחרון אפו על עוברי רצונו, גם לא נעלם ממנו קשי עורף עם בני ישראל בכל דבר הנוגע לנחלת אמונתם, אשר עליה הורגו ובאו באש ובמים, וידע היטב, כי אם לא יעמוד איש נבון וחכם מקרבם, איש אשר רוח ה' בו ומלתו על לשונו, לפקוח עיני העם ולהבינם את הטוב, אשר הקיסר חפץ לעשות עמם, וכי לא לבו הלך חלילה לנגוע באחת פינות הדת הקדושה מורשה קהילות יעקב, אם לא איש כזה ימצא לדבר על לבם לעשות רצון מלך ושריו לטובתם ולהיטיב אחריתם, ולא יהיו דור סורר למרות פי מלך, או אז רע ומר יהיה גורל העם הזה. המיניסטר הטוב והישר, אשר רצונו וחפצו היה באמת רק לעשות טוב וחסד לעם הזה, שמח מאוד במצאו איש כזה, אשר לבו ניבא לו, כי מושיע ורב יהיה לעמו, כי שפתיו ישמרו דעת ולשונות תמהר לדבר צחות ומישרים, וכל העם רואים את הקולות יוצאים ומפכים ממקור טהור ונתנו לו אוזן קשבת לטוב להם ולבניהם כל הימים. המיניסטר גילה אוזן ד“ר לילינטאל, ויספר לו את כל אשר פקד עליו הקיסר לעשות ליהודים למען הרימם משפל מצבם, וידבר המיניסטר על לב לילינטאל, כי באהבתו לעמו יטה לעול שכמו, ללכת אל כל הערים הגדולות אשר שם בני ישראל יושבים למשפחותם, ובלשון לימודים אשר נתן לו אלוהים יגל למוסר אוזנם, ויטה את לבם, כי ישלחו כתבי תורה להדר כבוד הקיסר מכל מקומות מושבותיהם, על כל הטוב אשר ברצונו לעשות להם, ויבקשו פניו לעשות להם בתי-ספר ולפקוח עיני כבודו עליהם לטובה ולרחמם כאב את פניו. כי ידע המיניסטר, כי כן רצון הקיסר שבני ישראל מעצמם יתעוררו לבקש חסדיו, ואז יביט עליהם ברחמים רבים לטוב להם כל הימים. ד”ר לילינטאל הטה אוזנו לדברי המיניסטר הישר באדם, ואם אמנם ידע בנפשו, כי כבד הדבר להפוך לב עם לא לומד להשכיל זה מאות שנים, ואשר מאשריו התעוהו מדרך החכמה להבלי שוא, ערלה אוזן עם כזה משמוע מוסר השכל ותוכחת חיים, ואף כי מאיש לבוש בגדי אירופה גדוע זקן, ידע היטב את העול הכבד אשר הוא נוטל עליו, ובכל זאת שם באלוהים כסלו, כי יהיה עם פיו ודבריו יהיו נשמעים בצאתם מלב מלא אהבה לעמו. המיניסטר נסע לדרכו, ויצו ללילינטאל להכין את עצמו ללכת לבוא לקרית מלך רב פטרסבורג בעת שיקראוהו שמה, בין כה וכה ישים עצות בנפשו כדת מה לעשות בקהילות היהודים אשר הוא הולך לבוא שמה.

למען דעת את כל התלאה אשר מצאה את דוקטור לילינטאל בראשית דברו אל בני ישראל לעשות רצון מלכם לטובתם ולאשרם, הנני נותן לפני הקוראים את דברי האיגרת אשר כתב דוקטור לילינטאל ביום השביעי לחודש תשרי שנת תר"ג, שנדפסה בווילנה בשנה ההיא, וזה לשונה:

אחי ועמי!

אליכם אישים אקרא וקולי אל בני עמי, כי גדולות אספר לכם, וישועות מקרוב באו אשר אבותינו לא ראו, וזקנינו לא שמעו; דמעותי על לחיי דמעות ששון ושמחה, לבי רועד בקרבי וברעדה אתן תודה לאל גמל עלינו לתת לנו שארית ופליטה בתוך עמי הארץ ולהטות לב מלכים ושרים לחמול עלינו.

כי הנה זה שנתיים ימים העיר ה' את רוח הקיסר ירום הודו לפקוד על השרים היושבים ראשונה במלכות להתייעץ ולהתחכם להיטיב מעמד בני יעקב בבחינת החכמה והמוסר, כי אמר: בל אוכל לראות בשפלות העם הזה. אב אני לכולם, בני ועבדי המה יחד; על כן התאמצו להמציא מזור לתחלואותיהם, ועלי למלאות את אשר אמצא לטוב על בני ישראל היושבים תחת ממשלתי.

כה דבר הקיסר יר"ה, לא סוד הממשלה (גאסודארסטוועני סאוויעט) ולא אסיפת המיניסטרים (קאמיטעט מיניסטראוו) הקדימוהו במועצות כאלה, לא אלה העירו את רוחו הנשאה, רק הוא לבדו הוא השליט בממלכה האדירה בתבל, הוא לבדו פנה בחסדו אל העם הדל הזה, פנה בלבבו הטוב כאב רחום אל ריבואות אלפים להרימם אל מרום חיי ההצלחה לתת להם בתי-ספר ולהבקיע בזה כשחר אורם והצלחתם כצהרים, ולהטיב ימי חייהם מן הימים הראשונים.

חיש ומהר פנו המשנים למלאות את הפקודה הרוממה, ובימים מעטים יצא דבר המלך אל כל הגנראל גוברנאטורים בכל מקום מגורות היהודים לכונן אסיפות (קאמיטעטען), ועל האסיפות היה לשאול גם פי אנשים מעמנו, על דבר משמרת הרבנים ועבדתם בפרט, ולהמתיק סוד למצוא עצה להכין את היהודים להיות אזרחים מאושרים ומועילים בכלל. אחרי הדברים האלה, מבלי דעת מאומה מכל אשר נעשה, נקראתי לבוא לפטרבורג לחוות דעתי גם אני על אודות ענייני היהודים לפני המשנה אובארוב, והמיניסטר הטוב וטהר-לב הזה הטיף דברי ניחומים ורחמים לפני אוהביו הגדולים המיניסטרים הנשארים ויוועץ אתם להמציא עזר ותרופה לתחלואיהם.

שישה שבועות נשארתי שמה ברצון המיניסטר, ובשובי לעיר מושבי לריגה היתה עלי יד הפקודה להשיב מענה על כל אשר ישאלוני מאת המיניסטרים בזה ותהי עלי העבודה עד חודש טבת, ואז צוּויתי לנסוע לווילנה העיר – לראות ולהראות את הממשלה, ואם נכון לב עמי למלאות רצונה ואם נרצה לבבם לייסד בתי-ספר מרצון חופשי – ולתת יד בזה להחזיק את מעוזי הצלחתם להטיב להם.

באהבה רבה קיבלוני ראשי עדת ווילנה, וגם אנוכי התמכרתי אליהם בלבב שלם ואל רוח חפצם ומגמתם, ויהיו שלמים עמדי עד עברי למינסק. אנשי העיר הזאת לא הבינו את דבר שליחותי, טחו עיניהם מראות ולהבין את רצון המיניסטר הדורש רק טוב לנו, המה פנו אלי עורף, ותחת כי היה להם לדעת, כי בהתנדבם למלאות את רצון הממשלה יקנו להם את חסדה, שפכו עלי כעס חרונם – מאסו עצת אמת, לא האמינו לדברי, כי ימלא הקיסר יר"ה ידו בפקודה אם ימאנו, לעגו על דברי וישטנוני וירדפוני עד כי כלימה וחרפה כיסו פני.

כה שבתי אחרי עבור שלושה שבועות לווילנה בפחי-נפש, ובלב נשבר בכיתי על אבדן דעת אחי ועמי ואשפוך תמרורים במסתרים ואתפלל לה' בעת ההיא ואומר: עד מתי אלוהים! עד מתי יגדילו עליהם פיהם והוותם, וידיחו עליהם הרעה, ובין כה וכה קמו גם תושבי עיר ווילנה ביום ב' דחוה"מ פסח, ויהרסו את הבניין אשר בנו לכבוד ולתפארת וירדפוני – ‘צא צא, טמא’ קראו לי, ‘צא, מדיח עמך, עד כס הממשלה נביא משפטך’.

במר לבי נפוגותי, והאלוהים הבוחן כליות ולב הוא ראה בעמלי, ידע הגיגי, כי רק לתהילת שמו הגדול לתהילת אש-דתו הקדושה; רק לטובת אחי ועמי העמסתי עלי את העבודה הגדולה הזאת, הרואה ללבב יראה, כי בלב תמים העירותי את אחי היושבים ברוסיה להקדים את הממשלה למען תיטיב גם היא לנו, ולמען תוסר החרפה הרובצת עלינו, ואל מטרת החפץ הזה לא נוכל להגיע כי אם נתחזק לשמור דתנו ואמונתנו בטהרתן ובתתנו חינוך טוב לבנינו – כי רק בזה תיעתר הממשלה הרוממה לפתוח לנו פתחי פרנסה חדשים, זאת ידע ה' יודע מחשבותי הנקיות! ואשר היו מוזרות אמנם לאחי ויתנוני מחרף נואץ ה', שונא ועוכר ישראל – וידמו כי ירצה לאלוהים לשנוא ולשטום אותי.

מורדף, שנוא ובזוי, פניתי לדרכי פטרבורג, כי שלח אותי הגנראל גרובר קוראטור, והמיניסטר גם הוא שמע כבר את כל אשר נעשה וישמור את בואי. בהפנותי שכמי ללכת מעיר ווילנה לא יצאו לשלחני, גם ברכת-הדרך גם נשיקות הפרידה ודברי ניחומים רחקו ממני, רחקו ממני אלה אשר בגללם עזבתי את בית אבי ואת מולדתי, ורק בנשאי עין אל אבי שבשמים השלכתי כל התלאות אחר גווי, ואשים נפשי בכפי לעשות לטובת עמי ולפעול בעד הצלחתם כיד ה' הטובה עלי.

ומי יכול היה לקצוף עלי לעת כזאת, אם בהיותי בעיר הממלכה לבשתי נקם לבקש משפט אויבי? מי היה יכול להתלונן עלי אם אמרתי אז בנפשי, למה תרדוף שלום רודפיך ומקלליך בעד כל מפעל טוב? או מי יצדק להאשימני אם בעודני צעיר לימים ונעזב מכל יועץ, אם במגינת לבבי רציתי לרפאות רק נגעי נפשי?

אבל יש אלוהים בקרב לבבי ואהבת דתי ועמי בוערת כשלהבת יה לא תכבה. – ‘מי אני ומה אני’, אמרתי בלבי, כי אקום נקמת כבודי, האם אינני הצעיר באלפי ישראל? והדל ברבבות בני אדם? האל הרועה אותי מעדי, ודברי נאמן ביתו יעמדו תמיד לנגד עיני, גם הוא חילה את פני אלוהים ‘מחני נא מספרך’ ועלינו ללכת בדרכיו הקדושים, ולצעוד במעגלותיו להסיר חרפת מחרפינו, ולשום מטרת טובת אחי נגד עיני סלה, ככה חיליתי את פני ה' לחזקני, ובמחשבות כאלה באתי לקרית המלוכה ועמדתי לפני המיניסטר.

ואספר לפניו ולפני שריו הסובבים אותו כל אשר קרני, ואתחנן בעת ההיא לבל יחרה אפו על אחי במאנם לשמוע את דברי. כי לא ממרי רוח נגד רצון הקיסר הקשיחו לבם לדברי, כי מי נאמן למלכו יותר מעמי? ומי מקשיבים לקול אדונם יותר מאחי? אבל רק לי לבדי לא האמינו, כי איש זר אנוכי להם ויליד ארץ נכריה אני, ודבר מלכם לא ראו בכתובים; ושנית, בשפל מדרגתם יפחדו מכל חדש, פן ירופף עמודי דתם, וכל שמועה חדשה תפיל עליהם אימה, כי אלה אשר האמונה לבדה כל משען חייתם, אלה אשר בעבודת אלוהים ימצאו כל מקור שמחתם ותקוותם, כמה ייראו ויפחדו לבל יאבדו אותן, ויתנחמו לאמור: טוב לנו אם בנינו יגדלו בלי חינוך ובלי לימודים, כי אז לא יבושו לאכול לחם מגואל אשר יביאו בזיעת אפם, בל יבושו לשאת נטל ערובתם על שכמם, לא ייכלמו לעבוד גם עבודת פאקטור, אמנם מה תהי אחריתם אם יאמנו וישכילו ולחם אחר לא יהיה להם, רק לחם ופרנסת הימים הראשונים, אשר יהיו להם פיגול ולחרפה לנגוע בו? או אז ישליכו אמונת אבותם אחרי גוום, ומי יקצוף על האבות אם יהגו כזאת, אם ייראו מזה? לא – לא – האמונה היא חבל נחלתם, התורה היא ירושתם, וגם חייהם והונם כאין נגדם, ולוא הבינו, כי הממשלה הרוממה גם אושרם והצלחתם תבקש ומבלי נגוע באמונתם, אז גם הם שכם אחד ירצו ללכת בדרך אשר תצווה ללכת, כי עם חכם ונבון הגוי הזה להבדיל בין טוב לרע ובעלי כשרונות טובות, ובמשך זמן לא כביר ולמדינת רוסיה עוד אלפים ריבואות אדם מועילים וטובים.

בשמחת לב שמע המיניסטר דברי אלה ויען: כן דיברת! עלינו לדאוג להמציא עזר למען ימלא רצון הקיסר הקדוש ולמען לא תגדל עוד רעת העם הזה על-ידי סירובם ומיאונם. דרך חייהם ומעשיהם יבחנו, ובפקודת שלטון יצא הנעשה לאור, אך מרה תהיה אחריתם אם ימאנו לקבל החסד השפוך ולשמוע לדברי הממשלה הטובים.

וכאשר כילה המיניסטר לדבר, נתן פתשגן הכתב אל אסיפת המיניסטריום (קאמיטעט מיניסטראָוו) שרי המדינה וגדוליה, היושבים לפקח על אודות בני ישראל. השעה הזאת היתה גדולה ונכבדה, קדוש היה היום הזה ונורא; לו פנו חלילה לסירובכם, מי הרהיב אז עוז לחלוק על דבריהם? מי לבש רוח למלל אף אומר אחד?

אך ה' העיר לחמלה את רוח השרים, כי באהבה נזכרתם ביום הזה ובחסד נקרא שמכם, ראו את מצבכם וידעו תומתכם אל מושל ויראתכם לשמור פקודותיו, ובפה אחד ענו כל גדולי הממשלה: כי רק מפחדם לבל יסירום מאמונתם לא ישמעו אל פה הדובר אליהם, ורק מיראתם לבל יחולל חלילה שם התורה הקדושה יאטימו אוזניהם מכל עצה, כי העם הזה יראים וחרדים לדבר ה' וכל חפצם וישעם רק תורתם, לא יערכו אליה כל הון, ויקרה היא להם מכל יקר, בוז יבוזו לכל חמודות תבל, רכושם ונחלתם תקוותם ומשענתם הוא, שם אלוהים היחיד והמיוחד. אבל עלינו להראות לעם הזה, כי אין רצוננו לגעת חלילה בדברי תורתם, בל נפרוץ גם גדר קטן, ונשמיע לעם הזה, כי חפצנו ומבטנו רק טובת כלל היהודים החוסים תחת כנפי המשרה, ואז יאמר העם הזה: הן חמל הקיסר על שארית יעקב. ושרי המדינה תקעו כף, נתנו יד להרים קרן ישראל, למען יברכו מלא שמחה את המלך ויתפללו על שלום הארץ ויטו אוזן לכל הפקודות אשר תצאנה מטעם המלך ושריו.

ככה דיברו השרים האלה, ובלב חמלה ובנפש רחמים הציעו שאלתם לרגלי אדונינו הקיסר לצוות לקרוא לעיר הממלכה אנשים מבחירי עם ישראל ויראי ה', אשר דבריהם יהיו קדושים בעיני אחיהם – ואלה ישבו בסוד השרים להגיד במה יזכו אורח הצלחת עמם, וגם להורות לנצור דת ודין, ולהביא תכלה לכל קלון ולכל משטמה ולבל יהיו עוד לבוז בעיני שכניהם.

ואדונינו הקיסר בשמעו את שאלת יועציו וחפץ שריו וייעתר להם ברוב חסדיו, ונתן הדת נכתב ונחתם בחותם המלך, וליהודים אשר היו בקרית הממלכה היה חג ושמחה. והמיניסטר אובארוב שלח אחרי ובפנים צוהלים אמר אלי: חמל ה' על עמו, ועל עבדיו התנחם, הנה עתה יבואו ימים טובים ליעקב ושנות הצלחה לישראל, העיר הסגורה עד הנה פתחה שעריה, והבתים אשר לא דרכה בם רגל יהודי פתחו דלתותיהם לקראת רבני ישראל, אשר יישבו בסוד השרים היושבים ראשונה במלכות, ויראו בני עמך וישמעו, כי רק טוב והצלחת העם הזה אנחנו מבקשים, ורצון אדונינו המושל להסיר חרפה מאחיך. האח! כמה יגילו אחיך לשמע הבשורה הזאת, ואיכה יברכו את שם הקיסר על אשר ריחם אותם בטובו הגדול ויזכרם באהבה. אקווה כי עתה יבינו אחיך את החסד השפוך עליהם ואת הכבוד הגדול הנעשה להם לעיני כל עמי הארץ, אקווה כי עתה ישכילו לבלי לעזוב את שעת הכושר הזאת, למען ייטב להם כל הימים, כי אם נרפים יהיו עתה וידם לא תתחזק לעשות חיל ולהעמיד להם ריווח והצלה תעבור שעת הרצון ולא במהרה ישובו ימים כאלה, ושונאיהם יצדקו כי יאמרו: אך עם סכל ואוויל העם הזה, בצדק באה עליהם מצוקתם ורעתם; כי המשרה ביקשה הצלחתם והמה בזדונם ומרים פנו עורף.

ויען עוד ויאמר: ולמען יישמרו אחיך ממוקשי הרעה הזאת, ולמען יינצלו מצלע נכון להם, לך בכל ערי משכנות אחיך, והגד להם לדעת את יקר העת הגדולה הזאת והבינם את האהבה ואת החסד אשר יופיעו עליהם מאת כיסא אדונינו הקיסר, אמור להם: איך המירה הממשלה קלונם בכבוד, להושיבם אצל סוד המיסניטריום, ותחת כי עד עתה היה להם רק לשמוע עתה יבואו בעצת גדולי המדינה, קרא באוזניהם לבל ייראו ולבל יחתו ויאמינו, כי מבתי-הספר ייצא להם מקור פרנסה חדשה, וזה ינהלם על שפעת לחם והצלחה רבה, מבלי סור מאת האמונה. דבר להם, כי לא אנוכי לבדי שלחתיך, רק בשם הקיסר האדיר הנך שלוח להביע להם רצונו הקדוש, כי ציווּני לשלחך להודיע בכל הארץ את רוח החמלה אשר נתן אלוהים בלבו ואת תשוקת הרחמים אשר שלח יושב שמים בנפש משיחו הקיסר הנעלה.

לא בשאלות ולא בבקשות בוא אבוא עתה, בל אחפוץ מכם דבר ובל אובה מכם מאמה, אין לכם חדשות לעשות ואין לכם לייסד כל חדש, לא לבנות בתי-ספר ולא לכונן בתי-מדרש, הנה באתי רק להשמיעכם את הדברים אשר שמה הממשלה בפי, למען תבינו את מבטה, כי רק טובתכם ורק הצלחתכם תבקש.

הנכם רואים, אחי, כי אין ערוך לשברנו, מיום ליום נרדה עשר מעלות אחורנית, העוני והחסר יגברו בין אחינו, האנשים אשר לא כביר בתיהם מלאו רכוש עתה דללו, ומי נחלה על שבר ישראל? ומי מאתנו ידאג לחבוש נגעי רוחנו אלה? ומי יתאמץ לתת מזור לפצעינו? אהה! אין אדם לעמוד בפרץ, נשתומם לראות כי אפס איש, אין עוזר ואין מושיע.

ולמה עוד תשתאו, אחי היקרים, אם יקראונו שכנינו עצלים ונרפים בראותם את אביונינו המרודים ההולכים המונים-המונים ברחובות קריה בלי כסות בקרה ובבלויי סחבות מדוכאי מחלה ומדווה, ובראותם את בתיהם מגואלים בטיט ורפש? ומדוע ייפלא בעיניכם כי בוז יבוזו לכם רואיכם וככלי אין חפץ ימאסו קרבתכם וירחקו אתכם מבלי תת לכם דת אזרחים בארץ?

ואם תענו לאמור, חפים אנחנו מאשם, כי מה עשו העמים לוא היתה נפשם תחת נפשנו? מה עשו, אם כמונו היו נדודים כל היום להביא לחם צר לבתיהם? אנחנו בכל עוניינו, הלא עוד נוחיל לאלוהים ובעקת מצבתנו נשמח בימי שבתותינו, נשיש ביראת קודש בימי מועדינו גם על לחם יבוש ונקוד, וגם אם תכבדנה עלינו התלאות, לא ימוש מזכרוננו שם ה' הגדול והנורא, לא נשכח את יום המשפט ואת חיי עולמי עד, נירא מאת אלוהינו הנורא, ונסיר מתוכנו כל חטא ועוון.

טוב אחי, כי אמת תדברו, אבל מי יודע זאת? מי ידבר בעדנו ומי יריב לנו? איפה האנשים אשר יסתמו פיות משטינינו? אם להוציא כאור משפטנו? כן, אמנם יש ויש בנו אהבה וענווה, יש בנו צדקה וחמלה, אך מי יתנה זאת לפני הגדולים? ומי יספר כאלה בסוד שרי המדינה? נמצאים בקרבנו בתי תלמוד-תורה ובתי ישיבות, ישנם בתוכנו אנשים חכמים בעלי תורה, אך מי מהם יטה לב השרים הגדולים לטוב לנו, כן הדבר גם העני וחסר הלחם ירוץ לשמוע דבר ה‘, לשמוע תורה מפי דורשיה וחכמה מהוגה בה, אך מי יעיד אם הולך הוא אל בית ה’ ולא אל בית החנויות להונות, מי יודיע להם כי ירוץ ללמוד דתו הקדושה ולא ירוץ ללכת אחר תאוות לבו?

אהה! אין איש, אין גם אחד לדבר בעד עמו, רק קול שטנה יישמע עלינו, כל קול מבזה כבודנו ומשפיל קרננו בעיני העמים יישמע תמיד, מכל עבר ומכל פינה רק הווה רק עוון יישמע, פה כיחש אחד מעמנו, פה גנב אחד מעדתנו, פה התגנב אחד לעבור את הגבול, שם עבר השני חוק המדינה, וכל טוב וכל צדקה נעדרת וכל מפעל וכל חסד נדמה, על כן בזויים אנחנו ושפלים, כרם ה' שמם ועלה עליו שמיר ושית.

ואיככה לא תגילו, כי תעמדו לפני המלך, כי תתייצבו לפני רוזנים לדבר בעד שלום עמכם. הבה, אחי, וניתן תודה לאל מעוזנו, שיר חדש לו נשירה, כי חמל עלינו לתת אותנו לחן וחסד בעיני אדונינו המרומם, לתת לנו מהלכים בחצר המלך, ולקרוא גדולי עמנו לשבת בסוד גדולי השרים ולחוות דעתם הרחבה, על כל דבר הנוגע להצלחת אחינו, ולכל עניין הנוגע לאמונתנו ולהיוועץ שמה, במה תיוושעו ומאין יבוא עזרכם.

והיה בשבתם שמה וידברו על אודות מצב היהודים בכלל, יבקשו המחלה ויחקרו על התרופה, ידעו הנגע וימצאו המזור, האם גם אז תהי רעה נגד פנינו? כי יאמרו העובד אדמתו יידע לדבר לשון רוסיה, האמן ילמד כתב וחשבון והסוחר יידע לשונות שונות, גם הרב היושב על כס הרבנות יהיה לאיש אשר יוכל לעמוד בחצר מלכים ולדבר לעדתו בשפה ברורה, לרעות את עמו על שדה המוסר ועל מעיני האמונה כרועה ושומר נאמן.

אל אחי – ידעתי כי טובה זאת לנו ותועלת כללי. כי לוא עמדו עלינו לשכח תורה מאתנו חלילה, ולסוג אחור מן התלמוד והפוסקים, אז יחד נרימה קול בכי ונבכה במסתרים על שבר בת ציון. אבל לא כן הדבר, תורתנו תפרח והתלמוד יכה שורש, ותחת אשר לפנים אמרו עלינו, אך שעו עיני העם מראות, ייאמר ליעקב: זאת חכמתם ובינתם לעיני העמים, היא תפארתם, להושיבם במרומי קרת ולהנחילם כבוד מאת חוסימו. שמעו מדברי ואל יוסף פנות-לבבכם להקשות עורף עוד, כי אם לא תחפצו לשמוע לדברי באשר הנני צעיר לימים, יליד ארץ נכריה עמכם, הלא תשמעו לקול הרבנים אשר יגידו לכם, שמעו לעמודי עולם, אשר יעמדו כצורים חזקים על כבוד התורה ועל כבוד הדת כי המה קרואים; ועל-פי דבריהם ועצתם יקום דבר, ואליהם כעת הנני נוסע להיוועץ עמהם בדבר הצלחת העם הזה, אז אם גם המה יתחזקו וכחומה בצורה נעמוד, ה' ייטיב לנו צאתנו ובואנו ושלום לנו ולכל ישראל.

אלה דברי אחיכם הצעיר מנחם ב"ר יהודה ליליענטהאל

ככל הכתוב באיגרת הזאת כן עשה ד"ר לילינטאל. נסע מעיר לעיר בכל ערי הארץ הגדולות אשר שם יהודים הרבה ודרש ברבים במתק לשונו ובדברים היוצאים מן הלב, צעק מנהמת לבו אל הנאספים לשמוע דבריו, ויבינם מה המוצאות אותם, אם, חלילה, יאטימו אוזנם זאת בפעם לקול פקודת הקיסר האדיר, ומה טוב יהיה חלקם ומנת כוסם, אם יעשו כדבר הזה; לבחור להם אנשים חכמים וידועים, יראי ה' ומכובדים בעיני כל העם, ללכת כרצון הקיסר ושריו להיוועד בפטרסבורג בשבת תחכמוני בסוד שרי המלך להיוועץ על דבר היהודים ומצבם. ומה לעשות למען הרם מכשול מדרך העם הזה, ומאת הוועד הזה תצא תשועה לישראל ועצת אמת להיטיב דרכם ומצבם לדורות עולם.

עוד בטרם באה האיגרת הזאת לערי ישראל הקול נשמע בין משכילי העם, כי בחר המיניסטר בדוקטור לילינטאל ויצווהו על עמו ללכת אליהם ולהעיר לבם ולהכינם ליום הגדול, יום האסף רבנים וחכמים לקרית מלך להושיבם עם נדיבים, נדיבי עם הרוסים ושריהם, לבקש עצה ותחבולה איך להיטיב מצב העם הזה חדל עצה ותושיה. המשכילים בעם ששו לקראת הבשורה הזאת ויחלו להעיר ולעורר את אחיהם, איש בעדתו, כיד החכמה הטובה עליהם, לעשות רצון מלך ושריו למען אושרם והצלחתם אשר תבוא לרגלי האסיפה הזאת. ויקומו ויכתבו איגרות שלום וברכה אל לילינטאל ויחזקו את לבו בתקוות טובות, ויודיעו אותו כי בכל מקום אשר יבוא שמה ימצא אוהבים ורעים אשר יעזרו על-ידו להוציא אל הפועל את מחשבתו הטובה. לטוב ייזכר שם המשכילים האלה, בייחוד בעיר הגדולה ברדיטשוב המלאה לה יהודים ונגידי עם, ואשר עליה עיני כל ישראל בערים סביב לה, נמצאו אנשים משכילים וחכמי-לב ואוהבי עמם, הלא המה דוקטור שפרלינג וחתנו דוקטור רוטנברג, והחכם השלם הר“ר אברהם ראטהויז, אשר היה בעת ההיא עוד צעיר לימים, אבל מלא כוח עלומים ובעל נפש משכלת ולב רגש, המה נועדו יחדיו ויכתבו לד”ר לילינטאל דברים טובים, דברים ניחומים לחזק ולאמץ את לבו, למען יידע כי בבואו לעיר ברדיטשוב ימצא אוזניים קשובות וידיים פרושות לחבקו באהבה עזה ולברכהו על כל הטוב אשר הוא עושה לבית ישראל.

בימים ההם כתבתי גם אני לד"ר לילינטאל מקריית מוהילוב אשר על נהר דניסטר את דברי האיגרת הזאת:

יום ה, ד תשרי, תר“ג לפ”ק

אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו! נשיא הדור ודורשיו! איש מהיר במלאכת ה' לפני מלכים יתייצב, שר וגדול ליהודים ורצוי לכל אחיו, דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל בית ישראל, ה“ה הרב החכם הנודע בשערים לשם ולתהילה, כבדו מלא ארצנו מוהר”ר מנחם נ"י לילינטאל!

הנה אנוכי עומד על המשמר ימים רבים, צופה ומביט, מתי אוכל לבוא להשתחוות לפניך ולהודות לך על כל הטוב אשר אתה עושה לעמי, ותשנס מותניך לעמוד בפרץ ולחזק בדקי בית יהודה וישראל. אם אמרתי אשלח דברי אליך ריגאה, ואשמע קול מבשר ואומר, כי בווילנה הנך ניצב על במתי בתי-התפילה, על גפי מרומי קרת, ונפשך תדרוך עוז, לקרוא בשם ה' באוזני שארית יהודה לעשות הטוב והישר, להכין לבבם לקראת חסדי ה‘, אשר יצווה עליהם על-יד עבדיו המלכים והשרים. ואפן כה לבקשך שמה, והנה הרוח הדובר בך, רוח דעת ויראת ה’, נשאך מינסקה, לפקוח עיני העברים שמה ללכת באור ה', להסיר כבלי הברזל, חבלי הבלי שוא, עבותות עגלות בית אוון מעל רגלי העם ההולכים בחושך, לנחותם בדרך המלך (כי בעוונינו עוד רבו כארבה הרועים המתעים, האוכלים שה פזורה ישראל בכל פה, עוד רחוק מישועתם דברי שאגתך, ובבכי ואנחה ומר נפש לא נוכל להכחיד תחת לשוננו, כי עוד לא נרפאה משובתם בארצנו זאת, עודם רובצים תחת עול האיוולת הרודה בהם בפרך!). ופניתי לקרוא אליך שמה, והנה מכנף הארץ שמענו כי הובילוכך רגליך אל קרית מלך רב, משוש כל ארצנו, העיר פטרסבורג (אלוהים יכוננה עד עולם!), ומשם בוא תבוא ברינה לשאת משך זרע אמת, לזרוע צדקה גם בערינו אלה. שמעה אוזני ותגל נפשי, וחיכיתי לך עד כה.

ויהי בימים ההם עזבתי גם אני עיר מגורי (היא העיר קרמניץ) ללכת לבקש באשר אמצא טרף לביתי, כי קטן ודל אנוכי באלפי ישראל, אין לי בתוכם נחלת שדה וכרם, וחלקי כחלק כל היושבים על כלי בית ה‘, אשר מיאנה נפשם להתגאל בפת-בג המתחסדים, כי הייתי שחוק לעמי תחת רודפי טוב, בלתי ה’ הוא נחלתי, אשר בשמו אתהלל ותורתו שעשועי. העט הזה אשר בו אנוכי כותב אליך אדוני, הוא לבדו חלקי מכל עמלי תחת השמש. בו עברתי את הים הגדול ורחב ידיים הוא ים התלמוד והפוסקים, בו בקעתי מעין ונחל ממעייני החכמה לשאוב מים בששון, לרוות צמאון נפשי השוקקה, בו בקעתי צורי מכשול ואבני נגף, שיני סלעים שברתי, אשר עמדו לשטן לי, ויצאו משם מים חיים, פלגי שירה להסך נסך קודש לפני ה' ולהודות לו חסדו, בהתעטף נפשי. מני שם אלוהים בלבי לשאת אשה לבלתי הלוך אלך ערירי על פני האדמה (זה כשמונה שנים), מן אז היה לי היום למלאכה, להורות ילדי בני ישראל בכל מקום אשר יימצאו לי (כי מעט המה מבקשי הדעת בערים האלה) דרכי הלשונות והמוסר, למען הטרף לחם חוק לאשתי ולילדי אשר חנני אלוהים; והנה אנוכי הולך נע ונד בארץ לבקש מרעה. על מסעי אלה הלכתי גם עתה, ואט עד מוהילוב אשר על שפת נהר דניסטר, והנה הקרה ה' לפני בעיר הזאת את דרושיך הנעימים והנאהבים, אשר דיברת באוזני בני ישראל בקרית ריגה. שמתי עיני עליהם וארא כי טובים המה להורות נבוכים בדרך, וניכרים דברי אמת היוצאים ממעמקי הלב, נאה אתה דורש ונאה את המקיים, וברוך אתה לאלוהים, אשר נתן לך לשון לימודים ולב מבין. לפניך נגלו כל תעלומות לב ולב מלבות אחינו בארץ הזאת, מיששת את כל כליהם וידעת איככה ובמה תתרצה לפניהם להשיבם אל ה‘, על כן יחילו דרכיך בכל עת, ואת אשר ביקשו רבים לפניך ולא עלתה בידם, הנה הצליח ה’ על ידך היום. הה! מי יתנך חבצלת ישורון, בגן ארצנו עד עולם! מי יתנך, שושן נחמד, פורח עד בלי ירח! מי יתנך כאב לבני ישראל עד יגדלו והיו לאנשים, יודעי טוב ורע, ולא יהיו כעוורים, אשר לא ידעו במה יכשלו! כי אם עזוב תעזוב את צאת מרעיתך זאת, מי יודע מה ילד יום? מי ירעה את צאן עמי אחריך? אולי יעזבו ללכת שובב באוות נפשם, כי אין רועה לצאן. ואולי – הוי, עוד רעה גדולה ועצומה מזאת! – הרועה אשר יבוא אחריך את האובדות לא יבקש והנידחות לא ישיב, כי אל בשרם ישא נפשו, וחלבם ושמנם ייטב בעיניו, ונשך בשיניו ואמר שלום, וכשל ישראל ביום ההוא, וזכר רב טובך לא יביעו, כי יישכח מפיהם! אל-נא ה'! אל-נא תקח מעל ראשנו את עטרת תפארתנו! עוד ינוב בשיבה מנחם משיב נפשנו, זה ינחמנו! באורו נלך בטח ולא נכשל, הוא ינהגנו אל-מות.

על שדה חמד כרם דרשותיך עברתי, ואומר אל לבי, אסורה-נא ואראה אם תושיע ידי לי להפשיט מדבריך בגדי רקמתם, אשר רקמת במועצות ודעת, בלשון הצחה האשכנזית, ואשים עליהם בגדי קודש פאר לשוננו. חשבתי ולא התמהמהתי לגשת אל המלאכה, ואבחר מן הבא בידי, את הדרוש הראשון ואעתיק אותו, החל וכלה ביום אחד. ותהי עצתי לבלתי קרב אל המלאכה שנית עד הגישי את הדרשה הזאת לפני כיסא משפטך, לראות התיטיב בעיניך בצעיף אשר שמתי עליה. ואם לא תיטיב לפתח האח היא רובצת, הוציאה ותישרף. אולם אם תמצא חן בעיניך ופרשת כנפיך עליה, כי לך אדוני היא, ואתה תצווה והעתקתי גם יתר דרושיך, והיה זה שכרי ביום קראך בם וזכרתני. הנני עבד נאמן לכל בית ישראל, משתוקק לראות באור פניך.

א. ב. גאטטלאבער

בעצם השנה ההיא באמצע חודש כסליו בא ד“ר לילינטאל מוהילובה על-נהר דניסטר ותהום כל העיר, קציני עדת ישראל שם, האחים ר' מנדל ור' שמואל לוונזון, אשר כבר בימים ההם לבשו הם ובניהם בגדי אירופה ובניהם חצי מדבר אשכנזית, חרדו לקראת לילינטאל ויעמדו לפניו כסרים למשמעתו, וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק כי יראו לגשת. ולילינטאל בנועם שפתיו ובמדברותיו הנאווים קיבצם יחד וידבר עמהם דברי אהבה ורצון ויקח את לבם. בימים ההם כתבתי בשמו איגרות הרבה לקהילות ישראל, ושלושת הימים אשר התארח ד”ר לילינטאל במוהילוב הייתי עוסק בכתיבת מכתביו, ושני לילות רצופים כמעט לא נתתי שינה לעיני, ואחרי עבור ל“ט משם כתבתי לידידי המנוח הרב החכם המפורסם מהי”ב לוונזון ז“ל את כל אשר ראו עיני, ועל מכתבי זה ענני במכתבו, אשר קרא הקורא את מ”ע ‘הבוקר אור’ בחוברת תמוז תרל“ו, צד 278, ונדפס גם כן ב’ספר הזכרונות' צד 71, ועיין שם, לאמור: 'מה שכתבת לי באיגרתך הראשונה, שזכית לשמש את האדם הגדול, הרב הכולל, אוהב עמו, החכם השלם לילינטאל נ”י, וכתבת עבורו לעיירות כמה איגרת, חי נפשי, כי זכית לדבר גדול ונכבד, כי האיש הזה הוא באמת מסגולת החכמים, וה' בחר בו להיות מושיע ורב לבני ישראל, כי אליו יאות הדבר הגדול הזה, ולו גם הכנה טבעית ביצירה, כמו שכתב הרמב“ם ב’מורה' על עניין הנביא וכמבואר ברד”ק בפירושו לירמיה בפסוק (הושע א): ‘בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מחם הקדשתיך’ וגו'. עד כאן לשון הריב"ל שם.

במשך ימי שבתי במוהילוב, התבודד עמי פעם אחת בחדרו כשעות שתיים. וייסגר עמי לדבר עמי ביחוד על דבר מלאכותו. בהמשך דבריו הגיד לי, כי כן היה רצון המיניסטר אובארוב, ויפקדהו לדרוש בכל המקום אשר יבוא שמה בשלום המשכילים, אשר תמצא ידו, ולחזק לבם בתשועת המלך ושריו, ויצווהו לחקור ולתור אחרי כל משכיל בישראל, אם אמנם הם מעטים, ומבלתי ידעו אותם דרש ממני להגיד לו את מי ידעתי בכל הערים אשר הוא הולך שמה, למען יקראם אליו וידבר אתם טובות וגם יועץ עמהם כדת מה לעשות למטרה הדרושה. כתבתי לו רשימה מכל המשכילים דורשי טובת עמם, אשר ידעתי למקומותיהם, וגם גיליתי את אוזנו, כי יש לאל-ידי לכתוב על ספר תולדות החכמים משכילי עמנו בארצנו, אשר חיו לפנים וגם אשר עודם בחיים, ויען כי קצרה העת במוהילוב, הבטחתיו לכתוב אליו איגרת לפטרבורג על דבר ספר התולדות הזה.

ואלה דברי האיגרת

אדוני שאל מאת עבדו להגיד לו, מה יהיה משפט ספר התולדות אשר עם לבי לכתוב, אם עצתו תיכון עמדי וידו תתמכני! הנני אדוני למשמעתך ואחכה עד בוא דברך לקרב אל המלאכה.

גלוי לכל העמים, כי גם אחר אשר זרחה שמש ההשכלה לישראל ברוב ארצות אירופה, ויקנאו באחיהם בעלי ברית אחרת וכמתוקנים שבהם עשו ללמוד לשון וספר לתפוש עט ולכתוב ספרים להגדיל החכמה ולהאדירה ועשו לה מקדש ושכנה בתוכם, לא כל עדת ישראל בכל מקומות מושבותיהם רחצו היזכו, הסירו בגדי אלמנותם מעליהם, עוד רבים ימששו כעיוורים בצוהרים, עיניים להם ולא יראו אור בהיר הוא בשחקים, ודתי לימודיהם שונות מכל עם חכם ונבון. בתוך העברים העיוורים האלה ימנו אותנו, יושבי הארץ הזאת, ארץ מבורכת על-פי ה' ביד מושל חכם. ויותר שיהיה המלך ירום הודו חפץ חסד ומבקש אך טוב לישראל כמו ליתר העמים העוברים תחת שבטו, כן יהיה, הם אומרים, חטא העם הזה חטאה גדולה, לבלתי שמוע עצת מושל צדיק ולאהוב אורחות עקלקלות מאורחות יושב, על כן היינו למשל בפיהם אשר נואלנו ואשר חטאנו.

והנה אם אמנם לא נוכל להכחיש, כי אמת יהגה חכם וכי סר ישראל בארץ מושבותינו מדרכי החכמה, אשר מאז היו לגוי היתה להם לעינים, עם כל זה לא אלמן ישראל גם מחכמי לב מדור דור גם בארצנו זאת, וגם הנה בינת נבוניו לא נסתרה ובמות חכם לב לא מתה עמו חכמתו, כי עוד חיה חכמתם על פני האדמה בהיגלות נגלות ספריהם, אשר יכתבו במועצות ודעת, והם בכל דור ודור עומדים להילחם מלחמת האור עם החושך וגם יכלו לו, כי עינינו הרואות אשר מדי יום ירבו ויעצמו מבקשי הדעת, ועוד נחכה ליום תימלא ארצנו דעת כמים לים מכסים.

למען הראות זאת לעיני העמים המונים אותנו, גמרתי אומר כי טוב לחבר ספר יכלול תולדות האנשים החכמים האלה אשר היו בארצנו והקדישו עתותיהם (מבלי תקווה לתשלום גמול, כי הנה היה גמולם חרפה ובושנה לקחו שכרם) לחבר ספרים מועילים לפי המקום והזמן, אלה בדקדוק הלשון (ויש מהם אשר הפליאו לעשות יותר מהמדקדקים שבארצות אחרת אשר בדרכיהם נלך היום, כמו המדקדק הגדול ר“ט פדר אשר חי בדורנו זה, והמדקדק ר' ריה בעל ס' ‘דקדוק קטן’ ובעל ההערות לס' תל”א, אשר בחיים עודנו ואלה בצחות המליצה, ומהם בחכמות ומדעים כר' יצחק מסאטאנוב ור' מנדל לפין מסאטאנוב, שהיו שניהם בדור החכם מאור הגולה הרמבמ“ן ז”ל, והאחרון היה תלמידו והאיר עיני ארצנו בשובו מהתם להכא, ועוד רבים היו ההולכים בדרכיהם, שטו העם ללקוט ממגד תבואות החכמה לכל פרטיו והביאו אשר ליקטו לתת לפני אחיהם לאכול מפרים ולשבוע מטובם.

ובכן יראו ויתמהו חכמי העמים בסיפור תולדות האנשים החכמים האלה, איך אהבו את החכמה רק למענה לבד, לא למען העושר השמור לבעליה ולא למען הנחל כבוד, כי לא עושר בימינה וכבוד בשמאלה למשחריה אם מזרע היהודים הוא, לאיש אשר יגש אליה מכל בית ישראל לא תושיט את שרביט חסדה, ותהי להיפך, כי באהבתם אותה היו תמיד נאנחים ונאנקים ויחסרו לחם חוקם. יראו ויתמהו איך האנשים האלה אהבו את עמם אהבת אמת וישליכו מנגד את אהבת עצמם רק למען הועיל לעם בזוז ושסוי זה, בזוז מחכמה ושסוי ברגלי האיוולת והבלי שוא, מבלי קוות אף למעט שבשכר עמלם – לתודת אחיהם. כי לא ידע ישראל, עמי לא התבונן את הטוב אשר הם עושים להם, וישנאו את אוהביהם וישטמו מבקשי טובם והצלחתם, ומחברי ספרים יקרים עוד נשאו עליהם חרפה. יראו ויתבוננו חסדי ה‘, כי עצת צדיקים לא שבה ריקם, באה הצפירה על בני עמנו יושבי הארץ הזאת, ותיפקחנה עיניהם ולא היה עמל החכמים ההם לשוא ויגיעם בדי ריק, כי משמים הביט ה’, ראה בעני עמו (אין עניות אלא מדעת) ומלאך פניו הושיעם, באהבתו ובחמלתו, מנחם שמו והוא ינחמנו, בלכתו הלוך וקרוא באוזני העם הזה לאמור: לימדו היטב, דרשו משפט, אנשים חכמים, התקוששו וקושו, כי בא אורכם וברכת ה' היא תאשרכם, ובנינו ובני בנינו עד העולם יאמרו לצדיקים כי טוב ופרי מעלליהם יאכלו, לא יסוף שמם וזכרם מפי צאצאינו לעד, ותחת כי נשאו חרפה כל ימי חייהם, הנה ינחלו כבוד היום ויהיו למופת לילדי בני ישאל לאהוב חכמה ומוסר, ולבלתי פנות אל רהבים ושטי כזה, מהם יראון וכן יעשו להבזות בעיניהם הכבוד המדומה כצד יעבור, ולהילחם ביד חזקה נגד איוולת והבלי שוא, ולבלתי שמוע בקול חסרי לב ומשאונם לא יחתו וסוף הכבוד לבוא, כבוד אמת ויציב וקיים לעד, ככבוד אשר יעשה היום לאלה גיבורי חייל עושי דבר ה'. – זאת תורת הספר אשר יש את לבבי לכתוב היום לחלקו ביעקב ולהפיצו בישראל, ואולי היה יהיה בימים הבאים עת בתי-הספר יוסדו – אם ימצא חן בעיני החכמים יודעי לשון – לספר חינוך לנערי בני עמנו, כי הנה לא נכחד מאדוני, כי חסרי ספרי חינוך אנחנו בלשוננו, ומה טוב ומה נעים חבר גם יחד החינוך בלשון לחינוך המידות והמוסר על-ידי משלים מאנשים חכמים וידועים, אשר היו לנו למופת ולעיניים, ולמה נבקש לנו כאלה מארץ רחוקה ומעם אחר, אם גם בקרבנו בארצנו ומולדתנו נמצאו אנשים כאלה.

והנה לא נעלם מאת אדוני, כי לא נקל הדבר לכתוב תולדות אנשים חכמים, ואף כי כאלה אשר בהיותם חיים על פני האדמה לא שם איש לבו עליהם, ולא נודע מהם דבר זולתי הנזכר בספריהם הנמצאים אחד בעיר ושנים במשפחה, והמסופר מהם בעל-פה מאת האנשים אשר היו שלמים אתם ומעט המה. ואף גם זאת, בהיות עמנו בארצנו נחלק בדרך כלל לשני כיתות, רובם שונאי החכמה ומבזים לומדיה, וקצתם אשר נתן אלוהים חכמה בלבם ויבקשו ולא מצאו להם מרעה בארשת שפתם, ויעזבו את שפת אבותם וגם ארצם ומולדתם ללכת לבקש באשר ימצאו מחכמת העמים עונג לנפשם ומחיית ביתם. ומעתה מי מאלה יספר תהילות מחברי בני ישראל לתולדותם? אם הראשונים יחרפום ויגדפום, האחרונים גם הם לא ידעו לכבדם, על-כן כמעט נשכח זכר שמותם מבני ישראל, ועם צדיקים דורשי טובת אחיהם לא יכתבו. ראה, גם החכם הנוצאי דליצש, המאסף הגדול לכל שמות חכמי ישראל, לעשות להם שם וזכר עולם, אשר מלבד בקיאותו בהם ובספריהם הנה עוד יד רבו תתמכהו, חכם גדול מחכמי ישאל ה"ה ה' יוסף אלזרי המכונה יוליוס פירסט, הנה גם הוא לא זכר את שמות רבים ממחברי בני עמנו בארצנו, אם אמנם משבח הוא את המליצים הסלאווען יותר מכל מליצי אחי בארצות אחרות, ולא ידע סבר לא מהם ולא מספריהם, ובלי ספק כי מעיני רבו נעלמו.

לא כן אנוכי הצעיר והדל באלפי בית יהודה וישראל, בתוך עמי אנוכי יושב מנעורי, בטרם ידעתי לשון וספר עם נכר, עד לא נשתנו עלי סדרי עתותי להמציא לי ספר מעם אחר, למן היום שאבתי מים בששון ממעייני התלמוד והפוסקים, לרגל המלאכה שתיתי בצמא את דברי חכמי עמי, ששתי כעל כל הון בשיחי בחוקי הדקדוק על-פי שיטות שונות, התענגתי על רב טוב שירי טוביה פדר, שמחתי בקראי נעים דברי ר"מ לפין בספריו היקרים המלאים דעת חכמה ומוסר ובספרי כיוצא בו, ומדי קוראי דבריהם ששתי לשמוע סיפור תולדותיהם, כי קרובים היו אל עיר מושבי. והנה רוב הדברים קבועים בזכרוני מנעורי, ויתר העניינים ידעתי איה אפוא ימצאו לי בספריהם כי אבקשם וכו' וכו'.

בהיות אדוני באומאן היה מחסדו להשיב דבר את ידידי החכם שטאטראט דוקטור אבראמזון, על מכתבי אשר הושיט לו לאמור: כי זכור יזכרני לספחני אל עבודת הקודש באחד בתי-הספר עת יווסדו, ולא אחר הדוקטור החכם הנ"ל להודיעני את כל זאת מטעם אדוני. והנני נותן את תודתי לך, אדון נכבד, יהי נועם ה' עליך ומעשה ידיך יכונן, יגל יעקב, ישמח ישראל!

ואולם בדבר אשר שאלתי מאת פני כבודו: אם תעלה מנחתי לריח ניחוח לפניו, כי אקריב לשמו את ספרי ‘הניצנים’ אשר אני נותן היום לפני בני ישראל, הוא הספר אשר ראו עיניו וסמך את ידו עליו, על שאלתי זאת לא שכיתי לשמוע מענה; אשר על כן עוד הפעם ערב לבי לגשת לפני כיסא כבודו בשאלתי ובקשתי, יכבדני-נא בתשובתו הנכבדה, על-כל-פנים באחת איגרותיו אל הדוקטור היקר החכם ב' לוונזון, למען דעת אם אשים את שמו המהולל בראש ספרי לגאון ולתפארת.

ברביעי לחודש שבט תר"ג מוהליב, על נהר דניסטר

וזאת שנית אמרתי לשאול מלפני כבודו. הנה ידי שלוחה, בעצת הדוקטור היקר החכם לוונזון, לכתוב את תולדות אנשים חכמים וידועים ומחברי ספרים, שכבר מתו ואשר עודם בחיים בארץ מולדתנו, למען תהיה תפארתם עלינו בעיני הממשלה הכבודה, וידעו כי לא אלמן ישראל, מדור דור, גם בארץ רוסיה, מאנשים חכמים וידועים, אשר מילא אותם אלוהים חכמה ועדת, ואהבת אחיהם נגעה בלבבם לכתוב ולחבר ספרים מועילים למענם. ועתה בטרם אשלח ידי לגשת אל המלאכה, הנני לשאול את פי אדוני כתלמיד השואל לפני רבו, אם ישר וכשר הדבר בעיניו, אם יגיע תועלת-מה מחיבור כזה, אז אמהר אחישה למשוך בעט סופר ויחוקו שמות האנשים הנכבדים ההמה בספר, הם וספריהם וקורות ימי חייהם – הכל כאשר לכל באר היטב כפי הידיעות אשר אספתי מהם ואשר אאסוף עוד כיד ה' עלי השכיל. וגם הנה אדוני, אשר ידעתי כי רוח אלוהים בו, ויאסוף בחופניו כל הידיעות השייכות לעם בני ישראל אשר ישא משאם וטרחם על שכמו, יהי-נא לי לעיניים גם בדבר הזה, וילמדני איך לסדר התולדות האלה ומה אשים מטרת כוונתי ואיזה הדרך שאבור לי. על כל אלה אבקש תשובה נכונה ועצת אמת. אם אמנם קטונתי מכל החסדים האלה לייחל מענה מאיש נבון וחכם כמוהו, אשר אליו תלויות עיני כל העדה, עם כל זה אשיב אל לבי, כי בדבר הנוגע לכלל האומה ימחול, אדוני הנכבד, על כבודו הרם וישיב דבר לעבדו נאמנו, עבד החכמים כולם המשתחווה מרחוק מול הדר כבודו.

אב"ג

אחר אשר שלחתי את מכתבי זה לפטרסבורג אל הדוקטור לילינטאל, החילותי לעסוק במלאכתי לכתוב תולדות אנשי השם בארץ מולדתי, אשר פקחו כמעט קט עיני העיוורים והעירו אוזנם לשמוע בלימודים אחד בעיר ושניים בפלך. כל תופש עט סופרים ידע והבין כמה תכבד עבודה כזאת על איש צעיר לימים, הכותב רק על-פי השמועה וכוח זכרונו, מבלי מקור נאמן כתוב בספר דברי-הימים או באחד כתבי-העתים, אשר לא היו עוד כאלה בקרב ישאל בארצנו בימים ההם ולא עלה עוד על לב איש, כי ימים יבואו ותקרינה כאלה, כי עיני איש יהודי בארץ רוסיה ספר ביופיו תחזינה עיניו וכתוב בו קורות עמו, וכתבי העתים יאירו לו הדרך ויגרשו מפניהם חושך. מי האמין לשמועה כזאת בימים ההם? וזרוע ה' על מי נגלתה להגיד מראשית אחרית, כאשר עינינו רואות היום? – ובכל זאת הלכתי לבטח דרכי ורגלי לא כשלו; כי היה ה' עמי ובשחר טל ילדותי, בעודי כמעט ילד כבן תשע או עשר שנים, הקרה ה' לפני בעיר מולדתי קונסטאנטין-הישנה איש חכם ונבון כפרח שושן בארץ תלאובות, אשר אהבני כאב את בנו יחידו, ובלכתו עמי לשוח בשדה לפנות ערב, אחר אשר עסקתי כל היום בלימודי גמרא והלכה ותוספות, השיב נפשי ורוחי בסיפורי קורות עמנו וחכמיו, על-פיו נודע לי, כי היה בישראל איש גדול ורם אשר חכמי העמים קראו לפניו אברך, הוא הרמבמ“ן ז”ל, ובטרם ידעתי קרוא ספר אשכנז סיפר לי אלוף נעורי זה את כל הכתוב בספר ‘ירושלים’ והרבה ספרי הרמבמ“ן ובס' ‘נאטהאן דער ווייזע’ של לסינג רעהו. עוד לא ראו עיני במת הצחוק (טהעאטער), ולא היה לי שום מושג מוחשי מבית כזה ומהדוכים על במותיו לענג עיני הסרים לראות, וכבר צייר לפני ידידי זה את כל מחזה נתן, כאילו הוא עומד למראה עיני ואוזני תקשבנה דבר מאת המדברים: נתן, סאלאדין, דאיה, ריכה, טמפלהר וכו'. האיש הנעלה ההוא סיפר לי גם כן פעם בפעם קורות הרבה מחכמי עמנו תלמידי הרמבמ”ן ז"ל והמתייחשים אליו, כמו ר' יצחק סאטאנוב, ר' מנדיל סאטאנוב, ר' יוסף פריל ודומיהם, מהם אשר היו אז עוד בחיים ומהם שכבר מתו, ויהי לי החכם ההוא למקור נאמן, וממנו שאבתי מים בששון להשקות את הפרחים אשר אמרתי לטעת בכרם בית ישראל.

בספר הזכרונות ההוא בא גם זכרון החכם אשר היה לי לעיניים, והוא הר"ר יוסף ווייזנר בן עיר מולדתי. האיש ההוא היה כבד-פה וערל-שפתיים, ועם כל זה הוצק חן בשפתותיו הערלות, והיו נוטפות מור ומפיו הכבד כידודי אש התמלטו בדברו את מקשיבי דבריו, ילדי שעשועיו, (כי אהב מאוד את בני הנעורים וגם הילדים אשר ראה בם כשרונות טובים, ויגל אוזנם למוסר השכל). החכם הנכבד הזה, אשר לא היה לו זיכרון עד היום בשום ספר או מכתב-עת לבני ישראל, היה סופר מהיר בשפת קודשנו, וידיעתו בלשונות החיות היתה גדולה, כי מלבד שפות רוסיה ופולניה, שתי השפות אשר התהלכו אז בארץ והשתמשו בעירבוביה, ידע על נכון שפת אשכנז וצרפת, וגם שפת רומי לא היתה זרה לו. גם לעט סופרים שלח ידו, מבלי תקווה שיפוצו דבריו בין אחיו, כי מי ממשכילי בני ישראל המעטים בארצנו אז ערב לבו לגשת אל בית-הדפוס לתת לספרו מהלכים? ויהי כאשר החלו בשנת 1828 (תקפ"ח) לצבוא צבא מישראל בארצנו, ויהיו הימים האלה ימי יגון ואבל גדול לכל היהודים יושבי הארץ, אשר לא הסכינו עוד לצאת לצבא, ומי שלא ראה בעיניו את המספד מר והאבל אשר היה אז בישראל, לא ראה צרה ויגון מימיו, ויכתוב יוסף אז מחזה-אבל, אשר קרא בשם ‘קול בוכים’. הספר הקטן הזה היה יכול להיות גם היום למופת לכותבים בשפת עברי, אבל הזמן הבולע הכול בלע גם בכורה זאת בעודה בכף, אבד זכר הספר ההוא ואיננו!

הרבה עמלתי ויגעתי בימים ההם בכתיבת זכרונות כאלה וכאלה מהרבה משכילי עמנו, אשר לא נודעו גם בשמם, ובציפייתי ציפיתי לתשובת ד“ר לילינטאל לדעה מה יעשה בספר ההוא. אבל שוא היתה תקוותי! כי רוח אחרת היתה את ד”ר ל"ט, ולפתע פתאום פנה עורף אל מלאכותו ואל תעודתו מטעם הממשלה ויעזוב את ארצו וילך לאמריקה וישב שם עד היום הזה.

והיה אם יבואו דברי אלה הכתובים פה לעיני החכם הזה באשר הוא שם, מי יודע אם זכור יזכרני עוד, אחד אחוז ממאות צעירי בני ישראל אשר סביב שתו עליו אז בכל מקום בואו שמה זה שלושים וחמש שנים, והוא זקן ושבע ימים כמוני היום, מי יודע אם לא כבר נשכח מלבו כל הנעשה בימים ההם וזיכרון אין למו עוד בקרב לבו. ויהי מה! אנוכי זוכרם וחקותי אותם בספר לזכרון עולם.

כאשר פנה לנו ד“ר ל”ט עורף וילך מאתנו, לא חדלה בכל זאת ממשלתנו הרוממה לעשות את שלה, ותבחר לה איש אחר מקרב עמנו הוא החכם המפואר קאנדידאט הר“ר אריה ליב (ליאון) מאנדלשטאם, ותשלחהו במלאכותה לכלות את אשר החל ל”ט לעשות. נוסדו בתי-ספר, ובראשם שני בתי-מדרש לרבנים בווילנא ובזיטומיר, וינהרו אליהם תלמידים מכל קצות הארץ וילמדו לשון וספר, תורה עם דרך ארץ, ויהיו למופת עד היום הזה. מהם יתד ופינה לזמן חדש בקורות עמנו בארצנו הברוכה, הוא זמן החי אתנו היום.

רוב היהודים בארצנו, אשר טחו עיניהם מראות ולבם מהשכיל בימים ההם, חרדו מאוד לפקודת הממשלה ואימה גדולה וחשכה נפלה עליהם ויקראו לה גזירה, אבל מאת הגזירה הזאת היתה נסיבה לבניה, הוא בניין ההשכלה בקרב ישראל להצליחם ולהיטיב אחריתם.

אולי ימים יבואו ונשובה עוד לדבר דבר בעיתו מהבניין החדש הזה, אשר כעת כבר נבנה מן המסד עד הטפחות, ותקווה טובה נשקפה ממנו לכל בני ישראל בארצנו. אכן כיום נחדול מזה מטעם הכמוס אתנו, ובכן נשלם ספר הגיזרה והביניה.

מסע ברוסיה החדשה [1864]

הנער זיו, נער טוב־רואי ויפה־עיניים, ניעור משנתו אשר נרדם שנה תמימה בירכתי השמים קדימה, ויפתח את עיניו היושבות על מלאת כשני אבני חפץ משובצות זהב, ויהי אור בהיר על פני כל הארץ. [בלשון מליצית כזאת (עם מובאות משיריו) מתאר המחבר את ההתעוררות לחיים חדשים עם בוא האביב. ואם כי שמי היהודים לובשים קדרות בימים שבין חג המצות לחג השבועות, הרי לאור הליבראליות של המלך והשרים מתעוררת גם בליבו של היהודי] רוח אהבה וחיבה לכל באי עולם, רוח סליחה ומחילה לכל נוגשיו ומעניו בימים עברו. – רוח כזאת עברה גם עלי ותטהרני מעצבוני ויגוני, ותלבישני ששון בקומי בבוקר השכם ללכת למסעי מעיר מולדתי ומושבי, קונסטאנטין־ישנה, ארצה רוסיה החדשה ברשיון שר החכמה אשר עבודת משרתו אנכי עובד, לשאוב רוח צח ולרחוץ בשרי במי הים, למען אחליף כוח וארפא מחוליי (צימוק האצטומכא), וחופשה ניתנה לי על שלושה חדשים.

[והימים ימי מרד הפולנים. הדרכים היו בחזקת סכנה, אפס בפלך פודוליה עוד לא הניפו יד, כי חיכו להוראות מווארשה, והמחבר בא בשלום לבית בתו רוזאליה רוזנפלד שבקאמניץ.]

קאמניץ פודולסקי

[העיר קאמניץ מצודת סלעים משגבה, ולב אנשיה חזק כאדמת החלמיש, אשר עליה תדרוך כף רגלם. כי סביבתו, עיסוקו ומוצאו של האדם מעצבים את אופיו ומשפיעים על התנהגותו.] ואתה הקורא, כי תשאל איש יהודי מאנשי קאמניץ לאמור: מה מלאכתך? ישמור לפיו מחסום ולא יענה דבר, כי ירשת פליטה היא לעמנו מימי החושך, אשר על צוואריהם נרדפו, לבלתי עשות כל מלאכת עבודה. – – והיה להם המסחר למלאכה. – – והנה זאת תורת מסחרו: את עמיתו יונה, לאחיו ישיך, כל אח עקב יעקוב ובידו מאזני מרמה. – – זה חלק רוב יושבי העיר הזאת וזה גורלם. וכי תשאל אותו: מאין תבוא? הנה האנשים האלה שונים בבואם. יש אשר יבוא מגאליציה ויש ממוֹלדאביה, כי לגבול שתי הארצות האלה תשכון העיר ושיח־ושיג לה עם שתיהן. הבאים מגאליציה יביאו בידם זמורת זר מזמרת הארץ ההיא. – – הלא בלכתם למבּרגה לא שמו ליבם אל חכמת חכמיה, כי אם על בגדי תפארתם וגאון צבי עדיים, וישימו גם הם את עדיים עליהם וישובו קאמניצה. והבאים ושורש מולדאביה יציץ ויפרח כרוש הבל ורעות־רוח על תלמי ליבם להאמין בכל מחזה־שוא ובמקסם־כזב, וקנאת אש דת אשר לא ציווה ה' תבער בקרבם כאשר יבער הגלל. – – כולם נאלחו, אין אוהב מדע, אין דורש דעת, אין גם אחד!

זה שתים־עשרה שנה (שנת תרי"ב) אשר נקרוא נקראתי מאת הממשלה הרוממה ללכת שמה לכהן פאר בתור מורה שפת עבר בבית־הספר הראשי, אשר נוסד שם אז מטעם הממשלה מלבד בית־ספר ממדרגה הראשונה. שלוש שנים כשני שכיר עבדתי שם עבודתי באמונה, ראש המורים היה איש נוצרי נבון וחכם, השר ניקולאי איוואנוביץ גרילסקי (כעת הוא המשגיח הראש בבית־מדרש הרבנים בז’יטומיר), איש אשר מרוב חפצו להיות לעזר ולהועיל אל בית־הספר העומד תחת השגחתו למד אצלי שפת עבר, למען יוכל לפקוח עיניו גם על הלימודים העבריים. האיש הנכבד הוא יודע ועד, כמה יגיעות יגעתי ללמד לנערים דעת יותר מאשר הוטל עלי על־פי חובת משרתי. ומה היה חלקי מכל עמלי? מרבית העם שטנוני, כאילו באתי שמה להעביר את בניהם למולך: הרב העומד בראשם, המנהלם בחושך, שפך עלי בוז. טובי העיר, שהם שתיים או שלוש משפחות, אשר לא כרעו לבעל (הגבירים האחים קרייז, בית בּרודצקי והר“ר מרדכי לווינזון די להם במה ששמו יד לפה, לא הרעו ולא השחיתו לי, והצל לא הצילו. ולולא בית השוע המפורסם הר”ר יוזיל גינצבורג, אשר היה בעת ההיא בקאמניץ, והאנשים אשר אתו לעבוד עבודתו, כמעט נאלמתי דומם, מאין איש בכל העיר לדבר עמו דבר. אל תדמה בנפשך, הקורא הנעים, כי הרבו עשירי העיר להביא בניהם לבתי־הספר, אשר פתחה להם הממשלה הטובה בחסד וברחמים, חלילה! מכל בתי העשירים הרבים בעיר הזאת, הנערים אשר ביקרו את בתי־הספר היו שניים לבית קרייז ושניים לבית לווינזון. ורוב התלמידים בני עניים ודלת העם היו. אפס אנוכי, אשר ברק הכסף לא עיוור את עיני מעודי ובתומי אנוכי הולך לאהוב את האדם על־פי מידותיו לא לפי עושרו, בשמחה ובטוב לבב ערכתי לימודי לפני בני העניים האלה ועמם אכבדה. – – –

ויהי כי ארכו לי שם הימים והתלאות, ולמורת־רוחי ראה ראיתי כי תקוותי לעשות חיל בקאמניץ בשם ההשכלה, לפקוח עיניים עיוורות, מעטה מאוד, ויהי בקראי בכתבי העתים, כי נדיבי עיר מולדתי קונסטאנטין־הישנה ביקשו מאת הממשלה לתת גם להם שני בתי־ספר כאלה אשר בקאמניץ (מדרגה ראשונה הקטנה מן ב קלאססען, מדרגה שנייה, הוא בית־ספר הראשי בעל ג קלאססען) ותעתר להם הממשלה הטובה למלאות רצונם, קמתי וכתבתי בקשה לאשר נכון לי, להעבירני מן המקום הזה לעיר מולדתי, לעשות שמה את מלאכתי מלאכת הקודש, כי טוב תתי את עבודתי לעירי מתתי לעיר אחרת, עיר אשר רחק ממנה כל חפץ צדק וכל רצון טוב. ותודה לאל הטבתי לעשות. כי זה תשע שנים אשר אנכי עושה פה, ראיתי ברכה במעשה ידי ושכר טוב לעמלי. מבית ספרנו הראשי כבר יצאו תלמידים הגונים לבית מדרש הרבנים. ואחד מהם, התלמיד המבין המעולה ר' אברהם גולדפאדן, הנודע כבר לקוראי כתבי העתים העבריים בשיריו היפים. וכבר היה כותב בעודו בבית־ספרנו, ולא היה ספק אצלי כי יצליח ויעשה פרי הדר, וגם אחיו הצעיר יוסף נ"י תלמיד הגון וזולתם. – – ומה נעשה בבית־הספר הראשי שבקאמניץ? לא רבו הימים ותרא הממשלה, כי אין לקם־מן־עץ יבש תקווה, ותסגור שערי בתי־הספר מבוא, לשמחת העם ההולכים בחושך ולגילת ורנן הרב אשר בראשם. וכפי הנשמע כעת גם בית הספר הקטן בעל ב קלאססען, אשר עודנו פתוח שם, עומד להיסגר, כי מעטו התלמידים ואין איש שם על לב להרים קרן הבית הזה ושאיה יוכת שעריו.

– – הנה זה תשע שנים אשר עזבתי את העיר הזאת לשבת בעיר מולדתי, ומאז ועד עתה רבות ערים עשו חייל וילכו הלוך ונסוע הלאה ויסעו ממרה ויחנו במתקנ. אולם דור הולך ודור בא וקאמניץ לעולם עומדת במקומה, ואם הימצא יימצא איש אחד או שניים, אשר נגעו בקצה המטה ביערת דבש החכמה גם זו הבל, כי כל חכמתם היא דעת שפת ארץ נכריה ובלשון צרפת יתיימרו, ובשנותם את לשונם לא שינו את טעמם לשבח. – – לשוא דרשתי בקאמניץ אחר ‘המגיד’, בבתי הגבירים המתהללים בלכתם לאור ההשכלה לא מצאתיו, לא אותו ולא יתר כתבי־העת לישראל, מ“ע ‘המליץ’ מצאתי אצל אחד ממיודעי, אשר לא מילידי קאמניץ הוא וגר ותושב הוא עמהם. עשרים וורסט מקאמניץ, מעבר לנהר דניסטר, העיר חוטין, עיר מצור מערי בסאראביה, שם מצאתי איש צעיר לימים אשר נפשו חשקה בספרים ובסופרים, – – ה”ה האברך המשכיל הר“ר חיים בן להגביר הר”ר לבא קאלפאקטשי. ראיתי ואשמח, כי הגיעו קרני האור גם ארצה בסאראביה.

ביום השישי אכלתי לחם בעיר בריטשאן, עיר אשר שם בית־ספר ליהודים מטעם הממשלה כמשפט כל עיר אשר שם כסאות למשפט (אויעזד). ויבואו אלי המורים, שני אנשים צעירים לימים, שם האחד אש ושם השני שאפיר, שניהם כילו חוק לימודם בבית־מדרש הרבנים אשר בווילנה ונשלחו שמה להורות בבית־הספר. מה רע ומר גורל האנשים האלה לעזוב עיר החכמה קריה נאמנה ווילנה המפוארה ולשבת בעיר מצער אשר אין בה לא תורה ולא חכמה, ואנשיה רובם ככולם הולכים אחרי ההבל, וההשכלה כקוץ ממאיר בעיניהם, והביטו אחרי אמורים כאילו באו בפקודת הממשלה להעביר את בניהם על הדת. – – הלכתי משם הלאה עד בואי אל עיר מצער ידיניץ, הרחוקה שישים וורסט מעיר בלז, ואסור אל בית ר' שלמה הרצאן, כי כן צוּויתי מאת אוהבי ומכירי בקאמניץ לסור לביתו, כי איש משכיל הוא, – – איש אשר ידע את שמי, ולשמע שמי יוצא משפתי שמח שמחה גדולה. – – האיש היקר הזה הוא קרוב לבן שישים שנה, הרבה הרפתקאי עברו עליו בנעוריו, גם ברזל באה נפשו לרגל מצודות וחרמים אשר פרשו עליו אויביו בנפש, ועתה הוא יושב שקט שלאנן בחיק בני ביתו בקצה העיר הקטנה הזאת ודבר אין לו עם אנשי המקום.

– – בעת אשר יתר ערי ארצנו הגדולה והרחבה מקולעות בכף הקלע בין אור לחושך, המריבים זה עם זה למי תהיינה לנחלה, – – הנה בכל העת ההיא ערי בסאראביה תנחנה על משכבותן בשלום לישון שנת עולם, ושנתן ערבה להנה כי אין מפריע. מרבית אחינו עודם כקדם מוכים בסנוורים שם ולא זרחה עליהם שמש החכמה. – – ומה מאוד רבה שמחתי בעיר בּלז, כאשר באו לבקרני [שני המורים הצעירים, אף הם מבוגרי בית־המדרש לרבנים בווילנה, המשגיח על בית־הספר ועוד שני משכילים]. ויקחו ממני במחיר חמישה אקסמפּלארים מספרי ‘ממצרים’, שנדפס זה לא כבר בווינה (תרכ"ב), בכסף מלא.

המה הלכו לבתיהם ואנוכי נשארתי בדד בבית מלוני בחדר משכבי. אפס בבלי דעת הובילוני רגלי אל בית המשתה. כי בלילה ההוא רעשו אמות הסיפים בבית מלוני מקול כינורות ותופים, כי בעל־הבית עשה משתה חתונת בנו או בתו ויהום כל הבית, ויהי קול המולה גדולה ותידוד שנתי מעיני. – – שיוויתי נגד עיני החתונות שר היו בערי ארצנו בנעורי (אשר רובם שינו פניהם כעת לטובה והנם מתנועעות והולכות לרוח הזמן) ואשתומם למראה עיני לראות פה בסאראביה מחזה ימי נעורי, כי פה החתונה עודה כקדם לא נפל דבר, ואקח בידי את ספר קורות ימי חיי אשר אנוכי כותב זה ימים רבים לזכרון בין עיני ואמצא שמה שיר בשם ‘משתה ויום־טוב ליהודים’, אשר כתבתי זה כשלושים שנה בעיר דובּנה רבתי. אמרתי אוציאהו היום לעיני הקוראים, ויהי מה! המה יראו יביטו בו את ימי הזמן העבר, יכירו וידעו את אשר עשתה יד הזמן החדש, ושפטו העדה את העבר ואת ההווה, ואולי גם את העתיד תראינה עיניהם ויבחרו ביניהם מה טוב.

[בדרכי בּסאראביה המלאות טיט ושודדים בא לעיר ארגיף, המרוחקת שמונים וורסט מבלז, ומשם עוד ארבעים וורסט – לקישינוב, העיר ההומיה].

קישינוב

זה לי יותר משלושים שנה אשר ראיתי העיר הזאת פעם ראשונה. מקצה חודש שבט שנת תקצ"א באתי שמה ואחר עד אחר חג המצות. בן עשרים שנה הייתי בעת ההיא, ותיפקחנה עיני לדעת חכמה ומוסר אשר להם צמאה נפשי, – – ואשוטט לבקשה בערים הגדולות, וכאשר לשמע אוזן שמעתי כי העיר קישינוב גדולה לאלהים ויהודים בה הרבה מכל קצות הארץ, ואבוא שמה גם אנוכי בתוך הבאים. ואם יכול להיות כי מצא בה איש איש אשר ביקש, – – אנוכי למורת רוחי וליגון נפשי, לא מצאתי בה את אשר ביקשתי! לא היתה בזה חכמה ולא ידעו ממנה דבר. והכנעני אז בארץ, אשר בידו מאזני מרמה וחסידים ברינה יגילו. כי החסידים אשר שם בימים ההם (ועוד היום) לא כחסידי ארצנו הם, אשר בלכתם אורחות עקלקלות לא פנו על כל פנים עורף ללימודי התלמוד ונושאי כליו, ובאורו יראו אור לבלתי סור ממצות ה'; לא כן המכוּנים חסידים בערבות בסאראביה, כי לא ידעו בין ימינם לשמאלם, ותהי להם חזות הכל כדברי הספר החתום ורק בצדיקיהם יאמינו לעולם, ואחרי דברם לא ישנו. ראיתי העיר והניה שממה, אין דורש דעת אין גם אחד, פניתי לה עורף ואצא בחרי־אף.

לא רבו הימים והחכם הנכבד הנודע לשם המנוח מו“ה בצלאל שטרן, דירקטור בית־הספר באודיסה, פקח עיניו על העיר קישינוב הקרובה אליו, וירא ויתבונן לה, כי היא מקווה ישראל בכל ארץ בּסאראביה, וממנה משפטה יצא אם לאור באור החיים וללכת באור ה' או לשית חושך סתרה וללכת בגיא צלמוות עוד כל ימי עולם, ותהי עליו יד ה' וצדקתו היא סמכתהו לייסד שם בית־ספר לנערי בני ישראל. בימים ההם התגורר באודיסה זקן, שקנה חכמה ודעת הרבה וידו רב לה בתורת ה', ה”ה החכם המפואר הר“ר משה לאנדא ז”ל, נין ונכד להרב הג' ה’נודע ביהודה', ויבחר בו הדירקטור לתתו למשגיח על בית־הספר בקישינוב. מה השתוממתי, כבואי תשע שנים אחרי־כן, בחודש שבט שנת ת“ר, לקישינוב לראות בית נכון ונישא לתת לנערים דעת, ובראשו איש נבון וחכם מגדולי החכמים, ועל־ידו מורים ממורים שונים, לתורה ולתעודה ולחכמה ולשון. אולם לא כל הנוצץ הוא זהב, יאמר משל ההמוני. מרחוק נראה לי הבית הזה לבית נכון ונישא, לבית מצודות, וכמעט קרבתי אליו לראותו מקרוב והנה כנגע נראה לי בבית, נגע וקלון מצאתי בו, שמה שערורה. מארבע כנפות הארץ נקבצו שמה המורים, זה מירכתי גאליציה וזה מגבולות פולין, אלה מצפון ואלה מים, וריב להם זה עם זה כמו האיתנים מוסדי ארץ, אש ומים רוח ועפר, ויהי בית־הספר כמרכבת קרילוב, אשר רתמוה בציפור שמים ודג וסרטן, זה מושך למעלה וזה לפנים וזה לאחור, עד כי לא משה המרכבה ממקומה. ולא זה בלבד, כי גם נמצא קשר בקצות המורים נגד המשגיח החכם הנכבד ר”מ לאנדא וימררו את חייו. – –

ויהי מקץ שנת ת"ר וירא החכם לאנדא, כי אויביו אמצו ממנו וכבודו לעפר ישכון, ויסר מסבל שכמו ויתפטר ממשרת כהונתו והדוקטור ה' פנחס הורוויץ קיבל מקומו. – –

ואני אשובה לי העירה קישינוב לראות את הנעשה שם, ומה משפט בית־הספר אחר אשר עזב אותו לאנדא ובא הורוויץ תחתיו. בראשית שנת תר“א (תיכף אחר חג הסוכות) באתי לקישינוב מאודיסה, כי חפץ הדירקטור ה' שטן וידרוש ממני, כי אקח שם עמדתי בתור מורה, ויראני מכתבי הורוויץ, כי מבקש גם הוא ממני להטות את לבי לקחת מקום בביה”ס. אפס עיני ראו, כי לא אוכל לשבת בתוך המורים האלה אשר השאיר הורוויץ. – – עזבתי את העיר קישינוב ולא שבתי שמה עד היום הזה.

שלום, שלום לך! יפה נוף משוש כל ארץ בּסאראביה! – – שלום לבית־ספרך, אשר עברו עליו שנים הרבה ויעבור תחת שבט מישור, שבט איש נבון וחכם המליץ המפואר והחכם הנודע המנוח הר“י אייכנבוים ז”ל, אשר ידיו היתה רב לו להועיל ולתקן ולעשות סדרים ברוב חכמתו ובינתו. שלום להמורים היקרים והנכבדים, הישנים והחדשים, שפרה נחלתכם היום, כי יפרוש כנפיו עליכם הנשר הגדול, נשר מלכות רוסיה, ובית־ספרכם ככל בתי־ספר בארצנו עומד תחת השגחת הממשלה הכבודה, אשר פקחה עיניה גם לטוב בית ישראל…

הנני יושב פה קישינוב זה ארבעה־עשר יום, ואברך בקול רם: ברוך משנה עיתים! גם על שמי קישינוב רוח עברה ותטהרם, ניצחה רוח הזמן את עמוד העשן העולה מארובות שאול ואבדון. – – הן אמנם רוב אחינו שמה הולכים עוד בחושך ואור החכמה לא ראו, אולם מצאתי שם גם משכילים ונאורים האומרים לחכמה אחותנו את. וכמוצא שלל רב הייתי בעיני במצאי שם את אוהבי מכבר, איש הלבב המשכיל ר' יוסף הורוויץ, אשר בא שמה כאיש מחסור, ויברכהו ה' בעושר ויתן חינו בעיני השרים והעם, ועתה הוא משגיח נכבד על שני בתי־הספר (ממדרגה הראשונה והשנייה) מטעם הממשלה, ועיניו פקוחות עליהם לטוב. וגם את שני בני ידידי המנוח המשכיל השלם ר' צבי ראבינוביץ מצאתי שם, ושניהם נחמדים להשכיל להיטיב, יודעים לשון וספר בעברית כלשונות העמים, הלא המה ר' אהרן ור' ליפא; האחרון סופר עברי בעל לשון צח כאחד המליצים ומדברו נאווה. – – וגם שני דוקטורן ראיתי שם, מבני הדור החדש אשר לא ידעתים עד הנה, הלא המה דוקטור לווינטון ודוקטור קאנר, חכמים מחוכמים ודורשי טובת עמם, הראשון הוא גם כן מורה שפת אשכנז בבית־הספר הראשי. שני החכמים האלה משתדלים ומתאמצים להרים קרן אחיהם ולהסיר חרפה מבית ישראל. ואיש נבון וחכם בכל חכמת מדע ויד ושם לו בלשונות שונות הר“ר יוסף בלומנפלד, אשר היה לפנים מורה בבית־הספר, מכהן פאר כעת בתור רב העיר מטעם הממשלה, זקן ורגיל ודעתו מעורבת עם הבריות ורוח כל העם נוחה הימנו. והמשכיל הנכבד המפואר בחכמתו ובתום ליבו ה' ליאן (חתן החכם המנוח המליץ המפואר ר"י אייכנבוים), אשר היה לפנים גם כן אחד ממורי ביה”ס תחת השגחת חותנו המנוח, עשה לו בית־מסחר לספרי העמים ללשונותם, וביתו בית ועד למשכילים שוקדים על עבודתם המשכיל היקר ר' פייבל הובין והמשכיל היקר ה' מוּטרמילך, ומשגיח נוצרי עליהם. ובביה“ס ממדרגה הראשונה מורה לשפת עברית איש דובר צחות ועטו עט סופר מהיר, המשכיל הנכבד ה' מאיר קאנלסקי. הוא העתיק לעברית משפת רוסיה את שתי מחברות החכם המליץ המפורסם הר”ר יוסף ראבינוביץ, אשר שם האחת ‘בן העונש’ ( Strafnoi ) שהעתיק החכם המפואר המנוח יוסט ללשון אשכנז ונדפס בין ספרי האינסטיטוט של ד“ר פיליפּזון, ושם השנית: ‘המנורה המורשה’. גם את ספר ‘נתן החכם’ של לסינג ראיתי בידו מועתק ללשון עברית, אפס לא מצאה העתקתו זאת חן בעיני, אם אמנם שפתיו ברור מיללו, דבריו מבוארים ומובנים וירוץ הקורא בם, אבל בשתיים חטא: הא' כי לא העתיק מגוף הספר האשכנזי, כי אם מאיזה העתקה צרפתית, אשר, כפי הנראה, לא שמע המעתיק את שפת אשכנז אשר העתיק ממנה. והשנית, כי לא שמר דרכי המליצה ואין להעתקתו שום משקל השיר, והיו בעיני דברי המשורר הגדול לסינג כאילו נמסו במים. הראיתי לו את העתקתי אשר עשיתי בימים ההם לספר הנ”ל, ובאהבתו את האמת לא הכחיד תחת לשונו כי מצאה חן בעיניו עד מאוד. ובהעתקתי זאת הלכתי בדרך המחבר והתרתי לחקות גם את דרך קישור מליצתו כפי האפשר, ועשיתי כל טור י"א תנועות ומלעיל, ואם ימעט מזה בפי מדבר אחד וישלימהו השני, הכול כאשר הכול כמו בספר האשכנזי של לסינג, גם בלי חרוזים כי אם לפעמים. – –

מתי מעט המה תלמידי בתי־הספר, ובפרט בבית־הספר הראשי. יען לא הבינו עוד אחינו יושבי הארץ הזאת אל פעולות ההשכלה ולא שמו לבם לקול הקורא את בניהם לכת לרשת זכויות לא מעט, אם בחוקות החכמה ילכו והיתה ההשכלה נר לרגלם והמדע אור לנתיבתם. הן אמת, גם בתי־הספר מצידם עוד לא ניקו מפשע רב, עוד לא פונה הדרך ולא סוקלה המסילה העולה בית מצודות החכמה, ועוד מכשולים הרבה בדרך, ועבודה רבה בטרם יהיו המעקשים למישור והרכסים לבקעה; אבל עינינו הרואות, שהממשלה הכבוּדה דורשת עד מאוד תיקון המעוּות ועיניה פקוחות על בתי־החינוך האלה אשר רק בהם ארוכת ישראל תצמיח, וזה לא כבר הדת ניתנה שיוכלו משכילי בני ישראל לכהן פאר בתור משגיחים בבתי־הספר משתי המדרגות אשר לא היה עד הנה, וזה תיקון גדול לכל בקי ויודע מהות בתי־ספרינו ומצבם תחת ידי משגיחים, אשר לא מבני ישראל ואשר לא ידעו את נפש העם, את מחלתם ובמה ירפא להם. – –

המחסור הגדול, אשר לא ישימו בני עמנו לב עליו בימינו אלה, הוא חינוך הבנות, כפי שנאה להן ונאה לעולם. הן תמצאו עשירי עם בערים הגדולות, ולפעמים גם הקטנות, מלמדים את בנותיהם לשון וספר אשכנז וצרפת, והמתהללים ברוב עושר ונכסים ילמדון גם לפרוט על־פני מינים ועוגב. אבל מחנך את בתו ומראה לה את הדרך הטובה, שנאה לה ונאה לעולם, אין גם אחד. ואף כי דלות העם, אם גם נמצאו בהם אנשים אשר לא טחו עיניהם מראות ומהשכיל לבותם, כי דבר נחוץ הוא עד מאוד לתת לנערות דעת וחכמה, לבלתי תהיינה כפראים במדבר, אחר כי בידיהן נתונים הילדים בעודם רכים וזכים. אבל מה יעשו אלה חסרי עצה ותחבולה, במה יחנכו את בנותיהם? הן לא רבים יחכמו במלאכת החינוך, וגם אלה אשר חנן אותם אלוהים דעת הדרך הטוב והישר לפני בנותיהם, הנה לא בידם עיתותיהם והם עמלים לתת טרף לביתם. לכן החובה מוטלת על כל תופש עט סופרים להרים כשופר קולו ולקרוא בקול רם: ‘שמעו, אחי, והטו אוזניכם! שימו לכם בתי־ספר לבנותיכם! – –’ לפנים בישראל אמותינו היקרות מלומדות היו, כפי מצב זמנם וצורך עיתם. אם לא הבינו לשונות העמים ודרכי הגוים אשר סביבותיהם, הנה ידעו את דרכי ה' והאמינו בו בכל לבבם ודת אבותם יקרה להם מכל מחמדי תבל, ונטעי נעמנים אלה נטעו בלבות בניהן ובנותיהן. והאות היותר גדול על יתרון דעת אבותינו בדורות שעברו על הנשים שבימינו אלה, הוא עושר הספרות אשר היה בימיהן ושר חדל להיות לו אורח בימי דורנו. צאו וראו כמה ספרים יקרים ונכבדים מחכמים גדולים נעתקו בימים הראשונים לשפת העם למען תקראנה אותן הנשים המלומדות ההנה. ואלמלא לא היה להן רק ספר ‘חובת הלבבות’ לבד, הנה די להן להתפאר נגד כל נשי האומות שבעולם. אבל כולנו ידענו, כי עוד רבו מאוד ספרי חכמה ומוסר, ותוצאות מספרי הלימוד והמדרש שנעתקו ללשון העם והיו מצויים ביד כל אשה. ובכל שבת ומועד נאספו סביב האם, או האם הזקנה, בנותיה ובנות בניה, ותקרא באוזניהן מענינא דיומא, ותספר להן את מעשי ה' הנוראים והנפלאים ויאמינו בה' ובמשה עבדו. – הימים הטובים והמאושרים האלה עברו ונגוזו! המשנה עיתים ומחליף את הזמנים מצא לטוב לפניו לחדש פני האדמה במנהגים אחרים ובדרכים חדשים. – – חינוך הבנות על־פי מצב הזמן ורוח העת הוא חוב גדול וקדוש עלינו, ועוצם עיניו מזה עתיד ליתן את הדין.

גם לדבר הטוב הזה שמו לב משכילי העיר קישינוב ויסדו בית־ספר לנערות תחת יד המנהל המשכיל ר' יעקב שנפלד. כשבעים נערות באות שמה ללמוד קריאת לשון עברית ותרגום התפילות בלשון אשכנז, ולשונות רוסית, אשכנזית וצרפתית, מלאכת החשבון, גיאוגראפיה ויתר העניינים הנלמדים בבתי־הספר הכלליים, מלבד מלאכות הנשים ולצאת במחול ונגן במינים ועוגב. – –

רק את זאת לא אכחיד תחת לשוני, לא טוב עשה לבחור גם את יום השבת בתוך שלושת הימים המועדים למחול. יותר טוב היה, לפי דעתי, לקדש את היום הקדוש הזה למוסר השכל ולדעת ה‘, לקרוא באוזני הנערות ספר תורת ה’ מתורגם אשכנזית, או על־כל־פנים קיצור הסיפורים שבכתבי־הקודש והמוסר היוצא מהם, כמו ‘ביבלישע געשיכטע’ של החכם המנוח ר' אברהם כהן (שהיה דרשן בלבוב) וס' יסודי הדת שלו או של חכמים אחרים. – – שמעתי כי יש בקישינוב עוד בית־ספר אחר לנערות, אבל לא ראיתיו ולא ידעתי את מנהלו.

אוהבי ספרות־ישראל מעטו בעיר הזאת. רוב אחינו בני־ישראל שם לא ידעו ספר, ובהשכלה ישימו תהלה. ומעט המשכילים יפנו אל דרך הגויים וממעיני ספריהם ישאבו ובילדי נכרים ישפיקו, והמעט מן המעט אשר לא יבוזו ליקהת אמם ולא יגרעו נחלתה. – – יתר דברי קישינוב, את אשר לא יקפחו עיניהם על המצב הרע של בית התלמוד־תורה, ואשר יקלו בכבוד המכובדים העוסקים בצרכי בית החולים באמונה וכדומה, הלא הם כתובים על ספר מ“ע ‘המליץ’ שנה שלישית [תרכ”ג], נו' 25, והחפץ לדעת יבקשם שם.

ביום ב', כ"ה אייר (3 יוני) יצאתי מקישינוב ללכת לאודיסה – – הלכתי ממש. כי הוכרחנו אנו, כל הנוסעים, אף מקלאססע הראשונה, אשר שילמנו די כסף, ללכת ברגלינו פעמים הרבה כברת ארץ רבה למען הקל על הסוסים העמוסים, אשר לא יכלו מלט משא.

אודיסה

האיש הבא מערבות בּסארביה, אשר בכל מקום מדרך כף רגליו מכשולים לו בדרך, את כל אשר תאווה נפשו יחסר לו, אין מלון אורחים צח ונקי, אין מכל מאכל אשר יאכל איש, אין חכו ממתקים יבין, ובדרך המקולקל והמשחת יתנהל לאיטו, ודבר אין בכל הדרך אשר תתענג בו עין רואי – הנה בראותו פתאום מרחוק העיר אודיסה הנווה והמעונגה יהיה בעיניו כחולם, או כבא פתאום בארמון מקסם, ולא יאמין למראה עיניו, כי כרגע נהפך עמק עכור לגן־עדן! כי באמת גן־עדן העיר המפוארה הזאת לפני כל עובר אורח. – –

ואם בעיני כל איש, מאיזה עם שיהיה, תמצא חן ושכל טוב העיר הכבודה הזאת, מה יקר שמה וזכרה אל איש משכיל מקרב ישראל, בשומו על לבו, כי ממנה יצאו קרני אור לכל פינות ארצנו הגדולה והרחבה, וממנה ליהודים היתה אורה, העיר הזאת אשר לחוף ים השחור תשכון ומיום היווסדה היתה סחר גויים, ומקצות ארצות ואיים רחוקים נהרו אליה עמים רבים ושונים, היתה כאוניית סוחר גם לבני ישראל הנשבעים לדגל המסחר וידיהם תעשינה תושיה בכל מערב ועזבון, ויבואו גם המה הנה מארבע כנפות הארץ. בתוך הבאים באו גם יהודי ברודי, העיר שחוברה לה יחדיו תורה וחכמה ומוסר ודרך ארץ, היא העיר אשר בפרטות גורלה כגורל כל עם בני ישראל בכלל, כי כמוהם גם אנשי ברודי מפוזרים ומפורדים בכל ערי הארצות (ובייחוד בארצנו), וכמוהם גם המה הדליקו נר ההשכלה בכל העולם. אין לך עיר בכל ארץ רוסיה אשר לא בא שם איש ברודי לשבת או לגור שמה (על כן רבו מאוד בארצנו שמות המשפחות ברודסקי, ברודר, ומכל המשפחות הרבות האלה, כמעט אין גם אחת אשר לא תלך בדרך ההשכלה ולא טעמה מצוף דבש החכמה), ובכל מקום אשר תדרוך בו כף רגל יהודי מברודי, עקבותיו נודעו, כי האיר אחריו נתיב, אם מעט ואם הרבה, המוליך קדימה. קיצור הדברים, העיר ברודי האירה לארצנו ולדרים עליה, וממנה תוצאות לכל השכלתנו בימים האלה. ואם רק איש אחד או שניים היה לאל־ידם לעשות נפלאות גדולות לבדם בכל מקום בואם שמה להפוך חושך לאור – אנשים רבים גדולים וטובים, בחירי ברודי אשר באו לאודיסה ויאחזו בה – על אחת כמה וכמה! יאמרו קצת אנשי אודיסה, אשר ריב להם כיום את אזרחי העיר המכונים עד היום אנשי ברודי, מה שיאמרו; יאבו או לא יאבו, בעל־כרוחם מוכרחים הם להודות, כי מאנשי ברודי אלה, יתר ופינה להשכלת העיר הזאת ולהצלחתה ואושרה לרגל ההשכלה, אשר נטעו בה המה לבדם. – – וממנה זרחה שמש צדקה לכל הארץ.

את אשר לקח לבי ביותר בקריה העליזה הזאת, הוא חיי החברה אשר לאחינו בני ישראל שם. כי זה ימים רבים, כאשר נתתי אל לבי לתור ולדרוש לדעת במה נכשלו מתי סודנו הנאורים, ומה המחסור אשר יחסר להם, אשר בעבור זה קצרה ידם מהושיע את עמם לפדותם מכור הברזל מתחת סבלות האיוולת והבלי שוא הרודים בהם בפרך; שבתי וראיתי, כי רק הפירוד אשר בין איש לרעהו הוא בעוכרם לבלתי הוציא לפעולת אדם את מחשבתם הטובה, אשר כל אחד חושב בחדר משכבו על יצועו בלילות. כי נשים עינינו על כל הכיתות אשר בעמנו, כי כולן אוהבות חברה הנה. החסידים ברינה יגילו במוצאי שבתות בהתאספם יחד בבתי ועדם הנקראים על שם אחד קדוש, אשר בו יתברכו אנשי הוועד ההוא, מלבד יומי דפגרא וימי חתונה ושמחה וכדומה. שם ישיחו מכל הנוגע לחברתם ואיש את אחיו יעזורו בעצה ובפועל, ואיש אל רעהו יאמר חזק, יתלכדו ולא יתפרדו להוציא דבר למענהו, כאשר תאווה נפשם. הלומדים, תופשי התורה (בכל מקום אשר הם נמצאים שם, כי בערינו אלה גם הם ספו תמו, ובתי־המדרש מלאו נערים פראים, או יסגרו על מסגר ולא יפתחו כי אם בעת התפילה) נאספים בבית־המדרש לעסוק בתורה. והיה בנוחם מעט מעבודתם אשר הם עובדים את ה' להגות בתורתו יומם ולילה, יפתחו פיהם במילי דעלמא, יספרו הקורות ויקראו הדורות ויחליפו רעיונים וישפטו על עניינים איש כמתת שכלו אשר חננו ה', והקהל חוקה אחת להם להתאסף בבית הקהל פעם או פעמיים בשבוע לפקח על עסקי ציבורם, והם שואלים ומשיבים ומתווכחים בקול שאון והמולה גדולה, יהיה איך שיהיה, על כל פנים הם מדברים ושחים ומתערבים זה בזה. גם המון העם מתאספים בערב שבת בבתי המרחצאות ולא ישובו ריקם, כי שיח וכי שיג להם מכל הנעשה בארץ ומכל אשר לא נעשה. רק המשכילים הם עם לבדם ישכון, וכל איש דבר אין לו עם רעהו. – – ואם יקרה כי יוועדו קצתם יחדיו, הנה ישחקו או יקראו בספר והדיבור אין בם! על כן לא יוציאו דבר לפעולת אדם והעולם כמנהגו נוהג, ואין איש שם על לב. לא כן העיר אודיסה. שם כל העם מקצה חברים הם, בחברה יבואו, ידברו וישיחו ויתרועעו, כל איש יגלה רעיוניו לחברו, זה שואל וזה משיב, זה בונה וזה סותר, עד יצא לאור משפט צדק, ואיש מרעהו ילמוד, מכל מלמדיו ישכיל, ותשועה ברוב יועץ.

בבואי לאודיסה הלכתי תיכף לראות שלום ידיד נפשי החכם השלם הר“ר אלכסנדר צדרבוים, המוציא־לאור מ”ע ‘המליץ’. קיוויתי למצוא אצלו איגרות מביתי ומאוהבי במקומות שונים אשר הודעתים לכתוב לי לאודיסה על שמו. וכן היה. בתוך איגרות הרבה, אשר מסר לי ידידי הנ“ל, היתה גם אחת מעיר המלוכה פּטרסבורג, מידי הנכבד הנעלה החכם הח' פאלקוביץ, אשר הודיע לי כי הדת ניתנה מאת המיניסטר שר החכמה לתת לי שלוש מאות רו”כ להדפסת ספרי ‘ביקורת לתולדות הקראים’. ממחרת היום ההוא הלכתי לבקר את הדרשן המפואר, הרב החכם הנודע הר“ר שמעון אריה שוואבאכר, רב ואב־בית־דין באודיסה, אשר ידעתיו וראיתיו פעם ראשונה בלבוב בראשית שנת תרכ”א. למורת־רוחי נודע לי, כי ריב להרב הנכבד הזה עם ידידי היקר החכם צדרבוים. – – בעצם היום ההוא אכלתי לחם על שולחן המיטיב נגן הנודע לשם הר“ר יהושע אבראס. את האיש הזה ידעתי מילדותו זה שלושים ושלוש שנה, כאשר בא לאודיסה לרגלי הש”ץ המפורסם לתהילה בארץ הר“ר בצלאל שולזינגר, והיה אז כבן עשר שנים, ומקטנותו (כי היה קטן גם לפי מעט שניו) הסבו שמו ‘פיציע’, לאמור ‘קטן’. עודו באיבו נראו בו אותות מיטיב נגן, והכירו בו כי יגדל שמו בימים הבאים. כרוב לשניו הרבה להשתלם ולנצח בנגינות, עד אשר בא לטארנופול ויקחהו החכם הנודע אפאטהעקער הח' מיכל פּרל (בן לאותו חכם ר' יוסף פּרל ז"ל), וישם עיניו עליו לטובה וילמדהו דעת חכמת המוסיקה וישימהו לראש המקהלה ולש”ץ בבית־תפילתו. מני אז הלך הלוך וגדול עד כי גדל מאוד, ויהי לש"ץ ראשון בהיכל ה' אשר בלבוב, ומשם נלקח לאודיסה לכהן פאר בבית־הכנסת הגדול אשר ברחוב רישליה, הבנוי לגאון ולתפארת. – –

ביום ו' הלכתי לבקר את ידידי החכם ר' שלמה ביים, חכם עדת הקראים, אשר ידעתיו מכבר בעודו עלם על ברכי אביו התם והישר, הצדיק בכל דרכיו, הר“ר אברהם ז”ל. – – ודיברתי ממנו בספרי ‘ביקורת לתולדות הקראים’, אשר יצא, אם־ירצה ה', מהרה לאור הדפוס בווילנה.

לעת מנחת הערב ביקשני החכם הנ“ל ללכת עמו אל בית־תפילתם הנמצא בחצר ההוא, ולראות את בית־התפילה החדש אשר בנה במקום הישן בטוב טעם. הבית הזה נחמד ויפה מבית ומחוץ, ונחלק לעזרה ולהיכל. בהיכל הבית פנימה לא יבואו רק אלה אשר טוהרו מטומאתם, כי נזהרים הקראים בדיני טומאה וטהרה גם בזמן הזה וחוץ לארץ, כנודע, וכל העם אשר לא טוהרו עומדים בעזרה. והמה משתחווים וכורעים ונופלים על פניהם ואת עפר המקדש יחוננו. החכם ביים כרע על ברכיו לפני ארון ברית ה‘, ויתפלל בנעימה, והעם עונים אחריו בסדור וערך, לא יצעקו ולא ישאו קולם. מיבטא הקראים בדברם עברית הוא קרוב למבטא הספרדים בהבדל זה לבד, שהם הוגים הצ’ כמו בלשון איטלקי היינו כמו ט”ש, והח' דומה לה' ואת הק' כמו ק“ח, עד שישמע מפיהם השם יצחק, על דרך משל כמו יטשקח, הם שומרים מקום הנחת הטעמים במלעיל ומלרע. אחר התפילה ביקשני החכם אל ההיכל פנימה לראות את הבית ואת הארון והתיבה, ולבלתי אשול את נעלי מעל רגלי (כמנהגם לבלתי בוא בהיכל ה' בנעליים) פרשו יריעה על הרצפה. התפילה בערבי שבתות יתפללו בעוד יום, בעבור אשר לא ידליקו נרות בבית ה' בלילות השבת. איזה ימים אחרי כן נתבקשתי למועד בחינת תלמידי בית־הספר אשר לקראים בחצר ההוא. והיה שם גם מורה נוצרי מבית הגימנאזיום, אשר בא שמה מטעם הממשלה לבחון התלמידים בלשון רוסיה וביתר העניינים הנלמדים בבתי־הספר הכלליים. קראים רבים נאספו שמה והחכם בראשם, והוא גם כן המורה לילדיהם. הלימודים העבריים הם תנ”ך, דקדוק וס' ‘אדרת אליהו’ של ר' אליהו בישייצי, הכולל דינים ומנהגים. בזמן מאוחר עוד נקראתי לבוא אל הבחינה אשר עשה המשכיל הנכבד ר' אליהו קזאז, קראי מלומד אשר כילה חוק לימודיו בפטרסבורג ויצא בתואר קאנדידאט, ויש לו בית־ספר (פאנסיאָן) מיוחד לקראים חוץ לבית־ספר הכללי שלהם. גם שם ילמדו התלמידים כל הלימודים הנזכרים ומורה הגימנאזיום בה גם שמה לבחון כנ“ל. אף־על־פי שלא הבנתי התרגום שמתרגמים ללשון קדר שהוא לשונם, ראיתי כי יודעים התלמידים היטב את כל העניינים הנלמדים, וקצת דברים שאלתי אותם והשיבו בלשון הקודש או בלשון רוסיה. בבחינה הזאת השנית היה גם ידידי החכם המפורסם, הנודע לשם, הר”ר שמחה פינסקר, שבא בעת ההיא מווינה לראות את בניו הנכבדים. עוד חכם אחר קראי מצאתי באודיסה ושמו ר' אברהם מצרי, חכם גדול בתורה ובקי בספרי הקראים, יודע לשונות מערביות ומזרחיות ויש לו בית עקד ספרים הרבה, ונהנה מיגיע כפו, וזה לא כבר למד מלאכת הפוטוגראפיה ועוסק בה בחריצות. – –

אחרי ככלות התפילה בבית תפילת הקראים, בעוד היום גדול, הלכתי לבית־הכנסת הגדול של עדתנו הרבנים, הבנוי לגאון ולתפארת ברחוב רישליה להתפלל שם עם אחי בני דתי ואמונתי. מי ימלל את כל הדרת הבית הגדול והקדוש הזה! ילאה כל עט לתאר תפארתו ורב הודו. זכרתי את הבית הצר והקטן מהכיל את הבאים בתוכו להתפלל, הוא הבית אשר ראיתי זה שלושים שנה ושלוש שנים בסורי שמה לשמוע אל הרינה ואל התפילה, אשר התפלל הש“ץ המפואר ומפורסם הר”ר בצלאל שולזינגר פעם ראשונה באודיסה, בעת שנתקבל שם לש"ץ, ויימלא הבית המון אדם רב מפה לפה ואיש את אחיו דחקו, ויעלו העם על השולחנות, ותהי צעקה וקול המולה גדולה. – – כיום לבוש שרד עומד [אבראס] בתוך המקהלה אשר סביבו ובזמירות יריע בערך וסדר נאה, וכל העם עומדים איש על מקומו בהדרת קודש ופניהם קדימה, לא יריעו ולא יצרחו, ואיש את רעהו לא ידחקון ולא יאמר איש צר לי המקום. – – ראיתי את כל אלה, ולבי נמלא תודה לה' וברכתי: ברוך משנה עיתים!

ביום השבת בבוקר הלכתי להתפלל בבית־הכנסת המכוּנה ביהכנ“ס של אנשי ברודי. שם ינצח בנגינות המשכיל המפואר הנודע לתהילה הר”ר ניסן בלומנטאל, הוא הגבר הוקם על זה עשרים ושלוש שנה לעבוד עבודת הקודש בבית ה' החדש, ככוחו אז כוחו עתה להפליא את כל שומעיו ולקחת לב כל יודע ומבין, קולו בנחת יישמע ומדברו נאוה, ולא רבים יחכמו כמוהו לנהל את המקהלה במועצות ודעת. העדה הכבודה הזאת עדת ברודי אשר מהם תוצאות כל דבר טוב ומועיל ועיניהם פקוחות להשכיל להטיב, למרות רוחם לא יוכלו להשלים את עדת בית־הכנסת הגדול ולהתחבר עמה יחד בבית אחד להתפלל, ואין פה המקום להעריך הסיבות המונעות משני הצדדים, וישימו עצות בנפשם ויתנדבו לבנות בית חדש לתהילה ולתפארת ולעבוד את ה' (תחת אשר עד הנה יתפללו בבית שכור), וזה החילם לעשות. ראיתי את תכנית הבית הזה משוח בששר כאשר יהיה בהיבנותו מבית ומחוץ והנה טוב מאוד, ייף בגודלו ובהדרו, ויהי נועם ה' עליהם ומעשה ידיהם יכונן, כי טובים השניים ושלווה בם מבית אחד מלא זבחי ריב! הינם נכונים בעוד ימים אחדים להחל הגדרה והבנייה ולהניח בהדרת קודש את אבן הראשה, ברחוב איטלקי, במקום אשר בחרו וקנוהו לאחוזת עולם.

– – זה כמה רחש לבם דבר טוב להרחיב גבול בית־החולים, אשר קטן מהכיל את האומללים הרבים, אשר נגעה בם יד ה‘, כי גדולה העיר לאלהים ויהודים בה הרבה, ומקצות ארץ ינהרו אליה. ויחשבו ראשי אלופי העדה מחשבות ויוועצו לתת לכסף מוצא לבנות בית חדש גדול ורחב ידיים כיד ה’ הטובה עליהם. – – ושני אנשי אמונה רודפי־צדק עומדים בימים ההם בראש בית־החולים ועיניהם פקוחות על כל דרכיו, הלא המה הגביר הנכבד, איש הלבב, ר' שלום ברמס, ורעהו הגביר הנכבד, פועל צדקות, ר' שלמה שפירא (אף הוא היה מתכוון לחפור בור־ציסטערנע בחצר בית־הכנסת הגדול בכסף מלא, לרוות צמאון עניי העם – כי למטר השמים ישתו מים באודיסה – זכרה לו אלווה לטובה!). וילכו האנשים הנישאים האלה ויציעו את מחשבתם הטובה לפני הנציב השר המרומם האדון קוצ’וביי, אשר הוקם על בימים ההם על כל ארץ רוסיה החדשה, ואשר מצאו חן בעיניו סדרי בית־החולים הישן בבואו לראות את הבית. – – וייעתר להם הנציב הרחמן והטוב ולא איחר להציע בקשתם לפני המיניסטר, ויצא כברק חץ תשועתו על קווי התלי־קרב, וישמע המיניסטר ויקשב ויתן הרשיון לבנות הבית.

[בשבעה לחודש תמוז, תרכ"ג (22 ליוני, 1863) נתקיים ברוב פאר טכס הנחת אבן הפינה לבית־החולים בהשתתפותם של ראשי העדה וראשי השלטון. שוואבאכר דרש דרשה על אהבת האדם, והמקהלה בניצוחו של החזן אבראס שרה פרקי תהילים, כשכולם מקיפים את המקום וכו‘. – אחר הטכס הוזמן המחבר לאכול על שולחנו של ר’ ליבוש ראבינוביץ, בחברתו של המשורר מרדכי אליהו וורבל].

מי אשר ראה רק את ספר ‘עדים נאמנים’ של החכם המליץ הזה וחיכו יבין מליצה, הנה ידע כבר את חן ערך המשורר הנפלא, ודרכי שיריו הרמים והנישאים, וצחות לשונות, ומשקל השיר אשר לא רבים יחכמו לעשות כמוהו. עניין הספר הנ“ל הוא סיפור ישן נושן, נזכר ברמיזה בגמרא (תענית פ"ק) ממעשה ‘חולדה ובור’ ונתפרש ב’ערוך' לרבנו נתן ז”ל. וכבר זה כעשרים וחמש שנה שר על הסיפור הזה הר“ר משה לאסקי בספרו הנקרא ‘נאמני ארץ’. (אשר לא ראה המליץ וורבל עד אחר שהשלים ספרו הנ“ל, ע”י הקדמתו לס' ‘עדים נאמנים’), אולם כגבוה השמים מעל הארץ כן גבהו דרכי וורבל בשירו מדרכי לאסקי. הקורא יתענג בקראו את דבריו וימצא נועם ועדן בכל חרוז וחרוז. – – זה לא כבר ניסה את כוחו מליץ נכבד בשפת אשכנז לעשות כמעשה וורבל לשום עדי המליצה על מעשה ‘חולדה ובור’, איש אשר לשונו בשפת אשכנז עט סופר מהיר, ועטו לשון זהב ולא ייבצר ממנו כל אשר יזם לעשות, הוא ידידי המשכיל היקר הר”ר ליאון מנדלסבורג בספרו המכוּנה Dichtung und Warheit (יצא לאור באודיסה 1862). ושם הסיפור הזה אשר כתב במליצה פשוטה ולא בחרוזים קרא בשם Die Zeugen der Liebe, Eine Erzählung nach dem Talmud. ורק באחת שגה האיש הנכבד הזה, כי לא הגיד בפה מלא שס' ‘עדים נאמנים’ היה לו לעיניים, ולא מליבו הוציא מלים ורעיונים, כי אם הלביש את רעיוני החכם וורבל מחלצות לשון אשכנז. הן אמת, הוד והדר ישווה עליו מעשה ידיו זה להתפאר, אפס לא תהיה תפארתו תפארת אדם אשר הוליד בן חכם ונבון מאיר עיני הארץ, כי אם תפארת תופר בגדים אשר ראה את בן משכיל זה נושא בגדים ישנים כמנהג ארצו, וקם והחליף את שמלותיו ועשה לו כתונת פסים.

ואולם לא זה הספר לבד פרי עמלו של המליץ החכם הזה, כי עוד הרבה שירים ראיתי תחת ידו קראתים והיו בפי כדבש למתוק, וזה לא כביר, מדי היותי באודיסה, העתיק מלשון רוסיה את השיר הנפלא של המליץ הרוסי המפואר מאד דרז’אווין הוא השיר הנודע בשם: Ode Bog ובלשון עברי ‘חסין־יה’. השיר האחר הזה, מולדת חוץ, עשרה שירים מולדת בית משקלו יוצאי ירך משורר צולע על ירכו. אם יקום דרז’אווין משנת עולם אשר הוא ישן, ויקרא את השיר היקר ההוא אשר חוללה רוחו, בלשון קדומים שפת עבר הקדושה, יאמר: עברי הוא! אתה וורבל בראתהו! אתה נפחת בו בשמת רוח חיים והיה קודש! ראוי היה השיר הזה לתת לו מקום בזה לעיני קוראי המגיד אשר מלא כל הארצות כבודו, לולא יראתי פן ירע הדבר בעיני מחברו, אשר הודיע לי במכתבו זה לא כביר, כי עתיד הוא בקרב הימים להוציאו לאור הדפוס בין יתר שיריו ומליצותיו היקרים. – –

אלמלא לא באתי לאודיסה אלא לראות את אוהבי מרוב ימים החכם המופלא, התם ויהשר, הרע האהוב הר“ר ליבוש חארי, דייני! – – אם כי נשאנו הזמן את שנינו על כנפיו וינטלנו אחד הנה ואחד הנה, הארי עזב את איתן מושבו בעיר מזריטש אשר אצל רובנה בווהלין וילך לשבת באודיסה, ואני הלכתי באשר הלכתי, בכל זאת נשארו נפשותינו צמודות ולא הפרידו הזמן והמקום בינינו. האיש המעולה ההוא העוסק בפרקמטיה ונהנה כל ימיו מיגיע כפו באמונה וה' ברך את מעשה ידיו ולא יחסר כל, הנה אם היה לו היום למלאכת עבודתו להטריף את ביתו בכבוד, היה לו הלילה למשמרת הקודש ללמוד ולהגות בתורה ובחכמה. וכבר בישרתי בקהל רב במ”ע ‘המגיד’ הזה (בשנה השלישית נומ' 32) את הספר כתב־יד אשר ראיתי תחת ידו להשיב אל המונים את תורתנו שבעל־פה, ובייחוד תשובה ניצחת על ספר ‘נתיבות עולם’ הידוע וזאת הפעם ראיתי תחת ידו עוד חבורים יקרים כתבי־יד, אשר ברא בחכמתו ובטהר לבו. כפי שהודיעני זה לא כבר על ידי מכתבו (וכפי שאנוכי רואה גם ממכתב שכתב לי ידידי החכם המפורסם מהר“ש פינסקר נ”י מווינה) הנה ספר אחד מספריו (לא ידעתי איזהו) הוא כעת תחת מכבש הדפוס בווינה תחת השגחת החכם פינסקר נ"י.

גם את פני הח' הישיש המלא תורה כרימון הר“ר משה אביגדור ליכטנשטאט ראיתי. הוא הגבר אשר דיברתי ממנו במ”ע ‘המגיד’ נו' הנ“ל וגיליתי אל הקוראים כי ראיתי תחת ידו קונטרוס מכונה ‘ממחרת השבת’ והוא תשובה לקראים בעניין חג השבועות, ואמרתי שם, שמהראוי וחוב מוטל על חכמי ישראל לדרוש המאמר ההוא מידי המחבר החכם נ”י, לפרסמו בעולם על־ידי הדפוס וכו‘. ויהי בשנת תר"ך ויוציא הח’ הנ“ל את ספרו הנכבד הזה לאור הדפוס בווינה על־ידי השתדלות החכם המפורסם מהר”ש פינסקר הנ"ל וישלחו אלי לעיר מושבי. – – גם החכם הזה לא עשה את תורתו קרדום לחתוך בה, כי גם את העולם נתן ה' בלבו ועל עסקיו יחיה חיי כבוד והרווחה, ומזמנו היקר יאצל עוד עיתים לעשות צדקה וחסד להושיע נדכאים, לאסוף נדבות נדיבי לב להשביע נפש רעבה, ואליו עניים משכילים ידרשו ולא ישובו ריקם, כי לא יבושו כל החוסים בו.

הרבה פעמים ביקרתי את ידידי החכם הישיש הנכבד הר“ר ישראל אקסנפלד ני”ו. הוא האיש אשר נוסף על חכמת לבו ותבונתו אשר חננו אלוהים עוד התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה, ושיח־ושיג היה לו עם כל הכיתות, וידע ובחן וניסה את כל דרכי בני־העם ועלילותם, לא נכחד דבר ממנו, ובספריו הרבים שחיבר בלשון־העם (ז’ארגון) יתאר את כולם ויתווה אותם בתוויהם למיניהם, עם חסיד יתחסד בסימניו, ואת איש תככים יגלה לעין השמש, יצדיק צדיק וירשיע רשע ולא יפריז על המידה, כי קנה־המידה בידו ופסל ומאזני משקל לשקול לאיש כדרכיו, איש לא נעדר. ומה טוב היה שיצאו ספריו כולם לאור עולם, כי הם־הם הספרים הנצרכחים בארצותינו אלה, למען יהגה בם המון העם אשר לא ידעו קרוא ספר עברי אף כי בלשונות העמים. צאו וראו מה רב טוב הגיע להמוננו על ידי מכתב העתי ‘קול מבשר’ בלשון העם, היוצא מתחת ידי המו“ל מ”ע ‘המליץ’, כי כמעט נפקחו עיני עיוורים, אשר לא ראו מאורות הספרות מימיהם. ומי יתן והיה להם ספרים בלשונם, ונפקחו עיניהם לדעת טוב ורע ולבחור בטוב ולמאוס ברע. אחד מספריו הרבים (דער ערסטע יידישע רעקרוט אין רוסלאנד) יצא לאור זה שנתיים בלייפציג אבל הספר הזה הוא כטיפה מן הים נגד כל ספריו. וכשם שהאיש הזה מצוין בחכמתו ובידיעתו הרחבה את חיי העם, חוליו ורפואתו; כך הוא מצוין בחיי ביתו, בטוב טעמו, בדיבורו והנהגותיו. הוא ואשתו הכבודה החכמה והמלומדת באמת מרת רחל’ה (בתו של אותו חכם הנודע ומפורסם הר“ר אבלי הורוויץ ז”ל), ראוים להיות למופת לבני ישראל בכל מקום שהם. – –

גם את החכם הנכבד ר' יוסף ראבינוביץ ביקרתי, הוא ראבינוביץ אשר הוציא לאור שנה אחת את מ“ע ‘השחר’ בלשון רוסיה. על המ”ע הזה קמו מערערים הרבה מזה ומזה. ורבים מנכבדי בית ישראל אהבו אותו אהבה בלי מצרים, ועוד היום יחכו על תחייתו. ושתי הרעות צדקו יחדיו מצד מה. 'מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. הצד השווה שבהם, שאם היה מכתב־עתי זה חי ימים רבים, והיה עובר בין הגלים והמשברים והסערות וכפי הסלעים העומדים לשטן לכל מ“ע חדש בקרב העם אשר לא הסכין עוד לקרות מ”ע בקרב אחיו, אין ספק שהיה אחד מכתבי־העתים המצוינים, בייחוד מפני היד החזקה והכוח והגבורה אשר בימין ראבינוביץ, ורוחו העשוי לבלי חת. ובצדק נוכל לומר, שבזמן הקצר ההוא אשר חי על פני האדמה עשה גדולות ונצורות, וזה הדבר אשר בעבורו ינהו אחריו רבים ממשכילי ארצנו, וגם המערערים יראו כעת את כל הטוב אשר עשה המ"ע הזה בזמנו, כי אין קנאה למתים.

גם את החכמים הנכבדים, הדוקטורן פינסקר וסולובייצ’יק ראיתי (הראשון הוא בנו של החכם המפורסם מהר"ש פינסקר), אשר האריכו ימים (ולא שנה תמימה) אחרי ראבינוביץ במכתב־עתי בלשון רוסיה, ששמו היה ‘ציון’. גם המכתב־עתי הזה רב טוב עשה לבית ישראל, אם כי שונה היה דרכו מדרך ‘השחר’ והיה נוטה יותר לדרך הספרות. מי יתן והיה גם היום בקרבנו! ויש תקווה שחברת מפיצי ההשכלה בישראל אשר בפטרסבורג, ובראשם השוע הנודע ר' יוזיל גינצבורג, ישימו לב לחדש כנשר נעורי מ"ע בלשון רוסיה הנחוץ לנו מאד בארצנו.

זה יותר מעשרים שנה, בהתגוררי בקריית מוהילוב על־נהר דניסטר אשר בגליל פּודוליה, זכיתי לדעת את החכם הנכבד דוקטור סאלומון לוונזון נ“י. והיה האיש ההוא, עודנו צעיר לימים, גדול בחכמה ובפרט בחכמת הרפואה, ויודע לשונות והוגה בספרים הרבה. רק ללשון אבותינו הקדושה פנה עורף, כי לא הספיק לו זמנו לשקוד עליה. מתחילה, כשלמיד בהליצאוּם המפואר אשר היה אז בקמניץ, היה בן־ביתו של אלופי ומיודעי הרב הח' המפורסם הר”ר יצחק־בר לווינזון זצ“ל, כי שמוהו אבותיו הגבירים תחת השגחת החכם ההוא. אין ספק שאהבת החכם הנ”ל לספרות ישראל עשתה רושם בלב התלמיד הרך והצעיר, והרושם הזה לא נמחה מלבו ולא נדעך שביב אישו, עד שברבות הימים התלהב והיה לאש מתלקחת. כראותי את הדוקטור החכם הזה הפעם באודיסה השתוממתי למראה עיני, כי חכם גדול הוא גם בלשוננו והוגה בספרים עבריים הרבה, והנהו כותב בלשון אשכנז את תולדות מורנו הרמב“ם ז”ל ומפליא לעשות. ובהיותו אומן גדול בלשון אשכנז ומליץ נפלא העתיק שני מכתבים מספר ‘חמדה גנוזה’ הנוגעים לתולדות הרב במליצה מסודרת (געריימטע פראזא), אשר ישתוממו עליהם כל אבירי המעתיקים. כפי הנראה, ימהר החכם הנ“ל להוציא את ספרו 'תולדות הרמב”ם' – – וכבר בא קצת ממנו מועתק ללשון רוסיה במ“ע ‘ציון’ הנ”ל.

אם אוהב עמך ישראל אתה, קורא נעים, ויהי כבואך לאודיסה והלכת – – גם אל הבית אשר תראה כתוב עליו מבחוץ באותיות עבריות גדולות ‘תלמוד תורה’, ושמת עיניך ולבך אל הבית הזה, ושבת וראית מה גדול כוח בן־אדם אחד, מה רב אונים הוא האיש, אם רק רצון טוב כצינה יעטרהו. – – ואם תשאל לשם האיש היקר אשר הרים מעפר קרן התלמוד תורה באודיסה וידיו עשו חיל לפחת רוח חדש וסדרים חדשים בבית הישן נושן הזה, אשר כמעט שתותיו נהרסו וקירותיו חשבו לנפול, הנה כל איש אשר תפגוש יענך, כי הוא איש יהודי מארץ פרוסיה, דוקטור פילוסופיה, החכם א.י. גולדנבלום נ"י. ממילא מובן כי קהל עדת ישראל הנכבדה בכלל, ובייחוד המשגיחים המשכילים עזרו לטובה, אבל רוחו הוא קיבצם וימינו הרימה הנס, ולו הגדולה והתפארת! רב מאשר די דיבר בעניין זה השר המרומם החכם הנודע בכל העולם האדון ניקולאי פירוגוב, אשר היה ראש בתי־הספר (קוּראטור) בארץ רוסיה החדשה ובסאראביה ואחר־כך בגליל קיוב, במכתב־עתי רוסי הנקרא ‘אודסקי ווסטניק’ משנת 1858 נומ' 26 (נעתק כבר בשנה הנ“ל מאת ידידי החכם המפואר הר”ר אלכסנדר צדרבוים ונדפסו באודיסה בדפוס ליטוגראפיה). – – אף הוא היה מתכוון לפתוח בית־ספר לבאי שבת ועלתה בידו, והממשלה הרוממה הסכימה לפתוח בית־ספר זה גם אחר אשר מטעמה ונימוקה סגרה בתי־ספר כאלה, שעשו יתר עמי הארץ ליום א בשבוע. אות הוא כי בית־ספרו כולו טוב ואין בו עוולתה! – –

את החכם הזה ראיתי פעם ראשונה בקיץ שנת תרי“ט בהיותי באודיסה, ומני אז אהבת עולם אהבתיו בעבור צדקתו ותום דרכו והצנע לכתו עם אלוהים ואדם. בשנה ההיא חגותי את חג נישואי הכסף וישלח לי החכם הנ”ל שיר יקר בלשון אשכנז, מודפס באודיסה בדפוס מהודר ונחמד למראה. ועשיתי לו זר מוזהב סביב, ושמתיו עדי לקירות ביתי לזיכרון בין עיני.

כבר ידעת, הקורא הנעים, כי הח' הזה ביחד עם חותנו החכם המופלג נ“י הם המוציאים לאור זה שנה רביעית את מכתב־עתי ‘המליץ’, וזה שנה שנית אשר החלו לתת לפני ההמון את מכ”ע ‘קול מבשר’ בלשון העם (ז’ארגוֹן) המדובר בין היהודים במדינתנו. מה רב טוב עשו שני מ“ע אלו לבית ישראל! המה ומ”ע ‘הכרמל’ היוצא בווילנה על־ידי החכם המפורסם מהרש“י פין נ”י החלו לקרוא בשם ההשכלה בקול רם. – – ועל הכול יתברך ויתפאר שם מ“ע ‘המגיד’ אשר יצא ראשונה. – – אולם מי יתן והיה גורל ‘המליץ’ ו’הכרמל' כגורל ‘המגיד’! כי הוא מרומים ישכון ומצודות סלעים משגבו הן יפרוש כנפיו צפונה ונגבה, הן קדם יהלוך ויעבור אורחות ימים ואיים רחוקים, ממרחק יביא לחמו ויונקתו לא תחדל. לא כן ‘המליץ’ ו’הכרמל', כמעט לא יעברו גבול ארצנו – וארצנו, הה, לא תתן את יבולה לזורעי אור! ידידי החכם פין כתב לי עוד ערב ראש־השנה משנה שאנחנו בו (תרכ"ד) בזה הלשון: 'וכבר הפסדתי עליו (על ‘הכרמל’) יותר מאלף רו”כ‘. וידידו הח’ צדרבוים כתב לי י“ב כסלו שנה זו איגרת מלאה קינים והגה והי, אשר לא אוכל תת אותה לפני הקוראים, לבלתי גלות סוד אחר… אבל מבלתי אוכל עצור במלים אתן לפני הקורא איגרת תשובתי אליו לנחמהו מיגונו הקשה: [ואב”ג אמנם קובל מרה על יחס העם למשכיליו ולסופריו, מנחם את צדרבוים ומעודד אותו להמשיך במפעלו ההשכלתי המבורך].

כבואי לאודיסה כבר נגמר בבית־הדפוס של ניטשיה וצדרבוים ספר ‘תער הסופר’ של אלופי ומיודעי המנוח הרב החכם המפורסם הר“ר יצחק בר לווינזון זצ”ל, במצוות ובהוצאות הגביר המשכיל הנכבד היקר והנעלה, הר“ר שמחה ליפשיץ ני”ו, אשר בטוב לבבו ובדרשו תועלת עמו, העמיס עליו הוצאת ספרי הרב הנ“ל לאור על הוצאותיו ולתת את מותר הריווח אחר נכיון הוצאותיו לבן־אחותו של המחבר, הוא יורשו היחידי, המשכיל הר”ר יעקב ישראל לווינזון (כעת נודע לי על־ידי כתבי העתים, כי כבר הוציא לאור בלייפציג את ספר ‘אחיה השילני’ ובאודיסה ח“א מספר ‘זרובבל’ ויהי־נא ה' עמו להוציא לאור כל ספרי הרב ז”ל ולחלקם ביעקב ולהפיצם בישראל!). ורוח לבשה את החכם הסופר הנכבד ידידי ר' פייביל ברזקין, אשר ידו רב לו בשפת רוסיה, לתרגם את הספר ההוא ללשון ארצנו, לראות העמים והשרים, שטענות מתנגדינו יסודם אפס ותוהו, ואין בנו מצד דתנו דבר שישפילנו בעיניהם יותר מכת מתנגדי התלמוד, כמו שאין גם כן למתנגדינו אלה מצד פנות דתם מה שירימם עלינו בעיניהם. ודבר גדול עשה החכם ברזקין בזה, לפי שכל השתדלות מצד אחד ראוי שתעורר השתדלות גם מצד השני, אם אין ניחא לזה הצד השני שיאמרו עליו, שתיקה כהודיה דמיא. והנה נודע ומפורסם איך הקראים משתדלים להראות להממשלה, שרק הם שארית ישראל אשר בחר בם ה' לסגולה, וכבר היה זה למלה בפי הרוסים ונתפרסם לאמת וצדק, וזה רק בעבור שאנחנו מחשים, אף־על־פי שתודה לאל יש לנו מה לטעון, טענות צודקות ונשענות על קורות דברי־הימים, אבל נרפים משכילנו! לכן בואו ונחזיק טובה להחכם היקר ה' ברזקין, איש אשר זמנו יקר לו, כי לחמו הוא, ועל עבודתו יחיה וכל רגעיו ספורים, כי מהם תוצאות פרנסתו, ויקם ויקריב רגעים יקרים ולילות עמל לתרגם הספר הנ“ל ולשום עליו נוספות בהערותיו. – – מדי דברי מספרי הרב לווינזון ז”ל אודיע את הקוראים, כי מוכן אנוכי, אם יגזור ה' בחיים, לכתוב את תולדות החכם המנוח הזה בדרך ארוכה, וכבר עשיתי חוזה עם בן־אחותו ני“ו, שיתן לי לתכלית זה את האיגרות הרבות הכתובות מידי דודו ז”ל לאוהביו ואיגרות אוהביו החכמים אליו, והנני מבקש הפעם מאת הגביר המו“ל את ספריו שישלח לי את הספרים ההם הנחוצים לי למלאכתי זאת, וכן הנני מבקש מאת כל איש אשר נמצאו תחת ידו כתבי הרב או איגרותיו, ובייחוד ספרו בלשון העם, אשר קרא בשם ‘עולם הפקר’ (הפקר־וועלט) וקונטרס ‘עמק רפאים’ (אלה השניים לא נמצאו בידי בן־אחותו הנ"ל) שישלחם אלי ועלי להשיבם לשולחיהם אחר שאשים עיני בם ואעתיק לי את הנחוץ למלאכתי. ולולא עבודתי הרבה בימים ההם בהעתקת ספרי ‘בקורת לתולדות הקראים’ לדפוס ובשאר עניינים נחוצים לשעתם, כי עתה כבר החילותי במלאכה, יען שהבטחתי להרב ז”ל בחייו לכתוב תולדותיו ככתוב באגרתי הנמצאת ביד בן־אחותו בין הכתבים שנשארו מהרב. ועל טוב ייזכר שם המשכיל הנכבד הר“ר ק. הויזנר, שכתב בלשון רוסיה את תולדות הרב בקצרה (נדפסו באודיסה בדפוס ניטשה, שנת 1862) וכבר נעתקו ללשוננו במ”ע ‘המגיד’ מאת ישפ"ה.

[לבקשת הגבאים מחברת ביקור חולים הלך בשבת (טו"ב תמוז) להתפלל בבית־הכנסת של החברה. אחד הגבאים סיפר לו את כל הטוב אשר עשתה החברה מאז נוסדה, וביקש ממנו לכתוב על כך בעיתונים. גוטלובר מילא את בקשתו, ברם לא שינה מנוסחו של הגבאי, שתוך כדי העלאת מעלותיה של חברתו נתן דופי בבית־החולים הגדול שבאודיסה. ידידו ליבוש חארי כתב לו, ‘כי רבים השתוממו עליו על הדבר הזה’, והוא נאלץ להצטדק, כי כתב את הדברים מפי הגבאי].

בבית־הכנסת הגדול ובבית־הכנסת של אנשי ברודי התפללתי פעמיים ושלוש וכבר דיברתי מנגינת ה' אבראס ומקהלתו. אבל מה דמות אערוך לתפילת המנצח החכם ר' נתן בלומנטאל? ומה אצל המקהלה אשר תחת ידו? אין די מלים לתאר הדר כבוד שירו וזמרתו, נעים קולו ומתק מדברו. עוד כל ימי חיי לא אשכח את הרושם אשר עשה בלבי ובנפשי המספד והאבל אשר עשה בלומנטהל ביום צום א' באב על שממת בית קדשנו ותפארתנו. היום הלאומי הזה מדי שובו שנה בשנה יכס אותי בצלמוות, ישית חושך סתרי וחתולתי ערפל. אין פי יכול לדבר את רגשות נפשי ואת אשר הומה לי לבי ביום ההוא מדי שנה בשנה. אולם אבל לבי וכאבו האנוש שונה מאוד מאבל העם אשר אנוכי יושב בקרבו על עפר הארץ בבית ה' ושק ואפר יוצע לנו יחד. הלא ידעת, הקורא הנעים, כי איש ווהליני אנכי, ובתוך עם קדוש וטהור אנוכי יושב מנעורי, המתקדשים והמטהרים בכנפות בגדיהם וסרוחי טבולים בראשיהם, מראה צדיקים כולם דמות בני אלים נאדרים בקודש. העם הזה, בבואם אל הקודש ביום צום תשעה באב, ליבם יהגה קינה ונפשם תשתוחח על כי גלה כבוד מישראל ולא ינבאו כולם מקטנם ועד גדלם, ואין רוח הקודש שורה כי אם על אחד קדוש בעיר ושניים במשפחה, ולא יישמע עוד בערי יהודה ובחוצות ירושלים בת־קול מנהבת כיונה וכו' וכו‘. ולבלתי תישפך לארץ מררתם מנהמת לבם, לבלתי ישטפו ארץ בדמעתם ומוסדות שמים ירגזו מועקתם יקומו הנערים – ולפעמים גם זקנים וישישים – וישחקו, יעשו למו צחוק וקלות־ראש, ישליכו ברקנים לפאת ראש איש יושב ומקונן לתומו בירכתי הבית, ושק ואפר לראש החזן וימלאו פיהו אבק, ויפריעו פרעות בבית־המדרש והיה זה קודש ואבל כבד!! – לא כן אנוכי עמדי, האבל אשר בלבי אם גם הוא על חוג שמים יתהלך, ונפשי תלבש קדרות על כי נפל משמים ארץ הילל בן שחר אשר האיר לכל בני תבל; הנה גם בארץ יסודתו בהררי קודש, כי ביום ההוא תחלופנה על פני תמונות רבות מכל אשר נעשה לעם הזה, לא על עשותו חמס, על בגדו במלך ושרים, כי אם על החזיקו במעוז דתו, ואמונתו! לבי ימס בקרבי ויהי למים בשומי לנגד עיני, כי עוד היום בזמננו, בשנת חמשת אלפים ושש מאות ועשרים וארבע למספר בני ישראל, היא המאה התשע־עשרה המהוללה בפי עמי אירופה, אשר כבר עברו ממנה שישים וארבע שנים, עוד היום ישחוט קונסול ספרדי יהודים במארוקו (בטאנגר) כאשר ישחוט איש את ציפרו, ולולא שלח לנו ה’ מושיע ורב את האיש משה מעין־תפארה, זה האיש אשר ילאה כל פה לספר בשבחו ולו באמת דומיה תהילה, כי עתה מי יודע כמה נפשות מישראל עוד הכרעו שם לטבח על בלי דבר – – עמוס ומסורבל ברעיונות נוגות כאלה, אשר כעננים יבואו וכעבים יחד יתקבצו ויכסו פני שמי, אבוא להשתחוות לפני ה' ולבקר בהיכל ה' אחרי מעשה ה‘, כי נורא הוא לבית ישראל הנאמנים בבריתו, ובגלים ומשברים בים זועף פור יתפוררו ופוץ יתפוצצו בקרבי שאלות משאלות שונות אשר תסעורנה להפיצני, ומי ישביח שאון רוחי והמון ים לבבי ביום ההוא? העדה אשר בקרבה אנוכי יושב על הארץ, אשר לא מחשבותי מחשבותיה? הנערים (והזקנים) המעפרים בעפר והמשליכים אבנים וברקנים בבית ה’?… זאת הפעם הראשונה בכל ימי חיי, הייתי ביום הצום ההוא בקרב עדה קדושה אשר מחשבות ליבה לא רחוקות הנה בלי ספק מן המטרה אשר למחשבותי, זאת הפעם הראשונה ראיתי אבל ויגון בעיני כאשר הוא בקרב לבי. מי אשר אוזניים לו וישמע שיר ‘על נהרות בבל’ וגו' מפי המקהלה ונפשו לא תאבל? מי ישמע את בלומנטאל יהגה כיונה ולבו לא יהיה לנחל הגה והי? ועל על אלה מי ישמע שוואבאכר מדבר, מי יראה בעיניו את הרב הדרשן הזה עוטה כמעיל קינה ואבל וכידודי אש אהבת עמו ואמונתו מפיו יתמלטו, מקונן על העבר, מתבונן על ההווה ומנחם על העתיד בטוב טעם ובדעת וביראת ה' טהורה העומדת לעד, ונפשו בקרבו לא תריע: הנה זאת עדתי, זו קוויתי לה! זה עמי בחרתי בו! עם זו תהילתו אספרה! בואי בזרועותי, אודיסה, עיר ההוללה! בואי בזרועותי, קהל עדת ברודי! בואו בזרועותי שוואבאכר, בלומנטאל, שולזינגר! אחבקכם ולא ארפכם, ואבכה עמכם יחד על שבר בת עמי! – –.

כבר אמרתי, כי בימי התגוררי באודיסה שמחתי לראות שמה את פני ידידי החכם המפואר הר“ר שמחה פינסקר ני”ר, אשר עשה לו שם גדול וקיים לעד על־ידי שני חיבוריו המסולאים ‘ליקוטי קדמוניות’ וספר ‘מבוא אל הניקוד הבבלי’. כי בא שמה מקרית ווינה על ימים אחדים להשתעשע עם בניו היקרים. למען הראות לו אהבתו לו ולספריו הגשתי לו לתשורת שי הטורים האלה (על משקל יתד וב' תנועות) שלוש פעמים ויתד ותנועה ושמי מהללאל בראשי החרוזים):

משוש לבי, חכם לבב, ואלכה לי לאורו.

הכי קרא שמו שמחה וגיל אזור חגורו,

לגן נעול שביל מצא ופתח את סגורו,

לבדו הוא נתיב האיר וגלה את מקורו,

אשוהו לקנמון, צרור המור צרורו,

לכל חכם יהי שני, והוא יחיד בדורו.

החכם הנכבד ההוא אוהב את השיר השקול, ושירי זה, מצא חן בעיניו, ובייחוד הטור האחרון, אשר המליץ עליו ברוב ענוותנותו את המאמר הידוע: ‘מיטב השיר כזבו’. ואולם אני באמת ובתמים כתבתי את הטור הזה, כי לדעתי שני ספריו אלה יחידים המה הספרות ישראל ולא בא עוד כבושם הזה בספרינו. לשם החכם הזה הקדשתי את ספרי ‘ביקורת לתולדות הקראים’ אשר אקווה כי ייצא אם ירצה השם מהרה לאור הדפוס, יען נדב המיניסטר שר החכמה במדינתנו לתת לכסף ההוצאה מוצא, וגם השיר הזה ימצא שם מקום בראש הספר לזכר עולם.

הנה־נא ידעת, ידידי הקורא, את החכם המופלג בתורה הסופר הנעים הר“ר יעקב שמואל הלוי טראכטמאן ממאמריו הרבים והנכבדים אשר קראת בכתבי־העתים: ‘המגיד’, ‘המליץ’ ו’הכרמל'. ואולי כמוני חשבת גם אתה, כי זה האיש אשר חכמתו בחוץ תרונה ודבריו בנחת נשמעים, הוא זקן בא בימים, גם שיבה זרקה בו ועל משענתו ילך וזקנו נחפה בכסף השיבה יורד על־פי מידותיו… לכן אודיעך היום, כי אם אמנם לשונו לשון זהב כלשון זקן ורגיל, הנה צעיר לימים הוא, יפה־עיניים וטוב־רואי, נחמד למראה ונעים להשכיל. – – גם לידידי החכם וסופר מהיר הר”ר צבי אנאפולסקי (אשר העתיק לעברית ס' ‘טעאפראן’ וכתב הקדמה יקרה בשם ‘שיח ערב’, עיין מ"ע ‘המליץ’, שנה שניה, נו' 39, 40), הבטחתי להחליף מכתבים עמו, ומרוב עבודה לא הקימותי את בריתי אתו עד היום, וקורא אני אליו בזה לשלום. ושלום אקרא לידידי החכם היקר ר' יצחק ווארשאבסקי, הוא האיש מלחמה הלוחם מלחמת אגג (מעדנות) עם האד“ם הגדול בענקים במ”ע ‘הכרמל’. – –

אחד וארבעים יום ישבתי באודיסה, לחם חמודות אכלתי ומי מנוחות שתיתי, אם כי בעמל ויגיעה רבה מכבתי שם כמאתיים אקסמפלארים מספרי ‘ממצרים’, הנה בצל אוהבי היקרים חמדתי וישבתי ברגעי המנוחה ואתם השתעשתי פעם בפעם ותהי לי חזות הכול למשיבת נפש. כי מי יספור את כל המשכילים יקרי־הערך הנמצאים שם מבית ישראל? ואם אמרתי אזכרם בשמותם כולם, הנייר יכלה והם לא יכלו, כי עצמו מספור. –

[מעל סיפון האוניה המפליגה לחרסון נפרד המחבר בהתרגשות מאודיסה, ‘ירושלים של ארץ רוסיה החדשה’ בהבטחה: ‘תישכח ימיני אם אשכחך, אודיסה’, ובברכה: ‘יהי שלום בחילך, שלווה בארמנותיך!’ עם צאת האוניה לים הפתוח כתב שיר בן 44 טורים על הים ועל גליו ההומים והמאיימים. בחרסון חלה במחלת צימוק האצטומכא, ורק יומיים עסק בהפצת ספרו ‘ממצרים’, עוד שלושה ימים התהפך בחוליו וחזר לאודיסה בלי שהספיק לגבות את תמורת הספרים שחילק. הוא מזהיר את החותמים־הקונים, שאם לא ישלמו את המגיע לו יפרסם את שמותיהם. עוד ימים אחדים נשאר באודיסה בטיפולו של ידידו ד"ר סאלומון לווינזון ושב לביתו ביום ב' דראש־חודש אלול (4 באוגוסט).]

קונסטאנטין ישן, ט' אדר שני, תרכ“ד לפ”ק

[מסע ב] רוסיה [1873]

[ברדיטשוב – קיוב – חארקוב]

– – ביום א ז אייר יצאתי מביתי [בז’יטומיר] לברדיטשוב ללכת משם במסילת־הברזל לקיוב, לקחת רשות מהקוּראטור אשר על בתי־הספר לנסוע פּטרסבורגה על משך שני חודשים לשאול שם ברופאי־עיניים מובהקים, אולי יגהו ממני מזור. בברדיטשוב התמהמתי שני ימים ואתענג על רב טוב מנגינותיו של הש"ץ המנעים זמירות ה' באכמאן. – – יצאתי מברדיטשוב ברכב ברזל ובאתי בסערה קיובה. שבתה מנגינה, שבת משוש מלבי, כי שם ציווה אלוהים את הקללה, אין שלום על ישראל, בכל חוצות אנקת אומללים מגורשים מן גו, והשוטרים אצים לסחבם לבתי־הכלאים על כי עברו חוק לשבת בקיוב אשר לא כדת, כי מלחמה לישראל בקיוב מדור דור, מאז באו היהודים ארצה רוסיה ופולניה סוגרו שערי קיוב לפניהם פעם בפעם. ואם לפעמים, במלוך נסיך ישר באדם פתח שעריה לגוי שומר אמונים לה' ולמלך, הנה אחרי עברו מספר שנים, ויגווע וימת וימלוך אחר תחתיו [… משם את כל אשר לא אכל בשר החזיר…] בהיות הנסיך וואסילטשיקוב גנראל גוברנאטר בקיוב ויציע לפני הוד הקיסר ירום הודו לתת רשות ליהודים לשבת בקיוב, למען הרב את המסחר אשר ירד עשר מעלות אחורנית, ויקרא דרור לסוחרים מגילדה ראשונה ולמשרתיהם לשבת בטח בכל חוצות העיר ככל יתר תושביה, ולאומנים ובעלי־מלאכות שונות וגם לאלה אשר הביאו שמה את בניהם ללמוד בבתי־הספר הכלליים או לבקש מזור ותרופה ניתנה הרשות לגור ברחובות מיוחדות בקצות העיר מזה ומזה ולאיש יהודי אשר לא חלק לו בסוחרים מגילדה הראשונה ולא שיח־ושיג לו עם אומנים ומבקשי רפואה, לא ניתנה הרשות כי אם לגור שם ימים אחדים מדי עברו שם. אפס מושלי העיר ושוטריה ידעו, כי לב הנסיך טוב על העם הזה ולא פקחו גם הם עיניהם על העוברים ושבים ורבים מעם היהודים אשר לא הירשו לשבת שם נאחזו בה וישבו לבטח ואין מכלים דבר. ומאז גוע הנסיך וואסילטשיקוב הצדיק והישר, קמו שרים אחרים תחתיו וגם הם לא שמו לבם ליהודים היושבים בקיוב, כי לא רעה עינם בם. עד כי לפני איזה שנים קם נסיך חדש, ואזרחי קיוב, אויבי ישראל בנפש, הביאו דיבתם רעה באוזניו ויפתוהו בלשון אפעה לגרש משם כל איש יהודי אשר אין לו זכות ומשפט להאחז שם, והנה מתלאה! – נשבר לבי בקרבי בראותי השערורית הנעשה שמה, – – שפכתי שיחי בשיר גדול ורחב־ידיים שקראתי בשם ‘סמל הקנאה והמקנה’ ואציגה פה ממנו רק שתיים ושלוש דלתות.

עזבתי את העיר קיוב בלב מלא יגון על שבר בת עמי ובאתי לחארקוב. – – העיר חארקוב היתה מאז מעולם סגורה ומסוגרת לפני בני אמונתנו, ורק כאשר החלו מלכי ארצנו לצבוא צבא מישראל, ניתנה הרשות לאנשי החיל אשר מלאו ימי צבאם להאחז שם, ובמשך הימים נאחזו שם אנשי חיל הרבה ובבינה יתרה שחנן ה' לעם זו עשו עושר במשפט ויעלו מעלה בכל מסחר וקניין, ועל־ידי רגש קודש אשר לכל איש ישראל התאספו יחד ויעשו להם בית־תפילה ובחרו רב מקרב עדתם ושוחט ובודק ושליח־ציבור ויתר משמשי הקהילה. לאט־לאט נלוו אליהם עוד יהודים אשר באו לגור שם ברשות ושלא ברשות, ויהיו אנשי החיל האזרחים התושבים ויתר ההמון כאורחים חוסים בצלם. כה היה מצב הקהילה ימים רבים, עד כי היתה את לב הממשלה לפתוח שערי העיר לפני הסוחרים מגילדה הראשונה ובעלי־מלאכות. אז נאחזו שמה קצת עשירי עם ויעשו להם בתים, בתי חילוף־שטרות ובתי־מסחר, ויחיו חיי עונג כאזרחי הנוצרים ויארחו אתם לחברה. אפס בהנוגע לענייני עדת ישראל לא עשו דבר, כי אם השאירו הדבר כמו שהיה בתחילה בידי אנשי החיל וגם התפללו לעתים מיוחדים בבית־תפילתם, וביד אנשי החיל היה מתג ורסן כל ההנהגה. ממילא מובן, כי האנשים האלה אשר גדלו על ברכי עבודת הצבא ובהשכלה לא שלחו ידם, הנהיגו את העדה על־פי דרכם, כאשר נשאר בזכרונם מימי ילדותם בהיותם בבית אחיהם, וברצותם לצאת ידי חובתם על צד היותר טוב הרימו קול גדול בתפילתם, ותהי צעקה וקול המולה גדולה בבית־התפילה כיד הכוח והגבורה הטובה עליהם, כי אנשי חיל המה וקול ענות מלחמה הקשיבה אוזנם, ויהי בית תפילת היהודים למשל ולשנינה בפי הרוסים, ושם היהודי מנואץ. וילך איש מעיר מולדתי קונסטאנטין־ישן, הוא הגביר הנדיב המפורסם הר“ר ראובן רובינשטיין וישב בחארקוב הוא וביתו, וגם מאודיסה בא שמה איש משכיל בן משכיל הר”ר מאיר ראטהויז, ויראו כי רבה רעת האי־סדרים אשר בעדה, ויבינו כי לב עם הארץ הזו והעיר הזאת אך טוב לישראל לברי־לב, ורק היהודים בעצמם מקלקלים השורה, ויתנו לב לתקן המעוות ולעשות סדרים חדשים לקחת לב העם לאהבה אותם ולכבדם. הגביר רובינשטיין, בעודו בעיר מולדתו, השתדל תמיד להרים כבוד ישראל בעיני שרי העדה ומורי בית־הספר לאכול ולשתות עמו, וגם את שרי העיר קרא לקרב הלבבות ולהראות לעיני השרים, כי היהודים אינם פראים כאשר הורגלו לחשוב עליהם, ובאמת הועילה השתדלותו הרבה. בדרך זו הולך גם בעיר חארקוב ביתר שאת וביתר עוז ופיזר כסף הרבה מכיסו. קנה בית גדול ועשהו בית־הכנסת מפואר, וכאשר החלו אנשי החיל לנהוג מנהגיהם גם בבית הזה, השתדל הוא והג' ראטהויז, אשר נבחר אז לגבאי, לגרשם משם ביד חזקה ובגבורת ישע ימינו של הגוברנאטור, וישים שמה ש“ץ הגון עם מקהלה, ושרי הממשלה באים שמה פעם בפעם ועיניהם רואות, כי לא נופל ישראל מכל העמים בהרגשת היופי והסדר, ונותנים כבוד ליהודים ולרב העדה אשר בחרו, המשכיל היקר ה”ר סגאל מחניכי בית־מדרש הרבנים בז’יטומיר. – –

[מוסקבה]

עזבתי את חארקוב ובאתי למוסקבה. השתוממתי למראה עיני, כי גדולה העיר עד מאוד ואנשים בה הרבה כחול אשר על שפת הים, ורק אנחנו המעט מכל העמים. ובכל זאת גם יהודים הרבה נמצאים שם בערך אל הימים שעברו, כי מאז מעולם סגרו שערי מוסקבה לבני ישראל, וזה שנים לא כבר אשר נפתחו לסוחרים מגילדה ראשונה ולבעלי־מלאכות, ולרגלם באו גם המון רב מהנספחים והנלווים אליהם, ויהיו לקהל גדול ניצים ומריבים ביניהם על־דבר השוחט, והרב המורה־צדק, כמנהג אחינו בכל מקומות מושבותיהם, ובעזרת השם זכינו במוסקבה לרב של מנתגדים ולרב של חסידים, מלבד הרב שנמנה מטעם הממשלה ה“ה המשכיל הנכבד הח' מינור נ”י, הדורש בלשון המדינה ולו נאוה תהילה. כפי ידיעתי, הוא הראשון אשר החל לדרוש ברבים בלשון רוסיה, ודרשותיו מלאים זיו השכל ומפיקים נוגה מוסר השכל. [בחג השבועות דרש בבית־הכנסת ברוסית על עשרת הדיברות, שניתנו לעם ישראל במדבר, בטרם היה לעם ובטרם נאחז בארץ, ולפיכך הם קניין כל העמים, ואילו תורות של עמים אחרים, שקיבלון בהתאם לתנאי חייהם ותכונות ארצותיהם, הן קניין העם ההוא לבדו].

גם הרב הגאון מוהר“ר חיים ברלין, מורה־צדק של המתנגדים, דרש ביום ההוא בבית־תפילתו. את דרשתו לא שמעתי, אבל בהיותי אצלו אחר החג סיפר לי בתוך דבריו איזה דברים מדרשתו, שאמר נגד המחדשים והמשנים ממטבע שטבעו הקדמונים, וכוונתם לשאת חן בעיני העמים, אשר על כן הם עוזבים קצת דברים ממנהגי ישראל, ולעומת זה מתייפים לבקש אהבה ומקבלים קצת דברים ממנהגיהם, וזה לפי דבריו כוונת המדרש על פסוק (רות ב"ח): ‘אל תלכי ללקוט בשדה אחר וגם אל תערובי מזה’. [כאן באים דברי המדרש ופירושו היפה של הרב חיים ברלין, המכוּונים נגד אלה המוכנים לקבל קצת ממנהגי הגויים.] – – זה הרב ר' חיים ברלין, איש מלא תורה וחכמה ויראת ה' ועוולה לא נמצא בו כל ימיו, חוטר מגזע גאוני עולם, לא ישר בעיני החסידים, יען הוא דורש שלום המשכילים ומתנהג בחכמה למשוך לבם אליו ולהעמיד השלום על תילו, ובדבר הזה התקוממו עליו וישימו כבודו לקלון, ויבחרו להם מורה־צדק אחר מאנשי שלומיהם ושוחטים אחרים והיו למחנה אחרת, וכבר הגיע הדבר לאוזני שרי המלכות, והיהודים מתבזים על־ידי זה עוד יותר. – – גם במוסקבה עשו להם עדת ישראל בית לעבוד את ה' בתודה וקול זימרה ובמקהלות יברכו את ה'. הש”ץ הר“י דוד באדה, שהיה לפנים ש”ץ בבית־התפילה של המשכילים בעיר קובנה, הוא איש משכיל יודע נגן וקולו חזק ונעים. – – גם בית תלמוד תורה לעדת מוסקבה, אבל לא ראיתיו.

[פטרבּורג]

ביום ט“ז סיוון באתי לקרית מלך רב ס”ט פטרסבורג. [כלכל הערים הגדולות נוהרים גם לקריה הומיה זו המונים מכל אפסי ארץ. אלה יבואו ללמוד בבתי־חכמה ואלה לסחור ולעשות בכל מלאכה, וביניהם גם אנשי מזימות הבאים ‘להונות ולרמות את הבריות, לעשות עושר ולא במשפט’. אמנם] גם בפּטרבורג נמצאים הרבה ישרי־לב ותמימי־דרך – – אולם כמחט בבשר החי יכאיבו הקוצים והחוחים האלה לשושנת יעקב – – כי עוד היום כמלפנים – – איש אחד מישראל יחטא ועל כל העדה יהיה הקצף! – –

כאשר ניתנה הרשות לאנשי חיל מאחינו בני ישראל, ששלמו ימי עבודתם בצבא, לשבת בקרית מלך פטרסבורג ולהאחז שם, קבעו שם דירתם הרבה מאנשי החיל, וימצאו חיית ידם במסחר ובכל מלאכת עבודה, וה' ברך את מעשי ידיהם וקצת מהם עשו חיל להתפרנס ברווחה. אפס בניהם אשר נולדו על ברכם היו נעזבים ומשולחים מחסרון מורים ומלמדים, אשר לא נמצאו למו להורותם את אשר יעשון. ויהי בשנת 1864, בחודש אוקטובר, ויתעורר איש אחד מקרב עדתם ושמו ר' יהודה סאוואסינסקי, ועמו עוד שני אנשי חיל ר' צבי הירש זאמייטיס ור' שמעון מאלינשאנסקי עוזרים על־ידו, ויאמרו: מי לה' אלינו, נדאגה־נא בעד בנינו לבלי יהיו דור סורר, אשר לא ידע את ה' ותורתו, ויקומו ויאספו נדבות ללמד בניהם תורה ומוסר דרך ארץ. בעמל ויגיעה רבה החזיקו הדבר הזה עד שנת 1868 החודש נובמבר, ויעל מספר התלמידים לשבעה־עשר נערים מבני העניים. ויהי כאשר ראו כי כבד מהם הדבר, כי לא הסכינו באלה, ויבקשו את פני השוע ה' גינצבורג לעמוס העבודה הזאת על שכמו, ולא קיבל, כי טרדותיו הרבות והעצומות לא נתנוהו להפיק רצונם. ויפנו אל הרב החכם דוקטור יוסף זייברלינג נ“י, האיש אשר מיום היותו הקדיש כל עתותיו לטוב בית ישראל, וישמע ויקשיב ותהי המשרה על שכמו. ויעש ד”ר זייברלינג סדרים כיד החכמה והדעת הטובה עליו, ויבחר מורים ואומנים משכילים ומביני מדע בתורה ובדרך ארץ ובלשון המדינה, ובית הפּריוואט פרח כגפן תחת השגחתו ויהי כזית הודו, ומספר התלמידים הגיעו לאחד ושלושים. – –

דוקטור זייברלינג הוא איש זקן ותש כוח, עבודתו במיניסטריום להשכלת העם במה שנוגע אל היהודים רבה מאוד, כצרכי עמו המרובים. כל איש ישראל אשר דבר לו שם יפנה אליו וימצא אליו בבקשתו אם גם יגדל הטורח, ולא שב עוד איש ריקם ממנו בבקשתו, יומם לא ינוח אף לילה נגזלה שנתו. בעיני ראיתי כי לפעמים יבוא אל ביתו בשעה 8 אחר חצי היום עייף ויגע לאכול לחם, ובכל זאת לקח גם המכשלה הזאת תחת ידו, בראותו כי אין איש ובלעדו לא ירים איש את ידו לנהל הבית ולהשגיח על חינוך הילדים. גם על עניים מרודים יפקח עיניו החכם הזה לכלכלם בלחם עוני בחג המצות. – – בשנת 1871 התקנאו נשי חיל בהרבה חכם הזה ותעשינה גם הם בית־חינוך לילדות, ותוצאנה מעשיהן אל הפועל בשנת 1872, ובראשן הגבירה המשכלת המפוארה מרת חנה בּארונסה פון גינצבורג, ולא זכרו את יוסף המשביר והמתחיל במצווה זו.

ביקרתי פעמים הרבה את ידידי החכם הר“ר אלכסנדר צדרבוים נ”י, וראיתי את עמלו שהוא עמל תחת משאו משא לעייפה להועיל לבני עמו בשני כתבי־העת שהוא מוציא לאור בלשוננו ובלשון רוסיה. – – עוד דברים הרבה לי לדבר את הקוראים, בייחוד עניינים מקריית פּטרבורג, אשר חדלתי מדבר היום מטעמים כמוסים עמדי. – –

בחורף העבר, מקצה חודש יאנואר, פניתי בבקשה אל הקוראטור אשר בקיוב, ואתחנן בעת ההיא לאמור: חולה אנוכי ועיני כהו, זה עשרים ושתיים שנה אנוכי עובד עבודת המלך ועמי, כזה וכזה עשיתי, אלה ואלה זכויותי, תינתן לי נפשי בשאלתי וחופשתי בבקשתי, ואצא כצאת המורים כולם הלוקחים שכר כל ימי חייהם, לרבות נשיהם ובניהם אחריהם. הקוראטור הקשיב לבקשתי וישלח דברו להמיניסטריום להשכלת העם בפּטרבורג ביום 23 לחודש מרץ, הקים את דברי בקשתי ויחווה דעתו, כי שאלתי תינתן לי, ואין כל ספק, כי אם נשארו העניינים כקדם ולא נשתנה דבר בבתי־הספר, כי עתה כבר נעשתה בקשתי והייתי חופשי משעבוד מורה ומקבל שכר על הפרישה כאשר קיבלתי על הדרישה. אבל פתאום רעם ורעש התחוללו על בתי־הספר העבריים בכלל ועל בתי־מדרש הרבנים בפרט, ולפתע פתאום נראה פרץ נבעה בחומת בתי־המדרש, פור התפוררה החומה, מוט התמוטטה ונפלה ולא תוסיף קוּם!.

לא פה העת והמקום לדבר מבתי־ספר אלה ולהגיד המשפט עליהם אם באמת ראויים היה להיסגר על מסגר, אם נתמלאה סאתם ופרי מעלליהם אכלו, כאשר רבים אומרים, או רק עלילת דברים שמו עליהם משנאיהם לאמר חללו קודש. – יבוא יום וגם על זה אפקח עיני ואדבר דבר בעתו נגדה־נא לכל קוראי המגיד, המה ישמעון ואוזניהם תצלינה – וידע כל העם כולו, כי אם אמת נכון הדבר כי כנגע נראה בבתים האלה, בכל זאת לא נתחייבו כליון חרוץ כי אם תיקון, ורב טוב הביאו לבית ישראל, ורק מפשע אחדים נגע למו, ולא זאת היתה סיבת סגירתם, לא בעוונם כשלו ונפלו, לא בתוכם שברם, כי אם מחוץ שיכלה חרב, חרב על הבדים שבדו שקרים מליבם וחפאו על בתי־המדרש דברים אשר לא כן, חרב על הבאים ונואלו! הרסו ולא חמלו ואבדו טובה הרבה. – אפס לא זאת היא מגמת פני היום, ועוד אשוב לדבר מזה בעת אחרת. הפעם אספרה רק המוצאות אותי לרגלי המקרה הזה. כאשר נסגרו בתי־הספר נעשתה שאלת הפנסיון שאלה כללית על כל המורים, ששלמו ימי עבודתם ונשארו בלי עבודה, ובתוכם גם אני נשבר מטה לחמי לעת עתה ושאלת הפנסיון מונחת בקרן זווית, אין אתנו יודע עד מה. – לכן אליך המגיד אקרא, קרא באוזני קוראיך, יזכרו־נא את אשר התהלכתי לפניהם זה ארבעים שנה בחרבי וביקשתי לסול המסילה ולסקל אבני נגף מכרם בית ישראל. – – פתח פיך ויאירו דבריך. רבות עשית, לדבריך הקשיבו קוראיך תמיד, ואחרי עצתך מלאו, עוצה עצה גם היום וחיתה נפשי ולא אשא חרפת רעב ככלות כוחי ואור עיני אין אתי.

הכותב בדרך פה עיר ווילנה, בחודש מנחם אב, תרל"ג

[מנחם מנדל לפין מסאטאנוב]

בטרם יצאתי מביתי ללכת לדרכי פּטרבּורגה, באו אלי שני ספרים שונים בענייניהם ובתכליתם משני מקומות שונים. האחד הוא ס' קהלת, עם תרגום יהודית ובאור מאת הרב החכם הכולל מו“ה' מנחם מנדל לפין ז”ל איש סאטנוב, עם הוספות מאת צבי הכהן רייך מקהילת באר, ונלווה אליו הערות על כמה פסוקים, גם מאמר על שיר השירים מאת המוציא לאור יהודה בן ישראל כארי מאודיסה. אודיסה, בדפוס מ.א. בלינסון, תרל“ג. והשני ‘עולם כמנהגו’ ספורי יהודה ליב גורדון, ספור שני, אחרית שמחה תוגה, ווילנה בדפוס האלמנה והאחים ראם, שנת תרל”ג לפ"ק'. – ואני טרם אספר את כל המוצאות אותי בדרך מסעי מפטרבורג לביתי. אדבר דבר בעתו על שני הספרים האלה ועל מחבריהם כאשר עם לבבי והקורא ישפוט כאשר עם לבבו, כי מעולם לא כפיתי על הקורא את ההר כגיגית, לא אמרתי קבלו דעתי. אכן רוח הוא באנוש וכל איש חופשי בדעותיו. ואחל בראשון:

הרב החכם הגדול והישר באדם הר“ר מנחם מנדל לפין ז”ל, נולד בסאטאנוב ערך ה“א תק”י ונפטר בן ע“ז או ע”ח שנה: ערך ה“א תקפ”ז (בכל עמלי למצוא חשבון מדוקדק, משנת הולדתו ומותו, לא עלתה בידי, כי גם ידידי הרב החכם הנכבד הישיש ר' מרדכי סוכוסטאבר נ“י הי”ו, אשר ידעו פנים אל פנים, וכמה דברים אנוכי כותב על פיו, איננו יודע בבירור, שנת היוולדו). משחרות טל ילדותו רוח ה' נוססה בו, רוח דעת מאוד נעלה, וכל עסקו היה בתלמוד ופוסקים והיה בקי בכל חלקי הש“ס כאחד הגדולים אשר בארץ וחריף גדול ומפורסם לעילוי. בשבתו בביהמ”ד מצא שם את ס' ‘אילים’ להרב יש“ר מקנדיאה. מודעת זאת בטרם גברה יד החסידות של שוא בארץ היו ספרי החכמה מצויים בבתי־המדרש, והיושבים שם לפני ה' לעסוק בתורה עסקו גם בחכמה, ומהם יתד ופינה לרוב חכמי ישראל היותר מפורסמים, כאשר הארכתי בזה במקום אחר. אחד מאלה היה גם הר' מנחם לפין ז”ל, שבבית־המדרש החלה שמש ההשכלה האמיתית להופיע לו, כי היתה לו הכנה טבעית לחכמות השימוש, ומדי קראו בספר ‘אלים’ שת עליו נוספות מועילות ומחוכמות, ויעש פרי תבונה במקצוע זה, כאשר עשה אחר כך חיל בשאר מקצועות בחכמה. מרוב שקידתו בספרים יום ולילה חלה את עיניו, וילך לדרוש ברופאים מובהקים לעיר ברלין רבתי בחכמים, שרתי בכל חכמה ומדע בימים ההם וגם אחרי כן, ושם היה אז בית־חולים מפואר ליהודים, ונהרו שמה כל מוכי האסון וכל ידועי חולי, ויבא גם הרמ“ל שמה בתוך הבאים. הרמבמ”ן ז“ל, אשר שמע את שמעו, קרבהו בשתי ידיים ויהי אוהבו ומכבדו עד מאוד כל הימים אשר שכן כבודו בעיר, ושתי שנים ישב הרמ”ל בברלין ותדבק גם נפשו בנפש הרמבמ“ן ז”ל עד שחשבו לרבו ומורו.

הימים האלה היו ימי ביכורי שיטה חדשה בהשכלת עמנו. העם ההולכים בחושך בכל דבר הנוגע לחכמת העולם, שקראו חכמות חיצוניות (האף אמנם אורו עיניהם בתורה וביראת ה') ראו אור גדול בכבוד מורנו הרמבמ“ן ז”ל, אשר חוברו בו יחד תורה וחכמה ויראת ה' טהורה. התחברותו עם החכם המליץ הגדול לסינג גרמה לעשות לו שם גדול בעמי אשכנז ולהיות נחשב בין חכמיהם הגדולים, ויקנאו בו זאטוטי בני ישראל ויאמרו לעשות כמעשהו, ללמוד לשון וספר עמים, ולמען ילכו רבים בדרכיהם ותרבה הדעת החלו לאסוף חבורות ולעשות אגודות ללמוד החכמה והלשונות. וכאשר העתיק הרמבמ“ן את התורה ללשון אשכנז, כבר נמצא הרבה שביקשו לעשות כמוהו בשאר ספרי הקודש, וגם עלתה בידם לבאר ולתרגם כל התנ”ך ולהפיץ מעינותיהם חוצה, עד שנשתנו סדרי הלימוד, ורוח חדשה החלה לפעום את צעירי עמנו. הרוצה לעשות לו ציור על כל פנים בלתי־שלם מהרוח השוררת בימים ההם ובזמן ההוא בארצות אשכנז ובייחוד בפרוסיה, ישווה לנגד עיניו זמננו זה בארצנו הברוכה ארץ רוסיה. מעת שנוסדו בתי־מדרש הרבנים (החרבים והשוממים עתה ועל חרבותיהם נבנו אינסטיטוטים אשר לא נדע מה טיבם ומה פרים) ויתר בתי־הספר, אשר העירו ועוררו את בני הנעורים ללמוד לשון המדינה ולהשתמש בה לכל ענייניהם, וכל העם מקצה שולחים את בניהם לבתי הגימנאזיום והאוניברסיטטים ובתי לימוד הטכניק וכו' וכו‘. ותחת אשר לפנים לא היה להם לישראל בעולם הזה אלא ד’ אמות של הלכה וכל מעינם בה, וכל מטרת חייהם בזה היתה רק חיי העולם הבא, וכולם התקינו את עצמם בפרוזדור כדי שייכנסו לטרקלין, הנה כהיום הזה כולם מתעתדים לחיי העולם הזה ואומרים כי לא רק בשביל העמים כי גם בשבילם נברא העולם. כמשפט הזה היה גם כן בדורו של הרמבמ“ן בפרוסיה המדינה ובכל יתר ערי אשכנז, בהבדל זה בלבד, שאנו אין לנו בזמן הזה איש גדול כמנדלסזון עומד בראש, ולא איש תורני וירא אלהים כר' נפתלי הירץ וויזל ז”ל מחזק הבדק במקום שיש שם בדק, ואפילו לא מאזרי זיקות קודחי איש ההשכלה החדשה כ“ר איצק אייכל ור' יואל ברי”ל ור' דוד פרידלנדר, שבכל הפרזתם על המידה מכל מקום, היתה תורת ה' בפיהם ולשון עבר שגורה על שפתם, ולא היה להם דבר ה' לחרפה, כאשר היה לרבים בארצנו בימינו אלה.

בימי המבוכות האלה, בימי ההעברה משיטה לשיטה, בימים שהיו בברלין עוד שני אנשים מצוינים ושונים במטרתם, החכם ר' יצחק סאטאנוב שלא הניח חכמה אחת שלא טעם טעמה, אבל לא ירד לעומקה של הלכה באחת מהן, איש שחיבר ספרים הרבה כמעט בלי שום תועלת (בלעדי קצת מהם, שאינם מצויים בידינו, כ’ס' המידות' וכדומה) והחכם החריף גדול סאלומון מיימון, שהיה לבו פתוח כפתחו של אולם לכל דבר חכמת מדע, וסגור ומסוגר לכל מידה טובה וישרה, האיש שהבין את עמנואל קאנט כמעט יותר מכל תלמידיו ובני דורו, ולא הבין את עצמו ומטרת חייו עלי ארץ – בימים ההם ישב בברלין גם החכם הר' מנדל לפין ז“ל ונפשו שבעה חכמה ודעת ואמרי נועם ששמע מפי אביר החכמים הרמבמ”ן ז“ל, והרוח הגדולה וחזק המפרק הרים והופך הקערה על פיה לא נגע בקצהו, ויצא רמ”ל שלם מברלין כאשר בא שמה, שלם בתורתו, שלם באמונתו והשביע נפשו בצחצחות החכמה עד בלי די. אז, כפי הנראה, עלה על דעתו הרעיון המחוכם לעשות בארצו כאשר עשה משה בארץ פרוסיה, ולהעתיק את ספרי הקודש ללשון המדובר בעם בארצות האלה שנקראו אז בשם פולין, באשר גברו אז הפולנים בארץ ויאחזו בה. הרעיון הזה לא עזב אותו עד שהוציא אותו במקצת אל הפועל באחרית ימיו, כאשר נספר עוד.

הרמ“ל בא לברלין כבן שלושים שנה ויותר, ושתי שנים ישב שם ושנים מעטים אחרי שובו משם לביתו נגדע קרן תפארת ישראל בלאומים ומשה עלה אל האלקים. וישב הרמ”ל בעיר קטנה מיקולאיוב, מנכסי השר הטפסר הגדול אדאם טשארטוריסקי, אחד מגדולי נסיכי פולין הנודעים לשם. איתן מושבו של השר עצמו היה בקריית מזיבוז בפודוליה, לא רחוקה מהעיר מיקולאיוב, ומימים ימימה בא השר, בלווית אוהבו ורעו חכם מפורסם דוקטור אקלשמידט, לראות בין יתר נכסיו גם את העיר הקטנה הזאת, המלאה לה יהודים עניים מרודים מתפרנסים בצער ובלחם עוני, ורובם חנוונים בחנויות ריקות ודלות. בחנות אחת מאלה ישבה אשת הרמ“ל ותמכור כלי חרס דוודים וסירים, ויהי כעבור השר ורעו על חנות האשה הזאת, והנה ספר אשכנזי גדל הכמות מונח על שולחנה, ויגש השר וירא והנה הוא ספר המתימאטיק של וולף, הנודע לגאון ולתפארת בימים ההם, וישתומם השר וישאל את האשה היהודית: למי הספר הזה? ותען: אישי הוגה בו יומם ולילה, וגם מדי בואו אלי הנה, לא יכול להיפרד מספר זה ומביאו עמו לחנות להגות בו גם פה. ויאמר השר, איה בעלך? מהרי וקראיהו ואדעהו בשם. ויבוא הרמ”ל ויעמוד לפני השר ורעו, והרמ“ל לא תואר ולא הדר לו, ופניו מלאים תוי אבעבועות (פּאקען), אולם בפתחו את פיו לדבר שיווה עליו הוד והדר ורוח דעה, בינה והשכל מרחפת על שפתיו המלאות חן. ויהי כאשר דיבר עמו השר וישמע את חכמתו הרבה, וגם נודע לו מפיו כי תלמיד ורע הוא אל החכם הגדול, שכבר יצא טבעו בעולם בין נכבדי חכמי אשכנז ה”ה הרמבמ“ן, ויכבדהו וינשאהו, ומאז והלאה נתן להרמ”ל כל מחסורו לפרנסת ביתו מאוצר השר טשארטוריסקי כל ימי חייו, גם י“ש ושיכר מדי חודש בחודשו, עד כי היה די והותר ותמכור אשתו את מותר הי”ש והשיכר, ואדום זהב אחד מזומן נתן לו להוצאות בלתי־קצובות מאוצר השר, ואת הכסף הזה אסף הרמ"ל ויאצרו ויחסנו לתת לעני ביום קראו אליו ולהושיע דלים בעת צרתם.

ויותר שהיה הרמ“ל חכם עוד ביקש ללמד דעת את העם, ויבקש תחבולות ועצות נמרצות להביא את ההשכלה תחת צל קורתם של ההמון הרב, אשר לא הסכין ללכת בגדולות ונפלאות ולשון חכמים רחקה ממנו. השתדלותו זאת, להביא חכמה בלב אנשים שאינם מן התלמידים ולא שימוש תלמידי חכמים, גרמה לו להמציא לשון קלה ונוחה, אשר כתב בה ספריו המחוכמים: ‘אגרות החכמה’ ‘וחשבון הנפש’, שכבר נודעו בעולם הספרות לשם ולתהילה והעתיק אליה את ספר ‘מורה הנבוכים’ להרמב”ם ז“ל (הוציאו לאור הדפוס הרב החכם הנכבד ר' מרדכי סוכוסטאבר הי"ו בשנת… [בערך 1831] בדפוס זולקווה). וגם כתב פתיחה על ההעתקה ההיא, שהיתה עד הנה בכתב־יד והוציאה לאור הדפוס הרב החכם ר”א צדרבוים בהוספה למ“ע ‘המליץ’, ונמסרה לו מאת ידידי הרב החכם המפואר הר”ר חז“ס נ”י שבאה לידו מאלמנת ר' צבי ראבינוביטש מברדיטשוב. שם הפתיחה הוא: ‘קונטרס אלון מורה ששרשיו מרובין מענפיו’. וכן העתיק מלשון צרפת את ספר הרפואות של החכם המפורסם בימים ההם טיסו מארץ שוויץ, אשר נעתק אז ללשונות הרבה, וקראהו בשם ‘רפואות העם’, נדפס בזולקווה בשנת תקנ“ד בהסכמת הרבנים גאוני ארץ הר”ר אלכסנדר סנדר מרגליות מברוד הרב דסאטאנוב, הר“ר יוסף אבדק”ק פראנקפורט דאודר, והר“ר צבי הירש רוזאניש אבדק”ק לבוב והקרייז, והר“ר משה צבי מייזליש אבדק”ק זולקווה והקרייז, וכולם אומרים שמסכימים הם על שלושת הספרים האלה: ‘אגרות החכמה’, ‘רפואות העם’, ופי' על ס' קהלת, ובהסכמת הרב מסאטאנוב (מיום י“א סיון תקמ”ח) כתוב מפורש ‘עם העתקת קהלת ללשוננו’. – – מזה אנו רואים, שעוד בשנת תקמ“ח כבר נמצא ס' קהלת מועתק אצלו ללשוננו, זה שמונים וחמש שנים, וכבר הודו לו גם גאוני ארץ מפורסמים, ועל כולם הרב הגאון המפורסם ר' סנדר מרגליות, ששמו גדול עוד היום ונודע לתפארת בכל תפוצות ישראל והוא קורא להרמ”ל בשם ‘ידידי’. וזה לשון אדוננו הרמבמ“ן ז”ל בהעדאתו על ס' ‘רפואות העם’: ‘אף שאין אני מבעלי החכמה הזאת ולא באתי שעריה, הנה יקר החיבור הזה וחן ערכו ידוע ומפורסם בכל הגלילות, וכל חכמי הזמן הנודעים נותנים יקר וגדולה להחכם טיסו על זה, ואחרי אשר הועתק לכל יושבי אירופה לעם ועם כלשונו, חיזקתי ואימצתי אני את לב ידידי החכם וכו’ להעתיקו ללשון הקודש לתועלת אחינו בני ישראל, אשר לא ידעו לקרות בספרי העמים ולהבין את לשונם, וכדאי הוא החכם הרופא לסמוך בכל מקום שאין רופא מומחה, וחזקה לאהובי החבר, הבקי בשתי הלשונות, שההעתקה שתצא מתחת ידו, תהיה מתוקנת, נקייה וקלה ומסולסלת כראוי. ברלין, י“ב אדר תקמ”ה, משה בן ר' מנדל מדסוי'.

– – החכמים בזמנו קיבלו ספריו בסבר פנים יפות. – – ואיך לא יבוש מבקרו ר' טוביה פדר ופניו לא יחוורו להתעולל ולהתגולל עליו בחירופים וגידופים, וכאשר התנפל על העתקתו לס' משלי שיצאה לאור בטראנופול, הוציא כל רוחו גם על ס' ‘רפואות העם’ ו’חשבון הנפש' לאמור: ‘את כולם ישא רוח, כי יגרשו טיט ורפש’, כל רואיהם יכירום מבטן מי יצאו, לא לעזר ולא להועיל אך לתוהו נבראו‘. – – הלא שקר ענה רט“פ ברמ”ל, שאין בספריו הנ"ל שום תועלת, אחרי שעינינו ראו כמה קהילות ישראל ששמעו לעצת המעתיק וקנו ס’ ‘רפואות העם’ ומסרו לזקן שבחבורה קדושה, ופעמים הרבה להרב או המגיד דמתא, והוא עסק והגה בו בעיון נמרץ, והיה מבקר חולים, ובייחוד בבית־החולים שהיה תמיד בכל עיר ועיר לישראל, והועיל להם הרבה ברפואות הס' הנ"ל. וכן ראינו ושמענו שנוסדו חברות מתנהגות על־פי ס' ‘חשבון הנפש’ ומתקנות מידותיהן על־פיו. ובמה שנוגע להעתקותיו מספרי הקודש ללשון העם, שמעו ואספרה.

לא לבד את ס' משלי (שבא כבר קרוב לשנת תקע“ד לדפוס או בשנה הנ”ל עצמה, כי אין הספר אצלי לעיין על זה, רק אשפוט על־פי ביקורת ר' טוביה פדר שנמצא אצלי בכתב־יד) ואתו ס' קהלת תירגם הרמ“ל ללשון העם, כי גם ס' תהלים וכל החמש מגילות ראיתי זה יותר מארבעים שנה מתורגמים ללשון זו מאתו, כאשר ישבתי איזה חדשים בעיר באר. – – כאשר ראה הרמ”ל, בהיותו בברלין, את אשר עשה משה לעיני כל ישראל בארץ אשכנז, והבין היטב את התכלית המרוצה להוליך את אחינו בני ישראל קוממיות לקראת החכמה אשר היתה זרה להם, שם אל לבו לעשות כמעשהו גם הוא בארצו ובמולדתו, ויען שבארצו לא מצא דרך אחרת להועיל לבני עמו, שכל לשון וספר עמים, היה להם כספר החתום, כי אף לדבר אליהם בלשונם, על כן שינס מותניו ויתרגם את הספרים הנ“ל ללשון העם, ועוד יתרה עשה, שגם בשביל לומדי תורה וחובשי בית־המדרש מצא דרך נכונה להעיר אוזנם ללמוד החכמה, ויחבר ס' ‘אגרות החכמה’ ‘וחשבון הנפש’ ‘ורפואות העם’ בלשון משנה ותלמוד ומדרש קלה ופשוטה, וכן תרגם ללשון זו גם את ס' ‘המורה’, לתתו לפני הלומדים שתרגום אבן תבון קשה להם. הוא היה הראשון שהמציא הלשון ההיא, אשר בימינו אלה הרחיבה והשלימה ידידי הרב החכם המובהק הר”ר אליעזר צבי הכהן צווייפל נ“י, והרבה הועיל הרמ”ל בחיבוריו ההם, שבאמת נפקחו עיני רבים ורבתה הדעת. אני בעצמי ידעתי בימי חורפי אנשים רבים שנתעוררו להשכיל רק מתרגומי הרמ“ל לספרי הקודש, אשר קראו בכתיבת יד, ועל־פי ההתעוררות הזו לימדו בניהם לשון וספר עמים וחינכום על־פי דרכי החכמה. – – ומה יענה ר”ט פדר המחרף ומגדף את החכם והישר באדם על לא דבר? – – זה האיש אשר שפתיו מלאו זעם ופיו היה כוס רעל, היה באמת מדקדק ובעל מסורה גדול, אבל לא היה לו בינת אדם להבין מטרת איש רם ונישא כהרמ“ל, לזכר עולם יהיה צדיק! – – רט”פ היה גם משורר ומליץ כמעט יחיד בדורו בארצו (במאמרי ‘איגרת ביקורת’ שנדפס במ“ע ‘הכוכבים’ ובכרך מיוחד, ווילנה תרכ”ו, הבאתי לדוגמה המה טורים משיריו הנמצאים אצלי בכתב־יד) והיה בקי בספרים, מבין בתלמוד והוגה בו, ומעורב בדעת עם חכמים, ואי־אפשר לדמותו אל עזי־פנים שבדורנו הריקים מכל חכמה ונעורים מכל מדע, ישנות לא ראו וחדשות לא התבוננו, מספרות ישראל רחקו ועד ספרות העמים לא באו, כי אם נגעו בקצה עטם בשפת הארץ ויאמרו, כי חכמו השכילו ואין על עפר משלם, ובאמת הם משוללי דעת וספרות כאשר הם משוללי מוסר ודרך־ארץ, – – ורק באש קנאתו בלבד נדמה רט“פ למלעיבים בסופרי עמנו בימינו, ובאשר לא שת לבו לדעת לפני מי הוא עומד בעזות מצח ובעיניים רמות. – – ‘קורא הדורות’ (היסטוריה) חרץ משפטם לאמור: חכמת רמ”ל תעמוד לעד! – – וקנאת רט"פ כצל עברה ואיננה.

הנה־נא ידענו תכלית כוונתו של הרמ“ל, הוא הדבר אשר אנו מבקשים היום כולנו, לפקוח עיני העם ולפתוח לבו לתבונה, ודבר גלוי וידוע הוא שספרי התנ”ך הם מקור נאמן להשכלה ולפקוח עיניים עיוורות, ויותר שהעם עוסקים בתנ“ך הם משליכים מעליהם עול אמונות טפלות והבלי־שוא, כי מספרי קודש תצא אורה ותופע נהרה המגרשת מפניה חושך. בדרך זו הלכו כל דורשי אור והשכלת העם מעולם, שמו אל התנ”ך פניהם, פתחו גן נעול זה ויפוצו מעינותיו חוצה ויבואו העם לשתות מבאר מים חיים ותאורנה עיניהם. וכפי הנראה בהר הרמ“ל בכוונה נמרצה בספר קוהלת לתרגמו ראשונה ולתתו לפני בני עמו בלשון המורגלת ביניהם בכל יופי ונועם באפשרי בלשון עילגים כזה: לפי שהשקלא והטריא שבס' זה יותר מסוגלת לנפש היהודי התלמודי, שהורגל מעודו בטענות ומענות, שעל־ידי זה תתעורר נפשו לחקירה ודרישה ולעיון הלב עד שנעשה משכיל וחושב. קשה להאמין שלא עלה עוד שום ספק על לב הרמ”ל במחבר ס' קהלת, אמנם זה ברור אצלי, שאם גם היה הרמ“ל מאמין בבירור שהס' איננו לשלמה בן דוד, כדעת החדשים, לא היה משים לב לזה בהעתקתו ובביאורו, ולא היה מזכיר דעה זאת, כדי שלא לבטל מטרת כוונתו לקחת לב העם ולישר תלמי לבביהם לחכמה, כי לא כדורנו דורו. אלמלא הוציא אז מפיו ספק על מחבר הס' הזה, היה די לו לאסור כל חיבורו ולא הסכימו עליו רבני זמנו ולא היה אפשרות בידו למשוך עליו עיני הקוראים ולבם. – פירושי הרמ”ל על קצת פסוקים מס' קהלת חדשים ונאים, אך תרגומו בכלל יפה בעתו, ולקוראים בלתי יודעים לשון וספר עמים תרגומו מועיל מאוד עוד היום, בדורנו בארצנו, ותקווה לאור חדש ממנו לעורר עין ולב. גם קצת פירושי ידידי היקר החכם הר“ר יהודה כארי נ”י קולעים אל השערה ונעימים לאוזן. ובמה שנוגע למאמרו על שיר השירים אין לי להוסיף דבר על מה שכתב לו ידידי ורעי הרב החכם הנכבד רא“צ הכהן צווייפל הי”ו, ולא לגרוע מהם, כי דבריו נאמרו בהשכל ודעת, זה עניינם בקצרה כפי שהציעם הרב הנ“ל לפני על־פה: 'כשנסיח דעתנו מן המבארים והחוקרים החדשים, בין שהם בני בריתנו ובין שאינם בני ברית, העושים שיה”ש חול ככל שירי עגבים ממין זה, ונשים לב לדעת חכמינו הקדמונים, בעלי האסופת, ששמו חותם צר על ספרי הקודש, לאמור: עד פה תבואו ולא תוסיפו, הנה אנחנו רואים שבעיניהם היה שיה“ש קודש וכל דבריו אבני כיס יקרות ונעלות, והאות שהם הרחיקו מגבול ספרי הקודש ספרים הרבה שאינם נופלים בערכם מס' שיה”ש, ואולי עוד עולים עליו במעלת ענייניהם, כמו ספרי ‘בן סירא’ ו’חכמת שלמה' וכו' לא נוכל לומר שקיבלו השיר כמו שהוא בכוונתו הפשוטה לקודש קדשים, כי הנה השיר בחיצוניותו עגבים בפיו וכל קדושה אין לו. אי לזאת ביקשו כל המפרשים התוריים לייחס לו כוונה עמוקה וקדושה. ומה עשו? איה הלכו לבקש איש איש עומק בכוונה של ספר זה? הווי אומר איש־איש בשאלות דורו וזמנו והעניינים הסובבים אותו והתעסקותו, והדברים עתיקים. לתכלית כוונה זו יפה עשה הרי“ל נ”י למצוא פשר דבר בשיר זה לשאלה גדולה שצמחה בזמננו, היא שאלת הריפורם הנוגעת בכל פינות הדת ומבקשת להרוס עד היסוד בה, וזה החכם ר“י כארי נ”י נלחם עמם בזרוע עז, וויכוחו עלה יפה בדברי השיר הקדוש הזה לדעת חכמינו הקדמונים. אלה דברי ידידי הרב צווייפל נ“י, כפי שהבנתי ממנו, והם נכונים מאוד במה שנוגע לביקורת המאמר הנ”ל. אבל אם ישאלני איש, אם מודה אני לידידי כארי שכנים דבריו, אגיד האמת ולא אכחד, כי שנאתי חנף, כי אין אני רואה שום כוונה אחרת בס' שיה"ש זולתי המובן מפשוטן של דבריו, ובעיני לא ייגרע ערכו בעבור היותו שיר של אהבה, ואדרבה עוד יגדל בעיני והיה לאות, כי לא סוגרה נפש המשורר העברי לפני ההרגש הרך והענוג הזה, שבלעדו אין חיים ואין חסד ואין דעת כל יופי ונעים בארץ.

[וילנה]

[בדרכו מפטרבורג לווילנה התעכב שלושה ימים בדינאבּורג, שם קיבלו אותו ידידיו של צבי ראבינוביץ, האחים הרופא והרוקח נתנזון וד“ר לוונטאל, ‘אשר ידעו את שמו וקראו ספריו’. מלבדם התרועע עם המשורר ראובן וולר, החותם את שמו בסופי תיבות ‘נר’, ועם ר' בנימין דוד שפירא, בן הרב מטשורטקוב. לווילנה בא בכ”ו בתמוז].

בעצם העת ההיא (בחודש תמוז) זה עשרים ושלוש שנים לפנים, בשנת תר“י, באתי פעם ראשונה לווילנה. – – בימים ההם נוסדו בתי־ספר לישראל בארצנו. מתי מספר המשכילים אשר בחורים החבאו וחרדו להראות לעין כל כי אוהבי חכמה הם, לבלי יהיו דראון לכל בשר, החלו בעת ההיא לצאת מחוריהם ולגלות מצפוניהם לפני מחזיקי כן תורנה של ההשכלה, ובראשם החכם הנכבד המורם מעם הר”ר אריה ליב מאנדלשטאם נ“י, אשר הלך במלאכות הממשלה לסובב את כל ערי היהודים, לייסד בתי־ספר, לבחור מורים מכל אשר ייטב בעיניו, גם לבחור ספרים, או לחברם בעצמו, אם לא ימצא מן המוכן, ולתתם לפני המורים ללמדם לבני ישראל הבאים בשערי הבתים האלה. לפניו נגלו כל תעלומות המשכילים הנחבאים אל הכלים, מהם לבושי שרד בגדי קודש, מכנסי בד על בשרם זרת אורכם, וסרח העודף מכנף מעילם, אמתים על הארץ, ומהם אשר לא השכילו מעולם, כי אם למדו בילדותם קצת פסוקי תנ”ך וחזרו ושכחום, ואף־על־פי־כן נתפרסמו לאפיקורסים מעט (א שטיקעל אפיקורס) ושמם זה גרם להם להרים קרנם בכבוד בעיני יחידים מנגידי עמנו שלא נטו אחרי שיטת הצביעות, ויבחרו להם מלמדים לבניהם מאלה החשודים לאפיקורסים, ויבואו גם הם בתוך הבאים לקבל פני החכם מאנדלשטאם ני‘, ובהיותם רובם ככולם עניים מרודים ככל מלמדי תינוקות, ומדיהם קרועים ומטולאים, טלאי על גבי טלאי, ובהם כמראות נגעים, חסה עליהם עין החכם מאנדלשטאם וירשמם בפנקסו לימים הבאים, וכבוא העת לבחור מורים זכר אותם ויפקדם בטלאים. רק מעט מזער לקח הח’ מ“ש מאלה המשכילים, אשר באמת ובתמים מסרו נפשם על לימוד החכמה ועל לכתם בדרכיה, כי אלה לא נחבו מפני חמת המציק, ובפומבי למדו להשכיל להיטיב ויהיו לקוץ ממאיר בעיני העם ההולכים בחושך, ובראשם קציני העם נטילי כסף, אשר רובם היו בימים ההם (וקצתם עוד היום) קנאים גדולים. המה הביאו את דיבת האנשים המשכילים האלה בעיני החכם אשר בידו נפש כל המורים, לאמור: הישמר לך מפלוני ופלוני, פן תתנהו למורה ושחת את בני עמך! – אחד מאלה האומללים, אשר לא רשם ה' מאנדלשטאם בפינקסו, הייתי גם אני כותב הטורים האלה. בהיות ה' מ”ש בברדיטשוב, עיר מגורי בימים ההם, וראיתי פניו, קיבלני בסבר פנים יפות ודיבר אלי בחלקות ויספר לי, כי כאשר שלחתי את ספרי ‘פרחי האביב’ להמינסיטר אובארוב, ושם היה כתוב בראש בכתב־ידי שיר לכבודו נדפס אחר־כך בספרי ‘הניצנים’, צד 210) וביקשו המיניסטר להעתיק לו השיר ההוא ללשון אשכנז וכו' וכו', וממילא מובן, כי דרכי נכון לפניו ובקהל המורים ראשון לראשונים אהיה. ויהי ביום פקדו את המורים ולא זכר אותי שר המורים וישכחני. כאשר נודע לי הדבר הרע הזה התאבלתי מאוד, כי עת צרה היתה לי העת ההיא, מצבי היה מורה מאוד, לוקחי לקח מפי בשפות אשכנז וצרפת כלו מעט־מעט. אלה למדו כל צרכם ואלה נשאו נשים ויהיו לסוחרים, ואלה עזבו את לימודם ונשבעו לרגל הצבועים ויהיו ערי, ותקצר נפשי בעמלי, ותקוותי על מאנדלשטאם מפח נפש. אזכרה הימים האלה וחיל יאחזני!

[שניים מידידיו, אברהם ראטהויז מברדיטשוב ופיודורוב־גרינבוים מקיוב, יעצו לו להיבחן] כמשפט כל המורים אשר לא מבני ישראל.

עצתם שמעתי ועשיתי כדבריהם. בן שלושים ותשע שנים הייתי אז, ולי אשה ובן ושתי בנות, ובביתי אין כל בלתי אם גויתנו לשבוע לחם. את ביתי זה עזבתי בעירום וחוסר כל ואלך לז’יטומיר לשבת שמה שבועות אחדים להכין את עצמי לבחינה, כי לא תיוולד בחינה פעם אחת בלי הכנה בלימודים הנחוצים בגימנאזיום.

ביום כ“ב לחודש שנת תר”י עמדתי על הבחינה בגימנאזיום בז’יטומר ויצאתי בשלום בתור מורה לאחד בתי־הספר הגדולים לבני ישראל ושבתי לביתי ברדיטשובה שמח וטוב לב. אפס מבלי היות אז מקום פנוי באחד בתי הספר למענו, גמרתי בדעתי ללכת לווילנה להדפיס ספרי ‘הניצנים’, והגביר הנכבד הד“ר משה יצחק הורוויץ נ”י, אשר לשמו ולזכרו הקדשתי את ספרי, היה עוזר לי, אז באתי לווילנה פעם ראשונה, והתקוה משחקת לפני, כי עוד מעט ואקח עמדתי באחד בתי־ספר הגדולים ואשב שקט ובטח ולא אוכל עוד בדאגה לחמי כאשר עד הנה. – עתה באתי לווילנה פעם שנית, זקן ושב, אחרי עבדתי בבתי־הספר עשרים ושתי שנים בעמל ושקידה רבה, אחרי הוציאי לאור שנים־עשר ספרים, אחרי כי זכיתי לתודות ותהילות משרי הממשלה הגבוהים, עד שהמלך במסיבו כיבדני בתודתו הרוממה פעמים ובחסדו הגדול נתן לי מידאליה של יום הכתר – והנה בתי־הספר סגורים על מסגר וחרשים באו תחתיהם, והנני כמקודם חסר כל, ותקוותי מפח נפש.

גם העיר וילנה שינתה פניה מאז ועד עתה! רבים אומרים כי שונתה לטוב; אבל אנוכי לא כן אדמה. מה בצע כי נבנו בה עוד חומות בצורות, כי יפו רחובותיה ונוקו חוצותיה מחלאה ודומן, אם חכמת הרבה מחכמיה וגאוניה לא עוד תאיר פניה. – – רבים מבני העליה הלכו לבית מועד לכל חי, המעטים אשר השאיר הזמן לפליטה שינו פניהם גם הם. – – החכמים הנכבדים הנודעים לשם ר' שמואל יוסף פין, ר' חיים ליב קאצינלנבויגן, ר' מרדכי פלונגיאן, ר' קלמן שולמאן, אם אמנם חכמתם עוד בחוץ תרונה ולשונם תהלך בארץ, וברוכים הם לה' ועוד ינובון בשיבה טובה, הנה כולם רוח כהה לבשתם, אין שמחה במגורם ופניהם לא היו להם. בלתי ר' אייזיק מאיר דיק נ“י אשר לא שינה טעמו, עוד תיזל כטל אמרתו ודבריו ישמחו לב ונפש. את הישיש הרב החכם המליץ הר”ר אד“ם הכהן לא ראיתי, כי מחוץ לעיר הוא יושב הרחק מאדם העיר, – – אמנם ראה ראיתי את חתנו החכם הנכבד הר”ר יהושע שטיינברג נ“י איש אשר הראה כוחו וגבורתו בשפת עבר בספרו היקר ‘אור לישרים’ (ווילנה תרכ"ו), וידיעתו הגדולה והרחבה ביסודי הלשון ההיא הראה לדעת בספר ‘דקדוק’ שחיבר בלשון רוסיה, אשר לפניו לא היה כמוהו בלשון מדינתנו ואחריו כל מושך בשבט סופרים ימשוך והוא יהיה לעיניים לכל הבא אחריו לדבר דבר בעניין זה, כי אמנם הפליא לעשות בכמה דברים, ובייחוד במה שהחזיר העטרה ליושנה והוכיח בראיות שמבטא האשכנזים היא העיקרית בנוגע אל התנועות, ולא הספרדית, כאשר קיימו וקיבלו עליהם על חכמי העמים מבלי טעם וסיבה נכונה, ואחריהם נמשכו גם המדקדקים החדשים מבני ישראל. נדפס בווילנא בשנת 1871. בשנת 1872 הוציא לאור גם ס' ‘תלמוד לשון כשדית’ בשפת רוסיה. החכם הזה היה עד הנה מורה שתי הלשונות האלה, עברית וכשדית, בבית־מדרש הרבנים בווילנה, וכעת, אחר שנסגר בית־מדרש הרבנים ובמקומו נפתח אינסטיטוט של מורים, ה' שטיינברג מכהן פאר בתוכו בתור ממלא מקום אינספּקטור, ורעו הנכבד החכם המובהק ואיש הלבב הר”ר אשר וואהל נבחר למורה שם, ושני הרעים האהובים האלה הם גם כן מבקרי ספרי העבריים (צענזארען) מטעם המלכות. מיתר חכמי ווילנה ונבוניה, אשר חדשים מקרוב באו ולא ידעתים בהיותי שם לפני כ“ג שנה, זכיתי לדעת רק את החכם הנכבד הר”ר גרשטיין, איש טוב הלבב ובעל מידות ישרות ונכבדות וזכה לשם טוב ולחיבה יתירה בכל כיתות היהודים היושבים בווילנה, כי פועל צדקות הוא בקרב עדתו ובכל אשר יפנה ייטיב. תחת השגחתו יפתח בית התלמוד־תורה ותלמידיו כשתילי זית. אני בעצמי לא ביקרתי את הבית ממיעוט הפנאי, אבל שמעו שמעתי מפי רבים ונכבדים. – – את החכם לבאנדה לא יכולתי לבקר, בהיותו גם הוא יושב מחוץ לעיר כל ימי הקיץ. – –

בדרך כלל מצאתי, כי בקרית ווילנה אשר הכתה שם שורש ספרות ישראל מדור דור, לא היה כוח ביד ההשכלה החדשה לדחותה בשתי ידיים, כאשר עשתה במקומות אחדים ללכת עמה קרי, ועין חודרת תחזה נכוחות, כי לא מיד ההשכלה ולימוד לשונות העמים בא הקץ במקומות ההם על שפת עבר וחכמת ישראל לסעף פארה במערצה כי אם מיד הצבועים, אשר כלו סעיפיה ובכל תבואתה שרשו עוד בטרם נפקחו עיני צעירי הדור החדש לבקש חכמה, והמה בבקשם לא מצאו מרעה בספרות ישראל, אשר היתה שממה לפניהם, כי לא עבדו אבותם את אדמתה, וילכו ללקוט בשדה אחר וימצאו מאה שערים, ותהי שדמת ספרות ישראל אומללה ועזובה, אין דורש ואין מבקש אותה לעבדה ולשבוע מטובה, לא כן בערי ליטה, ובייחוד בעיר ווילנה, שחוברו לה יחדיו תורה וחכמה והשכלה טהורה מני דור דור, גאוניה משכילים, ומשכיליה לומדי תורה ושפת עבר. שם עוד היום רבים מבני הדור החדש אוהבים ספרי עבר ועוסקים בם, ומהם גם סופרים מהירים ושפתם זכה וברורה (ראה לדוגמה השיר ‘מאמינים אנחנו’ במ"ע ‘השחר’, שנה ד‘, חוברת א’ מאת המשכיל הנכון ל. קאנטר, תלמיד בית־מדרש הרבנים בווילנה ואחר־כך בזיטומיר וכעת לומד חכמת הרפואה בפטרסבורג, ונראה כי לשונו עט סופר מהיר בשפת עברי, ונמצאים הרבה כמוהו בהאקאדמיה ובאוניברסיטטין, מבינים שפת עבר וכותבים בה בטוב טעם ודעת וכמעט כולם ילידי ארץ ליטה הם ורובם מעיר ווילנה). ובכן אין פחד לנגד עיני כי ההשכלה החדשה תגרש מפניה ידיעת ספרות ישראל. ולפי דעתי עוד תועיל הרבה לייפותה ולקשטה בעדיים חדשים ולפתח בה רוח חיים תחת רוח כהה, אשר נפקחו בה חובשי בית־המדרש אשר חסרה להם ידיעת ותהלוכות תבל ומלואה, ויהי כל עסקם רק לימוד הגפ“ת ובאחזם עט סופר בידם לא ידעו דבר בלעדי שאלות ותשובות ופלפולים, או לשיר בשירים כסירים סבוכים בלי כל רוח חיים בקרבם. לא כן צעירי משכילים היודעים שפות אחרות זולת שפת עבר, ולומדים חכמות ומדעים וקוראים בספרי עם ועם ושמים עינם על מטרת הסופרים הנאמנים ורב טוב אשר הביאו לעמיהם באמצעות הספרות, מהם יראו וכן יעשו, והיתה ספרות ישראל לברכה בקרב הארץ. [כאן מונה אב”ג את ספריהם של צבי ראבינוביץ, קלמן שולמאן, ש"י פין ודוד משה מיצקון הנמצאים תחת מכבש הדפוס או מוכנים לדפוס. את האחרון הוא משבח במיוחד ומאחל לו ש’ספרו השני ימצא מבקרים יותר נאמנים וישרי לב, שאינם עושים מלאכתם רמיה'].

עיקר נסיעתי לווילנה היתה למסור שם לדפוס את ספרי ‘נתן החכם’ תחת השגחת הגביר המפורסם, המשכיל הנכבד, איש נבון וחכם הר“ר יוסף בצלאל הרכבי נ”י, אבי אלמנת ראם, אשר בהיותו בעצמו סופר מהיר בשפת קודשנו ואוהב אמת לספרות ישראל, בטח בו ליבי, כי ישתדל לתת פאר וכבוד לספרו של אבי משוררי אשכנז החכם לסינג, אשר היה לנס עמים, ונקל לו לעשות זאת, בהיות דפוסו הוא המשובח והמפואר בכל דפוסי ארצנו ולא יחסר בו כל יופי והדר. ואחר אשר כיליתי מלאכתי זאת בווילנה, ונתפשרתי עם הגביר החכם הנ“ל, ומסרתי ספרי ליד המבקרים (צענזארען) החכמים ה' שטיינברג והח' וואהל, אמרתי אלכה על זמן קצר לראות את שלום אחי המשכילים בקובנה, העיר אשר לא ראיתיה מעולם, ואשר שם חרש וזרע על תלמי שדה ההשכלה איש חכם־לב ובכיר כוח המליצה, הר”ר אברהם מאפו ז"ל, איש אשר סלל דרך חדשה בספרות ישראל. – –

[קובנה – מינסק – הורודנה – ביאליסטוק – ז’יטומיר]

[בקובנה התרועע עם הרב מטעם הממשלה יצחק ראובן הכהן שניטקינד ועם מוכר הספרים אברהם צוקרמאן]

ועוד הרבה משכילים ונבונים ראיתי שם, כולם חתמו שמם לקחת במחיר את ספרי ‘נתן’ בשמחה ובטוב לב, לא ראיתי עוד מימי אהבת הספרות בבני עמו כאשר ראו עיני בעיר קובנה. – – לומדי תורה ואוהבי חכמה, וקנאת הדת והדעות רחוקה מהם, עד שגם הרב הגאון המפורסם מוהר“ר יצחק אלחנן, חד מגאוני ליטה ותופשי התורה, הוא מצויין מאוד במידת הסבלנות יותר מכל הרבנים. – – את האשה המשכלת מרת מרים מארקיל, אשר תרגמה לעברית את ס' ‘היהודים באנגליה’ לא מצאתי בקובנה, כי נסעה מביתה. כפי שהוגד לי, באה לה ידיעה בשפת עבר מאת רבה ומורה החכם מאפו ז”ל ואין זה דבר זר ונפלא בערי ליטה, כי בארץ ההיא רבות בנות עשו חיל לתורה ולתעורה בישראל. ובקריית ווילנה ראיתי את האשה הכבודה, אשת המשכיל הנכבד ר' יצחק גולדמאן, אחות ידידי המשכיל המפואר הנעלה הר"ר אליעזר יצחק שפירא מווארשה, היודעת היטב שפת עבר, מלבד ידיעתה הגדולה בשפת רוסית, פולנית, אשכנזית וצרפתית, וקוראה בספרים עבריים כאחד גדולי המשכילים בעם. – –

שבתי מקובנה לווילנה, ויען מצאתי שם, מי לא כילה עוד הצנזור את מלאכתו ואי־אפשר לי עוד למסור ספרי לדפוס, עזבתי עוד הפעם את העיר ללכת לעיר מינסק על ימים אחדים, כי גם העיר המהוללה הזאת לא ראו עיני מעודי. ביקרתי את הרב המשכיל הנכבד הר“ר אברהם חאנליש (הרב מטעם הממשלה), הוא אחד מחניכי בית־מדרש הרבנים בווילנה (כרוב רבני ערי ליטה אשר ביקרתי במסעי זה), יודע שפת עבר על בוריה ובקי בספרותנו, ודובר צחות בשפת ארצנו האהובה. במשך ימי שבתי אתו קרא באוזני רוב דרשותיו (מהן נדפסות ומהן כתובות), והנה טובות מאוד ויש בהן כוח לפעול גדולות בלב שומעיהן. דבר נפלא הוא, שהרב הזה לא שמע מעולם איזה דרשן מפואר מדרשני קהילות ישראל הנאורות, ולא קרא מימיו דרשה אחת מדרשות אבי הדרשנים בעמנו ובימינו, הוא הרב החכם הגדול תפארת ישראל דוקטור א. יללינק הי”ו. ויהי כאשר הראיתי להרב חאנליש את שבע הדרשות של ד“ר ילינק שתרגמתי לעברית והמה אצלי בכתובים (מלבד אחת והיא: ‘שיר השירים’ שנדפסה בלמברג בשנת 1861), ויבלען, עודן בכפי ותהיינה בפיו כדבש למתוק, ולא איחר לכתוב להרב ד”ר יללינק ולבקשהו שישלח לו כל דרשותיו הנדפסות במחיר אשר ישית עליהן, וגם אני נתבקשתי ממנו לבקש זאת מאת הד“ר הנ”ל וכן עשיתי בשולי מכתבו, וגם שלח לו את דרשותיו בלשון רוסיה, כי אמר אולי ימצא ד"ר יללינק איש בווינה אשר יתרגם לו דבר מהנה ללשון אשכנז וישפוט שפוט. אנוכי הסיבותי את כל זאת מחפצי לחזק ולאמץ את לב הרב חאנליש, באשר מצאתי בו כלי מחזיק ברכה וטובה הרבה בכוח הדיבור אשר לו. מאוד־מאוד נחוצים לנו בארצנו דורשים כאלה בשפת הארץ, כן לדבר באוזני בני עמנו, אשר רובם בערים הגדולות מבינים השפה הזאת יותר מכל הלשונות (מלבד לשון אשכנזית־יהודית הנקראת ז’ארגון, שהיא לשון עילגים ומלים אין די לה לכל דבר שבחכמה, וכמעט אי־אפשר להלהיב בה לב השומע ככל הנחוץ לעשות בדרשה שיש לה מטרה), וכן למשוך לב השומעים אשר לא מבני ישאל הסרים לראות בתי־תפילותינו החדשים ולשמוע שיר המקהלה ודרשת הדורש. – –

העיר מינסק היתה מעולם עיר של חכמים ותופשי תורה, ושלום היה שם תמיד בין ההשכלה ויראת ה' הטהורה ולא התרוצצו הבנים בקרבה. איש אחד היה בעיר מינסק, אשר בו התאחדו שתי אלה ביתר שאת ועוז והיה מופת לרבים בחכמתו הרבה והרחבה, בהדר גאון תורתו ויראתו, בכבוד עושרו וברוחו הנדיבה, ה“ה המנוח הרב הגאון והחכם המפורסם, הגביר והנדיב, תפארת עדתו וגדול בישראל הר”ר זוסיל הכהן ראפאפורט זצ"ל, אשר לא עזב אחריו כמוהו בכמה קהילות יעקב. – –

בהיותי בווילנה זה עשרים ושלוש שנים הקרה ה' לפני שם את הגביר הנכבד והחכם המפואר הדורש טוב לעמו, הרב ר' דוד בהרב הגביר והנדיב המפורסם הר“ר אהרן לוריא ז”ל, ונודע לי אז, כי גדולות ונצורות עשה בעירו, העיר אוזני בני־הנעורים ללמוד לשון וספר בטרם יסדה לנו הממשלה הכבודה בתי־ספר, ומרוב אהבתי שאהבתי אותו והכרתי מעלתו שרתי עליו את השירה הכתובה בספרי ‘הניצנים’, צד 214. מאז ועד עתה החלפנו איגרות הרבה, ופעמים רבות קיווינו לראות איש את רעהו, – – וה' לא ציווה! – – הלכתי לבקר את אחיו הר“ר שמחה לוריא נ”י. האיש היקר הזה מושך גם בשבט סופר לעת מצוא. – – כן קראתי גם־כן שירי הגביר הנכבד הר“ר זלמן לוריא בקיוב, בנו של הר”ר שמחה הנ"ל, והוא משורר משכיל בעברית ואשכנזית. – – כשם שיש מעלות וחסרונות מיוחדות לאיש פרטי שהוא נפרד ונבדל על־ידיהן מזולתו, כך יש מעלות וחסרונות משפחתיות, רוצה לומר שמשפחה אחת מצטיינת בהן ונבדלת מזולתה על ידיהן.

[בהמשך מפתח אב"ג את הרעיון, ‘שאינו דומה דם הסובב בעורקי בני דלת־העם… לדם הסובב בעורקי בני מרום עם הארץ, העוסקים בתורה ובחכמה כל ימיהם’. משפחת לוריא היא משפחה ותיקה, ממנה יצאו הרבה אנשים מפורסמים המצטיינים במעלות ובמידות].

שבתי לוווילנה – – ואחרי התימי כל מלאכתי שם נפטרתי מאוהבי וידידי ואצא מווילנה ללכת ז’יטומירה, ואבוא ביום ההוא לעיר הורודנה ואשלחה להגיד לידידי מאז הרב החכם והמליץ המפואר הר“ר מנחם מאניש בנדטזון נ”י, ולא איחר ידידי מבוא אלי לבית מלוני – – ושנינו יחדיו הלכנו אל המשכיל הנכבד והמפואר הר"ר יוסף הורוויץ (מעתיק סידור התפילה והמחזור לראש־השנה וליום־כיפור לשפת רוסיה). – – לא התמהמהתי בהורודנה, יצאתי משם ואבוא לעיר בּיאליסטוק.

העיר בּיאליסטוק היא עיר גדולה של סוחרים משכילים. רוב היהודים אשר בקרבה יודעים את התורה ומיישרים אורחותיהם כדרוש לחפץ הזמן, מחנכים את בניהם לתורה ולחכמה ולדרך־ארץ. הרב מטעם הממשלה ה' מארקוס הוא איש משכיל צעיר לימים, מחניכי בית־מדרש הרבנים דווילנה, הולך תמים ופועל צדק ומהולל בפי כל. הנאורים שר בעם יסדו להם בית־תפילה מהודר ומתוקן בסדרים נאים, ובחרו להם לש“ץ בתוכו את המשכיל הנעלה הר”ר יוסף ברגגרין נ"י, יודע לשיר במקהלות על־פי חכמת המוסיקה, שמעתי מנגינותיו – – כבר בשנה העברה בווארשה. מלבד ידיעתו הרחבה בנגינה הוא בעל תורה ויודע היטב את שפת עבר, אבל פרנסתו מעטה ושכרו אינו מספיק לחיות בלי מחסור. – –

במשך הימים המעטים אשר ישבתי שם ראיתי הרבה ממשכילי העיר וקציניה, התבוננתי על דרכיהם, וישרו בעיני הרבה יתר מאוד מדרכי רוב אנשי ערים אחרות אשר ידעתי. שלום ושלווה, השקט ובטח במגורם, אין איש חורש על רעהו רעה, יען כמעט כולם פרנסתם מצויה בעבודתו אשר הוא עובד בבית־מסחרו, במרכולתו ועזבונו, ובבתי חרושת־המעשה, ואין איש הולך בטל ומטייל ברחובות קריה ומקטרתו ודיבתו בפיו, כמנהג הבטלנים בהרבה קהילות מישראל. פה כמעט כל בני העיר עובדים ועוסקים באמונה. אשרי העיר שככה לה! – בנוגע לי ולספרי, אשר גם בביאליסטוק אספתי חתומים עליו, אין לי אלא להודות למשכילי העיר הזאת ולברכם בפה מלא, כי קידמו פני באהבה, בלב טוב ויד פתוחה. – –

כבואי לז’יטומיר מצאתי עולם הפוך: בית־מדרש הרבנים נהפך לבית חינוך מורים (לעהרעראינסטיטוט). התלמידים (כארבע מאות) נפוצו ונפזרו לכל רוח, ואלה אשר משולחן גבוה קא זכו, עתה גורשו מבית תענוגיהם, לאנשים אחרים נהפכו, ונהפכו עליהם ציריהם. חדר משכבם שמם, בשיר לא ישאו עוד קולם, ונהפך לאבל מחולם. תמול ערכו לפניהם שולחן וכרו להם כרה, והיום נשחרו פניהם כשולי קדרה. – – המורים, אשר פתאום לפתע בא אידם ונשבר מטה לחמם. – – זה את זה שואלים, מה פשעו ומה חטאו? – – מדוע נוטל כבוד מבית חייהם, כי נחלו קלון תחת כבודם, ונהפך למשחית הודם. מורדי אור ישישו משוש וחסידים ברינה יגילו. נואלו בוערים בעם לא יבינו ולא ישכילו, כי שמש החכמה לא באה ועוד לא תפוג תורה. גם מבית־חינוך־המורים תצא תורה. – –

המורים מתעתדים לצאת מקריית מושבם איש אל עבר פניו. הרב החכם המפורסם הנודע לשם ולתפארת הר“ר חיים זליג סלונימסקי, שהיה ראש המורים ומשגיח (אינספּקטור) בבית־מדרש־הרבנים, הולך לשוב לעיר ווארשה, אשר שכן שם כבוד טרם בואו הנה. לך לשלום, חכם נכבד, וישמחו בך אוהביך הרבים שם המייחלים על בואך. – – גם רעי אהובי, הרב החכם הסופר המובהק הר”ר אליעזר צבי הכהן צווייפל הי"ו, יוצא מפה לבקש לו מקום באשר ימצא להחיות את נפשו ונפש ביתו. שנים רבות עמל ויגע בבית־מדרש־הרבנים לפקוח עיניים עיוורות ואוזני חרשים. – –

כן, רעים אהובים! לכו ונפוץ על פני הארץ לבקש לנו מחיה. גם אני כאחד מכם אשא עיני אל הערים מאין יבוא עזרי וה' יתן לנו רחמים. יפתח לנו את אוצרו הטוב, את חסדי ממשלתנו הכבודה, לעשות משפטנו ולתת לנו שכר טוב בעמלנו שעמלנו הרבה שנים, כמשפט כל המורים והעובדים עבודת המדינה, אשר לא מבני ישראל הם, ומדוע אפוא ייגרע חלקנו בעמלנו? הן לוא לא תקוותנו זאת אימצתנו כל ימי עבודתנו, מי מאתנו מכר מבחר שנותיו בנזיד עדשים? כי מה ביצענו בעבודתנו יותר מלחם צר ומים לחץ? רק התקווה לימים הבאים, כי לעת זקנתנו וככלות כוחנו לעבוד, לא תעזבנו הממשלה, הלוקחת מאתנו, מראשית עבדנו, שתיים למאה משכרנו לעשות יסוד־מוסד לתת לנו שכר על הפרישה כשם שקיבלנו שכר על הדרישה, כמשפט כל המורים וכמנהג המדינה, רק התקווה הזאת המשחקת לפנינו השיאתנו לבחור לנו את נחלתנו זאת. ועתה אוי לנו אם התקווה רימתנו! – נקווה עוד ונראה!

שם שנים ועשרים שנה עמד בית־מדרש־הרבנים בז’יטומיר על תילו. הרבה תלמידים יצאו ממנו במשך השנים האלה, מהם מורים בבתי־הספר הקטנים והגדולים, מהם רבנים בהרבה קהילות ישראל. ואם לא רבנים המה במובן המורגל בעמנו, ובייחוד בארצנו מאז ומקדם, להורות ולדון ולשפוט בין דין לדין בין טהור לטמא ובין אסור ומותר; הנה על כל־פנים רבים מהרבנים האלה ניהלו עדתם בטוב טעם ודעת, בצדק ובמישור, וימלאו חובתם לעדה ולמלך. רבים מתלמידי בית־המדרש הביאו לבב חכמה ויחכמו ולא יספו (כתרגום אונקלוס) וילכו לדרוש את בתי־החכמה הגבוהים ויהיו דוקטורין מאגיסטורין וקנדידטין, ויעלו מעלה־מעלה בכל דבר חכמת מדע ומשרה כבודה הושמה על שכמם. ימים רבים היה בית־מדרשנו למופת, ויתברכו בו כל המשכילים האמיתיים, אשר לא היה להם דבר ה' לחרפה ויאמרו תמיד, כי מן הבית הזה יצא אור בהיר. אפס זה שנים מעט כנגע נראה לו בבית, כי מצא לו קן בו השאור, אשר אמרנו לא ייראה ולא יימצא בכל גבולנו. השאור הזה מחוץ בא אל הבית, כי ברוב תלמידים לא יחדל פשע! מעט היו התלמידים האלה אשר הביאו עמם את הנגע הזה, אבל רבה רעתם! כי צרעת ממרת היא מחלה מידבקת. אז החלו רבים להתלונן על בית־מדרש־הרבנים, וקם שאון בעמנו ואויבי ההשכלה קראו מלוא הרועים רועי רוח, אשר לא ידעו ולא הבינו כי השאור המחמיץ הזה לא בבית־מדרשנו נולד ולא ממנו יצא, כי אם בבתי־ישיבותיהם ובבתי־מדרשיהם ומשם בא אלינו לאכול חצי בשרנו. – לא עת עתה לספר כל תהלוכות הבית, מוצאיו ומבואיו, וכל הנעשה בקרבו במשך השנים הרבות האלה.

– – ה' יודע וישראל הוא ידע, כי בכל כוחנו עמלנו לעצור בעד הרעה, אשר יצאה מירכתי שאול ואבדון לשוטט בארץ ולשום שמות בדתי האמונה ובתורה האדם. לא בבית־מדרשנו בלבד נגע רוח השקר ההוא, כי אם בכל כנפות הארץ. שוט שוטף זה כי יעבור והיה לו כל קודש למרמס ואין מידו מציל. – – הזמן הביא בכנפיו את רוח הדור הזה, והזמן ישאהו עד כי יעלה בתוהו ויאבד וזיכרון לא יהיה לו.

– – כאשר האטימו אחי המשכילים ונדיבי עמי את אוזנם משמוע לקול הקריאה, אשר קראתי עליהם במכתב החודשי ‘השחר’ חוברת ז', שנה שעברה, ולא שמו לבם גם לדברי אוהבי החכמים ישרי־לב בעל ‘השחר’, מאגיסטר ח“י גורלאנד ובעל ‘המגיד’, אשר הרימו כשופר קולם לקרוא לאוהבי ותלמידי מרחוק ומקרוב, כי יושיטו לי יד לעזרה, למען אבצע אשר החילותי ואוציא לאור את ספרי ‘נתן החכם’, אשר עליו כל תקוותי לעת כזאת בשבור לי מטה לחם, ועוד מעט ותכלה השנה אשר עוד שכרי ניתן מאת המלך, ומכל קוראי ‘המגיד’ נתעוררו רק שניים או שלושה, אשר שלחו לי מחיר ספרי, וכל יתר המון הקוראים החרישו ולא ענו; וגם עצת המשכיל הנכבד ר”א צוקרמן מקוֹבנה לייסד חברת משען סופרים עלתה בתוהו ואיש לא שם לב עליה, אמרתי לא עת לשבת בית היא לי, אעברה־נא בארץ רחבת־ידיים ואראה פני המשכילים נדיבי לב, אשר בראותם פני יתעוררו לפתוח לי את ידם הנדיבה ולקחת את ספרי במחיר והיתה הרווחה. הן אמנם כשל כוחי ואור עיני אין אתי, הוצאות הדרך מרובות ואוכלות חצי הכנסותי ואולי עוד יותר; אבל מה אעשה ועצה אחרת אין אתי.

[ובטרם יחל לספר על מסעותיו מתפלמס המחבר עם הרב צבי הירש דיינוב, המגיד מסלוצק, שבהיותו בז’יטומיר נראה לו כידיד, ועתה פירסם ב’השחר' ביקורת קשה על ‘מסעותיו’ של אב"ג, המפזר ביד רחבה תהילות ותשבחות לרעיו וידידיו ומחניף לכל אלה שעזרו בהפצת ספריו או אירחו אותו בביתם. הדברים מתייחסים במיוחד למסופר מן העיר ביאליסטוק].

ביום א י"ד שבט, יצאתי מדובּנה, עיר מגורי כעת, ואלין בלילה ההוא בעיר ראדיוויל אשר על גבול ארץ רוסיה וגאליציה. מחשבות מדאיבות נפש התרוצצו בקרב לבי ולא נתנוני השקט. האומנם שפל ישראל מעם, ובכל צדקותיו ומידותיו המשובחות לא הגיע למעלת גוי מתוקן ומסודר, אשר יעזוב סופריו לראות עוני ומחסור.

[ושוב מתנה המחבר את צרותיו הרבות ומבקש מתלמידיו הרבים לאסוף אל ביתם את ספרו השנים־עשר ‘נתן החכם’. וטענותיו נגד העם, ‘אשר לא ידע רחם’ היו כל כך חזקות עד שהמו"ל של ‘המגיד’ מצא לנכון להעיר, כי ‘תלונתו צדקה רק על המשכילים וביותר על תלמידיו הרבים בארצו, אבל לא על כלל ישראל’, שכידוע, רחמנים הם. ואמנם בהמשך הכתבה מודה המחבר, כי לא על העם כולו תלונתו, כי אם על הרועים הרעים, אשר התעו את העם, שהרי צדיקיו נהנים מכל טוב ורק סופריו ומשכיליו נמקים בעוני ובחוסר כל. – מראדיוויל עבר את הגבול לעיר ברודי].

[בּרוֹדי]

– – כבר מילתי אמורה זה הרבה שנים במ“ע ‘המגיד’, כי תעודת יהודי בּרוֹדי בפרט כתעודת עם בני ישראל בכלל להיות נודדים בארצות ובערים שונות, בייחוד בארץ רוסיה, לרגל מסחרם, ולהאיר לדרים עליהם בהשכלתם. – – גם היום כלפנים אנשיה אנשי חיל לתורה, לחכמה ולתעודה בישראל. בית־הספר ליהודים אשר שם יפרח כזית תחת השגחת הדירקטור החכם והדורש טוב לעמו דוקטור ליאופולד הרצל נ”י, אשר הוא גם־כן מורה הדת בביה“ס ההוא וגם בריאל גימנאזיום לתלמידים מבני ישראל. לבקשת הדירקטור הנכבד הזה בחנתי הנערים והנערות בקצת לשכות ביה”ס בלימודי תורה ודת ובשפת עברי ואשכנז, ולא היה נער או נערה אשר לא השיבו על כל השאלות בטוב טעם ודעת. תרגום התורה בלשון אשכנז שגור על־פיהם בלשון צח ובמבטא נכון. – – האינספקטור של בית־הספר הוא הגביר החכם הנודע לתפארת ה' הרצברג פרנקל נ“י, אשר סיפוריו בלשון אשכנז מחיי היהודים נעתקו ללשון רוסיה ועשו להם שם גדול. לפי החשבון אשר לפני, היו מספר הנערים תלמידי בית־הספר מקץ שנת 1873 סך 397 ומספר הנערות 457, וכפי הנראה התרבו בשנה זו. מהקרן קיימת למשען תלמידים, שיסד השוע הנדיב הר”ר מאיר פון קאליר נ“י, קיבלו בשנה הנ”ל שני תלמידים מהעוסקים בלימוד הטכניקה כל אחד חמישים פלורין ע“ו. מהקרן קיימת להלבשת תלמידים – – קיבלו הרבה תלמידים ותלמידות את בגדיהם בשנה הנ”ל, וכן נחלקו גם־כן לחניכי בית־הספר הרבה ספרים הנחוצים להם מהקרן הקיימת לתכלית זו. אין דבר נחוץ אשר לא ישימו נדיבי העיר את עיניהם עליו, והדירקטור החכם והישר באדם דואג לאחרית המורים וביקש תחבולות ואיזן וחקר ותיקן יסוד נאמן לקרן קיימת לתת לאיש שכר טוב בעמלו לעת זקנתו, כאשר לא יוכל עוד לעבוד עבודתו או לאלמנתו עד פקודת כל בשר יפקד עליו.

[בלווית ד"ר מוזס ביקר גוטלובר ב’בית אוסף הסוחרים (קאזינא)', שם שוחח עם השוע מאיר פון קאליר, שהורם למעלת אציל והיה גאה בזכויות, שזכו להן היהודים באוסטריה].

רבים מתפלאים על העיר בּרוֹדי, כי לא נעשו בה עד היום סדרים חדשים בבתי־התפילה, לשיר במקהלות ולהלביש את החזן ועוזריו בגדי שרד כמנהג ערי אשכנז, וגם מטיף אין להם, הנושא כובע כוהני הנוצרים על ראשו, ועוד היום גם המשכילים מתפללים בבתי־כנסיות ובבתי־מדרשות עם יתר ההמון כלפנים, ואם כן אינם הולכים קדימה לרוח הזמן החדש. ואני בתומי משבח אני את משכילי בּרוֹדי בדבר הזה, וזה לי האות כי עוד עמד טעם היהדות בם וריחה לא נמר. כי אמנם אחת מהמעלות הגדולות אשר לעם ישראל היא, שמעת שהלכו בגולה וחרב בית מקדשם בירושלים, אין להם כוהנים מיוחדים לעבוד עבודת בית ה‘, כי אם כל עדת ישראל כולם קדושים, וכל אשר מילא אותו ה’ חכמה ודעת, מבלי משים יהיה לראש. תופש תורה הוא יורה ויודע נגן יעבור לפני התיבה, וכל העם ישמע וישבע עונג ושכרו לא יקופח. המגידים והדרשנים בבית ישראל מאז מעולם לא התנשאו על עם ה' בתארי דוקטור פילוסופיה וכדומה, כי אם בדעתם הרחבה וברגש פנימי אשר נתעורר בקרבם לקרוא באוזני העם להוכיחם ולהורותם הדרך הישרה כאשר עשו חוזי־יה ונביאי־צדק מעולם. ומעת אשר החלו בני ישראל לחקות את העמים ירדו ממעלתם עשר מעלות אחורנית, ותהי העבודה בבית ה' מצוות אנשים מלומדה, מקהלה ופרעדיגט ולב אין. ואם מצב היהודים בארצות אשכנז, אשר כמעט נשתכחה התורה מהם, ויהיו כצאן אובדות הכריח אותם לעשות סדרים חדשים, לבלי תרב העזובה בבתי־התפילה, אנחנו יושבי פולין ורוסיה אשר עוד תורת ה' אתנו, אם נעשה כמעשיהם ונבחר בסדרים החדשים, רק שחוק נעשה לנו, והיו הכוהנים והחזנים החדשים האלה בעינינו כמשחקים בבמות הטיאטראות או כמתחפשים ביום הפורים. אני הכותב יש לי אוהבים רבים בין הדורשים והחזנים החדשים, ואני גם כן אוהבם באמת ויודע ומכיר מעלתם, וכמה פעמים סיפרתי בשבחם, אבל לא אכחד כי אין רוחי נוחה מהדרך החדש הזה בכלל בארצנו, אשר אין כל הכרח זמני לזה ורק החפץ והתשוקה לחקות את האשכנזים הסב כל זאת, ויפה כוח אנשי בּרוֹדי גם בזה, כי לא היו כקופים.

כאשר באו אנשי בּרוֹדי פעם ראשונה לגור בעיר אודיסה, בראשית היווסדה להיות סחר גויים, וימצאו שמה יהודים מערי רוסיה, אנשים ריקים מחכמה ומלאים הבלי־שוא, ויראו מגשת אליהם ומהתבולל בם, מצאו אז לנחוץ לעשות להם בית־תפילה מיוחד וסדרים חדשים אשר לא שיערום אנשי רוסיה. גם בית־ספר יסדו לבניהם, אשר הצית עליהם חרון אף הבוערים, אשר לא אבו בדרכיהם הלוך ויקראו אחריהם מלא וידו בם אבן, ותהי המלחמה כבדה ביניהם כמלחמת האור והחושך בכל עת ובכל מקום. למען היפרד מרועי־רוח אלה נחוץ היה להם לעשות חדשות, להיות לעדה אחרת. לא כן בעירם ובמולדתם, בשבתם בתוך אחיהם ובני משפחתם, וכמעט כל העם מקצה חלק להם בבינה ובהשכל, יודעים את התורה ודעת נבונים לא זרה להם, בעירם זאת לא יראו שום הכרח לברוא חדשות ולהוציא הישן אשר עוד עמד טעמו בו ורוח העם נוחה הימנו. – – מאנשי ברודי יראו אחינו בני־ישאל בכל מקום שהם לבלי שנות במקום שאין הכרח, לבלי ברוא חדשות במקום שיש ישן שלא פג עוד טעמו, כי השינוי הזה רחוק משכר וקרוב להפסד. רוב המשנים יהרסו ולא יבנו ונשארו קרח מכאן ומכאן. – –

בטרם אפרד מעיר בּרוֹדי האהובה אשיב תודה מקרב לבי להמורה החכם הר“ר ירמיה מוזן נ”י, אשר כמעט לא זזה ידו מתוך ידי בכל ימי היותי שם. ה' מוזן העובד עבודת הקודש, עבודת מורה בבית־הספר זה הרבה שנים, והנותן אמרי שפר בשם ‘מלין דרבנן’ במכה“ת ‘עברי אנוכי’, הוא איש טוב וישר, הולך תמים ופועל צדק, ובנו האברך הגדיל תושיה בשפת אשכנז ויתרגם אליה את ספר ‘התפוח’ המיוחס לאריסטו וכתב את תולדות השוע הנכבד ר”מ פון קאליר, וכעת מדפיסים בלמבּרג את תרגומו האשכנזי לס' ‘לישרים תהלה’, והוא הואיל לתרגם ללשון אשכנז גם את ספרי ‘תפארת לבני בינה’.

[למבּרג]

באתי לעיר למבּרג, בירת גאליציה. כבואי אל בית־המלון הקרה ה' לפני שם את ידידי ואיש־בריתי, המשכיל הנכבד הר“ר אהרן דורנצווייג נ”י (בעל מחבר ספר ‘נבל וכינור’), אשר זה ימים רבים כרתנו ברית על־ידי מכתבים ופני איש אחיו לא ראינו. – – ביקרתי את מכירי מאז הייתי פה פעם ראשונה זה כארבע־נשרה שנה, הגביר החכם הרב שלמה בּובר נ“י, שמחתי לראות כי עוד נמצאו בעמי אנשים העוסקים בחכמת ישראל לרגל עסקיהם המרובים, צל הכסף לא יבריח את צל החכמה והחכמה לא תצור את מסחרם וקניינם. איש כזה הוא הר”ר שלמה בובר. לרגל המון עסקיו לא ישבות גם־כן מעבודת הקודש. לאחר שהוציא לאור את ס' ‘פסיקתא דר’ כהנא' עם הערותיו הרבות, שם מגמת פניו עתה להוציא לאור ספר ‘לקח טוב’ על ספר בראשית ושמות, אשר היה ספון וטמון עד היום בכתב־יד, וגם פה הראה כוחו ועוצם ידו בביקורת קדמוניות בהערותיו, אשר עשה על הספר הזה זר זהב סביב. מראה משיב נפש הוא לראות איש עוסק בעסקי עולם וטרדות מטרדות שונות עוטרות אותו מימינו ומשמאלו, ואחר כל עמלו ויגיעו יום תמים, לילה לא ינוח ויגזול שנתו מעיניו למען תפוש עט סופרים, יסיר מסבל שכמו ויטהו לסבול עול התורה והחכמה אהובת נפשו, אשר לה כילה שארו ולבבו. – –

בעצם היום ההוא ביקרתי את הרב המטיף הדרשן המפורסם ומאוד נעלה, חוטר מגזע היחס, דור חמישי להגאון בעל ‘פני יהושע’, הה“ר ישכר בר לוונשטיין הי”ו. – – במשך ימי שבתי בלמבּרג נודעו לי רוב צדקותיו אשר הוא עושה בקרב עדתו, צדקת פזרונו גדולה יותר מכפי פרנסתו, כי הון ועושר אין בביתו ופרנסתו קצובה, ועם־כל־זה ידו פתוחה לכל דורש ומבקש עזר, בשמחה ובטוב־לב יתן, וייאנח בשברון מותניים אם לא תשיג ידו לתת עוד. וכמוהו כן אנשי ביתו. – – ביום השבת פרשת משפטים שמעתי דרשתו בהיכל ה‘, ובלי שפתי חלקות אוכל להגיד שהוא אחד המטיפים היותר מצויינים בעמנו. – – ביום ה’, ט' אדר, קרא הרב באוזני הנאספים בבית חברת ‘שומר ישראל’ אנשים ונשם מאמר נכבד על־דבר ‘בר כוכבא ור’ עקיבא‘, וכולנו שבענו רוב עונג ונחת. והעולה על כל אשר שמעה אוזני מפיו, הוא השיר הסיפורי (אפּוס) ‘הדסה’, אשר קרא לפני בביתו, בו הראה כוחו הגדול במליצת שפת אשכנז עד להפליא. – – ערב ראש־חודש אדר חגג הרב ל’ את יום הולדת אותו, יום מלאת לו אחת וחמישים שנה, ואשיר לכבודו שירה קטנה. ובשמחת פורים שלחתי לו משלוח מנות שיר (Sonett).

בדרך כלל גדולה אהבת ספרות ישראל בעיר בּרוֹדי מאשר בלמבּרג. הן אמת נמצאים גם בלמבּרג אנשים יחידים דורשי ספרותנו באהבה ומבינים שפת עבר, גם חכמים וסופרים נמצאים שם גם משוררים ומליצים, כמו המשכילים הנכבדים הר“ר יעקב שפרלינג, מורה הדת בבית־הספר דשם, והר”ר נתן נטע סאמואלי, והר“ר אהרן דורנצווייג נ”י, ועוד מעטים המשתדלים להרים קרן שפתנו ובאהבתה ישגו תמיד; אבל רק יחידים הם ומתי־מעט, אשר לא כן העיר ברודי, אשר כמעט כולה אומרת כבוד לשפת קודשנו. הניסיון יורנו לדעת, כי בכל מקום אשר ירדה שם אחורנית מעלת התלמוד ודורשיו מעטו, גם לשון עבר לא תוסיף תת כוחה, כי רוח השפה כלימודי הדת והתורה הכתובה והמסורה, אשר מרוב ימים נצמדו והיו לבשר אחד, ובאשר שם התורה נדרשת ואדמת התלמוד פוריה, שם גם השפה פורחת ותגמול פרי הדר. לכן רבי מביני שפתנו וההוגים בה בארץ ליטה, אשר שם זהב התלמוד לא הועם, ומעטו דורשיה בארצות אחרות אשר עזבו שם את התלמוד ואין דורש ואין מבקש אותו. ההבדל הזה הוא גם־כן בין ברודי ללמבּרג. ולכן תמצא גם בלמבּרג אוהבי הספרות רק בין אלה המעטים, אשר הגו על־כל־פנים בנעוריהם בתלמוד. – – היהודי אשר עזב מעצם ימי נעוריו מקור חייו זה ולא טעם טעם התלמוד מימיו ורוחו זרה לו מכל וכל, הרי הוא כאילו נותק משורשו ומעפר אחר יצמח – אך לא! גם מעפר אחר לא יצמח! – כי זמורת זר הוא בשדה אחר, סורי גפן נכריה, מזה נותק ושם לא השריש. – –

המספר הנפלא הר"ר בראנדשטטר בסיפורו ‘צורר היהודים’, שנדפס במכתב חודשי ‘השחר’, מהתל במשוררי גאליציה לאמור, כי משחיתים הם את תפארת המליצה (אינני זוכר עצם דבריו, כי אין הספר לפני). ואני לא היתולים עמדי, כי אם מקרב ולב עמוק אגיד עצתי למשוררים האלה, שלא תהיה מלאכת הדקדוק קלה בעיניהם ולא יזלזלו בדרכי השיר ובחוקות המשקל, אז יפיקו רצון מאת הקוראים. – –

ידידי הנכבד, המליץ ר' אהרן דורנצווייג, הראני מכתב מידידי החכם מאגיסטר ח“י גורלאנד נ”י, המעוררו לחבר ספר ביבליוגראפיה לספרי חכמי בני עמנו מזמן הרמבמ“ן ז”ל עד זמננו, וגם בעיני מצא חן הדבר הזה, וכי האיש דורנצווייג קרא הרבה ובקי בספרים ויצלח למלאכה זאת, ועוררתיו גם אני להחל במלאכה זאת אשר ספרותנו צריכה לה, והר"ר דורנצווייג נרצה לבקשתנו. והנני מודעי לסופרנו החכמים בכל מקום שהם, שיעמדו לימנו בדבר הזה וישלחו לו איש־איש ספריו החדשים למען יוכל לדבר בם ברחבה כיד ה' הטובה עליו, ותקוותי כי יוציא מתחת ידו דבר מתוקן ומקובל ומרוצה לכל הקוראים.

[יארוסלאב – טארנוב – קראקא]

[ביארוסלאב שהה המחבר יום אחד בלבד בביתו של אלכסנדר לאנגבאנק ובטארנוב נפגש עם בראנדשטטר,] זה הגבר אשר מוסדות היתוליו על האמת הטבעו ובחיי העם יסודתם, הוא יושב בתוך עמו שלו ושקט ושלום לו עם כל אדם, עוסק במסחרו וקניינו באמונה, כי סוחר הוא ובתי חרושת המעשה לו בעיר, והוא עובד עבודתו כל הימים. ביתו בית יהודי פולני כאחד בתי העם, בגדיו ארוכים וביום שבת מגבעת שטריימל על ראשו. קיצור הדברים, איננו נפרד ונבדל מיתר העם אשר בתוכו הוא יושב בשום דבר חיצוני ולא ניכר בחוץ, כי לא כמוהו כמוהם. והיה בעזבו את העיר ללכת לעיר המלוכה בעסקיו, כמעט יעבור את שער העיר והנה הוא לבוש בגדי אירופה ופניו לא היו לו עוד, כאילו נהפך לאיש אחר. כה חזיתיו פעם ראשונה בבגדי יהודי־פולני בעירו, ופעם שנית בבגדי אירופה בווינה, וכמעט לא הכרתיו. אולם בתחליף לבושו לא יחליף ולא ימיר רוחו ודעתו. רוחו חזק עמו ודעתו מיושבת עליו בכל בגד אשר ילבש, ובתפשו עט סופרים בידו יתאר לנו מחזות אמת וצדק בלי הפרזה על המידה ובלי פחד ומורא מהבוערים בעם, אשר בקרבם הוא יושב ועמם יתהלך תמיד. הנבון ההוא יש לו חותן (אבי אשתו) זקן ושבע־ימים ועשיר גדול, בעל תורה ומחזיק במנהגי אבותיו בשתי ידיו. חותנו לקחהו לבן בימי נעוריו, בהיותו מבני העילויים ושמו היה גדול, ובכל כוחו ביקש לעשותו לרב ומורה־הוראה בישראל, אפס לא באלה בחר בראנדשטטר. הויות דאביי ורבא לא נתנו קטורה באפיו וכבוד הרבנים לא מצא חן בעיניו, ויואל הלוך אחר המחקר וההשכלה וימצא מרגוע לנפשו. החסידים כדרכם רדפוהו באף ובתוכחות חימה, שטמוהו, נאצוהו – ולא יכלו לו, והוא ברוב תבונתו הפך גם את לב חותנו הישיש לאהוב את החכמה, ובראנדשטטר קורא באזניו את סיפוריו והיתוליו והוא מוצא בם קורת־רוח. מה גדול כוח האמת בפי איש ישר־דרך!

ביום בואי לקראקא ראיתי את מוכר־הספרים המשכיל הנכבד הר"ר אהרן פויסט, ועל־פיו נודע לי כי גם פה לא אוכל להתמהמה, לבלי תרב ההוצאה על ההכנסה, ואחר אשר ניסיתי דבר עם אנשים אחדים נתאמתו לי דברי פויסט וגמרתי בדעתי לשמוע לעצתו. – –

[ דרך קאטוביץ, שם מצא ארבעה חותמים בלבד, בא לווינה].

[וינה]

כאשר הייתי בשנה העברה בווילנה מסרתי שמה את ספרי ‘נתן החכם’ לדפוס בני ראם. – – אפס כבואי לביתי רוח אחרת היתה עמדי, יען ידעתי כי הצנזור בווילנה לא יוציא מתחת ידו ספר מבלי אשר ימחק בו מעט או הרבה – – והקורא יתלה בי בוקי סרוקי ויאמר, כי לא יפה תירגמתי והחטאתי המטרה. על־כן ניחמתי על אשר מסרתי הספר להדפיסו בווילנה, ואחר אשר נועצתי על־פי איגרת עם ידידי החכם פרץ סמולנסקי, הוצאתי את ספרי מתחת ידי המדפיס בווילנה ושלחתיו לווינה לידי ידידי הנ"ל, על־פי תנאים שהתניתי עמו, להדפיסו בווינה. באחרית הדבר הראיתי לדעת, כי לא טוב עשיתי ועמסתי עלי מעמסה אשר העיקה תחתי, כי עלו הוצאות הדפוס ליותר מכפליים מאשר דימיתי ואשר לא היה כוח לתת מכיסי, ונאלצתי לשים שנית לדרך פעמי בימי סתיו וחורף, – – ללכת לעיר וינה בדרך גאליציה, ולכוון בואי שמה מקצה ירח שבט, זמן פדות ספרי, אבל איחרתי מעט בדרך ואבוא שמה מקצה חודש אדר.

אם אמנם מילאתי כל התנאים – – עם כל זה לא נגמרה מלאכת ההדפסה כבואי לווינה, ונמשכה עוד עד אחר חג המצות. לא אאשים בזה את ידידי החכם סמולנסקי, אשר עמל וטרח ויגע למעני הרבה שלא על מנת לקבל פרס; אבל סיבות שונות עמדו לשטן לו עד בלי יכול להקים את דברו. בין כה וכה נשארתי אני בווינה כאשה מצירה, היושבת על המשבר וכוח אין ללידה. – – – אל מי אפנה ואל מי אקרא לעזרה? נדיבי עם אלוהי אברהם אשר בווינה סגורים על מסגר ולא יתנו לאיש זר לבוא אל ביתם, כי אם לאשר יושיט להם מכתב מאחד הדרשנים ד“ר ילינק וד”ר גידמאן, רק לאלה לבדם תפתח הדלת ויבואו פתחי נדיבים. ובכן שמתי פני אל דוקטור ילינק אשר ידעני מכבר, בהיותי בווינה זה ארבע־עשרה שנה לפנים, ואז קרבני וכיבדני ויבקשני לתרגם לעברית קצת דרשותיו, וכן עשיתי והעתקתי שבעה דרשות, אשר קראתי בשם ‘מנורת זהב טהור’ עודם אתי בכתובים, מלבד דרשה אחת על ‘שיר השירים’ אשר הוציא ד“ר ילינק לאור וישלח גם לי אקזמפּלאר אחר למנה. בד”ר ילינק בטח לבי גם הפעם כי יוציאני למרחב ויזכור לי חסדו ואמונתו.

עוד איש אחד נמצא בווינה, שר וגדול ליהודים, אשר בנה בניתי לי עליו בקרב לבי מבטח עוז ומשען אמיץ, הוא ד“ר ל.א. פראנקל, אשר בהיותי פעם ראשונה בווינה קרבני כמו נגיד ויכבדני בכבוד גדול, ויכרה לי כרה וירווני מיינו, ויבקשני לתרגם לעברית את ספרו ‘אויס עגיפטען’, ואחר אשר מילאתי בקשתו הוציא הספר לאור הדפוס על הוצאת הבארונין עליזה פון הרץ־למל ויתן לי שבע מאות אקזמפּלארים (תחת כל האויפלאגע אשר הבטיח לתת לי) בעבודתי ובעמלי הרב. בו בטח לבי, כי בזרועות פרושות יקבלני גם הפעם וממנו ארוכתי תצמח. דוקטור ילינק קיבלני בסבר פנים יפות ויעטרני כבוד והדר, וכבואי ביום השבת לשמוע דרשתו ציווה לתת לי מקום בראש, ואחר הדרשה דיבר אתי טובות, גם כתב מכתב תהילה למעני ויצווני להדפיסו (על הוצאותי) ויחתום ידו ולקחת ממני שני אקזמפּלארים ומכיסו שילם לי בעבורם חמישה־עשר פלורין ע”וו ובזה יצא ידי חובתו – אך מכתב תהילתו לא פעל מאומה, לא לעזר ולא להועיל. גם ד“ר גידמאן, אשר ראיתיו פעם ראשונה, עשה כמעשה ד”ר ילינק ויקח ממני גם הוא את ספרי במחיר, אך לא כתב מכתב תהילה ולא ציווני להדפיס ולהניח מעותי על קרן הצבי, ובכן יצא גם הוא ידי חובתו. לא כן עשה ד“ר פראנקל. הן אמנם הכירני, וגם לא שכח כי אני המתרגם את ספרו ‘ממצרים’, וכי התרגום הזה עלה יפה יותר הרבה מאוד מתרגום ס' ‘ירושלימה’, שתרגם הר”ר מנדיל בר“י שטרן, ובפיו ובשפתיו כיבדני גם זאת הפעם להגיד לי, כי טובה העתקתי מאוד וכבוד גדול הביאה לו מאת הקוראים, גם נתן לי ספר חדש, שכתב על אודות האינסטיטוט לעיוורים שיסד (בלי ספק חשב בלבו כי גם אותו אתרגם לעברית), ויבקשני לבקר את האינסטיטוט ההוא (למען אספר תהילתו בקהל רב). אך בנוגע למצבי לא יכול ד”ר פראנקל לעשות למעני מאומה עד אשר ייצא ספרי לאור, ואז יציע לפני ראשי הקהל (פארשטאנד) לקחת ממני ספר אחד במחיר (כאשר יצא הספר לאור מילא ד“ר פראנקל את הבטחתו הגדולה, ויקח בשביל ה’פארשטאנד' ספר אחד במחיר עשרה פלורין ע”ו, ועוד אחד – בשבילו? – במחיר שלושה פלורין)! ובכל זאת נפשי יודעת מאוד ולבי נכון ובטוח, כי לוא גוועתי ברעב ומתי לשחת בעיר ווינה מעוצר רעה ויגון, כי עתה הקים ד“ר פראנקל גל גדול על קברי ומצבת אבן גדולה כתובה פנים ואחור, אשר בטח לא שכח להזכיר, כי תרגמתי את ספרו לעברית, וד”ר ילינק לבש מחלצות כהונתו לעבור בסך וללוותי לבית־עולמים ושם דרוש דרש גדולה וארוכה, ולא שכח גם הוא להזכיר כי תרגמתי את דרשותיו, וכה עלתה נפשי למרום בכבוד והדר. אשריני מה טוב חלקי!

פניתי אל החכם הר“ר אייזיק ווייס, אשר ראיתיו בפעם ראשונה בבית ד”ר ילינק אחר הדרשה, ואחרי עמל רב למצוא מקום דירתו, לא מצאתיו פעם ושתיים בביתו, ובפעם השלישית, אחר כי מצאתיו, כיבדני לקרוא באוזני הרבה מספרו ‘דור דור ודורשיו’ חלק ב', עודנו בכתובים. אחרי אשר כילה קריאתו, דיברתי עמו על אודותי ושאלתי עצתו, ויבטיחני לעשות למעני כל אשר ביכולתו לעשות (רוצה לומר: לא־כלום)! ואשובה לבית־מלוני בשלום ופניו לא ראיתי עוד. גם את הלקטור הר"ר פרידמאן ביקרתי, ומצאתיו בבית־עקד־הספרים אשר בבית־מדרשו ולא יספתי לראותו שוב.

[באירוניה עוקצנית משחרר המחבר את ד“ר פראנקל מלטרוח בקבורתו, כי קרוב לוודאי שלא ימות בווינה; וד”ר ילינק אף הוא יסלח לו, שהרי פרסום הדברים יביא לו תועלת רבה; סופרי ישראל הבאים לווינה לא יפנו אליו בבקשותיהם]. כי אנשי וינה המיתו בקרבם רגש הרחמים והחנינה, בהיותם רחוקים מהצדקה שהם עושים בלי חפץ לב ובלי הרגשה, רק כחוב אשר הוטל על כל אחד ואחד. – –

ויהי בראותי כי אין עוזר ותומך, ויוגד לי לאמור, כי המוכר־ספרים שלזינגר יקח ממני מספר רב אקזמפּלארים מספרי אם לא ארבה במחירם, והיה לי הכסף לפדות יתר הספרים.
[ואמנם הציע את הספרים לשלזינגר, ואולם בעצתו ובתיווכו של סמולנסקי, ששלזינגר לא היה מהימן עליו, מסר את הספרים בשטר לאחים וינטר].

בימים ההם בא איש משכיל צעיר לימים מארצי לשבת בווינה, כי נוקש בפועל כפיו ובעוולו אשר עשה ויימלט להחבא. האיש ההוא התקומם לנגדי, בעת אשר הוצאתי לאור את ספרי ‘איגרת צער בעלי חחיים’, ויאמר לנקום ממני את נקמת הניהיליסטים, ויכתוב מכתב עמל לנגדי בשם ‘דורש אל המתים’. אפס (כאשר אמר לי בווינה) רוח אחרת היתה עמו, ויינחם על הרעה אשר חרש עלי, ויהפוך לבו לאהוב אותי תחת המשטמה אשר שטמני, כי ראה ויתבונן, כי לא שנאתי את המשכילים הצעירים בני הדור החדש כאשר דימה לפנים, כי רק באנשי אוון ומרמה שמתי פני, ואת המשכילים אהבתי ואכרות להם ברית עולם. האיש ההוא לקח לבי בדבריו, וגם ראיתי כי לבו שלום עמי ולא בלב ולב ידבר, כי אמנם הצעיר ההוא לא צפון לבו משכל, בינתו רחבה, ואלוהים נתן לו לב להבין ולהשכיל. – –

במשך ימי שבתי בווינה פיתני הצעיר ההוא להוציא לאור שם מכתב־עתי חדש, אשר פיו יקבנו בשם ‘הזמן’, והוא יעמוד על ימיני ויהיה המוציא והמביא, רק ייקרא שמי עליו למען יעמוד ימים רבים וירבו לוקחיו. כמעט נוקשתי באמרי פיו ואפת, וכבר סידרו בבית־הדפוס העלה הראשון ממכתב־עת הנ“ל ושמי בראשו, גם ראשית ‘מכתב־מסע’ הזה נסדר ויכון לדפוס. גם זאת הפעם מילטני סמולנסקי ויפקח עיני, כי לא טוב עשיתי לארח לחברה עם איש נס מארצו, ויהי מי, אם גם יצטדק לאחר זמן וישוב לאיתנו, אבל כעת היה עודנו לא נקי. שמעתי בקול יועץ חכם לב וניתקתי מוסרות אגודתי עם הצעיר ההוא, אשר כפי שקראתי במ”ע ‘המגיד’ הואיל האיש ההוא להוציא לאור העלה הראשון ממנו, וקרא את שם המו"ל ‘עמק שושנים’ ואנוכי לא ראיתי את העלה ההוא, ומאז לא שמעתי דבר גם ממכתב־העת גם מהמוציא־לאור. – – –

במשך ימי שבתי בווינה חגג שם הש“ץ המפורסם פרופסור שלמה זולצר נ”י את יום מלאת לו שבעים שנה ושנת היובל שנת החמישים להיותו ש“ץ בבית מקדש־מעט בווינה. ביום השבת הגדול נאספו בהיכל הישן כל ראשי העדה, וגם אני נקראתי לבוא על־ידי איינלאדונגסקארטע, כי בלא כתב כזה לא ניתן לאיש לבוא אל ההיכל ביום ההוא. כל פרשת גדולת הש”ץ הנפלא הזה, כל אשר נעשה בהיכל וחוץ להיכל – כבר הודיע במ“ע ‘המגיד’ הסופר המהיר והנכבד הר”ר ל.נ. פאסטלברג נ"י. – – חזני הדור החדש מתפללים על־דרך סידורו של זולצר, אשר איזן וחקר ותיקן את הנוסחאות הישנות שהשחיתו החזנים את הוד יופיים ויסר מהם כל הבלי החזנים שנדבקו בם ברוב ימים, וילבישם מחלצות הנגינה הערוכה בכול על־פי חוקי החכמה. – –

עוד איש אחד ישנו בארץ, אשר עשה לו שם גדול בעולם הנגינה הסינאגוֹגאלית, ושמו הר“ר צבי (מכוּנה אלטר) ויינטרויב. האיש המצויין ודגול מרבבה הזה יליד ארצנו הוא, יליד העיר אשר אנוכי מתגורר בה היום, ואשר גרתי שם לפנים זה ארבעים שנה ושתי שנים והעמדתי שם תלמידים הרבה, היא העיר דובּנה רבתי במחוז ווהלין. ויהי ויינטרויב אז צעיר לימים, כעשרים שנה ויותר, ובמות אביו (המפורסם בעת ההיא לראש ולראשון בכל חזני הדור, ושמו ר' שלמה קאשטאן נודע לתפארת בכל קהילות ישראל) ירש את מקומו ויהי ש”ץ בדובּנה תחת אביו ויעש לו גם הוא עוד בנעוריו שם גדול. אחרי־כן עזב את ארצו וילך ארצה פרוסיה, ותקחהו עדת ישראל בקניגסברג לש“ץ ויהי שם עד היום. – – במסע אשר נסעתי כעת קיוויתי כי אלכה גם ארצה פרוסיה, אבל לא עלתה בידי – – ובכל זאת בדברי מהש”ץ המפורסם הר“ר שלמה זולצר הי”ו הובילוני קשר הרעיונות לדבר גם על רעהו הדומה לו הר"ר צבי ויינטרויב, ואומר כי שניהם יחדיו נועדו מאת ה' להקים סוכת נגינת ישראל הנופלת, וכל אחד מהם עשה את שלו במידה גדושה, איש ממקומו וכפי תכונת ארצו ומולדתו. – – מה היה לשלמה זולצר ואיך הגיע אל ככה לרפא את מזבח ה' ההרוס במוֹראביה לא ידעתי, כי לא איש ארצו אני. אפס אשר ידעתי אספר, מה היה לצבי ויינטרויב ואיך הגיע אל ככה לרפאות את מזבח ה' ההרוס בפולין ולהושיב על כנם נדחי מנגינות ישראל הנהדרות בקודש לפאר את בית ה'.

מקץ המאה הי“ח חי בעיר מוהילוב על נהר דניסטר בנוף פּודוליה האיש אשר מילא אותו ה' רוח חכמה ובינה יתרה בחכמת הנגינה להודות בבית ה', ועד היום לא ימוש שמו וזכרו מפי יודעי בינה לנגינה, ונודע בשם ‘דער לאמער חזן’, כי היה נכה־רגליים. ויבואו אליו שני נערים אחים מעיר יארמליץ, שם האחד שלמה ושם השני נחום לייב, לשרת בקודש ולשורר בקהילה [במקהלה?]. אני זכיתי לשמוע אמרותיו מפי בנו, אשר כיהן פאר תחתיו בעיר מוהילוב, זה כשלושים וחמש שנים, ובבואי אחרי כן לעיר אודיסה ושרתי קצת מזמרותיו באוזני הש”ץ המפורסם הר“ר בצלאל שולזינגר, כמעט כלתה נפשו בשמעו אותן. שני האחים האלה גדלו על ברכיו וילמדו חכמת המוזיקה ויעלו מעלה־מעלה. הר”ר שלמה היה אחר־כך לש"ץ בדובנה ואחיו ר' נחום־לייב בברדיטשוב. ויחכם שלמה מכל בני דורו בנגינות ישראל ונתפרסם בכל העולם, כי היה קולו אדיר וחזק ונעים מאוד, אשר לא נשמע כמוהו עד היום הזה ואחריו לא היה כמוהו. ויעש שלמה נגינות הרבה אשר לקחו לב שמעם (הן המה ‘שירי שלמה’ הידועים בסידורו של בנו). ויוליד שלמה בן משכיל וטוב טעם ושמו צבי (אלטיר), וירא שלמה כי טוב הבן להבין ונחמד להשכיל וילמדהו בינה בחכמת הנגינה. – – הוא צבי ויינטרויב אשר חיבר ספר השירים והנגינות לשורר בבית ה' ותיקן הנוסחאות והחזיר העטרה ליושנה, ויהיו הוא וזולצר לשני המאורות הגדולים אשר האירו לחזנינו בדורנו ואחריהם יאירו נתיב לדורות עולם. – –

– – בערים הגדולות אשר בארצות הנאורות, הקולות חדלו מבתי־התפילות, שם המתפללים לא ירקעו ברגל ולא ימחאו כף ולא יחד זקן ונער ירננו, כי סדרים חדשים עשו למו, ויש גם סידורים חדשים ותפילות חדשות. שם הש"ץ לובש בגדי שרד לשרת בקודש ושם חדש קראו לבית תפילתם ‘היכל ה’ '; ולולא הבית הזה והסדר החדש, מי יודע אם עוד נאספו שמה פליטי ישורון והיה לעדה אחת! כל עוד ההיכל עומד על תילו ונאספו שמה הבאים בשעריו לשמוע אל הרינה ואל התפילה, עדה אחת הם ורוחו הוא קבצם, והיה באשר ייסגר על מסגר ונמוג ההיכל ונמוג גם הרוח והעדה נפוצה. על כן הישמרו לכם מנגוע בהיכלות האלה, גם בקלייזל אל תשלחו יד, פן תשחיתו יותר מאשר תתקנו. זאת עשו, אם תוכלו: הביאו קרני אור מן ההיכל אל הקלייזל וגרשו משם חושך, ולהבת שלהבת הקלייזל הביאו אל ההיכל פנימה ובערו אש קודש בלב באי שעריו ונמס הקרח והקיפאון אשר שם משכנו שם. – –

היכל ה' אשר בווינה מלא מפה לפה בכל שבתות השנה ובמועדי ה' מקראי קודש, כי עד מאוד ינעמו ולאוזני השומעים שיר זימרה של פרופסור זולצר ודרשות דוקטור ילינק, אשר באמת שפתותיו נוטפות מור. ידידי המנוח הרב החכם ר' שמחה פינסקר ז“ל לא הפריז על המידה בכנותו את ד”ר ילינק ‘מדרש חי מדבר’. המדרשים כולם, הידועים לנו והבלתי־ידועים לנו ונגלים רק לו לבדו, שגורים על־פיו ובאו אל קרבו עד שהיו עמו לבשר אחד ונהפוך והיה למדרש. – –

בימי שבתי בווינה בא שמה מפרסבורג החכם זאלקינסון, בעל המחבר ספר ‘ויגרש את האדם’ וס' ‘איתיאל הכושי’ (שניהם מועתקים מלשון אנגלית). האיש הזה מזרע היהודים הוא, והובא בברית דת הנוצרית עודו באביב ימיו. והוא נוצרי בכל נפשו ומאודו ואיננו מן החנפים, רק מרוב אהבתו לדתו החדשה ולעמו הישן אשר מבטנו יצא הוא משתוקק מאוד לאחד שניהם יחד (???), ובתום לבו ובנקיון כפּיו ניסה להפח גם בי רוח קודשו להכניסני תחת כנפי השכינה החדש. לא בו האשם כי לא פותיתי, כי בן עמי אני, העם שנשתבח במידת קשיות העורף, ועל כי בתום לבו רצה אשר רצה לכן אסלח לו, כי לא נהג בי מנהג דרך־ארץ. בנוהג שבעולם הזקנים מיישרים דרך לפני הצעירים מהם, והוא ביקש לסול לפני דרך. תהי תומתו כפרתו!

החכם ההוא עוד בטרם ידעני פנים אל פנים בקראו את שירי ‘סמל קנאה’, שנדפס במכתב־עתי ‘השחר’, שנה רביעית, חוברת תשיעית, וירא את עוני עמו אשר ממנו יצא ואת לחצו, חם ליבו בקרבו ויואל לתרגם לשפת אנגלית שישה טורים מן השיר ההוא (מראש טור ל“ג עד סוף טור ל”ח), ונתן את תרגומו ליד רעו המליץ באנגלית סעקרעטער Muller וילבשם מחלצות השיר וישימם במ"ע The Jewish Herald (עדות בישראל) וימלא פיהו תהילתם ותהילתי. – – –

כבואי לווינה הגיעתני מחברת ‘רומניה ואמריקה’, אשר שלח לי החכם הנכבד והאהוב עמו איל“ה הי”ו. באמת עצתו אמונה, ואין עצה טובה ממנה לאחינו בני ישראל הנתונים בצרה בארץ מאפליה זאת כי אם לפנות עורף אליה, להתנער מעפר השפלות והבוז והקלון אשר עולל בה קרנם ולצאת מאפלת עם שפל ובזוי לאור גויים עצומים ונבונים, חובבי אדם, מרימים דגל הדרור והחרות לכל הבאים בגבול ארצם. אבל לא כן יחשבו ראשי חברת כל ישראל חברים אשר בווינה ובברלין, כי שניהם יחדיו נועצו ונמנו וגמרו להועיל לאחיהם בארץ רומניה באופן אחר, לייסד בתי־ספר בכל עיר, ללמד את בני יהודה וישראל לשון וספר ארץ מולדתם ולשון עם ועם, והידיעות ההכרחיות לבני־אדם להיות מוכשרים לעבוד את ארצם באמונה ולהיות חברים מועילים לחברה המדינית. – – לתכלית זו בחרו איש נבון וחכם ואוהב עמו תכלית אהבה – – הלא הוא החכם המליץ הנפלא אשר במליצותיו ילין עוז הר“ר פרץ סמולנסקי נ”י. – – – ולפי עניות דעתי שניהם כאחד טובים. את אשר יש את לבבו, ובידו הכוח, לחלוץ מצרה נפשו וללכת לאמריקה לחיות שם בשלום ושלווה, ילך ולא יביט לאחריו. – – אפס האיש אשר לא תשיג ידו לשום לדרך פעמיו, או אשר סיבות מסיבות שונות תעצורנה בעדו לבלתי עזוב ארץ מולדתו, האיש ההוא אין לו עצה אחרת להציל על־כל־פנים נפש בניו וצאצאיהם אחריו מפח יקוש לו ולביתו כי אם לשלוח את בניו בעודם קטנים לבתי־הספר, אשר יסדו החברות הנכבדות מווינה ומברלין על־ידי מלאכם עושה־דברם הנאמן לאלוהיו ולעמו החכם ר' פרץ סמולנסקי נ"י. – – –

[הדפסת הספר נתעכבה עד אחר חג המצות, ואב"ג ישב בווינה שישה שבועות בלי לעשות מאומה. ההוצאה רבתה על ההכנסה הקטנה. בכסף ששלחו לו מביתו לקח 50 עותקים ובאלה עזב את ווינה בדרכו לווארשה].

בלוויית ידידי, החכם ר' פרץ סמולנסקי, נסעתי במרכבה מבית־מלוני בווינה עד חצר מסילת־הברזל, ותנחומיו שעשעו נפשי, כי יהיה עוזר לי. ידידי זה הכין גם הוא לדרך פעמיו ביום א' (ט' אייר) לארץ רומניה במלאכות חברת כל ישראל חברים. – – – לא אכחד (ולמה אכחד?), כי נקשרתי בעבותות אהבה עזה אל האיש הזה הדגול מהרבה באמת. כל ימי גדלתי בין חכמים וראיתי והכרתי משכילים הרבה, אשר לקחו לבבי לאהבה אותם ולדבוק בם, אבל מעולם לא מצאתי איש אשר לו כשרונות רבים כאשר לסמולנסקי. נוסף על חכמתו הוא איש נלבב ואמיץ־רוח בגיבורים ולא יחת מפני כל, לא ישא פנים ולא יקח שוחד דברים, נכחו ילך קדימה בלי כל מעצור. לא תעצרהו דיבת רבים, לא יעצרוהו מגור מסביב ולא יעצרוהו מכשולים בדרך, ישרו בלבו ומלתו על לשונו, המה ינחוהו ולא יתנו מוט לו. ישחק לשאון אויביו, ילעג לחרפת מחרפיו, לבו לא יפול ופניו לא ישונו. מענה לכל גידופות מחרפיו הוא רק שחוק על שפתיו – וכתר לכל מעלותיו הרמות הוא לבו הטוב וישרו. האמינו לי, קוראים, כי נכונה בפי, יען כי בהנוגע לעסקי אין רוחי נוחה מאשר עשה (האף אמנם בלא אשמתו), אבל לא היטיב לי. – – –

[וארשה]

בבואי לווארשה סרתי אל בית מלון אורחים ברחוב גנסיה הנקרא ‘האטעל האמבורג’ אשר להר“ר שיניביץ. בבית ההוא שכנתי גם לפני שנתיים ימים ומצא חן בעיני. – – – שם מצאתי אורחים משכילים ממכירי ומיודעי, והמה מיהרו לקחת ממני את ספרי במחיר, עד כי לא היו ימים מועטם וידי השיגה די שלוח לווינה מאה רו”כ ליד החכם הנכבד הר“ר שואל הורוויץ נ”י, אשר בידו השאיר החכם סמולנסקי בטרם הלך לרומניה הכוח וההרשאה לקבל ממני כסף ולשלוח לי ספרים מחירם כמספר רובלי הכסף אשר אשלח. לא רבו הימים מאה ספרים הגיעו אלי ואמכור גם אותם בלי יגיעה רבה, קצתם לאורחי בית־מלוני, וקצתם לנדיבי עיר וארשה המעטים, אשר עוד רוחם לא זרה לספרות עמם. אנשים כאלה מתי־מספר הם בעיר וארשה, אם אמנם גדולה העיר לאלפים ושם יהודים הרבה, ערך מאת אלף איש, אבל רובם בעלי שתי הקצוות. אלה מזה לא למדו לשונם לדבר יהודית ויבחרו תחתה שפת פולניה, לשון העם אשר הם יושבים בקרבו, ועם השפה המבולבלת ההיא, אשר בצדק הרחיקו מאוהליהם, גרשו גם את שפת עבר הכבודה מביתם ויסירוה מגבירה, וכאשר יאמר משל ההמוני שפכו את הילד עם מי הרחצה. ואלה מזה החזיקו בשפה הבלולה לכל משפטיה, ועמה יחד בכל האיוולת הקדומה הקשורה בה ובכל הבלי־שוא ואמונת־הבל אשר ירשו מאבותם וינקו משדי אמם, יתיימרו בכבוד רבי החסידים ואחריהם ילכו, וכל חכמה וכל לשון וספר, יהי הספר כתוב בלשון עמים או בלשון עברית, אם רק איננו מספרי החסידים והצדיקים, ירחיקו מנגד עיניהם לבלי היטמא בם, ונשאר אנוש מזער, אנשי־הביניים, אוהבי חכמה והשכלה ומחבבים שפת עמם. – איש אחד מאלף מצאתי בווארשה, איש אשר מנעוריו לא למד שפת עבר, לא באשמתו, כי אם באשמת הוריו ומוריו, ועד היום הוא יודע מה שכתוב בקצת ספרי ישראל רק מפי תרגום אשכנזי או פולניה, ואף־על־פי־כן הוא אוהב את ספרות ישראל אהבה בלי מצרים ומאסף אל ביתו ספרי חכמת ישראל הישנים והחדשים לרוב ואין כסף נחשב אצלו למאומה, הוא הגביר השוע הנכבד והחכם המהולל הר“י מאטיאם ברסון נ”י, איש אהוב ונחמד וסופר מהיר בשפת פולניה נודע ומפורסם, וזה לא כבר הוציא לאור ספר תולדות החכם הר“ר טוביה הרופא בעל ‘מעשה טוביה’, ובחיבוריו היקרים בלשון פולניה הרים כבוד ישראל בארצו ובמולדתו. ברוב ענוותנותו איננו מתפאר בחכמתו ולרוב בני עמנו הוא נודע רק בתור גביר וסוחר נכבד. כה הראני מכתב מהשר השוע אנזלם שלמה רוטשילד מווינה ז”ל, הכותב לו כי נודע לו מכבר בתור איש עשיר וסוחר, אבל לא ידע כי סופר ומחבר הוא, ועתה קרא במקרה באחד כתבי העתים המהלל את ספרו החדש, ולכן הוא מבקש ממנו שישלחהו אליו. – – החכם הנכבד קרבני כמו נגיד גם בפעם ראשונה בהיותי בווארשה מקצה שנת תרל“ב גם בפעם הזאת, ויציגני גם בפני אחיו השר הנכבד נ”י, ופעמים הרבה התרועע עמי בחדרו, ומקרב ולב עמוק גילה את אוזני, כי מאוד־מאוד יצר לבו על אשר לא למד בנעוריו שפת עברית וספרותה. אבל זולת הספרים הכתובים בלשון עבר, אין ספר מכל הנוגע לנחלת ספרות ישראל, הכתוב בלשונות העמים הנודעת לו, אשר לא קרא ולא למד, ורוב ימיו הוא עוסק בהם. בחדר אשר הוא יושב שם לבדו ברגעי המנוחה ראיתי אסופת ספרים, אשר בחר מעקד ספריו, להיות תמיד למראה עיניו, והם ספרי תולדות ישראל להחכמים יוסט, גרץ, גייגר וכו', ספרי צונץ, מונק, פירסט ועוד הרבה, ערוכים ושמורים לפניו סמוך לשולחנו, אשר עליו הוא כותב את ספריו. – –

בווארשה מצאתי את ידידי הרב החכם המפורסם הר“ר חיים זליג סלונימסקי נ”י [אשר חזר לשם מז’יטומיר במגמה לחדש את ‘הצפירה’, שכבר הוציא ממנה 25 גליונות ב־1862, אפס הרשות לא ניתנה לו והוא חידש את העיתון בברלין].

ובווארשה נמצא איש משכיל ונבון הר“ר גבריאל יהודה ליכטנפלד נ”י, אשר לבו ראה הרבה חכמה ודעת, ועוד בימי נעוריו, זה קרוב לארבעים שנה, קנה לו שם טוב בין משכילים ומפורסם גם כן לאיש ישר וטוב־לב. ויהי ריב לאיש הזה עם החכם רחז“ס. – – סיבת הדבר זאת היא: בשנת תרכ”ה הדפיס רגי“ל ספר בשם ‘ידיעות השיעורים’ וכפי דבריו (בהקדמת ס' ‘צפנת פענח’) קיווה לשאת פרי טוב בעמלו ולא עלתה בידו, כי לא מצא קונים לספרו, וגם חברת מפיצי השכלה בישראל בפטרסבורג לא היטתה אוזן לבקשתו לקחת ממנו סך מסוים מספרו במחיר, ולא ענתה לו דבר על מכתבו. ואיש אחד מבעלי האספות אשר אמר למכור את ספריו של ריג”ל, בתנאי אם יסכים עליו החכם חז“ס, כתב לריג”ל, כי בשאלו על־פי מכתבו את פי הרחז“ס, דיבר חז”ס קשות על ספר ‘ידיעות השעורים’, כי לא מצא בו דבר טוב ולא שום תועלת לקורים, אשר לא יבינו בו דבר, כי אין לו הסדר הראוי למתחילים בחכמה כס' ‘יסודי חכמת השיעור’ שחיבר הוא (חז"ס). גם שלח האיש ההוא לריג“ל העתק מאיגרת רחז”ס אליו. מיד בערה בו חמתו כאש ויאמר להינקם מרחז“ס נקמת דם ספרו השפוך, ויכתוב את מחברתו ‘צפנת פענח’ (ווארשה, תרל"ד) ביקורת על שני ספרי הנדסה של הרחז”ס, ספר ‘מוסדי החכמה’ (שחיבר בימי נעוריו זה ארבעים שנה) וספר ‘יסודי חכמת השיעור’. אולם לוא כתב ריג“ל באמת רק ביקורת על שני הספרים ההם החרשתי, אם אמנם בנוהג שבעולם אין כותבים ביקורת על ספר לאחר ארבעים שנה, אשר אולי המחבר עצמו אינו מוצא קורת־רוח עכשיו במה שכתב בילדותו, בכל זאת הרוצה לבקר אין מוחין בידו, ואם טענותיו צודקות, דבריו נשמעים. אבל רג”י ליכטנפלד לא הסתפק בביקורת על הספרים, כי אם את המחבר עצמו בחר לו למטרה ואליו כינן חיציו לירות במו אופל לישר לב ולפצוע את לבבו בתארי בוז וקלון מרבה להכיל. ועל הדבר הזה הנני נשפט עם החכם הזה, אשר באמת ותמים אנוכי אוהב אותו ומכבד חכמתו כראוי לו. – – כל קוראי כתבי־העתים יודעים, שהחכמים הרחז“ס נ”י והר“ר צבי מנדל פיניליש ז”ל רבו ביניהם על דברי חכמה כשלושים שנה, ובכל זאת לא נשמעו דברי נאצה וחרפה מפיהם, והיו אוהבים נאמנים, אני יודע מפי הרב החכם חז“ס ומפי איגרות המנוח רצמ”פ ז“ל שאצלי והיו מכבדים זה את זה בכבוד והדר. והנה רגי”ל אומר שהרחז“ס ביזה את ספרו במכתבו לאיש השואל. נניח שכן הוא, הנה ראשונה כתב רחז”ס מכתבו לאיש פרטי ולא להימסר לדפוס, ושנית, אם דיבר סרה על הספר, לא הוציא עתק מפיו על המחבר, ורגי“ל לא שילם לו במטבע שלו, כי מחברת ‘צפנת פענח’ נדפסה להיות מסורה לכול והיא מלאה חירופים וגידופים לא על ספרי חז”ס לבד, כי אם על רחז“ס עצמו. – – יודע אני, כי החכם רגי”ל מתעתד להוציא לאור עוד המשך או חלק ב' ממחברתו הנ"ל, ולכן מצאתי את לבבי הנרמן אתו, להגיד עצתי שימעט בדברי נאצה כפי האפשר, ויסתפק בדברי ביקורת לבד כמנהג חכמים. – – ארשה לעצמי, אחר בקשת הסליחה מאת קצת סופרי עמנו בדורנו ושאינם רואים ברכה בספריהם, להגיד להם דבר אמת וצדק והוא, שלא יאשימו שום אדם, ולא את הביקורת, אם לא ימכרו ספריהם, כי אם את עצמם. כלל גדול הוא, שכל ספר שאינו נמכר ואין קונים קופצים עליו, אות הוא שהספר ההוא איננו דרוש לחפץ הקוראים ואין להם צורך בו.

[ובאריכות מסביר אב"ג את טיבם של ספרים כאלה, שלא נכתבו לפי רוח הזמן].

[באירוניה מספר אב"ג על פגישותיו עם המשורר והמורה י.ג., שהראה לו אותות ידידות והבטיח להפיץ את ספרו בין תלמידיו ולא עמד בדיבורו; כמו־כן מתפלמס עמו על מאמרו ב’המגיד' נגד שרפת המתים.

במסעותיו בערי ליטה פגש הרבה בנות יודעות עברית, ועתה הכיר גם בווארשה, בהמלצתו של סמולנסקין, אשה יפה ומשכלת בּארבּארה לבית רוזנטאל, היודעת שפות רבות וגם עברית. עתה היא פנויה (גרושה מבעלה) ו’אשרי האיש אשר תיפול בחלקו'].

החכם המפואר האדון שטאטסראט ולאדימיר פיודורוב, ראש המבקרים (אבּערצענזאר) בווארשה, מוציא לאור כעת, בדפוס הח' צדרבוים בעיר מלוכה פטרסבורג, את תרגומו הרוסי של מסכת סנהדרין. – – כאשר ביקרתי את החכם הזה בביתו ראיתי וקראתי עלים שנשלחו לו מבית־הדפוס להגיהם, והחכם הנ“ל התלונן רע באוזני על חכמי עמנו החדשים הבקיאים בשתי הלשונות, רוצה לומר, בלשון התלמוד ובלשון רוסיה, אשר לא יטו לעול זה שכמם, לתרגם כל התלמוד ללשון רוסיה, ולא יהיה עוד כספר החתום לפני חכמי רוסיה, וידעו כולם, כי נקי הוא מכל האשמות אשר העלילו עליו שונאי ישראל, ויש בו דברי חכמה הרבה מאוד, כן בהלכות וכן באגדות. – – התרגום הזה עשה האדון החכם הנ”ל עוד בהיותו תלמיד האוניברסיטה בקיוב זה כשלושים שנה, סמוך לזמן התנצרותו, וכבר היתה המטרה הזאת נוכח עיניו להרים קרן עמו בכבוד. האף אמנם מצא לטוב לפניו לקרוא לנפשו דרור משעבוד גלות העם הזה, כי לא משנאתו את עמו רחק ממנו, כי אם מסיבות אחרות ומסיבת חופשית דעותיו בעיקרי דת ואמונה, אשר רבים כמוהו בישראל, אבל בכל הזמן הרב ההוא זכר חסרו ואהבתו לבית ישראל ומשתדל בכל אפשרותו להיטיב חבלם ומצבם המדיני. לכן – – אף־על־פי שחטא ישראל הוא ובישראל יהיה גדול שמו לעולם, כשמות בּרנה והיינה, שני הלוחמים הגדולים בעד זכויות ישראל, אשר שמם לא נמחה ולא יימחה לדורות עולם מספר דברי־הימים לבית יהודה וישראל. – האדון פיודורוב הוא למדן גדול, והיה בנעוריו מחובשי בית־המדרש של בני ברץ (הגביר הר"ר צדוק מארשאלקוביץ) בעיר דובּנה, והרב החכם הגדול ר' זאב־וולף אדלסון, שבא אז לדובּנה מארץ ליטה, העיר אוזנו לשמוע בלימודים והלך אחר כך לקאמניץ פּודולסק, ושם נתקבל לתלמיד בהגימנאזיום, ובזמן קצר עלה משם להאוניברסיטה בקיוב. החכם הזה תירגם את ספר ‘ירושלים’ להרמבמ“ן (עיין הקדמתי לספר הנ"ל שתרגמתי גם אני) ואיזה פרקים מס' ‘מארגענשטונדען’ להחכם הנ”ל (אותם הוצאתי אני לאור במכתב־עת ‘המליץ’), ובמ"ע ‘המגיד’ (שנה עשירית, נו' 22) הדפסתי איגרת כתובה ממנו להרב החכם זכריה פראנקל, הלא הוא במאמרי ‘צדק ומשפט’, שם, והרבה כתב בלשון רוסיה לטובת ישראל בכתבי־העת השונים ובחוברות מיוחדות. – –

[במשך ימי שבתו בווארשה (10 שבועות) הירבה אב"ג להתרועע עם המשכילים ברנארד לדרמאן ויצחק מרגולין. בטרם עזב את העיר מסר את גביית החובות ואת הפצת ‘נתן החכם’ למוכר־הספרים א.י. שפירא. תחנתו הבאה והאחרונה במסע זה היתה העיר ביאליסטוק, ושוב חוזר המחבר לפולמוסו עם המגיד מסלוצק, אך גם הפעם לא שינה את דעתו על עדת ביאליסטוק. ממשכילי עיר זו מזכיר הפעם רק את הר' אליעזר האלברשטאם, שהכירו עוד בביקורו הראשון שו ב־1850. שבוע ימים ישב בביאליסטוק ושב לביתו שבּדובּנה].

[דוּבּנה]

העיר דובּנה רבתי ביהודים בקצה פלך ווהלין, קרובה לגבול גאליציה, לעיר בּרודי, משם זרחה לה שמש ההשכלה. בימים עברו, בטרם עלתה הצפירה ליתר ערי ארצנו, פליטי יהודי גאליציה, אשר צר להם המקום בארצם ובמולדתם ולא מצאו שם חית ידם בידיעותיהם אשר קנו להם בבתי־הלימוד, באו לדובּנה ויהיו שם למורים בקרב עדת ישראל. על כן היתה ראשית לימודי בני ישראל בעיר דובּנה שפת אשכנז וספרי שילר וגיטה היו להם לעיניים, ותעש לה דובּנה שם בארץ. וינהרו שמה נידחי המשכילים מערי חושך, כי היתה העיר דובּנה רחבת ידיים לפניהם לנטוע שם נטעי נעמנים. ויהי מקץ שנת תקצ“ב ואבוא גם אני שמה – – וכבר מצאתי שם את החכם המצויין הר”ר זאב אדלסון – – אשר היה מופלג גדול בתלמוד וחופשי מאד בדעותיו, ולו עוז ותעצומות להפיץ מעינותיו חוצה, עשה רעש גדול בעיר בעת ההיא בגלותו דעותיו בחופשיות בקרב קהל ועדה מבלי שום מעצור לרוחו ונצרה על דל שפתיו. – – על כן רבו אז שוטני האיש ההוא, ויקומו עליו קהל גדול ויבקשו לגרשו מקרב עדתם. ויהיו בעת ההיא בעיר שם אנשי־שם, ר' יוסף אלכנדרוביטש וגיסו, אחי אשתו, ר' יואל בריש פאלקוביטש – – אשר היו למגן ולמחסה לאדלסון להצילהו מכף רודפיו ומשטיניו לבלי יגעו בו לרעה. בראשונה יצא גם עלי הקצף מאת שונאי ההשכלה, כי אמרו כי משחיתים אנחנו גם שניהו את בני הנעורים, בתתנו להם מפרי עץ הדעת ונפקחו עיניהם לדעת טוב ורע בדרך אמונה ולהבחין בין האמת והשקר. תועי־לבב אלה לא ידעו דרכי, כי בכל שנאתי להבלי־שוא שמרתי מחסום לפי תמיד לבלי גלות לבני הנעורים המקשיבים לקחי את מחשבותי בדברים הנוגעים לאמונה, ולוא יהיה גם אמונת טפל והבל, כי שיוויתי לנגד עיני תמיד הכלל הזה, שמבלתי היות בידי הצעירים מאזני משקל בענייני דת ואמונה לבור האוכל מתוך הפסולת, לזרוק הקליפה ולאכול התוך, וזרקו שניהם יחדיו בהחילם לפקפק כמעט קט, וכאשר ינועו אמות הסיפים ונפל כל הבית והיה תל עולם. על כן בחרתי מעודי לשום פדות בלמדי לתלמידי בין לימוד הלשונות והמדעים ללימודי הדת והאמונה. דרך חכמה בחרתי לסול לפני תלמידי, ודרך אמונה בחרתי לעצמי, ומעולם לא נשאתי ונתתי עם תלמידי באמונה. כי מה עניין התפלספות אצל חקירת הלשון והדקדוק? ומה ליסודי שפת אשכנז וצרפת עם יסודי הדת? ובהיותי איש שלום מעודי ומעורב בדעת עם הבריות סרה ממני מהרה תזונת המשטינים וידעו כולם, כי לא ארע ולא אשחית בכל הר קודשם, ואם אמנם לא נחה רוחם בכלל מהלימודים אשר שמתי לפני בני־הנעורים, בכל זאת לא מצאו תואנה להתקומם נגדי. גם נפל קצת חיתתי עליהם בהיותי יודע לשונות, כי ערלי שפה אלה אין כוחם אלא בבית־המדרש תחת תנור וכיריים, כי שם ביתם, ויראים הם מפני יודע שפת עמים, באמרם, כי כל עילג לשון אשר יקום למשפט עמו לפני שרים ירשיע. אולם החכם אדלסון – – לא שמר פיו ולשונו מלהתקומם לפעמים גם נגד דעות תלמודיות ולהראות בשכל מליו, שלא כל הנמצא בתלמוד נמסר מסיני והשכל והחכמה מכחישים אותו; עליו פקחו עיניהם שוטני הדעת ויראו כי רעה נגד פניהם. ולולא שני אנשי השם הנזכר למעלה כי אז שלחו ידם בו לרעה. – – –

לא ארכו ימי שבתי בדובּנה בפעם ההיא, כי מקץ חורף תקצ“ג לקחני הנגיד המשכיל ר' ליבוש כארי – – למורה לבנו שמואל ז”ל, והוא ישב אז בעיר מזריטש גדול סמוך לדובּנה. בשנת תר“ה באתי שנית להתגורר בדובּנה, וגם הפעם ההיא רבים שמעו לקח מפי. ועתה אחרי אשר כיהנתי פאר עשרים ושתי שנים בבתי־הספר הראשיים אשר יסדה ממשלתנו בארצנו, ועשר שנים היתה על שכמי משרת מורה תלמוד ודת בבית־מדרש הרבנים בז’יטומיר, הסגור כעת, שבתי לשבת עוד הפעם בעיר דובּנה, למען אשב יחד עם בתי היחידה המשכלת תחיה, בהיות בעלה המשכיל השלם הר”ר יהודה ליב בורנשטיין נ"י רב בעיר ההיא מטעם הממשלה. – – אנשי העיר משרים וטובי־לב, החסידים לא רבים שם כמו בערים אחרות והמעטים הנמצאים בקרבה אינם מקנאים ולא רודפים את המשכילים כמלפנים. נחה שקטה העיר, וכל אחד הולך בדרכו בשלוה והשקט. – – –

בעיר דובּנה יש בית־ספר פרטי לעבריים מטעם הממשלה בעל שתי מחלקות, ומלמדים הרבה. מבית־הספר אדבר לעת מצוא בימים הבאים, וכעת אזכיר רק אחד המלמדים הראוי לתהילה ולתפארת בהיותו יוצא מכלל המלמדים בארצנו, אשר רובם השחיתו דרך הלימוד, והמלמד הזה, המשכיל הר“י אלטיר גינזבורג נ”י, הוא באמת מלמד להועיל לתלמידיו, כי מלבד שהוא יודע שפת עבר ודקדוקה כאחד המדקדקים הגדולים ובקי בתנ“ך ופירוש רש”י, עוד יתרון הכשר חכמה ודעת לו ללמד לתלמידים בטוב טעם ודעת. אני הייתי בבית־ספרו, ובחנתי תלמידיו בתנ“ך ובדקדוק שפת עבר והשתוממתי למראה עיני ולמשמע אוזני, כי לא קרה לי עוד מימי לשמוע תלמידי מלמד מבינים היטב פשט הכתובים בלי דרשות ויודעים דקדוק הלשון על בוריו לכל משפטיו וחוקותיו. ממילא מובן שתלמידי המשכיל הזה מעטים הם מכל תלמידי יתר המלמדים עילגי־לשון וחסרי טעם. – – – מצאתי בעיר דובּנה אחד מאלה אשר התורה והחכמה היו לאחדים בידם, הלא הוא הרב החכם ומופלג גדול בתורה, חוטר מגזע גדולי יחס, נין ונכד להרב הגאון האמיתי ר' חיים מוולוז’ין זצ”ל, ושמו הר“ר יהושע רקח נ”י, האיש אשר נוסף על תורתו ובקיאותו הגדולה בכל ספרי ישראל הביא לבב חכמה, ואלקים נתן לו לשון לימודים לדבר בקהל ולדרוש ברבים ללמד דעת את העם. – – –

[בזמנו שלח יהודה לייב גורדון לגוטלובר את ספרו ‘שירי יהודה’ (ווילנה, תרכ"ח) וביקשו לחוות את דעתו. השירים מצאו מאוד חן בעיניו והיה בדעתו לכתוב ביקורת עליהם, אבל עבודות שונות ועניינים אחרים הסיחו את דעתו מזה. עתה, בשבתו בדובנה בלי עבודה, קרא שנית את הספר ושוב נוכח ‘שאין כגורדון משורר עברי בדורנו’. ברם באין ביכולתו לכתוב ביקורת ממצה, העתיק כאן את ההערות (מליצות חרוזות), שרשם בשולי השירים בעת שקראם פעם ראשונה.]

א

בעשירי לחודש העשירי, בשנת תרל"ח, עזבתי את העיר אודיסה, אחרי נוחי שם שלושים יום, ללכת הלאה למסעי ארצה רומניה, הארץ אשר ישבו שם בני ישראל לבטח ימים רבים, כל ימי היות הרומנים סרים למשמעת מלכי תורקיה. ומאז יצאו הרומנים מעבדות לחרות ויהיו לעם חופשי, ויהפוך לבו לשנוא את העם היושב לבטח בקרבם, ויהי יעקב למשיסה ישראל לבוזזים. כהמות גלי הים המו מחשבותי בקרבי, בשבתי במרכבת הקיטור. – – – ותבוא בי רוח השירה ותשם דבריה בפי ואחרות עלי לוח בעט־עופרת לאמור:

עַד מָתַי אֲדנָי צָרִים יְנָאֵצוּ?

עַד מָתַי עַל עַמְךָ סוֹד יַעֲרִימוּ?

הַמְעַט אֲשֶר שָׂרְפוּ, טָבְחוּ, נִפֵּצוּ?

הַמְעַט שָלְחוּ יַד, הִשְׁמִידוּ, הֶחֱרִימוּ?

עַד מָתַי, עַד מָתַי תַּבִּיט כָּל אֵלֶה,

תִּתְאַפֵּק תַּחְרִישָׁה אֵל עֹשֵׂה פֶלֶא?

\[תפוס רעיונות כאלה בא אב"ג לעיר יאסי, שם התארח במשך עשרה ימים בביתו של מ. הוניגמאן, בנו של ריע נעוריו, ר' אברהם הוניגמאן, שהיה חזן בבית־הכנסת הגדול בלבוב, ונכדו של ר' יוסף ב"ר בצלאל, המורה־הוראה בקונסטאנטין־ישן ומורו של גוטלובר בתלמוד ופוסקים. הוניגמאן הנכד כיהן כקאנטור (חזן) בבית־הכנסת של הנדבן יעקב ניישאץ, אשר\] מלבד בית־הכנסת במקהלות שיסד בביתו כוננה ידו גם בית־חינוך ליתומים, ואת הרב החכם הנכבד הר"ר מתיתיהו שמחה ראבנר שם לסוכן על הבית בתור דירקטור, הוא יורה דעה ויבין שמועה אל הילדים האלה המחונכים תחת ידו וההולכים לבית־ספר הכללי ללמוד שם שפת הארץ ויתר הלימודים הנחוצים. העיר יאסי מצטיינת מרוב ערי רומניה ביתרון הכשר דעת, ומאז באו לגור שם משכילים הרבה מערי גאליציה, וברוחב בינתם וכשרון מעשיהם עשו עושר ויעלו מעלה ונשמע קולם בעיר, גרשו מפניהם מעט־מעט את חושך החסידות הצבועה אשר פרשה כנפיה על הארץ הזאת בימים הראשונים, ויזרעו אור. משכילים רבים מצאתי בעיר הזאת ההולכים לרוח הזמן והיהדות יחד, עוסקים בתורה ובחכמה ובדרך־ארץ, יודעים לשון וספר עמם ועמים אחרים, אוהבי השכלה ומחזיקים בידה. גם סופרים מצויינים מצאתי שם, כמו החכם המפואר הר"ר מתתיהו שמחה ראבנר אשר זכרתי, הוא מוציא לאור מכתב־עתי 'זמרת הארץ' חוברת אחת לתקופת השנה (וזה יצא ראשונה תקופת האביב בשנת 1872), ושם מאמרים ושירים הרבה מאת המו"ל ראויים לתהילה. והחכם המליץ השלם הר"ר משולם זלמן גולדבוים, אשר הוציא לאור בשנת 1873 את ספרו היקר והנכבד מאוד 'יהודה האיסי'. כן מצאתי שם את החכם דוקטור קארפּל ליפּה, אשר כבר נודע לי שמו הטוב מכתבי העיתים, ועוד משכילים ונבונים. אחת היא אשר נפלא בעיני והבין לא אוכל, מדוע אין בעיר הגדולה הזאת בית־ספר מיוחד לבני ישראל? – – –

[במלאת לאב“ג 67 שנים, בי”ח לחודש טבת, באו לברכו משכילי יאסי, ואחדים הגישו לו שירים בעברית ובגרמנית. – עתה הוא קורא שנית בעיון את ספרו של איל“ה ‘רומניה ואמריקה’ ומסכים עמו, ‘כי רק מבתי־הספר תצמח ארוכה לישראל ברומניה’. הוא רק תמה מדוע לא יסדה החברה ‘אגודת ציון’ בית־ספר ביאסי. ברם לאור פעולותיה הברוכות של החברה, ניתן לשער, כי היתה סיבה נסתרת לדבר. מאז כתב איל”ה את ספרו (1874) גדלה החברה והתפשטה גם לערים אחרות, ויש תקווה כי עוד תפעל רבות לטובת יהודי רומניה].

ב

ביום כ“א לחודש טבת (15 (27) דצמבר) באתי לבוקארסט, סרתי אל בית תלמידי המשכיל הח' אברהם גולדפאדן, אשר יסד לו בעיר הזאת במת־ישחק (טעאטער) לבני ישראל בשפת יהודית־אשכנזית המדוברת בעם (זשארגון), וידו עשתה חיל לנטות אוזן לדלת העם ההולך שובב בדרך לבו, לשמוע מוסר השכל במעטה שחוק נעים ומתקבל אל הלב. ויהי כראותי, כי אין בבית תלמידי חדר מיוחד למעני, שלחתי לבקש לי בית מעון, ונמצא לי חדר יפה ומהודר בעד מאה פראנק לחודש. – – ואצא לראות את העיר ואת אנשיה, כי גדולה ואנשים בה הרבה, וגם יהודים כחמשת אלפים משפחות, מלבד היהודים הרבים אשר באו שמה בעת ההיא מרוב ערי רוסיה וגאליציה, בסיבת המלחמה אשר פרצה בין ממשלתנו האדירה, ממשלת רוסיה, ובין ממשלת טורקיה, ויבואו שמה אנשים מכל קצות הארץ כדי ארבה לרוב, לעשות מסחר וקניין בכל צרכי הצבא, ותימלא הארץ אותם, וביחוד מלאה מהם העיר בוקארסט, אשר על כן גם היוקר גדול בעיר וגם בית לדור כבד למצוא אם לא במחיר רב. במלון הנקרא ‘האָטעל בולוואר’, אשר שמה ייאספו אל בית משתה הקפה האורחים מכל הארצות, מצאתי הרבה אנשים מארץ מולדתי מיודעי ומכירי. – – בערב הלכתי אל היכל ה', אשר לא רחוק הוא מבית מלוני, והנה מצא חן בעיני, כי נחמד הוא למראה והדרת קודש חופפת עליו, ואשמע קול אדיר ונעים, קול הש”ץ המנעים זמירות ה' ווייסה, אחד מגדולי החזנים אשר שמעה אוזני, וגם את הרב המטיף דוקטור בק ראיתי שם, ויקדם פני בברכת שלום ביום השבת, שברכו בו חודש שבט, שמעתי את דרשתו ותמצא חן בעיני, כי דובר צחות ומישרים הוא, איש נבון וחכם מחניכי בית־המדרש אשר בעיר ברסלוי. – – במשך ימי שבתי בבוקארסט ביקרתי את בית־הספר לעדת ישראל תחת השגחתו, ניסיתי ובחנתי את התלמידים, ולשמחת לבי מצאתי כי עשו חיל בלימודם.

גם היהודים הספרדים מגורשי שפּניה, אשר נאחזו שמה כחמש מאות משפחות, והם רובם עשירים גדולים, יש להם שני בתי־כנסיות ובית־ספר גדול למראה ומסודר יפה. הייתי ביום השבת בבית־הכנסת הגדול שלהם, והנה טוב רואי ובנוי לתלפיות, אין קול צעקה ואי־סדרים בבית הזה, כמו ברוב בתי כנסיות של היהודים האשכנזים, איש־איש עומד או יושב על מקומו ולא יטייל בבית אנה ואנה. אולם במנגינות החזן לא מצאתי נועם, לא לקחה אוזני שמץ מחכמת הנגינה, מנגינותיו לא תואר ולא הדר להנה, סובב הולך הניגון על טון אחד, והגה יוצא מגרונו של החזן על דרך הישמעאלים. אוזני אשר הסכינה לשמוע שיר החזנים למיניהם, מן הישנים אשר בבתי־כנסיות האשכנזים ובתי־מדרשות החסידים עד החדשים, המזמרים במקהלות בהיכלי הוד והדר, לא יכלה להבחין בנגינת החזן האיספּאניולי הזה בין נוסחת ‘ישתבח’, על דרך משל, לנוסחת ‘יוצר אור’ ו’אהבה רבה' (או ‘אהבת עולם’), בין ‘פסוקי דזמרה’ לנוסח שמונה־עשרה ברכות וכו'. כל הנוסחאות שוות ודומות זה לזה, והכול הולך אל מקום אחד והרים קול וזעק ואין נחת.

[גוטלובר ביקר בבית־הספר לעדת הספרדים ובחן את התלמידים, שהוכיחו ידיעה רבה בספרי הקודש ובדקדוק הלשון. מנעוריו הסכין להביט על היהודים הספרדים בעיני חמלה ורחמים, בעבור היותם מעוּנים בעבר ‘ביד מרצחים יונקי־בוזי־ציון’, שגירשום מארץ מולדתם. ואולם אחרי שראה את עדת הספרדים בבוקארסט, את גביריהם ושועיהם המתנשאים ברוב עושרם על היהודים האשכנזים, הגדולים וטובים מהם בתורה, בחכמה ובגמילות חסדים, ‘נפלה (בקרב לבו) מעל ראשם העטרה שאינה הולמתם’. ביהדות אשכנז וליטה קמו בדורות האחרונים חכמים ומלומדים ואנשי מופת (מונה רבים בשמותיהם), אפילו בעדת האשכנזים בעיר בוקארסט, שאינה מצטיינת בהשכלתה], יציצו שם כשושנים בין החוחים קצת משכילים דורשי שלום עמם וספרותם, – – אשר עינם ולבם לטובת בית ישראל, ומעדת הספרדים לא נודע לי אף אחד אשר ידאג לעמו ולמצבו המוסרי והמדיני, וגם את השר היקר הר“ר בנימין פראנקלין פיצוטי, אשר ישב בבוקארסט בתור קונסול אמריקאני ובכל לבו דרש טובת עמו, שנאו הספרדים האלה וירדפוהו, ככל הכתוב בספר ‘רומניה ואמריקה’ של החכם איל”ה נ"י. – –

המשכיל הנכבד ר' עקיבא חשמל הוא באמת איש חמודות, אחד מן השרידים אשר מעטו כמוהו בין עדת המשכילים בכל מקום. עם כל היותו עמל ויגע להביא טרף לביתו, כי לא נתן לו אלוהים עושר ונכסים ובזיעת אפו יאכל לחמו, בכל זאת הוא שמח וטוב־לב, מוכן ומזומן תמיד להיות לעזר ולהועיל לכל המשכילים באי שער עירו, ונמצא להם בבקשתם, וכולם פונים אליו, כי נודע שמו. – –

דבר זר ומפליא ראיתי בבוקארסט. איש אחד זקן בא בימים ושמו ר' יעקב פסנטר, איש שלא למד תורה הרבה ולא יד ושם לו בחכמות ולשונות, פרנסתו היתה מנעוריו שהיה מנגן בכלי פסנתרין (צימבול) ונלווה לחבל המנגנים בכלי שיר, אשר הם על הרוב בארץ ההיא מעם הצוענים, עם לא בינות. אבל האיש הנכבד הזה הוא איש אשר רוח אלוהים בו, רוח אהבת עמו מתנוססת בקרבו אולי יותר מאשר בלב משכילים הרבה יודעי לשון וספר. ויהי בראותו עמל בישראל, ועמו נענה וניגש תחת שבט־אדונים קשה האומרים, כי אין לישראל חלק ונחלה בארץ רומניה וגרים הם הארץ, עם מקרוב באו שמה להכרית אוכל מפי הרומנים יושבי הארץ, ותלבש אותו רוח להגיד לרומנים פשעם ולהראות לעיני השמש, כי שקר בפיהם וישראל עם ישן־נושן בארץ ההיא מני קדם, ויחבר ספר בלשון שהוא שומע, היא שפת יהודית־אשכנזית (זשארגון), החלק הראשון נקרא ‘דברי הימים לארצות רומעניע’ (נדפס ביאסי בשנת 2871), כולל הקורות אשר קרו לארצות האלה שש מאות שנה קודם חשבון הנוצרים וכמה מאות שנה אחרי כן, וכל הגיאוגראפיה של הארצות האלה, ומראה באותות ובמופתים, שהיהודים נאחזו בארץ ההיא עוד קודם חורבן בית ראשון עד היום הזה. והחלק השני מהספר ההוא נקרא בשם ‘קורות היהודים ברומעניע’ (נדפס בלמברג בשנת 1872) כולל כל הקורות שקרו לישראל בארץ ההיא מימי המלך סטפאן השישי (1525) עד מלכות קארל הראשון (1873), ונעתק בקצרה לשפת אשכנז בשם ‘מזכרת ציון’ Andenken ‘Zions’ על־ידי המשכיל אדולף מאנואל ווייצנברג (נדפס בבוקארסט בשנת 1877). כמה יגיעות יגע הזקן הנכבד ההוא לדרוש ולחקור אחר מוצא קורות הארצות האלה וקורות עם בני ישראל שמה מני אז! לא ייאמן כי יסופר איך הלך ברגליו מעיר לעיר ומכפר לכפר, איך חפר בידיו מצבות ישנות בבתי־קברות היהודים בערים ישנות והעלה פנינים יקרים אשר לא זכו חכמים גדולים לעשות. שמים לרום וארץ לעומק ורוחב־לב היהודי האוהב עמו אין חקר! אשרי האיש פסנטר, אשר נתן לו אלוהים לב רגש והקדיש עתותיו לדבר טוב ומועיל כזה, ישא ברכה מאת ה', ומהראוי שמשכילי בני ישראל יכירו וידעו את כל הטוב אשר עשה ויודו לו חסדו, גם יחזיקו בידיו לעת זיקנתו וידע גם הוא, כי לא עמל לשוא, וכי יודע ישראל להשיב תודה לחיק אנשים יקרים העמלים לטובת עמם. – –

ג

­ – – במשך ימי שבתי בבוטושאן, ושמונה ימים ישבתי שם, ביקרתי את בית־הספר לבני ישראל, אשר הדירקטור החכם הרב הלל כהנא מנהל אותו ותחת השגחתו יפרח כזית. הבית הזה ייחלק לשתי מפלגות. המפלגה הראשונה היא בעלת ארבע מחלקות, בהן ילמדו התלמידים כל העניינים הנחוצים בארבע המחלקות המיוסדות על־פי המיניסטריום בשפת הארץ, ומלבד אלה ילמד המנהל החכם במחלקות השלישית והרביעית אמונת ישראל, גלילות הארץ וחכמת החשבון בשפת אשכנז, ובמחלקה הרביעית גם פרקי אבות מבואר בשום־שכל להעיר ולעורר את הילדים על מידות ישרות, אשר יבור לו האדם וחי בהם למצוא חן בעיני ה' ואדם. שפתנו שפת עברית תלומד שם בהשכל ודעת. שני מורים עברים שם, האחד הוא המשכיל הנבון הר“ר יצחק טשאצקיס מברודי, במחלקה הא' והב', והשני החכם הסופר המהולל הר”ר צבי אליזר טלר נ“י מקרית זלוטשוב במחלקה הג' והד'. – – בהמפלגה השנית ילמדו התלמידים גם־כן שפת רומנית על־פי חוקי הפּרוגראם, אבל לא שפת אשכנז, ותחת זה ילמדו שם גמרא עם פירש”י ז"ל. הלימודים העבריים בארבע המחלקות ממפלגה ראשונה הם תורה עם תרגום אשכנז צח, ס' תהילים, משלי ודקדוק לשון עבר. גם לכתוב ילמדו התלמידים שם על־ידי מורים קאליגראפים, אומנים לתפארת. מספר כל המורים בבית הספר הנכבד ההוא הם ארבעה־עשר. – – –

כבר דיברתי למעלה מחברת ‘ציון’, אשר נתייסדה בארץ רומניה לטובת בית ישראל. החברה הנכבדה הזאת הציבה לה יד גם בעיר בוטושאן. ומלבד החברה הראשית הזאת נאספו רבים מנכבדי עדת בני ישראל בעיר הזאת לאגודה אחת חדשה, אשר קראו שמה ‘אור חדש’ (לאמור: אור חדש על ציון תאיר'). מטרת האגודה הזאת ותכליתה נשגבה: להרחיב השכלה, לפחת אהבה נאמנה בלב כל איש ולתמוך ביד נדכאים ואומללים. – –

ביום ג‘, ב’ אדר (24 יאנואר), עזבתי את העיר בוטושטן – – והלכתי לביתי בשלום, ובזה תמו דברי מסעי ברומניה, אשר השאיר רושם גדול בלבי.